עיקול כספי נהנה בחשבון נאמנות השופט ע' מודריק מה דינו של שיק בנקאי שהוצא לבקשת חייב לפקודת בעל חוב דידו והופקד בידי צד ג', קודם שהוטל עיקול על כספי החייב בידי בעל חוב אחר. לאחר קבלת צו העיקול, נפרע השיק על-ידי צד שלישי לתיק הוצאה לפועל שפתח בעל החוב הראשון. האם צו העיקול "לוכד" את השיק? האם עומדת לצד שלישי, שהחזיק בשיק וגרם לפירעונו, הגנת "הצדק סביר" לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-? שאלות אלה הועמדו לפני ראש ההוצאה לפועל בכפר סבא (הרשמת ר' קרלינסקי). בעל החוב השני (המערער דידן; להלן - המערער) ביקש לחייב את צד שלישי (עורך-דין טלמון, המשיב דידן; להלן - המשיב) במלוא החוב הפסוק לטובתו. הבקשה נסמכה על טענה שהמשיב הוציא מידיו, שלא כדין, נכס ביודעו כי הנכס מעוקל לטובת המערער (תיק הוצל"פ 5-94-00707-17). ביום 28.8.2000 נדחתה הבקשה ועל כך סב הערעור דנן. הנסיבות אלה הנסיבות הצריכות לעניין, כפי שנקבעו בהחלטת ראש ההוצל"פ, ואשר הלכה למעשה אין חולקים עוד עליהן. לה"ה שולמית ואשר וקנין (להלן - וקנין) חוב פסוק לטובת יצחק שפיר (להלן - המערער). המערער פתח בהליכי הוצאה לפועל בלשכת ההוצל"פ בכפר סבא (להלן - תיק כפר סבא). ביום 8.9.1998, ניתן בתיק כפר סבא צו עיקול ע"ס 95,000 ש"ח על כספי וקנין המוחזקים על-ידי צד שלישי עורך-דין טלמון (להלן - המשיב). הצו נמסר לידי המשיב ביום 14.9.1998. המשיב הגיב לצו בהודעה לתיק כפר סבא, ולפיה אין בידיו נכסים של החייבים. הוא הוסיף כי בידיו הופקדו כספים שאינם שייכים לוקנין, היינו שני שיקים שנרשמו לפקודת בנק כרמל (להלן - הבנק) "למוטב בלבד" (להלן - השיקים). כספים אלו שייכים לבנק בלבד. מסתבר, כי וקנין חבו סכום כסף גם לבנק כרמל. החוב הוא בגין הלוואה שקיבלו מן הבנק לרכישת דירה, ואשר הובטחה במשכון על זכויותיהם החוזיות שנרשם בחברה המשכנת לזכות הבנק. בשלב מסוים פתח הבנק בהליכי הוצל"פ בתל-אביב למימוש המשכון (להלן - תיק תל-אביב). כיוון שוקנין מכרו את הדירה הממושכנת (כנראה קודם להליך בתיק תל-אביב ותוך הטעיית הקונים לחשוב שהדירה נקייה מכל חוב או משכון), הוסכם עם הקונים (ה"ה אלגבי) - לאחר משא ומתן שהתנהל משך כשלוש שנים בשיתוף הבנק, ושבו יוצגו הקונים על-ידי המשיב - ששני הצדדים יישאו, בחלקים מסוימים, בפירעון המשכנתה. לפיכך מסרו וקנין את השיקים (שיקים בנקאיים שסכומם הכולל הוא 95,000 ש"ח) ביוני 1998 לידי המשיב, על-מנת שישמרם בידו עבור הבנק. וקנין עמדו על כך שהשיקים יועברו לתיק תל-אביב רק כאשר הקונים יפקידו גם הם את חלקם המוסכם בתשלום. לקראת סוף אוקטובר 1998 הפקידו ה"ה אלגבי את חלקם בידי המשיב. המשיב פנה מיד ללשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב וביקש להפקיד לתיק תל-אביב את השיקים עם ההפקדה של אלגבי. לשכת ההוצאה לפועל קיבלה את הפקדת אלגבי אך סירבה לקבל את השיקים כיוון שנמשכו לפקודת הבנק כרמל ולא לפקודת ההוצאה לפועל. על-כן פתח המשיב חשבון נאמנות בשם "טלמון יהודה נאמנות בנק כרמל" (דבר הנאמנות ומיהות הנהנה מכוחה צוינו בטופס פתיחת החשבון); הפקיד ביום 27.10.1998 לחשבון זה את