תאונה עקב תחזוקת רמזורים כללי 1. התובעת אחראית לתקינות ואחזקה שוטפת של רמזורים ומערכות נוספות, בצמתי כבישים. הנתבעת 1 היא חברה להשכרת כלי רכב. הנתבעת 2 ("כלל") היא חברת ביטוח.   ביום 7.11.00 התרחשה בצומת יד מרדכי תאונה ("התאונה"), במהלכה נגרם נזק לרמזור ומערכת נלווית (יחדיו - "הרמזור"). התובעת תיקנה את הנזק שנגרם לרמזור.   לפי הנטען בכתב התביעה, הרמזור ניזוק בתאונה על ידי רכב מס' 29-752-74 ("הרכב"), הרכב  היה במועד הרלוונטי בבעלותה של הנתבעת 1 ובוטח על ידי כלל. התובעת דורשת מהנתבעות פיצוי על נזקי התאונה.   2. במסגרת כתב ההגנה (לכתב התביעה המתוקן) ובדיון הועלו טענות ההגנה הבאות (בתמצית): א. התובעת לא הציגה ראייה כי הרכב הוא כלי הרכב שהיה מעורב בתאונה. ב.  הנתבעת היא אכן בעלים של הרכב אך בהיותה חברה להשכרת כלי רכב לנהיגה עצמית, היא אינה אחראית לנזקים שגרם, ככל שגרם, שוכר רכב או מי מטעמו. הנוהג ברכב לא נהג בו מטעמה של הנתבעת 1 או לקדום עניניה, והיא אינה אחראית למחדליו. התובעת לא הציגה ראייה בדבר זהות הנהג ברכב בעת התאונה, כי היה לנהג רשיון נהיגה תקף במועד הרלוונטי וכי היה "נהג מורשה". קיום רשיון תקף וקיום היתר לנהוג ברכב מאת בעלת הרכב מהווים תנאי לחיובה בדין של כלל. אין בידי הנתבעות מידע לגבי זהות הנהג, קיום היתר וקיום רשיון ולא נמסרה לידן כל הודעה לגבי תאונה, דבר שגרם להכשלת בירור נסיבות התאונה. ג.         הנזק והקשר הסיבתי, מוכחשים ולא הוכחו.   3. התובעת העידה מטעמה שלושה עדים: שני עובדים של התובעתׁ)מר שמושקוביץ ומר חביב) וכן שמאי אשר חוות דעתו הוגשה לשאלת הנזק (מר חזן).   הנתבעת בחרה שלא להגיש ראיות והסתפקה בחקירתם הנגדית של עדי התובעת.   השתלשלות ענינים נוספת 4. קודם שנפנה לדיון במחלוקות בין הצדדים, ראוי להביא השתלשלות ענינים נוספת, עובר להגשת התביעה ולאחריה.   לאחר התאונה פנתה התובעת אל כלל בדרישה לפיצוי. מכתב פניה (ככל שהיה כזה) לא הוגש לתיק בית המשפט ואין לדעת מתי בוצעה פנייה זו (בכתב או בדרך אחרת).   במענה מיום 5.7.01 כתבה כלל כי ערכה בדיקה מקיפה אך לא איתרה מבוטח על פי הפרטים שצויינו. כלל ביקשה מהתובעת לעדכן אותה בפרטים נוספים לרבות מספר פוליסה (נספח א-2 לכתב התביעה המתוקן).   המסמך הבא (באופן כרונולוגי) לפי החומר שלפני, הוא מכתב מאת באי כוחה של התובעת אל הנתבעת 1, נושא תאריך 17.12.03, בו מועלית דרישה לתשלום וכן בקשה לקבלת פרטי הגורם המבטח, ככל שהרכב היה מבוטח (נספח ה' לכתב התביעה המתוקן).   מכתב ב"כ התובעת נענה במכתב מיום 24.12.03 (נספח א-3 לכתב התביעה המתוקן) מאת חברת י.ד. רכב ותחבורה בע"מ ("חברת י.ד."). במכתב המענה, שאינו מתייחס להבדל בין הנתבעת 1 לבין חברת י.