1. התובעים, יורשי המנוח אליק קוצ'וק ז"ל (להלן: המנוח), עתרו לפצותם בטענה שעל הנתבע, בנק עצמאות, היתה מוטלת חובה לבטח את המנוח בביטוח חיים בגובה המשכנתאות שנטלו המנוח ונתבעת 2. הנתבע מכחיש קיומה של חובת ביטוח. להלן העובדות הצריכות לעניין: ביום 10/6/91 נישאו המנוח ונתבעת 2. נישואין אלה היו הנישואין השניים של המנוח. בשנת 1996 התנהלו בין המנוח לנתבעת 2 הליכי גירושין בביה"ד הרבני האיזורי בחיפה. ביום 13/8/92 נטלה נתבעת 2 מהנתבע - משכנתא תקציבית (מכח זכאות ובמימון המדינה - א.ר), לצורך רכישת דירה באשדוד (להלן: המשכנתא הראשונה). זמן מה אח"כ ביקשו המנוח ונתבעת 2 לרכוש דירה בקרית ים (להלן: הדירה). (פסק הדין יתייחס לדירה בקרית ים בלבד שכן הדירה באשדוד אינה רלוונטית לצורך הכרעה בסכסוך א.ר). לצורך רכישת הדירה גררו את המשכנתא הראשונה, תוך הוספת המנוח כלווה למשכנתא הראשונה, ונטלו משכנתא נוספת מכספי הנתבע (להלן: המשכנתא השניה). המנוח הצטרף לביטוח חיים רק במסגרת המשכנתא השניה. תובעים 1-2 הם אימו ואחיו של המנוח, אשר ירשו את הדירה לפי צוואה מיום 27/1/98, לצוואה זו ניתן תוקף בבית המשפט המחוזי, ע"י כב' השופט נאמן. תחילה התנגדו לצוואה בנותיו של המנוח (נתבעות 3 ו-4) מנישואין הראשונים, בטענה שתובעים 1-2 ניצלו את מחלת המנוח על מנת להשתלט על רכושו. תובע 3 הוא מנהל עזבון המנוח. העזבון פנה לבית משפט השלום בה"פ 12541/98 (אשר נידונה בפני כב' השופט גנון) ובה עתר להצהיר כי המשכנתא הראשונה נפרעה (המשכנתא השנייה נפרעה מכספי ביטוח החיים - א.ר). התביעה נדחתה. בע.א 4872/99 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור העזבון על החלטת כב' השופט גנון. תביעה נוספת למתן סעד הצהרתי כאמור לעיל, הוגשה בת.א 18146/00, הועברה לבית המשפט המחוזי לאחר שנתקבלה טענת חוסר סמכות עניינית שהעלה הנתבע, ולאחר מכן נמחקה נוכח מימוש המשכנתא הראשונה ע"י הנתבע בשנת 2001. הדירה נמכרה, והנתבע החזיק ביתרה של 103,828 ₪. ביום 20/1/03 נתתי פסק דין חלקי בהסכמה, לפיו מחצית מהסכום יועבר לידי התובעים. ב-21/3/03 העביר הנתבע את הכסף לידי התובעים. כאמור לעיל, התובעים עותרים כעת לפצותם בטענה שהנתבע הפר חובתו לבטח את המנוח בביטוח חיים גם במסגרת המשכנתא הראשונה, כאשר הנתבע מכחיש קיומה של חובת ביטוח. התביעה מושתתת על עילה חוזית, עילה נזיקית ועשיית עושר ולא במשפט. סוגיות נוספות השנויות במחלוקת בן הצדדים הן האם ובאיזו מידה קיימת לתובעים זכות תביעה מכח זכות המנוח, כיצד מתחלקות הזכויות בדירה בין התובעים לנתבעות 2-4 והאם החלטת כב' השופט גנון בה.פ. 12541/98 מהווה מעשה בית דין. במרוצת הזמן הגיעו התובעים להסדר פשרה עם נתבעת 3, לפיו תקבל 25% מהכספים הנמצאים בידי כונס הנכסים לסילוק סופי של תביעותיה מהתובעים. ביום 25/3/02 נתן כב' הנשיא קיטאי תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. ביום 13/11/02 ניתן על ידי פסק דין חלקי, הדוחה בהסכמה את התביעה כנגד נתבעת 4. 2. מעשה בית דין ביחס לחובת הביטוח - 2.1 השתק פלוגתא - כאשר במשפט הראשון עמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא יהיו בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה במשפט השני (ע.