התביעה 1. זו תביעתה של המועצה המקומית דיר אל אסד המבקשת להצהיר על ביטולו של הסכם פשרה שנחתם בינה לבין הנתבעת ביום 7/2/99 ואשר קיבל תוקף של פסק דין, ע"י כב' הרשמת איצקוביץ בתיקי דמ 7677/98 ו-דמ 11465/98, (להלן "הסכמי הפשרה"). 2. ברקע הדברים, מתארת התובעת כי לאחר שנבחר ראש המועצה הנוכחי לתפקידו, החלו הוא וסגנו, לטפל בתביעות שונות שהיו תלויות ועומדות נגד המועצה, ובהן תביעותיה של הנתבעת להפרשי שכר שהגיעו לה לטענתה. 3. הצדדים הגיעו להסכמי פשרה, אשר קיבלו תוקף של פסק דין כדלקמן: - א) בתיק דמ 7677/98 - הוסכם על תשלום של -.1,520 ש"ח בצירוף פיצויי הלנת שכר בשיעור של 25% לתקופה שמ-7/97 ועד לחודש 9/98 ובסה"כ סכום של -.6,840 ש"ח שישלמו ב-2 תשלומים שווים החל מחודש 3/99. ב) בתיק דמ 11465/98 - הוסכם על תשלום קרן של -.1,870 ש"ח לחודש בצירוף פיצויי הלנת שכר של 40% לחודש וזאת לתקופה שמחודש 7/97 ועד 8/98. להמחשת התמונה נציין כי הסכומים המשולמים עפ"י הסכם פשרה זה הינם -.23,310 ש"ח קרן ופיצויי הלנה בסכום של -.68,068 ש"ח ובסה"כ -.92.378 ש"ח. הצדדים אף צירפו להסכם הפשרה לוח תשלומים המפרט את האמור לעיל. 4. התובעת איחרה ביישום הסכמי הפשרה חודש ימים, ולהפתעתה, כך טוענת היא, התחוור לה שהנתבעת הגישה לביצוע בהוצאה לפועל את הסכמי הפשרה בסכום העולה על -.311,000 ש"ח. 5. כשבדק ראש המועצה מר רבאח סעדי את פשר הענין, התברר לו לטענתו - כי נוסחו של סעיף 5 להסכמי הפשרה עליהם חתמו הוא וגזבר המועצה קובע כי: - ”במידה והנתבעת לא תעמוד בתנאי הסכם זה יעמוד החוב כולו ו/או היתרה בתיק הנ"ל לתשלום מיידי, בצירוף פיצויי הלנת שכר כחוק בשיעור של 40% לחודש החל מחודש 8/98 ועד התשלום במלא בפועל מדי חודש בחודשו.” 6. טוענת התובעת כי הנוסח עליו הוסכם בסע' 5 להסכמי הפשרה, שונה בתכלית, וכלשונו:- ”במידה והנתבעת לא תעמוד בתנאי הסכם זה יעמוד החוב כולו ו/או היתרה בתיק הנ"ל לתשלום מיידי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מחודש 9/98 ועד התשלום המלא בפועל.” 7. לביסוס טענתה צירפה הנתבעת שתי טיוטות של "הודעה על הסכם פשרה" שהתקבלו אצלה, האחד - בתיק דמ 7677/98 מיום 27/12/98, והאחר - בתיק דמ 11465/98 מיום 11/1/99, כעולה מחותמות ה"נתקבל" שהוטבעו במועצה ביום בו הגיעו אליה הטיוטות שנשלחו ע"י ב"כ הנתבעת. 8. טענת הנתבעת היא, כי ראש המועצה והגזבר - חתמו בטעות על הנוסח שהוגש לבית הדין, שכן לאחר השלמת המשא ומתן בין הצדדים סוכם כי ב"כ הנתבעת יערוך את הסכמי הפשרה, ולאחר שהושלמו על ידיו, התייצב אצל ראש המועצה, ולאחר שאישר בפניו כי הסכומים ערוכים על פי המוסכם - חתם עליהם ראש המועצה, שבטח בב"כ הנתבעת, מבלי שבדק את תוכן ההסכמים והעביר אותם לחתימת הגזבר. 9. הגזבר - שכבר ראה את חתימת ראש המועצה על גבי הסכמי הפשרה - חתם אף הוא מבלי שבדק את ההסכמים. 