ד., נאמר: "לאחר בדיקה שנעש[ת]ה בחברתנו מצאנו כי רכב מס' 29-752-74 לא קיים בצי חברתנו".   5. ביום 30.1.04 הוגשה התביעה. תחילה הוגשה התביעה כנגד הנתבעת 1 בלבד, בהסתמך על אישור משרד הרישוי בדבר בעלותה של הנתבעת 1 ברכב.   במכתב מיום 23.3.04 מאת חברת י.ד. אל ב"כ התובעת, נאמר כי הנתבעת 1 "וחברת יורופקאר - חברה להשכרת רכב" התמזגו בתאריך 1.2.02. עוד נאמר באותו מכתב כי הרכב לא נרכש בעת המיזוג ואין לחברת י.ד. כל מסמך הקשור לרכב ופרטי הנהג ברכב (נספח א-4 לכתב התביעה המתוקן).   ביום 20.5.04 הוגש כתב הגנה. מתוך כותרת כתב ההגנה ניתן היה ללמוד כי הנתבעת 1 משיבה לתביעה באמצעות כלל.   בדיון שנערך ביום 8.7.04 (בפני כב' השופט הראל) אושר צרופה של כלל כנתבעת נוספת. ב"כ הנתבעות ציינה באותו דיון כי הנתבעת 1 "לא קיימת היום" וכי אין בידיה פרטי הנהג ברכב, הסכם השכרה או הודעה של הנהג בדבר התאונה.   ביום 20.7.04 הוגש כתב התביעה המתוקן כנגד שתי הנתבעות.   שאלת מעורבותו של הרכב בתאונה 6. מר חביב, מנהל צוות אחזקת רמזורים בתובעת, העיד לפני כי ביום התאונה, בעקבות הודעה שקיבלה התובעת בדבר פגיעה ברמזור בצומת יד מרדכי, הגיע בעצמו למקום התאונה. משהגיע, הבחין ברכב (היינו, רכב מס' 29-752-74) ורשם את מספרו. בעדותו תיאר מר חביב כי הרכב האמור היה צמוד לעמוד וברור שהפילו ופגע בו ("במקרה הספציפי ראיתי כי הרכב שפוגע היה על העמוד, צמוד על העמוד. הוא השכיב את כל העמוד", עמ' 1 לפרוטוקול).   הנתון בדבר מספר הרכב המעורב בתאונה נמצא בתיק בית המשפט על גבי נייר "חלק" הנושא את תאריך התאונה ומספר פרטים נוספים (סיפא נספח ג' לתצהירו של מר שמושקוביץ). המסמך נכתב בכתב ידו של מר שמושקוביץ, מנהל בתובעת, שהעיד גם הוא לפני. לפי העדויות, בוצע הרישום על ידי מר שמושקוביץ על פי מה שאמר לו מר חביב. מר חביב הודיע למר שמושקוביץ את פרטי הרכב, לפי פתק שרשם בעצמו במועד האירוע.   הפתק שכתב מר חביב עצמו לא צורף לתצהיר ולא הוגש לבית המשפט. כמו כן לא הוגשו (ואין בנמצא) תצלומים של הרכב כשהוא צמוד לרמזור. מעדי התובעת למדנו שמשטרת התנועה הגיעה לאזור ונטלה את פרטי הארוע (עמ' 3 ועמ' 5 לפרוטוקול). למרות זאת, מסמכי המשטרה ובהם מספרו של הרכב הפוגע, לא הוגשו על ידי התובעת.   7. על דרך הילוכה האמור של התובעת יש לתמוה. ברור שהתובעת יכלה בנקל להציב תשתית ראייתית איתנה וראוייה יותר לגבי שאלה כה יסודית כמספרו של הרכב הפוגע, ולא עשתה כן. יצויין כי מר שמושקוביץ, מנהל בתובעת, העיד כי כיום מצלמים את זירת התאונה (עמ' 5 לפרוטוקול).   למרות זאת, נוכח קיומן של עדויות מר חביב ומר שמושקוביץ לפני, שלא נסתרו בענין זה, אני מוצאת כי לצורך מאזן ההסתברות במשפט האזרחי, די בראיות שהובאו כדי ללמד על כך שרכב נושא מס' הרישוי שצוין לעיל, הוא אשר נמצא ע"י מר חביב צמוד לרמזור באופן שמעיד על כך שפגע בו.   