א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פד"י כב(2), 561). קיימים 4 תנאים מצטברים להיווצרות השתק פלוגתא: זהות הפלוגתא - לא ניתן לקבוע מראש כללים לעניין זה, אך חייבת להתקיים זהות של ממש, ולא די בדמיון ובהשענות על מסכת נסיבות דומה (נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א), בעמ' 147-149). שאלה שבעובדה - יש להבחין בין שאלה שבעובדה לשאלה שבחוק, כאשר בדרך כלל כרוכות שתי השאלות יחד. כאשר מדובר בשאלה שבחוק בלבד יש לקבוע כי לא נוצר השתק פלוגתא (זלצמן בעמ' 164). פלוגתא אשר הועמדה לדיון והוכרעה - חשוב לבדוק כי לכל בעל דין ניתן יומו בבית המשפט, ונדרש שההכרעה תהא בקביעת ממצא עובדתי או מסקנה משפטית (זלצמן בעמ' 188). ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לתוצאה הסופית - המבחן הוא האם פסק הדין יעמוד בעינו אם ימחק הממצא (זלצמן, בעמ' 193). שאלת חובת הנתבע לבטח את המנוח במסגרת המשכנתא הראשונה עמדה להכרעה בפני כב' השופט גנון. ואולם, כב' השופט גנון, כמו גם ערכאת הערעור, דחה את התביעה בנימוק שהדירה אינה שייכת לעזבון. על מנת לזכות בסעד הצהרתי על תובע להראות כי קנויה לו זכות שראוי לשריינה (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 7, תשס"ג), בעמ' 386), בעזבון לא נתקיים התנאי כי הוא בעל זכות קנויה. נוכח קביעה זו, התייתר הצורך להכריע בשאלת חובת הביטוח. דברי כב' השופט גנון בהקשר זה נאמרו כבדרך אגב ובמנומק מנסיבות המקרה הספציפיות, כאשר הוא ציין במפורש (בעמ' 7 לפסק דינו) כי הסוגיה לא התבררה די צרכה. על כן נראה לי, כי מדובר בשאלה שבחוק אשר אינה מקימה השתק פלוגתא, ולא בשאלה שבעובדה, מה גם שכב' השופט גנון כלשונו - לא התיימר לקבוע ממצא בנושא, בנוסף ההכרעה בשאלת החובה לבטח לא היתה חיונית, ופסק הדין עומד בעינו גם בלעדיה. אשר על כן אני קובע כי לא נוצר השתק פלוגתא בשאלת חובת הביטוח. 2.2 השתק עילה - מקום שתביעה נידונה לגופה, והוכרעה ע"י בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה (ע.א 246/66 הנ"ל). התנאים להיווצרות השתק עילה: התנאי העיקרי הוא זהות העילה - לא ניתן לתת הגדרה ממצה למונח עילת תביעה. הפסיקה דחתה את מבחן זהות הסעד בכל אחת מהתובענות, והיא נוטה לעבר מבחן הזכות שנפגעה (זלצמן בעמ' 32, 47-48, 61-62). ההגדרה לעילה בהקשר זה רחבה ונדרש כי התביעה תוכרע לגופה (גורן בעמ' 90-91). כן נדרש שפסק הדין יהא חלוט, שבית המשפט אשר נתן את פסק הדין, יהא בעל סמכות עניינית ופרסונלית ויכריע בתובענה לגופו של עניין (זלצמן בעמ' 32). העובדות והמחלוקות, אשר הונחו בפני כב' השופט גנון, זהות לעובדות ולמחלוקות אשר הוצגו בפני, ועל כן נראה כי מדובר באותה עילה. ואולם, בפני כב' השופט גנון, נידונה תביעה לסעד הצהרתי. הגישה המסורתית נוטה לקבוע כי פסק דין הצהרתי אינו יוצר השתק עילה, המונח הגשת תובענה הכוללת עתירה לסעד אחר (זלצמן בעמ' 127). לפי גישה מנוגדת, יתכן שהתובע סעד הצהרתי יהא מנוע מלחזור ולתבוע את זכותו לאחר שתביעתו נדחתה, שכן כללי מעשה בית דין חלים גם על סעד הצהרתי (י. זוסמן סדר הדין האזרחי, (מהד' 7, 1995), בעמ' 559). בע.