1. התובע יליד 18.4.78 נפגע בתאונת עבודה בתאריך 12.7.92, בהיותו קטין, תלמיד בגיל 14, בעת שעבד בחופש הגדול באתר בניה על פיגומים. תוך כדי עבודתו עלה על קרש לגג היציקה, מעד ונפל מגובה מעל כ1.70- מ'. בנפילה נתקע בבטנו "קוץ" מתכת שהיה תקוע בקיר, פצע אותו קשה, הוא איבד את הכרתו ונלקח לבית חולים השרון שם אושפז למשך שבוע ימים (להלן: "התאונה"). התובע עבר כריתת טחול ונותר עם נכות צמיתה שהוערכה על ידי מומחה מטעמו ב20% (10% לפי סעיף 17(א) בתקנות הביטוח הלאומי בגלל כריתת הטחול ו - 10% לפי סעיף 75(1)ב בשל הצלקות הניתוחיות). לטענת התובע, התאונה אירעה בשל רשלנות המעביד, נתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"), אצלו הועסק באתר בניה, ואילו המבטחת של הנתבע, נתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת"), חבה כלפיו, על פי חוק חוזה ביטוח, מכוח פוליסת הביטוח שהיתה לנתבע כמעביד. יוער, כי התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, נדחה, והגיש תובענה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, אשר טרם הוכרעה [עדות התובע עמ' 4 פרו' מתאריך 25.9.97, עדות האבא עמ' 9 פרו' מתאריך 2.11.99 ש' 22-15]. הצדדים הסכימו להגשת תיק המוסד לביטוח לאומי כראיה בהליך זה [עמ' 13 שו' 61-14] אולם בדיעבד ויתרו על כך [עמ' 5 בפרו' מתאריך 14.2.99]. 2. הנתבעים כפרו בחבותם. כפירתם לא היתה במישור העובדתי, שכן אין מחלוקת שהתובע נפגע בתאונה, שאירעה תוך כדי עבודתו אצל הנתבע אלא שכל אחד מהנתבעים טען, כי אינו אחראי באופן כלשהו, כפי שיבואר להלן. הנתבע שלח הודעה לצד שלישי נגד הוריו של התובע (להלן: "ההורים") ונגד הנתבעת וסוכן הביטוח (להלן: "הסוכן"). טענות הנתבע: הנתבע טוען, כי לא היו יחסי עובד מעביד בינו לבין התובע, והכחיש כל אחריות לתאונה. לטענתו, הוא סרב לקבל את התובע לעבודה בחופש הגדול, ורק בלחץ אביו של התובע הסכים להעסיקו, כשוליה לאחד הפועלים, שעסקו בחשמלאות בנין. בהודעה לצד שלישי, טען הנתבע, כי ההורים לא הדריכו את התובע להישמע להוראות הנתבע ולא עמדו על כך, שהוא לא יסתובב בשטח האתר בלי ליווי של הנתבע או מי מטעמו ולא דאגו, כי יהיה זהיר במעשיו ומהלכיו. הם איפשרו לו לצאת לשוק העבודה, כאשר כושר האבחנה שלו בסיכונים, לקוי. כמו כן, הם לא הסבירו לו, לנתבע, במדויק, כי בנם, התובע, הינו ילד בלתי ממושמע ולא מבצע הוראות. אם היה יודע זאת, לא היה מעסיק אותו כלל. לגבי הנתבעת טען הנתבע בהודעה לצד שלישי, כי בהתאם לפוליסת הביטוח חבות מעבידים שהוצאה לו, היא חייבת לטפל בתביעה ולסלק אותה על חשבונה, שכן בהגדרת "מהות העסק" בפוליסה זו, אין הגבלה של תחולת הביטוח לגבולות החנות לצרכי חשמל בלבד. מדובר בחנות קטנת מימדים, ומכיון שבמסגרת הפוליסה בוטחו שלושה עובדים בנוסף לנתבע, הרי שלא יעלה על הדעת שהכוונה הייתה לכיסוי ביטוחי רק בגבולות החנות. לגבי הסוכן, טוען הנתבע, כי הבהיר לו במפורש, כי הוא מבקש ביטוח עבור שלושה פועלים שעובדים עימו בביצוע עבודות חשמל בבתים מחוץ לחנות. הוא טוען, כי מסר במפורש לסוכן פרטים על מהות עבודתו, היקף העבודה, וביקש שהביטוח יכסה, הן את העובדים בתוך החנות, והן את אלה שיעבדו מחוצה לה. אם לא עשה כן, אזי התרשל בתפקידו. טענות הנתבעת: הנתבעת טוענת, כי לא ביטחה את הנתבע מפני הסיכונים הנתבעים בכתב התביעה. בהתאם לפוליסה, הכיסוי הביטוחי בפרק חבות מעבידים, מוגבל לפעולות שנעשות במסגרת העסק המבוטח, כפי שהוגדר בפוליסה. העסק המבוטח הוגדר בפוליסה כחנות ולא "קבלן לעבודות חשמל". הסיכונים הכרוכים בכל אחד מהעסקים, שונה לחלוטין. כמו כן, הנתבעת אינה אחראית לחבות כלשהי, בגין נער, המועסק בניגוד להוראות על פי דין, בדבר העסקת נוער. הנתבע הפר את חובת הגילוי, ולא גילה לנתבעת את טיב עיסוקו, ואם היא היתה יודעת ומודעת לעיסוקו הנכון, לא הייתה מבטחת אותו. בכל מקרה, על פי הפוליסה, חבותה של הנתבעת, הינה רק בסכום העודף על מה שעשוי להשתלם בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה1995-, אילו היה התובע מבוטח כדין, על פי חוק הביטוח הלאומי. 3. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי שיעור הנכות הצמיתה, שכן הן ד"ר מ' מוג'ה, המומחה שנתן חוות דעת לתובע, והן פרופ' ד' רחמילביץ, המומחה שנתן חוות דעת לנתבע, קבעו נכות רפואית בשיעור 20%. אומנם בית המשפט (כב' השופטת מ' מזרחי בשעתה) החליט למנות מומחה מטעם בית המשפט, חרף אי הסכמת הצדדים [החלטה מתאריך 6.2.97 עמ' 1 בפרו' מאותו תאריך] אולם, בדיון לפני, ויתרו באי כח הצדדים על מינוי זה, נוכח המסקנות בשתי חוות הדעת שהוגשו מטעם [עמ' 4-5 בפרו' מיום 14.2.99]. בהתחשב בכך שהתיק עבר לדיון לפני, ונוכח הסכמת הצדדים בנקודה זו, אינני רואה עצמי כבולה להחלטת בית המשפט הנ"ל ועל כן, היא בטלה. 4. אירוע התאונה: לעניין זה נשמעה עדות התובע בלבד. יוער, כי עדותו של התובע לא נשמעה לפני אלא לפני כב' השופטת מ' מזרחי, בשעתה, בשבתה בבית משפט זה. הנתבע ביכר שלא להביא עדים מטעמו, לא הציג כל גירסה נגדית, כלל לא היה נוכח במקום, ובעדותו בבית המשפט, לא חזר על טענותיו בכתב ההגנה. התובע נשלח לעבוד בחופשת הלימודים הרשמית "החופש הגדול", כשוליה לבן דודו, מהנדס, חשמלאי בנין, בשם מוחמד עאמר (להלן: "מוחמד"), אשר עבד (מוחמד) כשכיר של הנתבע. בתאריך 12.7.92, מועד התאונה, עבדו התובע ומוחמד באתר בנין. תוך כדי העבודה, היה התובע צריך לעלות לגג יציקה ולמסור למוחמד משהו. הוא עמד על קרשים, החליק ונפל מגובה של 1.70 מ' בערך. כך העיד התובע על אירוע התאונה: "... ביום התאונה עבדתי אני והמהנדס מוחמד שהכינו ליציקה קירות, הכינו צינורות לחשמל. באמצע העבודה הייתי צריך לעלות לגג היציקה למסור לו משהו ועליתי ונפלתי. קיבלתי מכה בבטן בצד שמאל ונפצעתי... אני עמדתי איפה שהקרשים למעלה... כדי למסור לו את הצינורות פלסטיק שחורים ששמים לפני היציקה ומשם נפלתי מהגובה של הממ"ד (חדר ביטחון) היה שם קוצים (ברזלים שבולטים) בממ"ד וכך נפצעתי. עמדתי על איזה קרשים בעובי של 12-10 ס"מ והחלקתי מהקרש ונפלתי מגובה של 1.70 מ' בערך... אני עמדתי על התקרה אבל עוד לא הייתה תקרה היו רק קרשים לצורך יציקה. קרשים היו מחוזקים על ידי חוטים של ברזל וגם הקירות... לא היה בסביבות הגג מעקה כלשהו שבו יכולתי להחזיק כדי שלא אפול..." [עמ' 1,2, פרו' מתאריך 25.9.97]. 5. עוולת הרשלנות: הלכה קבועה ונטועה היא, שמעביד חב חובת זהירות לעובדיו שמא יפגעו במהלך עבודתם, וחובה זו נחלקת לחובות משנה, בהן החובה להנהיג שיטת עבודה, אשר תשמור עליהם, על העובדים, מפני סיכונים ותקלות, אשר אדם סביר חייב לצפותם מראש [ראו ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז(3), 345, 349 (כב' השופט מ' חשין); ע"א 707/79 וינר את טיקו ואח' נ' אמסלם פ"ד לה(2), 209, 212-211]. כך אף באשר למניעת סכנות מן העובד, ולהעמדתו של עובד על קיומן של סכנות קיימות. המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים, כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים, כדי להרחיק את אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה, אופי המקום בו מתבצעת העבודה [ראו ע"א 235/80 ממן נ' בית החולים הפסיכיאטרי טלביה (לא פורסם); ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם פ"ד לח(1), 72, 76]. השאלה, האם יש להטיל על הנתבע במקרה זה גם חובת זהירות קונקרטית, צריכה להיבחן באופן