חברת השכרה ותאונות בהן מעורבים רכבים שבבעלותה 8. התובעת הגישה אישור של משרד התחבורה לפיו הנתבעת 1 היתה בעלת הרכב במועד התאונה. על הבעלות ברכב אין למעשה מחלוקת.   הנתבעת 1 היא חברה להשכרת כלי רכב. הנתבעות גורסות כי בבעלות הנתבעת 1 אין די כדי להטיל אחריות לפתחן. מוסיפות הנתבעות וטוענות כי היה על התובעת להביא בפנינו את שמו ופרטיו של הנהג הפוגע וכן היה עליה לטעון ולהוכיח כי אותו נהג עמד בתנאי הסכם השכירות שבינו לבין הנתבעת 1 ובתנאי הכיסוי הביטוחי של כלל.   9. האדם אשר נהג בפועל ברכב לא נתבע, ופרטיו לא הוגשו ולא הוצגו על ידי מי מהצדדים.   הדין  10. ככלל, לפי דיני הנזיקין אחראי אדם לעוולתו שלו בלבד ואינו אחראי לעוולות הזולת. בהתאמה, כאשר מתרחשת תאונת דרכים, האדם אשר נהג ברכב המעורב בתאונה, הוא על פי רב הגורם אליו יש לפנות בטענות לגבי הדרך בה עשה שימוש ברכב ותוצאותיה. ענין של יום-יום הוא שבעל רכב מתיר לאחר לנהוג ברכבו, יהא זה בן משפחה, מכר או אחר. אם מתרחשת תאונה כאשר הנהג ברכב אינו הבעלים, בעל הדין הנכון (ולעתים - הבלעדי) הוא הנהג עצמו.   על יסוד עיקרון זה נתקבלה בקשת רשות ערעור (שנדונה כערעור) של חברה להשכרת כלי רכב בפסק הדין שניתן בבר"ע (י-ם) 159/95 אלדן השכרת רכב (1965) בע"מ נ' שנהב ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 10.9.95).   לכלל שתואר לעיל קיימים חריגים. כך, כפי שצויין בבר"ע 159/95 הנ"ל, ניתן למצוא בפקודת הנזיקין הוראות המחייבות מעביד, שולח ובעל חוזה באחריות למעשי עובד, שלוח ובעל החוזה, בתנאים מסוימים.   11. כשם שבנזיקין אדם אחראי בדרך כלל לעוולתו שלו בלבד, גם בדין הפלילי אחראי אדם ככלל רק למעשיו ומחדליו הוא (ש"ז פלר, יסודות בדיני העונשין, כרך א', המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשמ"ד, עמ' 100). גם כאן, לכלל יש חריגים.   12. בדיני התעבורה ניתן למצוא הוראה מיוחדת לענין אחריות לעבירות הנעשות ברכב. סעיף 27ב' לפקודת התעבורה [נוסח חדש] קובע:   "27ב.  (א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן - המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. (ב) הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על המחזיק. (ג) הוכיח המחזיק כי מסר את החזקה ברכב לאדם אחר, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על אותו אדם." הוראה זו מאפשרת הטלת אחריות פלילית על אדם, גם אם אינו מי שביצע את העבירה בפועל. ההוראה הוחלה גם לגבי עבירת חניה לפי חוק עזר עירוני (חוק עזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון), התש"ם - 1980) במקרה בו הוכח כי בעל הרכב שהה בפועל בחו"ל בעת הרלוונטית (ע"פ 1160/99 איתי הכהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (2) 205, 213).   