התובע בתיק עב 2451/00, עבד במרפדיה שניהל המנוח מר יהודה לב ז"ל (להלן - המנוח), החל מ-1954 ועד מותו של המנוח באפריל 1999. בתביעה זו הוא עותר לתשלום הפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורים, השלמת הפרשי ההפקדות למבטחים, וכן לפיצויי הלנת שכר ופיצויי פיטורים. בתביעה בתיק עב 2449/00 עותרת גב' דניאלה סלומון - מיופת כוחה של גב' דבורה לב, אלמנת המנוח (להלן - גב' דבורה לב) להחזיר לגב' דבורה לב את יתרת כספי הפיצויים, המופקדים בקופה המרכזית לפיצויים, שליד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ בחשבון מס' 000966-027-085 על שם המנוח. התביעות בשני התיקים אוחדו (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2001).. ביום 24.1.2001 נתן בית דין זה פסק דין חלקי, המורה לבנק הבינלאומי הראשון להעביר לידי התובע סך של 53,900 ₪ מתוך כספי הפיצויים שהופקדו בחשבון על שם המנוח. "התובע" בהמשך פסק הדין - הוא התובע בתיק עב 2451/00. התובע הועסק כעובד יחיד במרפדיה של המנוח בחדרה, במשך 45 שנה, עד פטירת המנוח וסגירת החנות. שכרו האחרון של התובע, כעולה מתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה המתוקן, היה בסך 1,014 ₪. כמו כן ניתן לתובע החזר נסיעות בסך 202 ₪. בתלושי השכר מצויין כי התובע עבד במשך 5 שעות ביום. התובע עבד במשך 25 ימי עבודה בחודש, דהיינו ששה ימים בשבוע. עיקר טענות התובע: התובע פתח מידי בוקר את המרפדיה בשעה 6:00 בבוקר, וגמר לעבוד בשעה 15:00, זאת למעט ימי שישי - בהם עבד עד 13:00 וימי שני, בהם סגר את המרפדיה ב-14:00. התובע עבד בהיקף זה - דהיינו במשרה מלאה - בכל שנות עבודתו. התובע קיבל שכר נמוך משכר המינימום בגין עבודתו, ולפיכך מגיעים לו הפרשי שכר וכן פיצויי הלנת שכר. התובע זכאי לפיצויי פיטורים לפי משכורת קובעת בגובה שכר המינימום, ולפיכך יש לשלם לו את יתרת פיצויי הפיטורים וכן הלנת פיצויי פיטורים. לתובע הופרשו כספים לקרן הפנסיה מבטחים, אך זאת כשיעור ממשכורתו, שהיתה נמוכה משכר מינימום. יש להשלים את יתרת ההפקדה לקרן הפנסיה, לפי שכר המינימום המגיע לתובע בגין עבודתו. עיקר טענות הנתבע: התובע הוא רפה שכל הנכנס לגדר "פסול דין", שהמנוח לקחו לעבודה כשהיה בן 15, מבלי שהיה לתובע כל ידע מוקדם במקצוע, והיה לו כְּאַב במשך 45 שנות עבודתו. המנוח לימד את התובע וחנכו במקצוע, ואף שלח אותו להכשרה מקצועית בגבעת עדה. יש לקזז את התשלום בגין ההכשרה המקצועית שהוענקה לתובע - בסך כולל של 55,000 ₪ - מכל סכום שייפסק לו. המנוח אף התכוון להעביר לתובע בירושה את המרפדיה, אך נוכח כי התובע, שאינו יודע קרוא וכתוב, אינו מסוגל לנהלה ברשות עצמו. בכתב ההגנה טען הנתבע כי יש למנות לתובע, בהיותו רפה שכל, אפוטרופוס. בהמשך נזנחה, טענה זו, והנתבע לא חזר עליה בדיון, בתצהירים או בסיכומים. התובע עבד כ-5 שעות ביום, כמצויין בבירור בתלושי המשכורת, שלו, ובחצי משרה. היות שכך, תואם שכרו את הוראת חוק שכר המינימום התשמ"ז - 1987. התובע אף עסק בעבודות פרטיות בעת עבודתו במרפדיה, תוך שימוש בכלי העבודה של המנוח ובחומרים שהיו במרפדיה. זאת, בלא כל תשלום בגין השימוש בציוד. יש