10. לפיכך, טוענת התובעת כי ההסכמים יסודם בטעות או בהטעיה ועותרת היא לביטולם. 11. מוסיפה התובעת וטוענת לבטלות ההסכמים גם בהיותם נוגדים את תקנת הציבור או את החוק. טענות הנתבעת. 12. הנתבעת כופרת בגרסת התובעת, וטוענת כי הסכמי הפשרה נחתמו לאחר שראש המועצה והגזבר קראו אותם והבינו את תכנם, וכי חתימתם נעשתה ללא הסתייגות כלשהי. 13. כן טוענת הנתבעת כי התנאים שבהסכמי הפשרה הם פרי משא ומתן וכי כלולים בו ויתורים מצידה לרבות "הפחתת שיעור פיצויי ההלנה, תנאי התשלום והעמדת הפיצוי ל-12 חודשים בלבד". 14. כן טוענת הנתבעת שבסע' 6 להסכמי הפשרה נקבע ש"לאחר חתימת הצדדים על הסכמי הפשרה, אין צד כלשהו יכול לטעון נגד כשרות הסכמים אלה". 15. מכאן, שלדעת הנתבעת יש לדחות את התביעה. עיכוב הליכי ההוצל"פ : - 16. יחד עם התביעה, הגישה התובעת בקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ שנפתחו נגדה ע"י הנתבעת - ואשר תפחו באותה עת לכ-.750,000 ש"ח. 17. בהיעתרו לבקשה, קבע המותב הקודם בראשות כב' הש' גוטמכר כי: - ”הלכה פסוקה היא כי פסיקת פיצויי הלנה מסורה לשיקול דעתו של בית הדין אשר ימצא את האיזון הנכון בין גורם ההרתעה לבין הטלת נטל בלתי פרופורציונלי על המעביד, וכאשר מנגד עליו להביא בחשבון שיקוליו את מטרת פסיקת פיצויי ההלנה שהינה מכוונת להרתעת המעביד מלהלין את שכרו של העובד, בד בבד עם התחשבות בשיעור הגביה של פיצויי ההלנה שכונו על ידי הפסיקה כ'סנקציה מעין עונשית' ולשם כך מן הדין לברר את טענת הטעות או ההטעיה בניהול המשא ומתן לגבי סעיף 5 אם אכן היתה טענות כנה.” (עמ' 5 לפרוטוקול). 18. החלטת המותב הקודם המובאת לעיל ניתנה ביום 21/6/2000, כשהיא כוללת החלטה על תצהירי עדות ראשית. בתוך כך, פרש כב' הש' גוטמכר לגימלאות, בטרם הוחל בשמיעת הראיות בתיק - והתיק הועבר למותב זה. עדי הצדדים: - 19. מטעם התובעת הוגשו 3 תצהירים: - א) תצהירו של ראש המועצה מר רבאח אסדי. ב) תצהירו של עו"ד נסר סנעללה, סגן ראש המועצה וממלא מקומו. ג) תצהירו של עו"ד חליל נעמה, היועץ המשפטי של המועצה. 20. מטעם הנתבעת הוגשו 3 תצהירים: - א) תצהירי התובעת, תצהיר ותצהיר משלים. ב) תצהיר של מר נעמה חוסין - בעלה של התובעת. 21. עובדה רבת חשיבות בעינינו היא - שב"כ הנתבעת עו"ד סאלחה - שהוא דמות מרכזית בתיק זה - העדיף שלא להגיש תצהיר. דיון והכרעה: - 22. השאלה העומדת איפוא להכרעה היא האם יש לבטל את הסכמי הפשרה מכח טעות או הטעיה שנפלה בכריתתם, והאם קיימים טעמים אחרים או נוספים המצדיקים את ביטולם - כמו תקנת הציבור. 23. לדעתנו - התוצאה הברורה והחד משמעית העולה מחומר הראיות היא כי יש לבטל את הסכמי הפשרה בשל הפגמים שנפלו בכריתתם. 24. השתלשלות הדברים מפורטת היטב בתצהיריהם של עדי התובעת, אשר העידו בפנינו. 