השיקים; משך, מיד, את כספי השיקים והעבירם לחשבון פיקדונות של משרדו, ומשם, בהמחאה בנקאית לפקודת ההוצל"פ, לתיק תל-אביב. ביום 11.11.1998 הודיע בא-כוח הבנק כי הזכויות בתיק תל-אביב הוסבו לטובת המערער (לשון אחר, המערער רכש מהבנק את החוב שבגינו נפתחו הליכי המימוש בתיק תל-אביב. מתברר שרכישת החוב התבצעה כמה חודשים קודם לכן, במאי 1998). ביום 23.12.1998 הגיש המערער בקשה לראש ההוצאה לפועל בתל-אביב להעביר אליו את הכספים שהופקדו בתיק תל-אביב. משגילה המערער את דבר הפקדת השיקים בתיק תל-אביב, פנה אל יושב-ראש ההוצל"פ בכפר סבא בבקשה לחייב את המשיב בחוב הפסוק בתיק כפר סבא בהתאם להוראת סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, החלה על צד שלישי שהוציא מידו, ללא הצדק סביר, נכס של החייב ביודעו שיש עליו עיקול. תמצית החלטת יושב-ראש ההוצל"פ המימצא העיקרי שנקבע בידי הרשמת הנכבדה הוא שבעת הטלת העיקול לא היו בידי צד שלישי (המשיב) כספים של וקנין (שעליהם חל צו העיקול), ממילא לא היה בידו דבר שצו העיקול "לכד" אותו, ותשובתו לתיק כפר סבא שאין בידיו כספים או נכסים של המערער שיקפה את המציאות. הרשמת הגיעה אל המימצא האמור בדרך הזו: בנקודת המוצא מצויה העובדה שבעת שצו העיקול הגיע אל המשיב היו בידו שיקים בנקאיים שלא נעשו בידי וקנין והם לא היו הנפרעים על-פי השיקים הללו. על-כן בנקודת הזמן ההיא לא היו בידי המשיב כספים או נכסים של החייבים וקנין. אכן, בהמשך נזקק המשיב לפדיון השיקים לחשבון הנאמנות שלו. בשלב הזה הוא החזיק בידיו כסף מזומן, אך סכום זה לא שינה תכליתו ומהותו. זה כספו של הבנק. לוקנין לא הייתה בשלב הזה כל זכות בכסף וגם לא זכות לתביעת הכסף. על-כן גם בעת הזאת לא היו הכספים שבידי המשיב בחזקת כספים של וקנין שצו העיקול חל עליהם. המימצא המשני שהרשמת הגיעה אליו הוא כי המשיב הראה "הצדק סביר" לפעולתו. העברת הכספים נעשתה על-פי הסכם שנערך בין וקנין לאלגבי. המשיב פעל על-פי ההסכם כנאמן של וקנין ואלגבי להעברת השיקים לבנק (או לתיק תל-אביב שבו התנהלו הליכי הוצל"פ לטובת הבנק). כספי נאמנות אין לעקל [סעיף 3(ב) לחוק הנאמנות, תשל"ט1979-) (להלן - חוק הנאמנות)], ומכאן ההצדק שהיה בידי המשיב להעברת כספי השיקים חרף צו העיקול. טיעונים מכאן ומכאן המערער טוען כי השיקים הופקדו על-ידי וקנין בידי המשיב, ופירעונם הוא מתוך חשבונם של וקנין. כיוון שהשיקים לא נפרעו עובר להוצאת צו העיקול, הם נותרו כהוראה בת-ביצוע, בכל עת, לפרוע את סכום הכסף הנקוב בהם לטובת הנפרע. המשיב, שהחזיק בשיקים הללו, כאילו החזיק בכספם של וקנין, ועל הכסף הזה חל צו העיקול. יתר-על-כן, אפילו לא תמה הכי, עובדה היא שבשלב מסוים - לאחר שצו העיקול הועבר לידי המשיב - השיקים הומרו (וירטואלית) לכסף מזומן (שהופקד בחשבון הנאמנות של המשיב). כסף זה, עד שהופקד בתיק תל-אביב, היה כספם של וקנין וממילא פרוסה עליו מצודת (במובן רשת) העיקול. המערער משיג גם על המסקנה המשנית של הרשמת ולפיה החזיק המשיב בשיקים (ובכסף שהם משקפים) כנאמן לטובת הבנק. הבנק לא היה לקוח של המשיב, מעודו. המשיב לא הוסמך על-ידי הבנק לפתוח חשבון נאמנות