לקזז מכל סכום שייפסק לו סך של 20,000 ₪ בגין השכרת המרפדיה לעבודות פרטיות. הפיצויים שניתנו לתובע במסגרת פסק הדין החלקי היו גבוהים מהמגיע לו. התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים בסך 49,500 ₪ בלבד (1,100 ₪ לחודש במשך 45 שנה). יש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע את היתרה, בסך 4,400 ₪. התביעות לפיצויי הלנת שכר ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנו. יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע סך של 118,800 ₪, וזאת בגין אוכל ושתייה שסופקו לתובע בכל שנות עבודתו במרפדיה, לפי עלות יומית בסך 10 ₪. תנאי העסקתו של התובע לא כללו הפרשות לקרן הפנסיה מבטחים. הסכומים שהופרשו עבור התובע הופרשו לפנים משורת הדין, מתוך דאגה כנה של המנוח לעתידו של התובע. בשנים האחרונות למרפדיה של מר לב לא היו לו כמעט הכנסות, ובפועל לא היתה לתובע כמעט עבודה. הסיבה היחידה שהמשיך להחזיק את המרפדיה היתה דאגתו לתובע. דיון והכרעה: בסיכומיו הוסיף הנתבע טענה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, אלא מדובר היה ביחסים מיוחדים, כשל אַב ובנו. הננו דוחים טענה זו, שנטענה לראשונה בסיכומים והתובע לא יכול היה להתגונן בפניה. נוסיף, כי לפי כל מבחני הפסיקה ומיישומו של המבחן המעורב אין ספק בידינו כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. העובדה כי נראה שאכן נרקמה בין הצדדים - שעבדו ביחד, לבדם, במשך 45 שנה בחנות קטנה - מערכת יחסים של כבוד הדדי ואכפתיות, אין פירושה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד. היקף משרת התובע: אחת השאלות העיקריות, בה חלוקים הצדדים, היא באשר להיקף המשרה בו הועסק התובע, לשיטתו של התובע הוא הועסק במשרה מלאה ואילו הנתבע טוען כי התובע עבד כחצי משרה כחמש שעות בלבד ליום. הכרעה בשאלה זו תאפשר לנו לקבוע האם שכרו היה נמוך משכר המינימום הקבוע בחוק. התובע טען כי עבד מידי יום בין 6:00 בבוקר ל-15:00, דהיינו 9 שעות ליום, ובימי ששי מ-6:00 בבוקר עד 13:00. עדותו של התובע בעניין זה היתה עקבית, מפורטת, וכללה תיאור מהימן של השעה שבה יצא התובע מביתו, חיכה לאוטובוס, וכן של החנויות בסביבה בשעה מוקדמת זו. כך העיד התובע: "בשנים האחרונות, לפני שיהודה נפטר, נסעתי בקו אוטובוס 852 הנוסע לת"א, הייתי מחכה לו בהצטלבות בשעה 5.40 בבוקר. האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית בשעה 5.30 בבוקר. בבוקר מוקדם לוקח לאוטובוס להגיע תוך 10 דקות... הייתי מגיע למרפדיה לפני השעה 6.00. אני הייתי היחיד במרפדיה. אבל לידי היתה חנות מכולת שהיתה פתוחה בשעה 6.00 בבוקר. לפעמים אני הייתי מקדים אותו ולפעמים הוא היה מקדים אותי" (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 22.10.2001, שורות 10-15). בהמשך תיאר התובע בפרוטרוט את שעות העבודה ואת השינוי שחל בהן במהלך שנות עבודתו הארוכות. כן תיאר את שעות העבודה של המנוח, ואת סדרי העבודה שהיו נהוגים בהתאם למסגרת השעות של שניהם: "במשך 15 שנה עבדתי 8 שעות. והתחלתי בשעה 7.00. אחרי זה דברתי עם יהודה ואמרתי לו שאני רוצה להתחיל יותר מוקדם