החלטת רשם חילוט ערבון

החלטה 1. זהו ערעור על החלטת הרשם (כבוד השופט ע' שחם), מיום 18.2.04, בבקשה לחילוט ערבון, שהוגשה במסגרת רע"א 2565/00 על-ידי חברת א. אבגל טכנולוגיה בע"מ (להלן: המשיבה). מקור הבקשה בפסק-הדין של בית המשפט העליון ברע"א 2565/00 מ .ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' א. אבגל טכנולוגיה בע"מ בפירוק זמני, פ"ד נז(4), 385, שם נדחה ערעורה של ש.ש. שירותי מנוף בע"מ, (להלן: המערערת 2), והיא חויבה לשלם למשיבה שכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח. במסגרת אותו פסק דין, נתקבל ערעורה של אכטמן חברה להנדסה בע"מ (להלן: המערערת 1), ופסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניינה התבטל. נקבע, כי המערערת 1 זכאית לציוד שבבעלותה או לתמורתו, וכי המשיבה תשלם למערערת 1 שכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח. הואיל וההוצאות לא שולמו, בידי מי מהצדדים, המערערת 2 מזה, והמשיבה מזה, ביקשה המשיבה לחלט את העירבון שהופקד במסגרת ההליך ולהעבירו לידיה. דא עקא, שהעירבון, על-פי נוסחו, הופקד על-ידי המערערת 1 בלבד, ואילו המערערת 2- כך מתברר - לא הפקידה, בעצמה, עירבון. 2. כבוד הרשם קיבל את בקשת המשיבה לחילוט העירבון המופקד. במענה לטענת המערערות כי הערובה הבנקאית הופקדה רק על-ידי המערערת 1, פסק כבוד הרשם, כי הדרישה להפקדת עירבון בתיק הופנתה לשתי המערערות כאחת. כבוד הרשם הסביר, כי החובה לערוב להוצאות בעל הדין שכנגד חלה על כל אחד מבעלי הדין היוזם את ההליך. משכך, קבע כבוד הרשם כי באם סברו המערערות שהעירבון מופקד בשם המערערת 1 בלבד, היה עליהן להודיע על-כך לבית המשפט באופן מיידי. משלא עשו כן, יצרו הן מצג, לפיו ערבות הן יחדיו להוצאות, כלפי בית המשפט וכלפי המשיבה, אשר יכול ויושתו על מי מהן. בנסיבות אלה, קבע כבוד הרשם כי המערערות מושתקות מלטעון עתה כי העירבון הופקד על-ידי המערערת 1 בלבד. בנוסף, קבע כבוד הרשם, כי המערערות אינן יכולות להיוושע מהסתמכותן על לשון היחיד, המובאת בהודעה ששוגרה להן על-ידי מזכיר בית המשפט בעניין חובתן להפקיד את הערבון. באותה הודעה נכתב - כך ציין כבוד הרשם - כי מדובר בהליך שבין "אכטמן חברה להנדסה ואח'", ופרשנותה הסבירה של הודעה זו מלמדת, כי היא מכוונת לרבים ולא ליחיד. מסקנה דומה הסיק כבוד הרשם ביחס לכתב הערבות, אשר אין בו, לדבריו, כל הגבלה המייחדת אותו למערערת 1, ולה בלבד. זאת ועוד: כתב הערבות הופקד בבית המשפט על-ידי באי כוחם המשותפים של המערערות, אשר לא סייגו את תחולתו. משכך, קבע כבוד הרשם כי חזקה על המערערות שהיו מודיעות לבית המשפט, באופן מפורש, כי אינן רואות בערבות המופקדת משום ערבות להוצאות בהן תחויב המערערת 2, לו אכן כך סברו. באשר לטענתן החלופית של המערערות, כי ניתן לקזז בין ההוצאות שחויבה המערערת 2 לשלם למשיבה, ובין ההוצאות שחויבה המשיבה לשלם למערערת 1, קבע כבוד הרשם, כי הגם שניתן להתגבר על היעדר הדדיות בין החובות המקוזזים באמצעות דיני החוזים או באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט, הרי שככל שמדובר בחברה בפירוק, דוגמת המשיבה, יחולו על חובותיה, כמו גם על הפעלת קיזוז נגדה, דינים מיוחדים, ובמרכזם הוראת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת פשיטת הרגל). דינים אלה, כך קבע, מגבילים את זכות הקיזוז לחובות, אשר היו בני תביעה בעת תחילת הליכי הפירוק, ובענייננו אין המדובר בחוב כזה. 3. כנגד החלטה זו מופנה הערעור. טענת המערערות כנגד חילוט הערבות נסמכת על שני אדנים חלופיים. האדן הראשון עניינו הערבות הבנקאית. טענת המערערות היא, כי נוסח הערבות הבנקאית שהופקדה לכיסוי ההוצאות הנו חד משמעי, ועל פיו ברור כי זו נועדה לכיסוי הוצאותיה של המערערת 1 בלבד. המערערת 1 מלינה על החלטת הרשם, המורה על חילוט ערבותה הבנקאית, שעה שהחבות לשלם את ההוצאות למשיבה הוטלה על המערערת 2, אשר לא הפקידה מצדה ערבות בנקאית כמתחייב. המערערות טוענות, כי החובה להודיע על אי-הפקדת הערבות אינה מוטלת על המערערת 1, ובפרט משלא יכלה לדעת