עבור הבנק ולא נודע לבנק, כל עיקר, כי הוא נהנה מכוח הסכם נאמנות שאין הבנק צד לו. המשיב סומך את שתי ידיו על מסקנות הרשמת ומטעמיה. לדידו, מסירת השיקים לידיו נטלה מוקנין כל שייכות או זיקה אל השיקים ואל הערכים הכספיים שהם מבטאים. הרי וקנין הורו לו להפקיד את השיק עבור הבנק בהתקיים תנאי מסוים הקשור בתשלום מצד אלגבי שהוא לקוח של המשיב. וקנין לא יכלו עוד להחזיר לעצמם את השיקים או את הכסף המגולם בהם. לכן אין כל חשיבות למהלך הטכני של מימוש השיקים לחשבון המשיב על-מנת להעביר את התמורה לתיק תל-אביב. המרת השיקים לכסף לא השיבה לוקנין כל זיקה אל הכסף. על-כן לא חל צו העיקול על השיקים או על תמורתם הכספית. נוסף על כך טוען המשיב כי בנסיבות העניין היה הכרח ליצור נאמנות שתאפשר להתגבר על בעיה של תשלום חוב משותף על-ידי שני צדדים (וקנין ואלגבי) לבנק. כל צד התחייב למסור למשיב את חלקו בתשלום החוב, והא בהא תליא על-מנת להעביר את הסך המשותף לבנק. עד שכל צד ייתן את חלקו, מן ההכרח היה שהחלק שהוקדם ונמסר למשיב יוחזק על-ידיו בנאמנות עבור הבנק. עוד טען המשיב, כי נאמנות אינה צריכה להסכמת הנהנה או להסמכה מצדו. נאמנות יכולה להיווצר על פי הסכם בין צדדים שהנהנה אינו כלול בהם. משנוצרה נאמנות אין לרדת לנכסיה. השיקים הפכו לנכסי הנאמנות ולפיכך היה המשיב מוצדק שלא לדווח על אודותיהם ככספי וקנין וכן היה מוצדק בהפקדת תמורתם לתיק תל-אביב. דיון החלטתה של הרשמת הנכבדה מקובלת עליי הן מטעמיה והן מטעם נוסף. אבאר את הדברים בקצרה. היינגף שיק בנקאי בפני עיקול? עיקול - כהגדרת השופט דב לוין - [הוא] "...פעולה משפטית, המופנית נגד בעליו של נכס או מחזיק בו, והיא באה להגביל את הסחירות של הנכס ואת יכולת השימוש בו, כדי שהזוכה יוכל להיפרע חוב המגיע לו..." (ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך (להלן - פרשת ולך [1]), בעמ' 872). וכן אומר גם השופט ד' בר-אופיר בספרו הוצאה לפועל - הליכים והלכות [6], בעמ' 94: "פעולת העיקול היא מעין מחסום משפטי שבא למנוע את בעל הנכס או המחזיק בו מלסכל את פרעון החוב על ידי הברחת הנכס או העברת הזכויות בו לאחרים". למדנו הלכה בפרשת ולך [1], כי החובה המוטלת על עושה שטר, לפורעו, ניגפת בפני צו עיקול גם אם השטר נעשה לפני שניתן צו העיקול. "החוב הגלום בו [בשטר]... איננו פוקע עד למועד הפירעון, ועל החוב הזה 'ירד' צו העיקול. ביום הפרעון לא השטר ככזה רלוואנטי לענייננו אלא הכספים שחב המערער למשיבים-החייבים. אלה היו בהחזקתו של המערער, והרי עליהם הוטל העיקול. את אלה מנוע היה מלהוציא מתחת ידו בניגוד לצו העיקול" (פרשת ולך [1], בעמ' 872 והשווה ע"א (חי') 4403/99 הלנה הנדסה ואדריכלות בע"מ נ' דבוש [5]). אולם עסקינן בשטר מיוחד, שיק בנקאי. "שיק בנקאי הינו שיק שהבנק משך על עצמו ושהלקוח קונה אותו מהבנק" (י' זוסמן דיני שטרות [7], בעמ' 346). על-כן "שיק בנקאי הרי הוא מטבע עובר לסוחר ובמובנים רבים דומה למזומנים" (ע"א 635/89 אנקונה נ' גוטמן [2]). נמצא, שמשמסרו וקנין לידי המשיב את השיקים, כאילו מסרו לידיו כסף מזומן שהבנק (שבו נקנה השיק) נתן בידם, משלו. לשון