ולגמור יותר מוקדם... כשהתחלתי לעבוד ב-7.00 סיימתי ב-4.00 ומשהו, וכשהתחלתי לעבוד ב-6.00 סיימתי לעבוד ב-3.00 אחה"צ, עבדתי רצוף. כך עבדתי עד שיהודה הלך לעולמו. יהודה ז"ל כשהיה בריא היה מגיע בשעה 8.00... כשיהודה היה בריא הוא היה מסיים את העבודה בשעה 1.00 הוא היה יקה. אחרי הפסקה הלך לאכול הוא נח ולפעמים היה בא אחרי 4.00, 5.00... אם הוא היה בחנות הוא השאיר לי דברים לעבוד. הוא גזר והשאיר זאת שאני אתפור במכונת תפירה". (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 22.10.2001, שורות 2-11). גרסתו של התובע נתמכה בעדותם של מר דוד דואני, שעבד בחנות האופניים הצמודה למרפדיה של המנוח, ושל מר דוד לוין, שכנו של התובע. מר דואני העיד כי בעונת הקיץ, כשהחל גם הוא לעבוד ב-6:00 בבוקר, היה רואה את התובע מגיע בשעה זו מידי יום. כך העיד מר דואני: "אני מכיר את שמעון שנים רבות ושמעון מתחיל את העבודה ב-6.00 בבוקר. בקיץ הייתי רואה במו עיני שהוא מגיע ב-6.00 בבוקר ויתרה מזו הייתי מבקש ממנו שיתקשר אלי בבוקר בקיץ שיעיר אותי הוא היה מעיר אותי ב-6.00 בבוקר. הוא העיר אותי מהחנות. אמרתי לו שהוא מגיע לעבודה להתקשר אלי. לאחר רבע שעה הייתי מגיע לחנות והייתי רואה אותו בחנות עובד... החנות של יהודה ושלנו צמודה. ראיתי ששמעון היה עובד היה מפרק את הספה..." אשר לעונת החורף, מר דואני הצהיר, וחזר על דבריו בעדות בפנינו, כי היה מבקש מספקים שרצו להגיע בשעות מוקדמות, להשאיר לו סחורה בחנות של המנוח, מכיוון שידע שהתובע יהיה שם תמיד בשעות מוקדמות ויוכל לקבלה. הוא אף הצהיר כי התובע היה סוגר את החנות בשעה 15:00, למעט ימי שישי, בהם היה סוגר את החנות בשעה 13:00. כך גם חזר בתצהירו על גרסתו של התובע באשר לשעות העבודה של המנוח. גם שכנו של התובע, מר דוד לוין, העיד כי היה רואה את התובע נוסע באוטובוס של 5.30 בבוקר לחדרה, והצהיר כי במשך 30 שנות היכרותו עם התובע עבד התובע במשרה מלאה. כך העיד מר דוד לוין, כאשר נחקר בחקירה נגדית באשר לתדירות שבה ראה את התובע נוסע לעבודתו בשעה 5:30 בבוקר: "לא פעם לקחתי את התובע כשנסעתי בעצמי לחדרה בסביבות 5.30 בבוקר והוא נכנס לחנות ופתח את החנות... היתה תקופה של 6 שנים בין שנת 83 לשנת 89 שעבדתי בירושלים והיה לי נהג שהיה בא לקחת אותי בבוקר ואז הייתי רואה אותו כמעט יום יום. גם בשנים האחרונות ראיתי אותו בבוקר. גם הייתי הולך לבית כנסת בשעה 5.30 בבוקר. אני מסכים אתך שאני לא יכול להגיד לך שיום יום ראיתי אותו נכנס לחנות במשך השנים אבל אני יכול להגיד לך בבירור שהוא נסע באוטובוס שהגיע לתחנה בשעה עשרים לשש... בקשר אם הוא נסע לעיסוקים אחרים בחדרה אבל בחדרה אין עיסוקים אחרים בשעה שש בבוקר..." (עמ' 20 לפרוטוקול מיום 7.3.2002, שורות 8-17). בהמשך סיכם ואמר מר דוד לוין: "אני בעיניים שלי חוזר ואומר בלי שום חשש שאני חוטא לאמת שבמשך 30 שנה ראיתי את שמעון בלומנטל נוסע בבוקר במשך מאות פעמים בשעה 5.30 וחוזר בסביבות 3.00 אחה"צ מהעבודה". (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 7.3.2002, שורות 2-5). ראיה נוספת התומכת בגרסתו של התובע באשר לשעות עבודתו, היא תביעה שהגיש לדמי