א 822/77 בסה נ' אגד, פד"י לב(3), 21, נעשתה הבחנה בין דחיית העתירה לסעד הצהרתי בשל טעם פרוצדורלי, למשל - כאשר התובע יכול לתבוע סעד מהותי מלא, לבין דחיית העתירה מטעמים הקשורים בתובע, למשל - כאשר לא הביא די ראיות. מעשה בית דין יווצר רק במקרה השני. בנוסף הן בעמ' 8 והן בעמ' 5 לפסק דינו קבע כב' השופט גנון כי אין מניעה להגיש תביעה נוספת (תביעת נזיקין) כנגד הנתבע. ערכאת הערעור לא מצאה לנכון להתערב. בנסיבות בהן קיימות גישות לכאן ולכאן וכאשר היתה הסתמכות על דברי כב' השופט גנון אין מקום לקבוע כי נוצר השתק עילה. כאשר על כן אני קובע כי לא נוצר השתק עילה בסוגיית חובת הביטוח. מן המקובצץ עולה כי ה.פ 12541/98 לא יצרה מעשה בית דין בסוגיית חובת הביטוח. 2.3 באם טעיתי בקביעותי לעיל, להלן התייחסות לטענת הנתבע, כי מעשה בית דין חל גם כלפי תובעים 1-2. הכלל הוא כי פסק דין פועל כמעשה בית דין רק לטובת או נגד מי שהיה צד להליך, או מי שקרוב אליו קרבה משפטית (זלצמן בעמ' 367-368). הנתבע טוען כי תובעים 1-2 היו זר להליך בפני כב' השופט גנון, זר אשר התערב בניהול ההליך. קיימים 3 תנאים להתקיימות החריג, לו טוען הנתבע: לזר המשתתף היה אינטרס רכושי או כספי בתוצאות ההליך והזדמנות מעשית, הקיימת בידי צד להליך, לשלוט בניהול ההליך. נדרש כי הצד שכנגד יהא מודע לקיום הזר המתערב. נטל ההוכחה בעניין זה הוא על הזר המבקש להסתמך על ממצא כנגד היריב (זלצמן בעמ' 389-393). אין ספק כי לתובעים 1-2 היה אינטרס כספי ורכושי בתוצאות ההליך בפני כב' השופט גנון. הם שלטו בניהול ההליך - עמדו מאחורי מינוי תובע 3 כמנהל העזבון, אשר בבקשה למינויו נטען כי תובע 3 הוא עו"ד של תובעים 1-2, תובע 2 ערב לתשלום הוצאות הנתבע בערעור, אשת התובע 2 העידה בפני כב' השופט גנון. בנסיבות המתוארות לעיל, יש לקבל את טענת הנתבע. היינו אילו היה מעשה בית דין הוא היה חל גם כלפי תובעים 1-2 ולא רק כלפי תובע 3. 3. זכות התביעה - לטענת הנתבע אין לתובעים זכות תביעה, שכן אם עילת התביעה היתה של המנוח היא עברה לעזבון, כאשר תביעת העזבון נדחתה. לטענת התובעים, הם תובעים יחד ולחוד, וזאת על מנת למנוע טענת חוסר יריבות לאור ה.פ. 12541/98. בה.פ 12541/98 עתר העזבון לסעד הצהרתי. בעמ' 3-5 לפסק דינו הדגיש כב' השופט גנון כי אין לתת סעד הצהרתי, סעד אשר אינו ניתן כדבר שבשגרה, מקום בו זכות העזבון מוטלת בספק ובכוונת העזבון להגיש תביעה נזיקית. כלומר - התביעה לסעד הצהרתי נדחתה. אך אין בכך כדי למנוע מהעזבון להגיש תביעת נזיקין, מה גם שיתכן כי העזבון הוא שהיה חייב לפרוע את המשכנתא הראשונה. עוד ציין כב' השופט גנון, בעמ' 3 לפסק דינו, כי בעל הדברים האמיתי הוא מי שהועברו לו הזכויות בדירה, היינו, תובעים 1-2. לצורך זכות התביעה אין חשיבות לשאלה איזה אחוז מהזכויות בדירה הועבר לידי תובעים 1-2. בנוסף סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין מכיר מפורשות בזכות ירישה של תביעת נזיקין. לפי הסעיף עילת תביעה בנזיקין שהיתה למנוח עוברת לעיזבון, כולל היורשים (השווה תמ"ש (ת"א) 20930/97 וינטרוב נ' פריד, תק-מש 2000(3), 10). מן המקובץ עולה כי לכל אחד מהתובעים 1-3 עומדת זכות תביעה כלפי הנתבע, ודין טענתו להדחות. 