25. מתאר ראש המועצה בסע' 8 ו-9 לתצהירו, כי האיחור בתשלום הסכומים לתובעת על פי הסכמי הפשרה, מקורה בטעות בהוראת תשלום המשכורות שניתנה על ידיו בחודש 3/99, ואשר התבססה על רשימת עובדי המועצה בחודש 2/99. 26. מאחר והנתבעת לא עבדה בחודש 2/99 (בשל תאונת עבודה), לא נכלל שמה בין מקבלי התשלום - ומשנתגלתה הטעות ביום 8/4/99 - פנה ראש המועצה ליועצה המשפטי כדי שיסביר לתובעת את אשר אירע. 27. עו"ד נעמה מתאר בתצהירו את פנייתו של ראש המועצה אליו ביום 8/4/99, ומוסיף: - ”הנני להצהיר כי לא מצאתי את המשיבה בביתה, ובשעות הערב הגיע בעלה לביתי וסיפרתי לו את כל הענין והוא אמר שזה בסדר, אתם יכולים לשלם בחודש הבא שני תשלומים ביחד, והוא דיבר מהפלאפון עם אשתו והיא אישרה את דבריו.” (סע' 4). 28. בהמשך תצהירו מתאר עו"ד נעמה - כי באותו מעמד התקשר לראש המועצה בנוכחות בעלה של התובעת ודיווח לו על ההסכמה שהושגה, ומוסיף ומצהיר - כי למרות זאת אמר לו ראש המועצה שבמידה ויש בעיה - יגש להפקיד את הכסף לאלתר, אולם כאמור על יסוד ההסכמה שהושגה לא היה צורך בכך. 29. מסיים ב"כ התובעת את תצהירו בתיאור פגישה שהתקיימה לאחר שכבר הוגשו הסכמי הפשרה לביצוע בלשכת ההוצל"פ. בפגישה זו, בה נכחו מלבדו, הנתבעת, בעלה ובא כוחה, אישרו הם לגרסתו את הסיכום בדבר דחיית התשלום הראשון, אולם לשאלתו מדוע בכל זאת נפתחו תיקי ההוצאה לפועל השיב בעלה של הנתבעת "אם לא היינו מביעים הסכמתנו, אז הייתם מיד מפקידים כספים בבנק ואין לי מה לעשות". 30. עו"ד נעמה וראש המועצה נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם בפנינו. עדותם לא נסתרה, ויותר מכך - התרשמנו מכנותם ומאמינותם. 31. נוסיף ונאמר - כי לא רק השתלשלות העובדות המפורטת לעיל מקובלת עלינו - אלא שגם ההגיון עומד לימין הנתבעת, שהרי קשה להשלים עם הנחה שמישהו הסכים ביודעין - לסנקציה של פיצויי הלנה על פיצויי הלנה - דבר שהפך חוב של -.21,280 ש"ח לדרישה של מאות אלפי ש"ח תוך שנה (ראו סע' 3 להחלטת כב' הש' גוטמכר - עמ' 3). 32. לא זו אף זו - אלא שחיוב של פיצויי הלנה על פיצויי הלנה - אינו מתיישב עם הוראות חוק הגנת השכר - התשי"ח-1958 המגדיר כ'שכר מולן' - שכר עבודה שלא שולם עד ליום הקובע" - וסעיף 17 לחוק זה, קובע כי "שכר מולן - יווסף ....", וכאן אין מדובר בפיצויי על הלנת שכר - אלא בפיצוי על הפרת הסכם תשלומים (שכן הלנת השכר כבר נכללה בהסכם עצמו, ולכך - ודאי שלא התכוון המחוקק עת קבע את הסנקציה המוטלת על מעביד המלין את שכר עובדיו. 33. נוסיף, שגם אם היינו מאמצים את גרסת הנתבעת - הרי שהיינו מבטלים את סע' 5 להסכמי הפשרה מכח הוראת סע' 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971, הקובע: - ”הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמסוכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם גם מצא שהפיצויים נקבעו ללא יחס סביר שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מצטברת של ההפרה.” 