אבטלה ב-27.6.2001, ושאותה מילא משרד רואי החשבון של המנוח. בתביעה זו צוין בפירוש כי התובע עבד ב-100% משרה. נדגיש, כי לא התובע הוא שמילא את טפסי התביעה למוסד לביטוח לאומי, וכזכור התובע עצמו אף אינו יודע קרוא וכתוב. בתחתית התביעה צויין כדלקמן: "הננו מאשרים בזה שמשרדנו מנהל את הספרים של יהודה לב ז"ל ואנו מילאנו את פרטי משכורת העובד", וזאת בצמוד לחותמת המשרד. במקום המיועד לכך מילא משרד רואי החשבון של המנוח כי היקף משרה בשיעור של 100%. ב"כ הנתבע טען כי אף אם התובע נכח במרפדיה בין 6:00 ל-15:00, היה זה מבחירתו, שכן למנוח לא היתה די עבודה לשעות עבודה כה ארוכות, בעיקר לא בשנים האחרונות לחייו. ב"כ הנתבע אף הציג, באמצעות רואה החשבון של המנוח, דו"ח הכנסות של המנוח בשנים האחרונות לחייו, שלפיו הכנסותיו בשנים אלה היו נמוכות. עם זאת, שוכנענו כי התובע לא ישב בחיבוק ידיים בעבודתו, כי מסגרת משרתו היתה קבועה, מוגדרת ומדוייקת, וכי בעבודתו חיפה התובע על היעדרותו של המנוח עקב מצבו הבריאותי, ואיפשר לחנות להמשיך ולפעול גם בהיעדרויותיו של המנוח. מר דואני, שעבד כאמור בחנות צמודה לזו של המנוח מדי יום, העיד כי גם בתקופות היעדרותו של המנוח, היה התובע עושה עבודתו נאמנה, תוך קבלת הוראות מהמנוח והודות להיכרותו רבת-השנים עם העבודה והלקוחות: "בתקופה זו יהודה היה חולה ושמעון החזיק לו את החנות. והיתה לשמעון עבודה עובדה שהוא עבד כל הזמן. יהודה היה חולה הוא היה מבוגר ואושפז לתקופה של 3 חודשים ולא היה בעסק ושמעון עבד לפי תוכנית העבודה בעסק" (עמ' 16 לפרוטוקול, שורת 27-30). לסיכום, שוכנענו כי התובע עבד במרפדיה של המנוח בהיקף של משרה מלאה. בהתחשב בכך, היו משכורותיו של התובע נמוכות בכל תקופת עבודתו משכר המינימום, כאשר הפער בין שכרו של התובע לשכר המינימום הקבוע בחוק הלך וגדל עם השנים. האם חוק שכר מינימום חל על התובע? ב"כ הנתבע טוען כי לפי סעיף 17 לחוק שכר מינימום התשמ"ז-1987 (להלן - חוק שכר מינימום) החוק חל על עובדים שיש להם מגבלות גופניות, נפשיות או שכליות רק אם הם מועסקים במפעלים מוגנים, שהאוצר משתתף בתקציבם, ואולם החוק אינו חל על אנשים שלהם מגבלות גופניות, נפשיות או שכליות, כמו התובע, ככל שאלה אינם מועסקים במפעלים מוגנים, ועל כן משהתובע לא עבד במפעל מוגן, אין חוק שכר מינימום חל עליו. וזו לשונו של סעיף 17 לחוק שכר מינימום אשר כותרתו היא מפעלים מוגנים: "(א) הוראות חוק זה יחולו לגבי עובדים שיש להם מגבלות גופניות, נפשיות או שכליות המועסקים במפעלים מוגנים שאוצר המדינה משתתף בתקציבם, בין אם מלאו להם 18 שנים ובין אם לאו, אם קבע כך שר העבודה והרווחה בתקנות, באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, דרך כלל או לסוגים; בתקנות כאמור יכול שייקבע שכר מינימום הנמוך מהאמור בחוק זה. (ב) השר, באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, רשאי לקבוע בתקנות הוראות בדבר תחולתו של חוק זה על עובדים שיש להם מגבלות גופניות, נפשיות או שכליות אף שאינם מועסקים במפעלים מוגנים כאמור בסעיף קטן (א), ויכול שיקבע שכר מינימום לעובדים כאמור או לסוגים מהם, בשיעורים נמוכים מהאמורים