4. חלוקת הזכויות בדירה - 4.1 לטענת הנתבע, עפ"י רישומי חברת שכטמן (המנוח ונתבעת 2 רכשו את הדירה מחברת שכטמן, והיא אשר מנהלת רישום באשר למצב הזכויות בדירה - א.ר), לנתבעת 2 מחצית מהזכויות בדירה, ועל כן התובעים אינם זכאים לקבל לידיהם את מלוא היתרה שנותרה בידיו לאחר מכירת הדירה, אלא רק את המחצית שהגיעה למנוח. התובעים סומכים את טענת הבעלות המלאה בדירה על שלושת אלה: תצהיר המנוח מיום 17/2/98 בו מצהיר המנוח כי קיבל מנתבעת 2 את זכויותיה בדירה ללא תמורה, וכי הוא מעביר זכויות אלה לתובעים 1-2. צוואת המנוח מיום 27/1/98. הסכם מיום 3/7/98 בו מצהירה נתבעת 2 כי אין לה כל זכויות בדירה, ובמידה שיש לה זכויות בדירה היא מעבירה אותן ללא תמורה לתובעים 1-2. הרישום בחברת שכטמן אינו רשמי ואינו מחייב (השווה: ע.א 842/79 נס נ' גולדה, פד"י לו(1), 204), וכפועל יוצא מכך אינו יכול להוות הוכחה חותכת בדומה לרישום בטאבו, כאמור בסעיף 125 לחוק המקרקעין. לא ניתן ללמוד מתצהיר המנוח ומצוואתו כי נתבעת 2 העבירה למנוח את זכויותיה בדירה. התצהיר והצוואה הם אקטים חד צדדיים, אין בהם כל התייחסות לנתבעת 2 או לעמדתה, וזאת כאשר הדיון הוא במתנה במקרקעין בין בני זוג המנהלים הליכי גירושין, וכאשר הוכח כי נתבעת 2 השקיעה מכספה לצורך רכישת הדירה. המחוקק בהיותו מודע לחשיבות עסאות במקרקעין ועסקאות מתנה, קבע דרישת כתב קונסטיטוטיבית לגבי עסקאות אלה (ראה סעיף 8 לחוק המקרקעין, סעיף 5 לחוק המתנה וג' שלו דיני חוזים (מהד' 2, תשנ"ה), בעמ' 279-280). יתרה מזאת, מדובר בעסקה במקרקעין הטעונה רישום לפי סעיף 7 לחוק המקרקעין. התצהיר והצוואה אינם עומדים בדרישות החוק, ולא ניתן לבסס טענת בעלות מלאה בהסתמך עליהם. בנוסף, מעדותו של תובע 2 עולה כי סמוך למות המנוח, החלה נתבעת 2 להאבק על זכויותיה בדירה ע"י החלפת המנעול והזמנת המשטרה לבית המנוח לפנות את משפחתו (פרוטוקול 5/5/03 בעמ' 10-11). מן המקובץ עולה כי עובר למותו החזיק המנוח רק במחצית מהזכויות בדירה. כיוון שאין אדם יכול לתת לאחר יותר ממה שיש לו (השווה: רע"א 8792/00 שטיינמץ נ' בנק משכן, פד"י נו(5), 593), הועברו לתובעים 1-2 רק מחצית מהזכויות בדירה. ואולם, ביום 3/7/98 כחמישה חודשים לאחר מות המנוח, הצהירה נתבעת 2 בהסכם בינה לבין תובעים 1-2 כי אין לה זכויות בדירה, ובמידה שיש לה היא מעבירה אותן ללא תמורה לתובעים 1-2. היא סיפרה על ההסכם גם ללשכת הסיוע המשפטי בב"ש, אליה פנתה לצורך חידוש תעודת הזכאות במשרד השיכון. בנוסף למרות מאמצים לאתרה ולזמנה נתבעת 2 לא טרחה להתייצב בפני, כאשר המסקנה המתבקשת היא כי היא אינה רואה עצמה כצד לסכסוך כיוון שאין לה זכויות בדירה. אשר על כן אני קובע כי כיום כל הזכויות בדירה הועברו לנתבעים 1-2. 4.2 לטענת הנתבע, לפי סעיף 10 להסכם המשכנתא העברת זכויות בדירה טעונה הסכמתו. על כן יש לראות את ההסכם בין נתבעת 2 לתובעים 1-2 כחוזה על תנאי מתלה, אשר לא התקיים. יש לקבוע את מהותו של חוזה, האם מותנה או מוחלט, לפי אומד דעת הצדדים, כפי שהוא משתקף מלשון החוזה ותכליתו האוביקטיבית והסוביקטיבית (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), שלו בעמ' 336, ע.