ערכי, באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, דהיינו, האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות בגין נזק ספציפי שהתרחש. חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הציפיות הנחלק לשניים: א. הצפיות ה"טכנית" - האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. ב. הצפיות ה"נורמטיבית" - האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק [ראו ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1), 113]. הדין אינו מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין "סיכונים סבירים" רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובה שכזו. מדובר בסיכון "אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" [ראו ע"א 145/80 שם בעמ' 127]. לענין קביעת חובת הזהירות הקונקרטית יש לקחת בחשבון מיהו אותו אדם שכלפיו אנו שוקלים את הטלת החובה. חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים וסבירות האמצעים תיבדק על פי אמת מידה אוביקטיבית, דהיינו, כיצד נוהג אדם סביר בנסיבות הענין. התשובה לשאלה, מה מידת הזהירות הנדרשת מאדם, תלויה לא רק בחומרת הסכנה, אלא גם בקושי למונעה. סכנה שניתן למונעה באמצעי קלים ופשוטים, סביר הוא לדרוש מאדם לנקוט באמצעים אלו, אף כשאין הסכנה חמורה. לכן השאלה אינה מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק אלא השאלה היא מהו האמצעי שיש לדרוש, כי יינקטו אותו בנסיבות הענין. 6. אחריות בעלי הדין: הנתבע: מדובר בילד בן 14 אשר הועסק, בחופשת הלימודים, כעוזר לחשמלאי בנין, וכפי שהוכח במשפט, עבד אצל הנתבע, אשר שילם את שכרו. סעיף 2א(א) בחוק עבודת הנוער תשי"ג1953-, עוסק בעבודה בחופשת לימודים, וכך נאמר בו: " ילד שמלאו לו 14 שנה וטרם מלאו לו 15 שנה, מותר להעבידו בתקופת חופשת לימודים רשמית, על אף האמור בסעיף 2, בעבודות קלות, שאין בהן כדי להזיק לבריאותו ולהתפתחותו, הכל כפי שיקבע שר העבודה והרווחה בתקנות ובתנאים שיקבע לרבות מספר השעות שמותר להעביד ילד כאמור." החוק הנ"ל מפרט שורת חיובים ספציפיים, המוטלים על מעביד, המעסיק ילד, במיוחד בסעיף 33, על כל סעיפי המשנה בו. אינני מקבלת את טענת הנתבע, כי הוא לא נושא באחריות כלשהי לתאונה. העובדה שהוא הסכים להעסיק את התובע, גם אם עשה כן, בעקבות לחץ של האבא, שוללת מניה וביה את טענתו, כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד, וכי הוא פטור מאחריות. הוא עצמו אישר בעדותו הראשית בבית המשפט כי התובע עבד אצלו: " ש. טארק סרסור אתה מכיר את השם הזה? ת. כן. ש. הוא עבד אצלכם? ת. כן. ש. ספר איך הוא נכנס לעבוד אצלכם, מי פנה אליך? ת. פנה אלי אבא של טארק וביקש ממני שאני אעסיק את הבן שלו ואני קודם בהתחלה סירבתי... עד שהוא לחץ אבא שלו אז אמרתי לו תפנה לאחראי עבודה... זה מה שקרה... ש. הוא עבד אצלכם, מוחמד קיבל אותו? ת. כן. " [עמ' 46 למטה, 47 למעלה]. הנתבע אישר, שהוא לא בדק, אם למוחמד היתה תעודה של מנהל עבודה. מוחמד עבד עבורו כמהנדס חשמל, והתובע היה העוזר שלו [עמ' 47 שו' 13, שו' 23-21]. כמו כן, הוא אישר שהוא זה ששילם לתובע את שכרו, בהתאם למה שסגר איתו מוחמד [עמ' 48 שו' 4-1]. לפיכך, מהראיות עלה בברור, שהנתבע העסיק את התובע, הוא זה ששילם את שכרו, ועל כן, אני דוחה את טענתו, וקובעת, כי הנתבע היה מעביד של התובע. ככזה, חב הוא חובת זהירות לעובדיו, אשר צריכה להתבטא בשיטת עבודה, שתשמור על העובד מפני סיכונים ותקלות. מחומר הראיות, עלה בבירור, שהנתבע לא הדריך כלל את התובע, למרות שידע שמדובר בילד בגיל 14 וידע שאין לו ניסיון בעבודות בנין. גם אם מוחמד הזהיר את התובע, אין בכך כדי לפטור את הנתבע מחובותיו על פי דין, כמעביד, שהרי הוא זה שאישר לקבל את התובע לעבודה, הוא זה ששילם