34. בית הדין הארצי נדרש לסוגיה של הפחתת פיצוי מוסכם. ובדב"ע נה 3/72 מיכאל בן טובים נ. אביק בע"מ (עבודה ארצי כרך כ"ח (1), 248) נקבע: - ”חריג לכלל זה, המצדיק התערבות בית המשפט לשינוי הסכום המוסכם, יהא, כאמור בסע' 5 (א) הנ"ל, רק במקרה שהסכום שנקבע בחוזה או הסכום שיחושב על פי הכללים שנקבעו בחוזה, לא עומד ביחס לנזק שניתן היה לצפותו מראש, בגין ההפרה שארעה למעשה, היינו שהנזק שנגרם לא היה בבחינת תוצאה סבירה של ההפרה. די בכך שבית המשפט ימצא 'יחס סביר' בין הפיצוי שנקבע לבין ההפרה, ולו גם בדוחק, כדי שימנע מלהתערב ולהפחית את שיעור הפיצוי המוסכם.” 35. במקרה שלפנינו - אין ולא יכול להיות כל יחס בין הפיצוי המוסכם לו טוענת הנתבעת (פיצויי הלנה על פיצויי הלנה), כך שגם אם היינו מקבלים את גירסתה, לא היה עולה בדעתנו לאשר פיצויי "מוסכם" ההופך תוך שנה חוב של -.21,000 ש"ח ל-.750,000 ש"ח, בתיק ההוצל"פ. 36. אלא שכאמור בענין זה העדפנו את גרסת התובעת ומסקנתנו היא, שהחתימה על הסכמי הפשרה - ודאי שבטעות יסודם, אם כי קשה להשתחרר מהתחושה שהמדובר למעשה בשינוי הסעיף במתכוון, וזאת לאור הניסיון לגבות את סכום הפיצוי המוסכם במלואו - באמצעות לשכת ההוצל"פ, לאחר שהובטח לב"כ המועצה שאין בעייה עם האיחור בתשלום הראשון. 37. תימוכין נוספים לגרסת התובעת אנו מוצאים בעובדה שגם טיוטות הסכמי הפשרה הוכנו ע"י ב"כ הנתבעת ונשלחו על ידיו למועצה - כעולה מחותמת "נתקבל" של המועצה על גביהם, כך שברור ששינוי סע' 5 נעשה ע"י בא כח הנתבעת, אולם אם דרישתו היתה לפיצויי הלנה - על פיצויי הלנה - כפי שטוענת מרשתו - אין זה ברור מדוע מלכתחילה לא כך נכתב סע' 5 להסכמי הפשרה - וכל שנאמר בהם היה כי הסנקציה היא האצת התשלומים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. 38. טענותיה של הנתבעת אינן מקובלות עלינו - וכך גם גרסתה. דבריה בסע' 7 לתצהירה כי הסכימה לקבל פיצויי הלנה "מופחתים" על הסכומים המגיעים לה (25% במקום 40%) אין בה ממש - שכן ספק רב בעינינו, אם היתה זוכה אף לשיעור כזה של פיצויי הלנה בפסק דין ולאחר שמיעת הוכחות. 39. יפים לענין זה של הפחתת פיצויי הלנה דבריה של כב' ס. הנשיא גב' ברק בע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות נ. גיוליה מימון: - ”יחד עם זה יש לבית הדין שיקול דעת ועליו להפעילו. אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מרובה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי.” 40. אמור מעתה - שגם אם היה מדובר "בפיצויי הלנה" כמשמעותם בחוק - הרי שבהסכמי הפשרה כבר נקבעו פיצויי הלנה מלאים על סכומי הקרן (ואף למעלה מכך - בשיעור של 40% במקום 35% שקובע החוק בחודש הראשון), הרי שחובתנו להפעיל את שיקול הדעת ולבטל