13. הגיונו של סעיף 27ב הוסבר על ידי כב' השופט ברק (כתארו אז).   "ביסוד אחריות זו מונחת הגישה כי הבעלים אמור לדעת מי נהג ברכב הלכה למעשה, ובכוחו לשמור רישומים ראויים בעניין זה. כאשר הרכב הוא בבעלותו של בן-אדם בשר ודם, שזה רכבו היחיד, קיימת הנחה עובדתית חזקה שהוא עצמו - או אחר ברשותו - נוהג ברכב (ראה ע"א 20/64 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ. מדינת ישראל, פ"ד יח (3) 426, 435; ע"א 259/63 חיים נ. קלקשטיין, פ"ד יח (3) 662, 666). כאשר לבעל הרכב מספר ניכר של כלי רכב, יש הנחה כי בעל הרכב יודע מיהו הנוהג וצריך לדעת לזהותו (ראה ע"א 31/85 בדיר נ. טסה, פ"ד מג (2) 81, 86); עליו לשמור על זהות הנוהג, ואם הוא נמנע מכך, רואים אותו עצמו, כאילו נהג ברכב." ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4) 364, 389.   כך הדברים גם לגבי תאגיד -   "מה הדין אם בעל הרכב הוא תאגיד? התשובה הינה, כי אין כל הבדל רלבנטי לעניינה של הוראת סעיף 27ב לפקודת התעבורה, בין בעל רכב שהוא בשר ודם לבין בעל רכב שהוא תאגיד. תאגיד כבעל רכב צריך לשמור רישומים שיהא בהם כדי לזהות את הנוהג בפועל." (שם, בעמ' 390).   14. בדיני התעבורה מוטל אפוא הנטל על כתפי בעלי הרכב, גם כאשר מדובר בחברה, להוכיח  מי נהג ברכב.   המשמעות של אי הרמת הנטל לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] היא הטלת אחריות פלילית. ויודגש: האחריות שתוטל על כתפי הבעלים אינה אחריות שילוחית או אחריות אחרת המבוססת על יחס בין הנהג לבין הבעלים, כי אם אחריות ישירה.   "אחריות זו היא אחריות פלילית-אישית-מוחלטת. היא אישית, שכן הבעלים נמצא אחראי בגין מחדליו באי-ידיעה על דבר זהותו של הנוהג ובאי-שמירת רישומים בעניין זה. אין זו אחריות פלילית שילוחית, שכן הבעלים אחראי גם אם אין לו כל קשר עם הנוהג... האחריות הפלילית של בעל הרכב לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה אינה מבוססת על קשר מהותי בין בעל הרכב לבין הנוהג, ועל כך שהנהיגה היא למען ענייניו של בעל הרכב. נהפוך הוא: דווקא כאשר המעביד מוכיח כי הנהיגה מבוצעת על-ידי נהג פלוני הפועל למענו, הוא משתחרר מאחריותו על-פי סעיף 27ב לפקודת התעבורה. אכן, עניין לנו באחריות פלילית אישית, בעלת אופי מוחלט. האחריות היא מוחלטת, שכן הבעלים אחראי בגין עבירה שנעברה ברכב, למרות שהוא עצמו לא נהג ברכב." (שם) 15. הגיון דומה חל מבחינת קל וחומר גם בדיני הנזיקין. בעליו של רכב נמצא בעמדה הטובה ביותר לדעת את זהותו של נהג הרכב במועדים שונים. זאת, בין אם יש לאותו בעלים רכב אחד ויחיד ובין אם יש לו (או לה) רכבים רבים. ודאי אם מדובר בחברת השכרה אשר העיסוק בכלי הרכב וזהות מחזיקיהם הוא לחם חוקה.   