את שכרו. למרות זאת, לא טרח הנתבע להזהיר ולהנחות את התובע מפני הסכנות הצפויות במהלך העבודה או למצער, לבקש ממוחמד, אשר עבד מטעמו בשטח, לעשות כן. הוא לא הנהיג שיטת עבודה וכללי בטיחות סבירים, כדי למנוע סכנות מיותרות. הוכח במשפט, כי התובע התבקש ע"י מוחמד לעלות לגג היציקה, אשר היה עשוי קרשים נתמכים ע"י ברזלים, ומשם למסור לו צינור. כך גם העיד מוחמד [עמ' 39 בפרו']. התובע עלה למעלה, גובה כ1.70- מ'. במקום בו עמד, לא היה מעקה, ולא סולם. מוחמד, אשר ביקש ממנו לעלות, לא הינחה אותו היכן לעמוד, לא עלה איתו לגג, ולא הסביר לו מאומה על הסכנות, הכרוכות בכך. הנתבע אישר שהוא בכלל לא היה במקום, לא הנהיג שיטת עבודה בטוחה, לא הדריך את התובע ולא נקט אמצעי מיגון סבירים. אפילו מעקה לא היה במקום. התובע עמד על קרשים בעובי 12-10 ס"מ בגובה של כ - 1.70 מ', במקום בו היתה צריכה להיות תקרה יצוקה. הנתבע כלל לא דיבר עם התובע. את כל ההוראות קיבל התובע ממוחמד [עמ' 48 בפרו']. החוק מטיל חובה על מעביד, להבטיח את שלום העובד בכלל [ראו פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) התש"ל1970- ותקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה) התשמ"ח1988-], ובפרט, כאשר מדובר בנער או ילד, כפי שציינתי לעיל. הנתבע אישר שהוא היה הבוס בבניין, אך בפועל הוא לא היה במקום. הוא העסיק כמנהל עבודה את מוחמד, אשר לא היתה לו תעודה מוסמכת, וספק אם עמד, בכישורים הנדרשים ממנהל עבודה על פי דין. מפקח עבודה לא היה בשטח. בכך, הפר חובה חקוקה. ב"כ התובע צרף לסיכומיו העתק של תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח1988-, ממנו הוא מבקש ללמוד על כישוריו של "מנהל עבודה". ב"כ הנתבע לא התייחס בסיכומיו למסמך זה, ואילו ב"כ הנתבעת כן התייחסה לכך בסיכומיה [סעיף 12]. בנסיבות אלו, נראה, כי הנתבעים לא התנגדו לצירוף המסמך בסיכומי התובע, ועל כן, אני קובעת, כי הינו חלק מראיות התובע, הגם שהתובע לא ביקש רשות בית המשפט להגיש את המסמך, בשלב הסיכומים. זאת ועוד, במקרה דנן, לתובע לא היה ניסיון קודם בעבודות בנין כאלה או אחרות, מכל מקום, לא נטען כך. כך שסביר להניח שהוא ילד בגיל 14, לא ידע על כל הסכנות "הרגילות" הכרוכות בעבודה בבנין, טיפוס על פיגומים וכיו"ב. גם אם אקבל את עדותו של מוחמד, לפיה אמר לתובע להיזהר, עדיין אין בכך כדי לפטור את הנתבע באמצעות מוחמד, כשלוחו, מחובת הזהירות. הנתבע, באמצעות מוחמד, שהיה באתר הבנין מטעמו, יצר לתובע סיכון בלתי סביר, כאשר דרש ממנו לעלות לבד לגג, לעמוד על הקרשים, מבלי שהיתה רצפה יצוקה, מבלי שהיה מעקה לאחוז בו, וכשקרשים נתמכים רק ע"י ברזלים וחביות, ומבלי שהיה מפקח בניה במקום. סכנת הנפילה, ההתמוטטות של הקרשים, הינה כזו, אשר החברה רואה אותה במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת, כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים, כדי למנעה. התובע מייחס לנתבע רשלנות, בכך שלא הנהיג שיטת עבודה בטוחה, לא הדריך אותו ולא נתן לו אמצעי מיגון כמו סולם, מתקן הרמה בטוח, או לפחות מעקה סביב הקרשים שנתמכו בברזלים וחביות, ולא מינה מנהל עבודה מוסמך כחוק או מפקח עבודה. אכן סבורתני, כי בהחליטו להעסיק את התובע, ילד בגיל 14, באתר בנין לא גמור, מבלי שהיה במקום מנהל עבודה מוסמך כחוק, מבלי שהתקין בו מעקה סביב הפיגומים, לא שם סולם, ונתן לילד לעמוד על משטח עבודה בגובה של כ1.70- ס"מ, ללא מעקה או מתקן הרמה, נהג הנתבע לא כפי שמעביד סביר היה נוקט, דהיינו, התרשל בתפקידו. בנוסף לכך, משטח העבודה, לא היה נקי מ"קוצים", קרי מסמרים בולטים, ועצמים בולטים- מכשולים שאדם עלול להתקל בהם. הנתבע חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע, הן