סנקציה קיצונית זו - המדלדלת את הקופה הציבורית שלא כדין. 41. התובעת ובעלה מאשרים את קיומה של הפגישה שנערכה לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, ואולם גרסתה (עמ' 10) כי "הדבר העקרוני שהיה בפגישה שצריך להגיע לפשרה מול הטעות שלא שולם לי הסכום בזמן על פי ההסכם", אינה נאמנה עלינו כמו גם טענותיה בסע' 9 לתצהירה הראשון, העומד בסתירה מוחלטת לטיוטת ההסכם שהוכנה ע"י בא כוחה. 42. לכך נוסיף את שכבר הזכרנו והוא, הימנעותו של בא כוח הנתבעת, עו"ד סאלחה מלהעיד. בעוד חיצי הביקורת של התובעת ועדיה מופנים כלפיו, ב"כ הנתבעת בחר שלא להעמיד גרסה משלו לדברים. לדברים אלה משקל יתר לאור העובדה שב"כ התובעת הגיש תצהיר ונחקר עליו. 43. הימנעות זו - רבת משקל היא בעינינו, וכשאנו מוסיפים אותה לאמור לעיל, נסתם הגולל על גרסת הנתבעת. 44. לפיכך - אנו נעתרים לתביעה וקובעים כי הסכמי הפשרה שקיבלו תוקף של פסק דין - מבוטלים. 45. נוסיף, כי צודקת הנתבעת גם בטענתה שההסכם כולו - מנוגד לתקנת הציבור. אכן, לא מפיה ראויה טענה זו להישמע - שהרי היא חתמה על הסכם המעניק פיצויי הלנה מלאים במסגרת הסדר פשרה. 46. סעיף 30 לחוק החוזים קובע: - ”חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסרים או סותרים את תקנת הציבור - בטל.” 47. ערים אנו לא רק לקושי שיש בכך שהתובעת היא זו שמעלה את הטענה שהחוזה מנוגד לתקנת הציבור, אלא גם לעובדה שכב' הרשמת נתנה תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, אלא שהדבר נעשה ללא דיון או שמיעת הצדדים. 48. אולם, משנגזר דינם של הסכמי הפשרה להתבטל בשל השינויים שהוכנסו בהם שלא כדין, הרי שחובתנו, להתערב ולבטל לא רק את סעיף הסנקציה, אלא את ההסכם כולו ולעשות זאת מיוזמתנו, שעה שבכספי הציבור עסקינן והצדדים עשו בהם כבשלהם. 49. בית המשפט העליון בבג"ץ 1520/91, בענין עמירם וילנסקי נ. בית הדין הארצי לעבודה ומדינת ישראל קבע מפי כב' המשנה לנשיא הש' אלון (בדעת רוב) כי: - ”4. שיקולים אלו מן הנכון ומן הראוי לשוקלם במסגרת מכלול השיקולים שעל נציג השירות להביא חשבון בטרם הכרעה אם מן הצדק להעתר לבקשה. אומר חברי השופט חשין כי " 'מן הצדק' פירושו 'מן הצדק' למבקש' ". גישה זו אינה המקובלת עלי. בבואנו לשקול במאזני הצדק ענין פלוני, שומה עלינו לתת את הדעת לאינטרסים הלגיטימיים של כל הצדדים הנוגעים בדבר, ועל כף מאזני הצדק עלינו להטיל ענינו של כל צד ולראות להיכן נוטים כפות המאזניים. העותר צד הוא לענין - על שום מה נתעלם מהמדינה שאף היא צד לענין? 