בחוק זה". אין אנו תמימי דעים עם טענתו של ב"כ הנתבע. ראשית נציין כי לא הובאה בפנינו ראיה, של בעל מקצוע, כי התובע סובל ממגבלה גופנית, נפשית או שכלית. אכן התובע אינו יודע קרוא וכתוב ואין הוא מסוגל לנהל עסק של מרפדיה בעצמו, יחד עם זאת לא נטען ולא הובאה כל ראיה בפנינו שהתובע מוגבל בצורה כלשהיא בביצוע עבודתו כרפד. זאת ועוד עדותו של התובע בפנינו היתה קולחת וברורה והוא הבין את השאלות, ידע לענות עליהן, זכר היטב את מהלכם של הדברים וניתן היה להבין את הדברים עליהם העיד. אפילו יש מקום להגדיר את התובע כאדם עם מגבלה שכלית (וכאמור דבר זה לא הוכח בפנינו על ידי בעל מקצוע), יש לדחות מכל וכל את טענתו של ב"כ הנתבע, כי חוק שכר מינימום אינו חל על התובע, משלא עבד במפעל מוגן. החוק אמנם מבהיר, למען הסר ספק, כי הוראותיו חלות גם על עובדים עם מגבלות נפשיות או שכליות העובדים במפעלים מוגנים, אולם אין פירוש הדבר כי הוא מוציא מתחולתו עובדים עם מגבלות דומות, שאינם עובדים במפעלים מוגנים, אלא בעבודות אחרות. פרשנות זו, שמציע ב"כ הנתבע, אינה מתקבלת על הדעת, ונוגדת את רוחם ותכליתם של חוקי העבודה בכלל, ושל חוק שכר המינימום בפרט. כידוע, חוק שכר מינימום נועד להגן על השכבות החלשות בחברה, ומטרתו להבטיח רמת חיים מינימלית לכל עובד באשר הוא. בית הדין הארצי לעבודה עמד על תכליתו וחשיבותו של חוק שכר המינימום בפרשת אשר טוילי: "חוק שכר מינימום תכליתו להבטיח רמת חיים יחסית מינימלית לכל עובד וכן לצמצם את ממדי העוני בישראל. קביעת שכר מינימום מהווה אחד היסודות של הספקת צרכיהם של העובד ומשפחתו. הסדרים וחוקים לגבי שכר מינימום נוהגים במרבית המדינות המפותחות. בהעדר חוק שכר מינימום ייקבע לחלק מהמועסקים בישראל שכר הנתפס בחברה כנמוך מזה המספק רמת חיים יחסית מינימלית.... חוק שכר מינימום הינו חוק קוגנטי....איסור הויתור על שכר מינימום תכליתו להגן על העובדת או העובד מפני עצמם. ישנם מקרים בהם העובדת כה זקוקה לעבודה או מצבה כה ירוד, שתסכים לקבל עבודה בפחות משכר המינימום". (ע"ע 1054/01 אשר טוילי - יצחק דהרי (טרם פורסם, ניתן ביום 24.4.2002) משכך אנו קובעים כי חוק שכר מינימום חל על אנשים עם מגבלה שכלית, אלא אם נאמר במפורש בחוק או בתקנה, לפי החוק, שהחוק אינו חל על אנשים אלה. ברי כי תקנות שכר מינימום (שכר מותאם לעובד עם מוגבלות בעל יכולת עבודה מופחתת) תשס"ב-2002 (להלן - התקנות), שהותקנו לפי סעיף 17(ב) לחוק שכר המינימום, לא חלו בתקופת עבודתו של התובע, שכן התקנות הוחלו רק מיום 21.2.2002. מכאן עולה כי בתקופת עבודתו של התובע לא חלו הוראות חוק או תקנות, אשר הוציאו את התובע מתחולת חוק שכר מינימום ועל כן חוק שכר מינימום חל עליו בתקופת עבודתו. זאת ועוד, מתקנות אלה עולה באופן מפורש כי חוק שכר מינימום חל על אנשים עם מוגבלות, אלא אם כן התקנות קובעות אחרת. זאת ניתן ללמוד מהגדרת "שכר מינימום" בסעיף 1 לתקנות הקובע: " 'שכר מינימום' - שכר המינימום שהיה חל על העובד עם מוגבלות בתפקיד ובהיקף המשרה שהוא מועסק או מיועד להיות מועסק בהם, אלמלא חלו עליו תקנות אלה;" עוד נציין כי מי שרשאי לקבוע שכר מותאם לעובד עם מוגבלות, לפי