כמעבידו, והן בתוקף היותו הקבלן המבצע בבניין בו ארעה התאונה. תקנה 5 בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח1988-, קובעת אחריות מפורשת. סיכומו של דבר, אני קובעת, כי הנתבע התרשל, לא מילא את המוטל עליו על פי דין, ועל כן, כמעביד, הוא נושא באחריות בנזיקין. ההורים: אינני מקבלת את טענות הנתבע בדבר רשלנות תורמת של ההורים. ראשית, על פי דין מותר לשלוח ילד בגיל 14 לעבוד בחופשת לימודים רשמית. הדבר מחנך את הילד ליגיע כפיים, להערכת משמעות הכסף, ומונע בטלה. שנית, אין כל פסול בכך שההורים שלחו את בנם לעבוד יחד עם האחיין שהוא "מהנדס טוב בכפר", כדי שיהיה תחת השגחתו ויעזור לו בעבודות קלות. האמא הייתה אצלם בבית, ושאלה את מוחמד, אם יש לו מקום עבודה בשביל הילד "כעוזר, ירים לו את הצינורות, לא לעבוד בחשמל, רק העוזר שלו, שירים לו את הצינורות..." [עמ' 20 שו' 24-10]. הם סמכו על מוחמד שהוא בן משפחה ועל מורסי, כיון שידעו שבנם "בידים טובות". אין בחוק כל איסור או הגבלה של העבודה בה התבקש התובע לעבוד. שלישית, ישנה הנחה, כי המעביד מקיים את כללי הבטיחות הקבועים בחוק, ובמיוחד במקרה זה, כאשר ההורים יודעים ומכירים הכירות קרובה מאוד את הן את מוחמד והן את מורסי. לא מן הנמנע, כי הורים סבירים היו נוהגים באופן דומה. נסיון החיים מלמד, כי ילדים בגיל 14 ואילך, עובדים בחופשת הלימודים. סעיף 2א(א) בחוק עבודת הנוער תשי"ג1953-, כפי שציינתי לעיל, בפרט, והתכלית החקיקתית של חוק עבודת הנוער הנ"ל, בכלל, מלמדים כמאה עדים, שאין כל פסול בכך, כל עוד מדובר בעבודה, שאינה אסורה או שלא הוגבלה ע"י שר העבודה והרווחה, כאמור בחוק. אגב, בתקנות עבודת הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות) התשנ"ו1995- ובתוספת להן, אין כל איסור להעסיק ילד כעוזר לחשמלאי בניין, או בעבודות בניין. אשר על כן, אני דוחה את ההודעה לצד ג' אשר שלח הנתבע נגד ההורים. הסוכן : הוכח במשפט, כי הסוכן נפגש מספר פעמים עם הנתבע ועוד אנשים, ביניהם מוחמד, פגישות בנושא ביטוחים. הוא עצמו אישר זאת בעדותו בבית המשפט. "בודאי שאני לא שולל, אני אומר היו פגישות כאלה" [עמ' 55 שו' 18]. ממסמכי הביטוח שהוגשו כראיות [נ2/(ת6/)], עולה, כי הנתבעת הוציאה לנתבע פוליסה בשם "מגן לעסק" נושאת מספר 1213002036/91 /ש, בהתאם לרשימה, המכונה "תוספת "מגן לעסק" המהווה חלק בלתי נפרד מהפוליסה". הרשימה כוללת 4 דפים, הודפסה לראשונה, בתאריך 25.8.91, כפי שנרשם בדף מס' 4 (להלן: "הרשימה הראשונה"). בדף מס' 1 נרשמו פרטי המבוטח (הנתבע), תקופת הביטוח מתאריך 21.8.91 ועד 30.7.92, ואף נרשם תאריך הצעה: 21.8.91. מהות העסק נרשם "חנות לצרכי משרד", מיקום העסק "בכתובת הנ"ל", דהיינו מרכז מסחרי כפר קאסם, כפי שצויין ככתובת המבוטח, וכן פורטו פרקי הכיסוי שבתוקף, לפי הפוליסה. לפי רשימה זו, ניתן כיסוי ביטוחי לפרק 5 - תכולת בית העסק, פרק 6 - מבנה בית העסק, פרק 8 - ביטוח פריצה לרכוש המפורט, פרק 9 - חבות כלפי צד ג'. פרק 11 בפוליסה, המתייחס ל"חבות מעבידים", לא נכלל בכיסוי הביטוחי, לפי הרשימה הראשונה. עוד יש לציין, כי בדף מס' 4 נרשם, כי בתאריך 16.09.91 נעשתה "הדפסה חוזרת" של הרשימה. רשימה נוספת, המכונה "תוספת אינפורמטיבית המהווה חלק בלתי נפרד מהפוליסה" הודפסה בתאריך 16.9.91 ובה צויין מספר פוליסה זהה, דהיינו, 1213002036/91 /ש (להלן: "הרשימה השניה"). ברשימה זו, צויין תאריך תקופת הביטוח, בדיוק כפי שצויין ברשימה הראשונה, אך להבדיל ממנה, לא נרשמו בדף מס' 1 תאריך ההצעה, ולא מפורטים בה פרקי הכיסוי שבתוקף. במהות העסק נרשם "חנות לצרכי חשמל" ולא נרשם מיקום העסק. כמו כן, בדף מס' 4 נרשם בסעיף פירוט התשלומים, כי הם יהיו מיום 0/00/00, להבדיל מהרשימה