אם המערערת 2 הפקידה ערבות בנקאית כנדרש, אם לאו. המערערות שבות ומדגישות, בתשובתן לתגובת המשיבה, כי אין כל קשר מסחרי, עסקי או אחר ביניהן, ואף לא הייתה למי מהן כוונה לערוב להוצאותיה של האחרת. לאור האמור לעיל, נטען על-ידי המערערות כי טעה כבוד הרשם עת פסק, כי ניתן לחלט מתוך הערבות הבנקאית, אשר הופקדה על-ידי המערערת 1, סכומים שנפסקו כנגד המערערת 2. האדן השני, עליו נסמכות המערערות, נוגע לאפשרות הקיזוז. המערערות גורסות, בתמצית, כי בנסיבות המקרה לא חל סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל על טענת הקיזוז. כפי שיתברר מייד, דין הטענה הראשונה של המערערת להתקבל ועל כן אין לנו צורך להרחיב בעניין טענה חלופית זו, באשר לאפשרות הקיזוז. 4. המשיבה, מצידה, סבורה, כי הפרשנות שמציעים המערערים לנוסח כתב הערבות אינה עולה בקנה אחד עם האמור בו. לטענתה, הבנק, מוציא כתב הערבות, הונחה לערוב לכל חיוב בהוצאות שייקבע על-ידי בית המשפט, וזאת מבלי שכתב הערבות יוצר הבחנה בין המערערות השונות. המשיבה טוענת עוד, כי העובדה שהמערערות הגישו יחד בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, היא הנותנת כי כתב הערבות הוגש בשם שתיהן. המשיבה מדגישה כי שתי המערערות מיוצגות על-ידי אותו עורך-דין, אשר קיבל למשרדו את ההודעה בדבר הפקדת הערבות עבור ההליך עצמו ולא בעבור כל אחת מהמערערות בנפרד. לטענת המשיבה, באם היו המערערות מציגות בפני בית המשפט מצג לפיו מוגשת הערבות רק בגין המערערת 1, כי אז היה בית המשפט רושם את בקשת רשות הערעור של המערערת 2 לדחייה, כאמור בתקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). 5. דין הערעור להתקבל. תקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי מחייבת את המערער לערוב להוצאות המשיב. הדרך המקובלת לעשות כן היא על-ידי הפקדת סכום כסף בבית המשפט, בתור עירבון, בהתאם לאמור בתקנה 428 לתקנות סדר הדין האזרחי. דרך נוספת הנה מתן ערובה אחרת, במקום העירבון, בהתאם לתקנה 429 לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995) 821). תכליתו של העירבון היא להבטיח את סכום ההוצאות שייפסקו בערעור. אי הפקדת העירבון במועד גוררת אחריה רישום הערעור לדחייה לפני בית המשפט או הרשם, כאמור בתקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי. במקרה שלפנינו, הופקדה ערבות בנקאית מטעם המערערת 1 בלבד. פשיטא, כי אין המערערות בבחינת אישיות משפטית אחת, ומשכך, מוטלת החובה להפקיד עירבון על כל אחת מהן - בנפרד. בנוסף, אין בכתב הערבות כדי ללמד על כוונת המערערת 1 לערוב גם להוצאותיה של המערערת 2. אדרבא - לשון כתב הערבות, כפשוטה, מעידה על כך שהמערערת 1 - היא לבדה - ערבה להוצאות המשיבה מכוח מסמך זה. וזו לשון כתב הערבות: " בהתאם להוראותיה של אכטמן חב' להנדסה בע"מ (להלן: "המבקש") הננו ערבים בזאת כלפי המשיב א. אבגל טכנולוגיה בע"מ בתיק מס' רע"א 2565/00 (להלן: "המוטב") לתשלום כל סכום עד לסך כולל של 50,000 ש"ח..." כפי הנראה, תקלה היא שגרמה לכך, שערעורה של המערערת 2 נותר על כנו על אף שזו לא עמדה בחובת הפקדת העירבון. המשיבה עצמה גם היא שתקה בעניין זה. המשיבה סבורה, כי בהתנהלות המערערות יש משום היתממות. יתכן כי כך הדבר, אולם בכך לא סגי, על מנת לחייב את המערערת 1 - דווקא זו שעשתה, על פניו, את המוטל עליה, הפקידה עירבון כנדרש ואף ערעורה התקבל - לשאת בהוצאות המשיבה. אכן, המשמעות הגלומה בחילוט העירבון של המערערת 1 הנה הטלת חבות, שלא מכוח הדין, על המערערת 1, בגין מחדלה של המערערת 2. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין, כאמור, צורך להתייחס לטענה החלופית של המערערות, בדבר אפשרות הקיזוז בין צווי ההוצאות. סוף דבר, דין הערעור להתקבל. העירבון שהפקידה המערערת 1 לא יחולט, אלא יושב לידה. למען הסר ספק, יודגש כי אין בהחלטה זו כדי לשנות מן ההחלטה בדבר עצם החבות בהוצאות, המוטלת על כל אחד מן הצדדים. זו שרירה ועומדת ללא כל קשר לשאלת חילוט העירבון. בנסיבות העניין, לא הייתי עושה צו להוצאות. ערבוןחילוטרשם