התקנות, הוא המנהל הכללי של משרד העבודה הרווחה, או מי שהוא הסמיכו, ולצורך כך רשאי המנהל להפנות את עובד עם מוגבלות לגורם רפואי או גורם העובד באבחון כושר עבודה. ללמדך שחוק שכר מינימום חל על עובד עם מוגבלות, אלא אם כן המנהל בדק, בחן וקבע אחרת, וזאת לאחר שהעובד הופנה לגורמי אבחון מקצועיים, וללא כל ספק אין מעביד יכול לקבוע בעצמו שכר מינימום מופחת. באשר לזכויותיהם של עובדים עם מוגבלות לא למותר יהא להזכיר את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 אשר קובע כי זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות, ומטרתו של החוק היא להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלויות ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים. לסיכום, הננו קובעים כי חוק שכר המינימום חל על התובע, וכי על הנתבע לשלם לו הפרשי שכר בגין השנים האחרונות לעבודתו, כאמור בכתב התביעה. בכתב תביעתו המתוקן עתר התובע לתשלום בגין הפרשי שכר, החל מ-4/93 ועד 3/99, בסך של 73,678 ₪, לפי טבלה מפורטת שבה חושב הפער בין משכורתו של התובע בכל אחד מהחודשים בתקופה זו לבין שכר המינימום בתקופות הרלוונטיות. הננו מקבלים את תחשיבו של התובע, וקובעים כי התובע זכאי לקבל הפרשי שכר בסך של 73,678 ₪ בגין שש שנות עבודתו האחרונות. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.4.1996 (אמצע התקופה הנתבעת), ועד ליום התשלום המלא בפועל. השלמת פיצויי פיטורים: משקבענו כי התובע זכאי לשכר מינימום, נדון ביתר הסוגיות העולות מקביעה זו. התובע עתר להשלמת פיצויי פיטורים בהתאם לשכר המינימום המגיע לו כחוק. הננו מקבלים תביעה זו, וקובעים כי פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע יחושבו בהתאם למשכורת קובעת של 2,628 ₪ (שכר המינימום ב-3/99). סך פיצויי הפיטורים המגיע לתובע הוא, אם כן, 118,260 ₪ בניכוי הסכום ששולם לו בתחילת הדיון בפנינו 53,900 ₪, משכך זכאי התובע להשלמת פיצויי פיטורים בסך 64,360 ₪. פיצוי בגין אי הפרשות למבטחים: התובע עתר גם להשלמת ההפרשות לקרן הפנסיה מבטחים, גם זאת בהתאם לשכר המינימום המגיע לו. מנגד טען ב"כ הנתבע כי לתובע לא היתה זכות מוקנית לקבל את ההפרשות למבטחים, ומשכך הוא אינו זכאי להשלמת ההפרשות בהתאם לשכר המינימום. איננו מקבלים טענה זו. זכותו המוקנית של התובע להפרשות למבטחים קבועה בצו ההרחבה בענפי המלאכה והתעשייה מיום 22.6.1980, שבו נקבע כי המעסיק ישלם למבטחים 2.5% משכרם הכולל של העובדים על מנת להקנות לעובדים דמי מחלה בהתאם לתקנות "מבטחים". צו ההרחבה, כמפורט בו, חל גם על רפדים. המנוח אכן הפריש 2.5% משכרו של התובע למבטחים, כאמור בצו, אך מאחר שנקבע כי שכרו של התובע היה נמוך משכר המינימום הקבוע בחוק, על הנתבע להשלים את ההפרשים שבין הסכום ששולם לתובע לבין 2.5% משכר המינימום המגיע לו, וזאת החל מ-3.93. מהתלושים שהוצגו בפנינו עולה כי מדובר בהפרש של כ-15 ₪ לחודש, ולפיכך אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשה כחוק בסך של 1,080 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.1996 (אמצע התקופה), ועד יום התשלום המלא בפועל. הננו דוחים