הראשונה, בה צויין, כי התשלומים יחלו ב 8/09/91. הדפסה חוזרת של רשימה זו נעשתה בתאריך 9.6.96. רשימה נוספת המכונה "תוספת "מגן לעסק" המהווה חלק בלתי נפרד לפוליסה" הודפסה בתאריך 8.01.92 (להלן: "הרשימה השלישית"). גם היא מתייחסת בדיוק לאותו מספר פוליסה, ולאותו מבוטח, אולם להבדיל משתי הרשימות הקודמות, תקופת הביטוח שמצויינת היא מתאריך 22.12.91 ועד 30.7.92, ובתיאור הכיסוי נרשם בה: "11. חבות מעבידים". בפירוט התשלומים נרשם: "הסכום לתשלום יצטרף בחלקים שווים ליתרת תשלומיך באמצעות הוראת קבע". ברשימה השלישית לא נרשם בכלל מהות העסק, ולא כתובת העסק. כמו כן, אין פירוט כל פרקי הכיסוי הביטוחי. יודגש, כי הפוליסה המקורית לא הוגשה כראייה. ב"כ הנתבעת טענה, כי אין בידי הנתבעת את הפוליסה המקורית, וכי הנתבעת כבר אינה משווקת פוליסות בנוסח שהיה קיים בשנת 1991. בהסכמת הצדדים הגישה הנתבעת לבית המשפט צילום של פוליסת בית עסק "מגן לעסק", אשר נמצא בתיקי תביעות מאותה שנה [עמ' 42 בפרו']. הסוכן מאשר בעדותו את טענת הנתבע, לפיה הוצאה פוליסה ראשונה, עם טעות ברישום "מהות העסק". הוצאה פוליסה שניה, אשר תיקנה את הטעות ונרשם בה "חנות לצרכי חשמל" [עמ' 61 שו' 15-12], והוצאה פוליסה שלישית מתקנת בתאריך 8.1.92, בה הוספה חבות מעבידים, אולם משום מה, לא נרשם דבר תחת הכותרת "מהות העסק" [עמ' 61 שו' 22-20]. הסוכן לא הביא כראיה, את הצעת הביטוח המקורית, אף לא הצעות לביטוח, המתקנות את הפוליסה המקורית. הסוכן העיד שהצעת ביטוח מולאה בתאריך 20.8.91, ובאותו מעמד חתמו השלושה, עדנאן, מוחמד ומורסי על הוראת קבע לבנק. ומי חתום על הוראת הקבע? רק הנתבע. [עמ' 66 שו' 12]. כאשר נחקר הסוכן בנקודה זו, נראה אחוז חיל ורעדה, וניכרו בו "אותות האמת". כך גם כאשר נשאל על חבות מעבידים, הוא הסמיק עד למאוד. סוכן ביטוח סביר, היה מעלה את הדברים על הכתב בגדרה של הצעה לביטוח, ומתעד את דרישותיו של המבוטח. ניתן להניח, כי הסוכן עשה כן במקרה זה, וכפי שנרשם ברשימה הראשונה, הצעה לביטוח נרשמה בתאריך 21.8.91. הימנעותו של הסוכן להביא כראייה את טופס הצעת הביטוח מכרסמת במהימנותו ומחזקת את גירסת הנתבע. הלכה פסוקה היא, שאי המצאת ראיה, העשויה לשפוך אור על האמת, יש בה כדי לתמוך בגירסה הנוגדת. מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשויה לגרום לגילוי האמת, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית, שהיא בהישג ידו, ואין לו הסבר סביר למחדלו, ניתן להסיק שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת נגדו [ראו ע"א 465/88 בנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מד(4), 595, 602]. הסוכן לא נתן כל הסבר למחדלו האי הצגת טופס הצעת הביטוח לבית המשפט. עדותו של הסוכן אינה מוצקה, אינה נתמכת בראיות חיצוניות, ואינה מהימנה עלי. הוא הירבה לא לזכור. תשובותיו בנקודות מהותיות לא היו חד משמעיות. עדותו נשמעה מתוכננת ומגמתית. מדי פעם ענה תשובות, שלא התייחסו לשאלות שנשאל אלא מה שנראה לו חשוב לענות לצורך המשפט. כך למשל, כאשר נשאל לגבי התיקון ברשימה הראשונה, שהתייחס לטעות ברישום "מהות העסק", האם אינו שולל את האפשרות שהיוזמה לתיקון באה מצד המבוטח, ענה "אני שולל. אני זה שביקשתי מהם להוסיף את הביטוח חבות מעבידים" [עמ' 68 למטה] ,אבל הוא בכלל לא נשאל על חבות המעבידים? דוגמא נוספת בולטת- כאשר נשאל, האם הפגישה עמו, בה נכחו עדנאן, מוחמד ומורסי התקיימה באותה תקופה, ענה, "נתקיימו הרבה פגישות בינינו אני שוב אומר, אבל לא בנושא של תוספת חבות מעבידים לעבודות בנין" [עמ' 70 שו' 10-11]. מי בכלל שאל אותו על עבודות בניין ? הסוכן, הירבה להשתמש במילים "אני מניח", "לא זוכר", וכפי שציינתי, ניסה להתאים את העובדות