אחר, העברת השיקים לידי המשיב כמוה כהעברת כספי הבנק המושך (שהוא גם הנמשך) ולא העברת כספו של בעל החשבון (בענייננו - וקנין) קונה השיק. רכישת שיק בנקאי מפקיעה את החוב הגלום בו, בהבדל מהוצאת שטר אחר. אין נפקא מנה בכך שהמשיב נאלץ לממש את השיקים (על-ידי הפקדתם לחשבון על שמו בנאמנות לטובת הבנק) עד שהעביר את תמורתם לתיק תל-אביב (שהיא העברה לטובת הבנק. ודוק, המשיב לא ידע שקודם לכן קנה המערער, מן הבנק, את חובו של וקנין לבנק). בשלב הזה המשיב לא טיפל עוד בכספם של וקנין אלא בכספו של הבנק מושך השיקים או כספו של בנק כרמל. לפיכך אני סבור שהילכת ולך [1] איננה חלה על שיק בנקאי. שיק כזה אינו ניגף בפני צו עיקול מן הטעם הפשוט שאין הוא כספו של החייב שעליו פרוסה מצודת העיקול. נאמנות בין כך ובין כך ניצב העיקול בפני מחסום בלתי עביר נוסף. בין וקנין ואלגבי לבין המשיב נוצר הסכם נאמנות לעניין הכספים שהופקדו בידי המשיב עבור בנק כרמל (ראש ההוצאה לפועל קבעה את ההסכם כמימצא עובדתי ואינני צריך להרהר אחר מידותיה. למעלה מן הצריך אפנה לכך שמשקיבל המשיב את השיקים ביוני 1998 כתב על גב אחד מהם כי הוא מקבל את ההמחאות בנאמנות עבור בנק כרמל). המערער חולק על המסקנה כי המשיב הופקד כנאמן על הכספים שהיו מיועדים לבנק. הוא גורס כי לא יכולה להיווצר נאמנות לטובת הבנק, כאשר הבנק אינו מודע לה ולא הסמיך את המשיב להיות נאמן עבורו. פשיטא שאין בטענה ממש. חוק הנאמנות משמיענו כי: "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת" (סעיף 1) "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש" (סעיף 2). מכאן משמע שנאמנות אינה צריכה להסכמת הנהנה. אכן כך כתב המלומד כרם: "חוזה נאמנות עשוי אפוא להיות דו-צדדי, למשל: כאשר על הנאמן לפעול לטובת הצד השני לחוזה או כאשר עליו לפעול למטרה מסוימת. כמו-כן נאמן עשוי להתחייב בחוזה דו-צדדי להחזיק או לפעול לטובת מוטב שאינו צד לחוזה" (ש' כרם חוק הנאמנות תשל"ט1979- [8], בעמ' 129). חוק הנאמנות אינו מתווה דרישה צורנית פורמאלית כתנאי להיווצרות נאמנות. יוצא מכך כי חוזה נאמנות, ככל חוזה אחר, שאין לגביו דרישת צורה, יכול שייווצר גם על-פה או ינבע מהתנהגות (סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-). הנשיא שמגר כתב: "איני רואה כל שוני בין סיטואציה שבה אדם כורת חוזה על-ידי כך שהוא נכנס למונית או חונה בחניון ו'מסכים' לכך שיסיעו אותו או ישמרו על מכוניתו, לבין סיטואציה שבה הוא מקבל את העובדה שפלוני מנהל בעבורו נכס שבבעלותו. בכל המקרים הללו הצדדים כרתו חוזה - גם אם הכריתה נעשתה בהתנהגות ולא על-ידי הסכם ספציפי ביניהם" (ע"א 3829/91 וואלס נ' גת [3], בעמ' 812 וראה גם ש' כרם לעיל [8], בעמ' 95). עוד מורה לנו הדין: "אין לרדת לנכסי הנאמנות אלא בשל חובות המוטלים עליהם או הנובעים מפעולות הנאמנות" (סעיף 3(ב) לחוק הנאמנות). זה דין ספציפי הגובר על דין "כללי" בדבר כוחו של עיקול [דוק והבחן בין ההוראה המגנה שבחוק הנאמנות לבין היעדר הוראה מגנה בדין שטרות (פרשת ולך [1], בעמ' 870)]. הנה-כי-כן, העובדה שהשיקים הוחזקו בידי המשיב בנאמנות שימשה בידיו, לכל