5. ולא זו אף זו. אי הבאה בחשבון את ה"צדק" של המדינה, פרושה הטלת נטל נוסף על כספי המדינה, היינו כספי הציבור. בכגון דא כלל גדול נקוט בידינו כי בבואנו לנהוג לפנים משורת הדין, "צדק משלך ותן לו" (חולין, קלד, א) משלך ולא משל כספי הציבור. אמרנו על כך במקום אחר (בג"צ 376/81 לוגסי נ. שר התקשורת, פד"י לו(2) 449, בעמ' 470: "כידוע בעולמו של המשפט העברי קיימת חובה, בנסיבות מיוחסות, לנהוג לפנים משורת הדין, לצאת ידי שמים, גם כאשר בעל הדין פטור מצד הדין (ראה משל, בבא מציעא, פג, א; בבא קמא, נה, ב - נו, א). חובה זו הקיימת ביחסים שבין שני יחידים, יש שאין היא קיימת לעניין הרשות הציבורית. וכל כך למה? על שום שהיחיד מצווה הוא בנסיבות מסויימות, על קיומה של ההוראה הכללית 'צדק משלך ותן לו' (חולין, קלד, א); מה שאין כן הרשות הציבורית, כאשר פטורה היא מצד הדין, אין היא רשאית לשלם ליחיד פלוני מכספי הציבור לפנים משורת הדין. במקרה זה מיטיבה הרשות הציבורית עם יחיד פלוני על חשבון זכויותיהם של רבים אלמונים - שהרי הרשות הציבורית היא בבחינת נאמן על כספו וזכויותיו של כלל הציבור - ואין היא רשאית לנהוג כן. הכלל הוא - צדק משלך ותן לו, משלך ולא משל כספי הציבור". "אכן, מצווה היא הרשות הציבורית לעשות את הישר והטוב ולהיענות למשאלתו הצודקת של האזרח במסגרת תפקידיה וסמכויותיה. אך במה דברים אמורים? כאשר פלוני נהנה, והציבור אינו חסר, וכאשר אין ניגוד בין טובתו של היחיד לטובתו של הציבור. אך אין הרשות הציבורית רשאית - ומכל שכן שאינה מצווה - 'לצדק' ולהיטיב מכספה ושירותיה עם יחיד פלוני, כאשר יש בכך כדי לפגוע בזכויותם של יחידים רבים אלמונים, כפי כשכך הוא בעניין שלפנינו.” (ההדגשה שלי - מ.ש.) 50. וכן ראו: דב"ע נ"ו 3/278 אברהם קיזמן נ. עירית גבעתיים, סע' 38 לפסק דינו של כב' הנשיא דאז, גולדברג, וכן: א. ברק שיקול דעת שיפוטי, עמ' 9-78. 51. מהמקובץ עולה - כי בית הדין לא יעשה מלאכתו נאמנה אך לא יגן על האינטרס הציבורי, שעה שהמועצה והנתבעת כרתו הסכם המעניק לנתבעת פיצויי הלנה העולם על הקבוע בחוק, וזאת מבלי שהטעם להענקה נדיבה זו יבחן ע"י בית הדין. 52. אנו קובעים איפוא כי הסכמי הפשרה מבוטלים. 53. מכאן, שיש להחיל את הרישא של סע' 21 לחוק החוזים חלק כללי בו נקבע ש: - ”משבוטל החוזה חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה...” סוף דבר 54. משבוטלו הסכמי הפשרה, מאליו מתבטל פסק הדין הנותן להם תוקף. 55. הנתבעת תשיב לתובעת את כל הסכומים שקיבלה, על פי הסכמי הפשרה (קרן והלנה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום שקבלה כל תשלום ותשלום ועד ליום ההשבה לתובעת. 56. תביעותיה של התובעת בתיק דמ 7677/98 ו-11465/98 ייקבעו לדיון במועד מוקדם ככל האפשר. 57. בנסיבות המקרה, בהם הוכנס שינוי שלא כדין להסכם הפשרה, אנו מחייבים את התובעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של -.5,000 ש"ח בצירוף מע"מ. ניתן היום כ"ט בטבת, תשס"ב (13 בינואר 2002) בהעדר הצדדים. נציג עובדיםדוידי דוד נציג מעבידיםפנחס שוינגר מיכאל שפיצר, שופט חוזהמתן תוקף של פסק דיןחותמתהסכם פשרהפשרה