א 1662/99 חיים נ' חיים פד"י נו(6), 295). החוזה בין נתבעת 2 לתובעים 1-2 אינו מזכיר כלל את התחייבות נתבעת 2 כלפי הנתבע, שלא להעביר את הזכוית בדירה ללא קבלת הסכמתו, ונראה כי הכוונה היתה להעביר את הזכויות בדירה מנתבעת 2 לתובעים 1-2 למרות ובמנותק מהתחייבות זו (השווה ע.א 1662/99 הנ"ל). שאלת תוקפה של העברת זכות, שנעשתה בניגוד להגבלה על עבירות הזכות, תבחן לפי טיב ונוסח ההגבלה, מטרותיה והנסיבות בהן נקבעה (ע.א 6529/99 טקסטיל ריינס נ' רייך, פד"י נג(2), 218). דומה כי סעיף 10 להסכם המשכנתא לא התכוון לשלול את תוקפה של העברה, שנעשתה בניגוד לו, נוכח העובדה כי הדבר אינו נאמר במפורש. בנוסף הדגש הושם על הפן החוזי - הסעיף פותח במילים "הלווה מתחייב" להבדיל משימוש במילה "אסור" (השווה ע.א 1662/99 וע.א 6529/96 הנ"ל). יתר על כן, מדובר בהסכם משכנתא. הנתבע נהנה מבטוחה בדמות הנכס הממושכן, ועל כן מטרת סעיף 10 אינה לשמש בטוחה כנגד העברת זכויות בדירה ע"י הלווה, אלא לאפשר לנתבע לפקח על מצב הזכויות בבטוחה להלוואה (השווה ע.א 6529/96 הנ"ל). מן המקובץ עולה כי אין בכוחו של סעיף 10 להסכם המשכנתא לשלול את תוקפו של ההסכם בין נתבעת 2 לתובעים 1-2. ואולם, אין בכך כדי למנוע מהנתבע להגיש כנגד נתבעת 2 תביעה לפיצוי בגין הפרת הסכם המשכנתא, אם קמה לו עילת תביעה כספית. 5. חובת הביטוח - 5.1 לטענת התובעים, לפי הנחיות משרד האוצר מיום 17/4/90 כל זכאי להלוואה, שמקורה בכספי מדינה, יהא חייב בביטוח חיים. התובעים הציגו גם נהלים למתן הלוואות דיור, שפרסם המפקח על הבנקים ביום 22/12/92. לפי סעיף 4(א)(8) לנהלים על תאגיד בנקאי לתת למבקשי הלוואה הסבר על תנאים לביטוח חיים ונכסים. לפי סעיף 11(א) תאגיד בנקאי רשאי לדרוש מלווה לבצע ביטוח חיים. הנתבע מסתמך על ע.א 8905/96 בנק דיסקונט למשכנתאות נ' רוזנברג, תק-על 98(2) 1575, בו נפסק כי לא מוטלת על תאגיד בנקאי, הנותן ללקוח הלוואה המובטחת במשכנתא, חובה להודיע ללקוח כפרט מהותי שזכותי לערוך ביטוח חיים במקרה של פטירה. ע.א 8905/96 עסק במשכנתא מכספי בנק, להבדיל ממשכנתא תקציבית, אשר נלקחה בשנת 1988. בה.פ 176534/00 שפיצר נ' בנק לאומי למשכנתאות, תק-של 2001(2), 241, פסק כב' השופט ורדי כי יש לאבחן את ע.א 8905/96 לעומת מצב בו נלקחה משכנתא תקציבית לאחר פרסום ההנחיות, עליהן מסתמכים התובעים, כאשר לאחר הפרסום מוטלת על תאגיד בנקאי חובה להודיע ללקוח על זכותו לערוך ביטוח חיים. אני מצטרף לפסיקת כב' השופט ורדי בה.פ. 176534/00 וקובע כי על הנתבע היתה מוטלת חובה לבטח את המנוח בביטוח חיים במסגרת המשכנתא הראשונה, שהיא משכנתא תקציבית, בעיקר נוכח ההנחייה המפורשת של משרד האוצר בנושא זה. בנוסף החובה להציע ביטוח חיים למשכנתא מתחייבת מחובת הנאמנות המוטלת על הבנק כלפי לקוחו (השווה: ע.א 5893/91 טפחות נ' צבאח, פד"י מח(2), 573) וכן מחובת הזהירות של בנק כלפי לקוחו (השווה ע.א 636/89 כחילי נ' בנק ברקליס דיסקונט, פד"י מה(3), 265). העובדה כי המנוח הצטרף למשכנתא הראשונה בשלב מאוחר יותר אין בה כדי לשנות ממסקנ תי. יש לשים את הדגש על מעמדו של המנוח כלווה, כחייב עיקרי, ולא על מועד הצטרפותו. 