לגירסתו. כל מהלך עדותו נראה עצבני, מתוח, ועל כן, אינני סומכת על דבריו. הסוכן מאשר את קיומן של הפגישות, אך מתחמק מהסבר מניח את הדעת לגבי אותן פגישות ולתיקונים ברשימות, ובמיוחד ברשימה השלישית, שהוצאה עם חבות מעבידים, ללא ציון מהות העסק. לא הגיוני ובלתי מתקבל על הדעת, שהסוכן לא ידע במה מדובר. הסוכן השתדל להציג את עצמו, כמי שמיוזמתו מציע למבוטח לבטח את עצמו, ועל כן, אך טבעי, וסביר, שהוא התענין, חקר ודרש אצל כל השלושה, מה בדיוק הם מתכוונים לעשות, ואיזה כיסוי ביטוחי לחבות מעבידים הם צריכים. אומנם צודקת ב"כ הסוכן והנתבעת בסיכומיה, כאשר היא טוענת שלסוכן לא היה שום אינטרס לא למכור לנתבע פוליסה לביטוח עבודות קבלניות, שהרי כל רצונו של הסוכן, הוא למכור [סע' 38 בסיכומיה]. יחד עם זאת אל לה לשכוח, כי מדובר בסוכן, אשר יש לו משרד בכפר קאסם, מקום לא גדול. הנתבע, ומן הסתם, גם תושבים אחרים נימנים עם לקוחותיו, ולכן יש לו אינטרס, לא פחות מהאינטרס למכור, לרצות את לקוחותיו, מהם הוא מתפרנס. יתכן, שהנתבע לא היה מעוניין לשלם פרמיה גבוהה יותר ממה שנדרש לשלם בתחילה, והסוכן, שרצה להיטיב עם לקוחו, "סידר" לו חבות מעבידים, ללא הגדרת מהות העסק ומיקומו, באופן שתשלום הפרמיה לא השתנה. אני מעדיפה את גירסת הנתבע ועדיו, לפיה נפגשו עם הסוכן מספר פעמים לקראת סוף שנת 1991, הודיעו לו שמוחמד נכנס לעבוד עם הנתבע, בעבודות חשמלאות בניין, מחוץ לחנות, ועל כן, הם מבקשים כיסוי ביטוחי חבות מעבידים לשלושה עובדים. מוחמד התעקש על כך [עמ' 32, 34 למעלה, 35], וכך העיד הנתבע [עמ' 44, 45, 46, 51], ועדנאן תומך אף הוא בגירסתם. התרשמתי מהם, שעה שהעידו לפני, כי הינם דוברי אמת בנקודות המהותיות, גם אם נמצאו סתירות ביניהם בדברים שוליים. כל עדי הנתבע היו איתנים בנוגע לקיומן של הפגישות עם הסוכן ולדרישה שיהיה כיסוי ביטוחי של חבות מעבידים לעבודות החשמל המבוצעות מחוץ לחנות. גירסתם הגיונית וסבירה, ונתמכת בנתונים השונים המופיעים בשלושת הרשימות הנספחות לפוליסה, ובמיוחד בתאריכים השונים המצויינים ברשימות, כפי שפירטתי לעיל. הסוכן אכן המציא לנתבע תוספת לפוליסה, הכוללת את פרק 11 בפוליסה "מגן לעסק" אלא שבתוספת זו (הרשימה השלישית), לא נרשם מהות העסק ומיקומו, אולם, משתמע ממנה, בגלל מספר הפוליסה הזהה, וכותרתה, המתייחסת לחנות. לא מן הנמנע, שבכך הוטעה הנתבע לחשוב שהוא מכוסה בחבות מעבידים, מכיוון שמהות העסק ומיקומו לא נרשמו ברשימה השלישית, להבדיל מהרשימות הקודמות. מהות היחסים בין הנתבע למוחמד, אינה ממין העניין, לגבי תביעה זו. גם אם אכן היה מוחמד שותף סמוי או גלוי עם הנתבע, ואינני קובעת עמדה ביחס לכך, אין בכך, כדי להשפיע על התוצאה, נוכח קביעתי, כי הנתבע ביקש מהסוכן, כיסוי ביטוחי כמעביד לשלושה עובדים, ביניהם מוחמד, אשר עבד בשטח, ככל עובד. הסוכן התרשל בכך, שלא דאג להוציא את הפוליסה המתאימה, על פי בקשת הנתבע, לעבודות חשמלאות בניין מחוץ לחנות. העובדה שהוא הוציא רשימה, שלא כללה את מהות העסק, היא שלעצמה מעמידה אותו בחזקת רשלן. כיסוי ביטוחי לחבות מעבידים, על פי הפוליסה שהוצאה לבית העסק, אינה מכסה את העבודות מחוץ לחנות, וכאמור, מהווה התרשלות בתפקידו. הנתבעת: לעניין חובת הגילוי בכריתת חוזה הביטוח, רואים את ידיעת סוכן הביטוח, כידיעת המבטח, וזאת בהתאם לסעיף 33(2) בחוק חוזה הביטוח תשמ"א1981-. לפיכך, לאחר שקבעתי, כי הוכח שהסוכן ידע שהנתבע מבקש כיסוי ביטוחי לחבות מעבידים לעבודות חשמל מחוץ לחנות, הרי שגם הנתבעת ידעה שהיא מבטחת את הנתבע, כמעביד לשלושה עובדים, גם עבור עבודות מחוץ לחנות, ועל כן, הינה חייבת מכוח הפוליסה. יוטעם, כי ב"כ הנתבעת ייצג גם את הסוכן בכפיפה אחת, ולא נטען להפרדת חיובים. סיכומו של דבר, אני קובעת, כי הנתבע חב בפיצוי התובע בגין נזקיו עקב התאונה, בשל רשלנותו ובשל הפרת חובה חקוקה הקבועה בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל1970-, ובתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשכ"ח1988-, הנתבעת חבה מכוח הפוליסה, ואילו הסוכן בעילת רשלנות. 