להלן פסק דין בנושא פסילה מלשכת עורכי הדין בגין התחזות לעורך דין: פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן - בית הדין הארצי) מיום 10.2.05 ועל התיקון לו מיום 27.2.05. שני הערעורים, מזה ומזה, מכוונים נגד עונש הפסילה מלהתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין (להלן - הלשכה) שנגזר על המערער בעל"ע 2988/05 והמשיב בעל"ע 3092/05 שייקרא להלן - המערער. בית הדין המחוזי גזר על המערער עונש של שלוש שנות פסילה מלהתקבל כחבר בלשכה והורה כי מניין התקופה יחל מיום מתן גזר הדין. בית הדין הארצי העמיד את התקופה על שנתיים וחודש מיום גזר דינה של הערכאה הראשונה. המערער מלין נגד חומרת עונש הפסילה. מנגד, הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין (הוא המערער בעל"ע 3092/05, להלן - הוועד המרכזי) משיג נגד החלטת בית הדין הארצי להפחית אחד עשר חודשים מעונש הפסילה המקורי שנגזר על המערער. 2. המערער סיים את התמחותו במשפטים בחודש מאי 1999. בחודש אפריל 2003 עמד המערער בהצלחה בבחינות לשכת עורכי הדין. במהלך חלק ניכר מן התקופה שבין סיום התמחותו לבין המועד בו עבר המערער את בחינות הלשכה, עבד הוא במשרד עורכי דין. כנגד המערער הוגשו שתי קובלנות לוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה (הוא המשיב בעל"ע 2988/05) בגין התנהגותו במהלך אותה תקופה. על פי הנטען, המערער התחזה בשתי הזדמנויות שונות לעורך דין, למרות שטרם הוסמך כדין. זאת ועוד, בשתי הזדמנויות אחרות הופיע המערער בבית המשפט והציג עצמו כמתמחה, המוסמך לייצג את לקוחות מאמנו, חרף העובדה שעוד קודם לכן סיים הוא את התמחותו. עוד נטען, כי המערער איים על אחד המתלוננים, כי הוא לא השיב לתלונה שהועברה לתגובתו וכי הוא גבה סכום בסך 10,000 ש"ח בעבור לקוחה מסוימת, אך נמנע מלהעביר את הכספים לידיה. לאחר שנבחנו התלונות האמורות הוחלט להעמיד את המערער לדין משמעתי. פרט חשוב נוסף אותו יש להזכיר הוא, כי ביום 2.6.03, זמן קצר לאחר שהמערער עבר בהצלחה את בחינות הלשכה, החליטה ועדת ההתמחות של הלשכה (להלן - ועדת ההתמחות) שלא לקבל את המערער כחבר בלשכה עד לסיומם של ההליכים המשמעתיים שננקטו נגדו. זאת, מכוח הסמכות הנתונה לה לפי סעיף 44 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן - חוק לשכת עורכי הדין). תקופה זו, עד למתן פסק הדין המשמעתי נגד המערער על ידי הערכאה הראשונה, ארכה כאחד עשר חודשים. כאן המקום להעיר, כי ההחלטה שלא לקבל את המערער כחבר בלשכה התקבלה מבלי שניתנה למערער האפשרות לשטוח את טענותיו בפני הוועדה, כאמור בסעיף 44 לחוק. 3. ביום 4.3.04 הרשיע בית הדין המשמעתי המחוזי של הלשכה בחיפה (להלן - בית הדין המחוזי) את המערער בביצוע עבירות שונות לפי חוק לשכת עורכי הדין, לפי כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, ולפי כללי לשכת עורכי הדין (סדרי-הדין בבתי-הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962. בהכרעת הדין נפסק, כי המערער ביצע את העבירות הבאות: התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, הפרעה לבית המשפט לעשות משפט, שליחת יד בכספי פיקדון ואי מתן תשובה לתלונה. על המערער נגזר עונש של פסילה מלהתקבל כחבר בלשכה למשך תקופה של שלוש שנים, שתחילתה במועד גזר הדין - 31.3.04. עוד הומלץ, כי בתום תקופת הפסילה תוודא ועדת ההתמחות כי המערער קיים את ההתחייבות עליה הצהיר בפני בית הדין להשיב לאחת המתלוננות את סכום הכסף של 10,000 ש"ח, שהוחזק על ידו שלא כדין. 4. ערעור על חומרת העונש הוגש על ידי המערער לבית הדין הארצי. הסוגיה המרכזית אשר התעוררה בפני בית הדין הארצי הייתה האם יש למנות את תקופת הפסילה החל מן היום בו לא ניתן למערער להירשם כחבר בלשכה, היינו מיום 2.6.03. בסופו של דבר, נמנע בית הדין הארצי מלהכריע בשאלה זו. יחד עם זאת, מצא הוא