את טענתו של התובע כי בנוסף להפרשה למבטחים בגין דמי מחלה, חלה על המנוח חובה להפריש עבורו הפרשות פנסיוניות בשיעור של 6%. התובע לא הרים את נטל ההוכחה כי אכן חב המנוח בהפרשות אלה, ורק בסיכומיו טען לראשונה לחבות פנסיונית נוספת בגובה של 6%, ולחלות הסכם קיבוצי המורה עליה. פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים: התובע תבע פיצויים בגין הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים, לאור השכר הנמוך ששולם לו במשך שנים רבות. מנגד טען ב"כ הנתבע כי התביעות לפיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנו, ולחלופין טען כי יש לבטל את פיצויי ההלנה לאור מחלוקת כנה בין הצדדים. מקובלת עלינו טענת ב"כ הנתבע כי התביעות לפיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנו, משהתביעה הוגשה לבית הדין ביום 18.4.2000, היינו בחלוף שנה מיום סיום יחסי עובד מעביד. ההתיישנות לפי סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, הינה התיישנות מהותית, בעוד שהתיישנות מכוח חוק ההתיישנות תשיח-1958 הינה התיישנות זכות התביעה בלבד (דב"ע תש"ן/90-3 שופרסל בע"מ - פאני קייטנברג, פד"ע כב 22, 25), משכך אין לקבל את טענות התובע הנטענות לפי חוק ההתיישנות. עוד נציין כי פסקה (ב) לסעיף 17א לחוק הגנת השכר, המאריכה את תקופת ההתיישנות לשלוש שנים, מתייחסת אך ורק למצב שבו שולם השכר באיחור, אך לא למצב שבו השכר לא שולם כלל (ע"ע 195/99 אורלי מרוביץ - עמישב שרותים בע"מ, פד"ע לד 198). על כן אנו דוחים את תביעות התובע לפיצויי הלנת שכר ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. טענות הנתבע בדבר קיזוז: הנתבע העלה בכתב ההגנה כמה טענות קיזוז, שאליהן נידרש להלן. ראשית, טען הנתבע כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובע את שווי הארוחות שקיבל התובע מהמנוח, בסך של 118,800 ₪. כן טען לקיזוז הכשרה מקצועית שעבורה שילם המנוח והכשרה שהעביר המנוח בעצמו לתובע, ואת שווי השימוש בחומרים ובציוד של המרפדיה לשם ביצוע עבודות פרטיות. התובע טען לדחית טענות הקיזוז וכמו כן להתיישנות טענות הקיזוז (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 24.5.2001). נקדים ונאמר, כי הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח אף אחת מטענות הקיזוז שהעלה, ונראה כי הטענות הועלו בלא בסיס עובדתי ממשי, וטענות אלה לא באו לעולם, אלא כדי להפחית מהחוב שחייב הנתבע לתובע. הטענה כי המנוח נהג לשלם עבור ארוחותיו של התובע הופרכה בעדותם של התובע עצמו ושל שכנו לעבודה מר דואני, שאמרו שהתובע היה, לכל היותר, שותה משקיות התה ואוכל ביסקויטים שקנה המנוח. טענה זו אף הופרכה בעדות מטעם הנתבע, של אשת המנוח גברת דבורה לב, שאמרה כי המנוח לא נהג להביא אוכל למרפדיה, היה אוכל מדי יום כששב לביתו בשעה 13:00, ואף אמרה כי במרפדיה לא היה מקרר או מטבח (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 10.4.200, שורות 21-30). עדותה של גברת דבורה לב אף הפריכה את הטענה השנייה שהועלתה בכתב ההגנה, אשר בהסתמך עליה דרש ב"כ הנתבע לקזז 20,000 ₪ מהחוב לתובע, והיא כי התובע ביצע עבודות