הפחות, "הצדק סביר" להימנעות מהחלת צו העיקול עליהם (לא אדקדק כאן בטיבו של המושג "הצדק סביר". לדידי היה בידי המשיב צידוק לפעולתו וייתכן אפילו לומר שהוא היה מחויב לנהוג כפי שנהג). המחאת זכות עתה אצביע על טעם נוסף שעליו ניתן לבסס את דחיית הערעור. אפשר לראות בהעברת השיקים מרשות וקנין לידי המשיב משום העברת זכות (זכות לכסף) שאינה נובעת מחיוב (סעיפים 1 ו9- לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט1969-), או העברת חבותו של וקנין לשלם את השיקים לבנק (סעיף 6 לחוק המחאת חיובים). אמנם העברה כזאת דורשת את הסכמת הנושה, אך נראה לי כי בעת שהשיקים הועברו למשיב הייתה תלויה ועומדת דרישת הבנק כלפי וקנין לפירעון חובו. הבנק אף החל בהליכי הוצאה לפועל לשם כך. מכאן ברור כשמש שלבנק לא היתה כל התנגדות שהחוב ישולם בידי כל גורם שהוא. עובדה היא שחלק מן החוב של וקנין שולם על-ידי אלגבי באמצעות המשיב, והבנק לא הסתייג מכך. מכאן אפשר לראות הסכמה מכללא של הבנק לתשלום החוב של וקנין לבנק באמצעות המשיב. אם אמנם כן, כי אז העברת הזכות או העברת החוב בוצעו לפני הטלת העיקול. בעת הטלת העיקול כבר לא היה הנכס (הזכות לכסף או החוב) בידי וקנין והעיקול לא "לכד" זכות או חבות זו. השווה דברו של השופט אנגלרד: "כלל גדול הוא כי אין נושה יכול להטיל עיקול על זכות שאינה מצויה עוד בידי חייבו. לעניין זה יפים דבריו של ש' לרנר, 'המחאת חיובים', דיני חיובים - חלק כללי, בעמ' 142: '...אם ההמחאה קדמה לעיקול, העיקול איננו תופס. נושה יכול להטיל עיקול על נכס של חייבו, אולם ההמחאה העבירה את הבעלות בזכות, היא איננה עוד נכס של הממחה, ואינה חשופה לעיקול מצד נושיו'" (ע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד [4], בעמ' 361). כללו של דבר ו"צֶדֶק צֶדֶק תִרְדֹּף" (דברים טז, כ [א]). מכלול הטעמים שלעיל הביאני לכלל מסקנה שאין מקום להתערב בהחלטת הרשמת. בפרשת ולך [1] כתב השופט לוין כי "העדפת" עיקול מוצדקת מטעמים של מדיניות ציבורית ושיפוטית: "...'העדפת' העיקול על פני השטר, הרי היא מוצדקת בטעמים של מדיניות ציבורית ושיפוטית. מטרת העיקול הרי היא להבטיח פירעון החוב לידי הזוכה-מעקל, והחשש מפני סיכול מטרה זו הוא שמנחה את בתי המשפט בבואם לפרש צווי עיקול ולקבוע את פעולתם (שם [1], בעמ' 874). קא סלקא דעתך שבענייננו ניתנת מטרייה סוככת, בלתי מוצדקת, להברחת נכס ולסיכול מהלכיו של נושה המבקש להבטיח פירעון חוב? אף אני הייתי משיב בעניין הקונקרטי הזה, שורת הצדק תובעת את ההחלטה שנתנה על-ידי הרשמת. שהרי המערער בעל חוב כפול הוא לווקנין; הוא בעל החוב בהליכים, נגד וקנין, בתיק כפר סבא והוא בעל החוב בהליכים, נגד וקנין, בתיק תל-אביב. המשיב הפקיד את השיקים כדי לפרוע (חלקית) את אחד החובות של וקנין למערער שָלָמה יבקש המערער לעצמו את פירעון אותו חוב כפלי כפול? לפיכך אני דוחה את הערעור. הרשמת נמנעה מהטלת הוצאות על המבקש (שם) שהוא המערער דנן. אינני רואה הצדקה לכך. המערער יישא בתשלום הוצאותיו של המשיב, בשתי הדרגות, בסך כולל של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. נאמנותעיקול