לנכון להתערב בהחלטה גופה באשר למשך תקופת הפסילה שהושתה על המערער. בית הדין הארצי פסק, כי יש להפחית את תקופת הפסילה בשיעור הזהה לתקופה בה עיכבה ועדת ההתמחות את חברותו של המערער בלשכה, טרם שנגזר דינו. כך, שלבסוף הועמדה תקופת הפסילה על שנתיים וחודש ימים החל מהיום בו ניתן גזר דינו של המערער. על פסק דין זה של בית הדין הארצי משיגים כעת הן המערער והן הוועד המרכזי. להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי ביום 15.12.05 התקיים דיון בערעור שהוגש לבית משפט זה. בסוף הדיון הודיע המערער כי הוא יפקיד בידי הלשכה את הסכום בסך 10,000 ש"ח, על מנת שהסכום יועבר לידיה של המתלוננת. הוסכם, כי פסק הדין בשני הערעורים יינתן לאחר שתימסר לבית המשפט הודעה בדבר העברת הכספים לידי לשכת עורכי הדין. ביום 27.12.05 הודיעה הלשכה, כי הסכום הנזכר אכן הועבר אליה. 5. לטענת המערער, שגה בית הדין הארצי, שעה שלא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות, ובכלל זה למצבו הכלכלי והמשפחתי, לגילו הצעיר, לחוסר ניסיונו ולחרטה הכנה שהביע על מעשיו בפני בית הדין. על כן מבקש המערער לקצר את תקופת הפסילה בת השנתיים וחודש ימים שהושתה עליו ולאפשר לו להתקבל כבר עתה כחבר בלשכה. מנגד, הוועד המרכזי סבור, כי בית הדין המשמעתי לא היה מוסמך לנכות מן העונש שהוטל על המערער את התקופה הזמנית במהלכה הוא היה מנוע מלהתקבל ללשכה. בהקשר זה מבקש הוועד המרכזי להבהיר כי הסמכות הנתונה לו שלא לרשום מתמחה כחבר הלשכה, הינה סמכות בעלת אופי מינהלי ואינה מהווה אמצעי עונשי. מכאן, שאין להביא בחישוב מניין ימי הפסילה, כך לעמדת הוועד המרכזי, את התקופה הזמנית, בה נמנע מן המערער מלהירשם ללשכה, היא התקופה מיום 2.6.03 ועד ליום 31.3.04. 6. דינם של שני הערעורים להידחות. אין אנו רואים לנכון לסטות מהחלטתו של בית הדין הארצי, אשר העמידה את תקופת הפסילה על שנתיים וחודש ימים, החל מיום מתן גזר דינו של המערער. התערבות בהחלטותיהם של בתי הדין, תיעשה אך במקרים בהם העונש שהוטל חורג ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל, על"ע 5160/04 אשד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (טרם פורסם)). במקרה דנא, שוכנענו כי העונש שהושת על המערער הינו במסגרת מתחם הענישה הראוי. זאת, הן לאור נסיבותיו האישיות של המערער, כמו גם גילו הצעיר וחוסר ניסיונו, והן בהתחשב בכך שהמערער עמד בהתחייבות עליה הכריז בפנינו להשיב את הסכום בסך 10,000 ש"ח שהחזיק בידיו שלא כדין. עובדת השבת הכסף לא עמדה, כמובן, לנגד עיניו של בית הדין הארצי בבואו לדון בעונשו של המערער, וברי כי יש לה השלכה משמעותית על החלטתנו שלא להחמיר עימו בדין. נתנו אף את הדעת לעובדה שוועדת ההתמחות לא ערכה שימוע למערער כנדרש בחוק, וכן לכך שהלכה למעשה גם במהלך אחד עשר החודשים שקדמו למתן גזר הדין נמנעה מן המערער האפשרות לעבוד במקצוע. מאידך, יש לזכור כי העבירות שביצע המערער, ובכלל זה התחזותו לעורך דין ושליחת ידו בכספי הפיקדון, הינן עבירות חמורות, המהוות פגיעה של ממש באמון שהציבור רוחש בעורכי הדין, כמו גם בכבוד המקצוע ובקשר שבין עורך הדין ללקוחותיו, המבוסס מטבע הדברים על יחסי אמון. בהתבסס על מכלול השיקולים שהוצגו לעיל, סבורים אנו כי עונש הפסילה שהושת על המערער הינו עונש סביר והולם אשר אינו מצדיק את התערבותנו. זאת ועוד, יש לזכור כי בית הדין הארצי לא הכריע בסופו של דבר בשאלה האם יש מקום ככלל למנות את תקופת הפסילה כבר החל מן היום בו נאסר על המערער להיות חבר הלשכה על פי החלטתה של ועדת ההתמחות. מאחר שבית הדין לא פסק בסוגיה זו, הרי שאף אנו איננו רואים צורך להכריע בה. 7. אשר על כן, נחה דעתנו כי יש להשאיר את פסק הדין של בית הדין הארצי על כנו. שני הערעורים נדחים, איפוא. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. התחזותעורך דין