פרטיות תוך שימוש בציוד של המרפדיה. כאשר נשאלה גברת לב בעדותה אם התובע ביצע עבודות פרטיות, ענתה: "איזה פרטיות? מה הוא קבלן? איזה שטויות, בחיי" (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 10.4.2002, שורה 31). אשר לטענת הקיזוז השלישית, בדבר ההכשרה שהעניק לכאורה המנוח לתובע, שוכנענו כי המנוח לא שילם עבור הכשרתו המקצועית של התובע. כך אמר התובע בתצהירו: "למדתי הרבה במשך העבודה עם מר לב אולם הוא לא הכשיר אותי למקצוע. אני למדתי ריפוד בתל השומר דרך עליית הנוער לפני שהתחלתי לעבוד אצל המנוח" (סעיף 32 לתצהיר התובע, ת/1). הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי המנוח אכן שילם עבור התובע בגין הכשרה כלשהי, ואף לא פירט באיזו הכשרה מדובר, ומה היתה עלותה. אין לחתום נושא זה מבלי להעיר כי הטענה - שיש לקזז סך 48,000 ₪ מהחוב לתובע בגין ההכשרה שהועברה לתובע בידי המנוח בעצמו - שהועלתה על ידי ב"כ הנתבע - הינה מקוממת. התובע עבד עם המנוח במשך 45 שנה, וסביר כי בשנים אלה לימד אותו המנוח רבות על העבודה, אך זאת בעיקר במטרה לשפר את תיפקודו כעובד, וכדי שהמנוח יוכל לסמוך על עבודתו של התובע בשעות היעדרותו מהמרפדיה, כך גם מקוממות יתר טענות הקיזוז. לאור כל האמור, טענות הקיזוז של הנתבע נדחות. סוף דבר: הננו מקבלים את התביעה כדלקמן: הנתבע ישלם לתובע הפרשי שכר בסך של 73,678 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.4.1996 ועד ליום התשלום המלא בפועל. כן ישלם הנתבע לתובע הפרש פיצויי פיטורים בסך של 64,360 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.1999 ועד יום התשלום המלא בפועל. בנוסף ישולם לתובע פיצוי בגין אי הפרשה כחוק לקרן מבטחים, בסך 1,080 ₪, גם זאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.1996 ועד יום התשלום המלא בפועל. כמו כן מורים אנו לקופה המרכזית לפיצויים, שליד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ - רחוב המרד 29, תל-אביב, מיקוד 68125, להעביר לתובע באמצעות באת כוחו עוה"ד ליאן סנדלר, מרחוב ה. סמואל 36 חדרה, בתוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה, את כל יתרת כספי הפיצויים המופקדים בחשבון מס' 085-027-000966 על שם המנוח יהודה לב ז"ל. הסכומים שיקבל התובע מקופת הפיצויים יקוזזו מהסכומים אותם חב הנתבע לתובע כאמור לעיל. התביעה בתיק עב 2449/00 נדחית בזאת. הנתבע ישלם לתובע את הוצאות האגרה ששילם, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה ועד ליום החזר התשלום בפועל לתובע. ככל שיש חיוב באגרה שטרם שולם, ישא בו הנתבע. כמו כן ישלם הנתבע לתובע שכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. סכום שכר הטרחה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. אין אנו מוצאים מקום לחייב אישית את גב' דניאלה סלומון בהוצאות המשפט. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. ניתן היום כ"ג בניסן, תשס"ד (14 באפריל 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה. יורם סוכניקנציג עובדים דורית ישראלינציגת מעבידים מ. אריסון-חילו, שופטת שכר מינימוםאנשים עם מוגבלות