7. שיעור הנזק: אין קו אחיד בהתייחסות הפסיקה למשמעות התפקודית של כריתת טחול. בע"א 5429/90 יוחאי לוי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ תקדין עליון 93(4), 75, פסק בית המשפט לצעיר כבן 20, בגין נכות של 10% עקב כריתת טחול פיצוי גלובאלי עבור אובדן כושר השתכרות, 10,000 ש"ח, נכון לשנת 1990. בע"א 614/85, פכרי בולבול נ' פלד ביטוחים בע"מ (לא פורסם), פסק בית המשפט 4,000 ש"ח, נכון לשנת 1987, כפיצוי לעתיד בגין אובדן כושר השתכרות עבור אותה נכות. ניתן להשוות גם עם ת.א. (קריית גת) 142ד0/94 פיין נ' כלל חברה לביטוח בע"מ תק-של 98(2),1613, וכן עם ת.א. (י-ם) 5654/97 בית משפט שלום (כב' השופטת ב' כהנא), שם התובעת כבת 26 עם 20% נכות - 10% בגין כריתת טחול 10% בגין צלקת ניתוחית, ובית המשפט הביע דעתו, שאילו היתה מתקבלת התביעה, היה נפסק לתובעת פיצוי בגין אובדן כושא השתכרות, 20,000 ש"ח. כאב וסבל: בהתחשב בכך, שהתובע היה מאושפז חמישה ימים, עבר ניתוח, ויש להניח שמשך ההחלמה בביתו ארך פרק זמן נוסף, ההנאה מחופשת הלימודים נקטעה, אין להקל ראש בכאב וסבל שעבר. לפיכך, אני רואה לנכון לפסוק לתובע, בגין ראש נזק, זה סכום גלובאלי, נכון להיום, 75,000 ש"ח. הפסד שכר: שני המומחים הרפואיים לא ציינו בחוות דעתם כי לתובע נכות תפקודית. יתר על כן, על פי עדותו של התובע ואביו, הוא המשיך לעבוד ועדיין עובד, אפילו בבניין [עמ' 5, 12, 15, 17], כך שאין כל השפעה על תיפקודו. כיום הוא בסביבות גיל 22, עובד מזה חמש שנים במקומות עבודה שונים. אין מקום לערוך חישוב אקטוארי ואני פוסקת לו על דרך אומדנה, סכום גלובאלי, בגין ראש נזק זה, 25,000 ש"ח. הוצאות: לגבי ההוצאות העיד האבא, כי אלה הסתכמו ב2,500- ש"ח. עדותו לא נסתרה ובא-כוח הנתבע בסיכומיו לא חלק על כך [סע' 2 בסיכומים]. לפיכך, אני פוסקת לתובע בגין ההוצאות 2,500 ש"ח. 8. סיכום: לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את תביעת התובע ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לו פיצויים 102,500 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו-כן, ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט, ושכ"ט עו"ד, סכום כולל של 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אשר להודעת צד שלישי, אשר שלח הנתבע, אני דוחה את ההודעה להורים, ומקבלת את ההודעה לסוכן ולנתבעת. אני מחייבת את הסוכן והנתבעת לשפות את הנתבע, בסכומים המלאים, בהם חוייב לפי פסק דין זה. הנתבעת והסוכן, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבע הוצאות המשפט, ושכ"ט עו"ד, סכום כולל של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 9. תגמולי המוסד לביטוח לאומי: התאונה נשוא התביעה, הינה תאונת עבודה, וכפי שציינתי בסעיף 2 דלעיל, הגיש התובע תביעה לקבלת דמי הפגיעה והגמלאות שהוא זכאי לטענתו. על פי סעיף 82 (א) בפקודת הנזקין [נוסח חדש], יש לנכות מסכום הפיצויים שפסקתי לתובע את הסכומים שהוא עתיד לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, אם יפסק שהוא זכאי להם. מכיוון שתביעתו בבית הדין לעבודה טרם הוכרעה, אני מורה להקפיא את סכום הפיצויים שפסקתי, עד לבירור זכויות התובע במוסד לביטוח לאומי. 10. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום ב' באדר תשס"א, 25 בפברואר 2001 בהעדר הצדדים. ר' שלו-גרטל, שופטת נכותאחוזי נכותטחול