5.2 הנתבע טען כי המנוח בחר שלא להיות מבוטח בגין המשכנתא הראשונה, אלא רק בגין המשכנתא השניה, וכי תמציות החשבון שנשלחו למנוח מעידות כי המנוח ידע שהוא מבוטח רק במסגרת המשכנתא השנייה. נטל ההוכחה בעניין זה רובץ על הנתבע, שכן מדובר בטענת הגנה (י. קדמי על הראיות (חלק 3, תשנ"ט), בעמ' 1278). מצד אחר - לא נשמעה בפני כל עדות, לפיה למנוח הוצע ביטוח חיים בגין המשכנתא הראשונה והוא סירב. מצד אחר - עלות ביטוח החיים נמוכה, והעובדה כי המנוח ערך ביטוח חיים במסגרת המשכנתא השניה מעידה כי היה אדם זהיר (השווה ה.פ. 176534/00 הנ"ל). המסקנה המתבקשת היא כי לו היה מוצע למנוח לבטח עצמו בביטוח חיים בגין המשכנתא הראשונה, או לו היה המנוח מודע להעדר הביטוח, הוא היה דואג לבטח עצמו. אשר על כן אני קובע כי הנתבע הפר את החובה שהיתה מוטלת עליו, להציע למנוח ביטוח חיים במסגרת המשכנתא הראשונה, חובה זו נגזרת מהנחיות משרד האוצר והפיקוח על הבנקים, חובת הנאמנות וחובת הזהירות כאמור לעיל. 6. הנזק - כתוצאה ממחדלו של הנתבע לבטח את המנוח בביטוח חיים בגין המשכנתא הראשונה נגרם לתובעים נזק - הדירה מומשה ע"י הנתבע לאחר שלא עמדו בהחזר ההלוואה. באם היה למנוח ביטוח חיים היתה המשכנתא הראשונה נפרעת במלואה במסגרת הביטוח. את גובה הנזק יש לאמוד לפי המחיר בו נמכרה הדירה ע"י הנתבע - 429/697 ₪, מתוכם 42,807 ₪ נתקבלו ביום 4/6/01 והיתרה נתקבלה ביום 22/7/01. מסכום זה יש לנכות 51,914 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, אשר הועברו לידי התובעים 1-2 ולידי נתבעת 3 לפי פסק הדין החלקי מיום 20/1/03. כמו כן יש להפחית 2,768 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בגין חובות לעיריה ולחברת הגז, אשר צברו המנוח ונתבעת 2 עובר למות המנוח, ואשר נפרעו ע"י הנתבע מתקבולי המכירה. 7. אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים 1-2 כדלקמן: 7.1 סך של 42,807 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4/6/01 ועד התשלום המלא בפועל. 7.2 סך של 368,890 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22/7/01 ועד התשלום המלא בפועל. מחיוב זה יש להפחית כל סכום ששולם ע"י הנתבע לתובעים 1-3 כשסכומים אלה משוערכים ע"י הוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם ועד מתן פסק הדין ולהפחית מסכום זה סך של 2,768 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם ועד מועד מתן פסק הדין (בגין חובות לעיריה ולחברת הגז, אשר נפרעו ע"י הנתבע מתקבולי מכירת הדירה). 7.3 כן ישא הנתבע בשכ"ט עו"ד תובעים 1-2 + מע"מ, אגרת משפט משוערכת ויתרת אגרה אם חלה, בסך כולל של 30,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 7.4 25% מהסכום שהיה בידי כונס הנכסים יועבר אם לא הועבר עד כה, לידי נתבעת 3, כמתחייב מפסק דינו של כב' הנשיא קיטאי מיום 25/3/02. 7.5 תביעת התובע 3 נדחית ללא צו להוצאות. 8. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים ומתייתרת הופעתם לשימועו. ניתן היום י' באלול, תשס"ג (7 בספטמבר 2003) בהעדר הצדדים. אהוד רקם, שופטסגן נשיא ביטוח חייםמשכנתאשאלות משפטיותמקרקעין