בית המשפט החיל בדין האזרחי לא פעם את החזקה העובדתית לפיה, בהעדר הוכחה סותרת, הנוהג ברכב הוא בעליו או מורשה (ע"א 31/85 בדיר נ. טסה, פ"ד מג (2) 81, 87; ע"א 20/64 הפניקס חברה לביטוח נ' מדינת ישראל, פד"י יח (3) 426, 435; ע"א 259/63 אפרים חיים נ' יעקב קלקשטיין ואח', פד"י יח (3) 662, 666; ת.א. (ת"א) 1401/73 זהרי נ' משרד הבטחון, פ"מ תשל"ה (2) 150). אם לא נסתרה החזקה, תוטל אחריות אזרחית על בעלי הרכב גם אם יתכן שהבעלים לא נהג ברכב במועד הרלוונטי.   כך למשל בע"א 31/85 הנ"ל, שעסק בתאונת "פגע וברח", דחה בית המשפט המחוזי תביעת פיצויים לאחר שקבע בין השאר כי התביעה לא הרימה את הנטל להוכיח מי הוא אשר נהג ברכב הפוגע בזמן התאונה. בית המשפט העליון הפך הכרעה זו תוך שקבע כי הנטל להוכחת זהותו של נהג הרכב מוטל על בעליו או מחזיקו. תוך כך הפנה בית המשפט העליון לחזקה הנזכרת בפקודת התעבורה (אז, בסעיף 69ב) כהמחשה לשיקולים העומדים בבסיס החזקה (להתפתחות החקיקתית בחזקה זו בפקודת התעבורה ר' ע"פ 3027/90 דלעיל).   16. סיכומה של נקודה זו - כאשר מתרחשת תאונה בה מעורב רכב שבבעלותה של חברה להשכרת כלי רכב, דרך המלך בה על חברת ההשכרה לילך היא למסור את פרטיו של מי שהחזיק ברכב במועד הרלוונטי ועליה להוכיח מי נהג ברכב או החזיק בו בעת הרלוונטית. אם לא תעשה כן, בדרך כלל לא תוכל להתנער מאחריותה לנזקים שנגרמו באמצעות הרכב שבבעלותה ואשר הושכר.   ישומו של הדין 17. בכתב ההגנה נטען כי פרטי הנהג אינם ידועים לנתבעות וכי אין בידיהן העתק של הסכם השכירות. הנתבעות לא הגישו ראיות ולפיכך לא הוכחה טענה זו, תהא משמעותה אשר תהא.   בין השורות נטען (ולא הוכח) כי הנתבעת 1 התמזגה לתוך חברה אחרת. הליך של מיזוג אינו מחייב באופן מובנה העלמות נתונים ופרטים לגבי תקופות קודמות. עוד ניתן לדלות טענה לפיה לא עבר הרכב הרלבנטי, במהלך המיזוג, לחברה לתוכה התמזגה הנתבעת 1. גם טענה זו לא הוכחה. יתר על כן, הנתבעת 1 לפי שידוע לנו, עודה קיימת (גם אם אינה פעילה) ושימשה בעלת דין בתביעה. בחברה אמורים להיות מסמכים או נתונים לגבי השוכרים בשנים עברו ואם הם אינם בנמצא, יש לדבר השלכה על הנתבעת. בהעדר ראיות לדבר מוחזקת הנתבעת 1, לה הבעלות ברכב, כמי שיש בידיה נתונים לגבי מחזיק הרכב במועד הרלוונטי והיא בחרה שלא להביאם בפני בית המשפט.   משלא הוכיחה הנתבעת 1 מי נהג ברכב במועד התאונה, יש לומר כי הנתבעת 1 אחראית לעוולות נעשו ברכב, כשם שהיא אחראית לעבירות תנועה שנעשו בו. טענות הנתבעת 2 הנגזרות מטענות הנתבעת 1, המבוטחת, נשמטות במקביל.   הערות 18. שאלת אחריותה של חברה להשכרת כלי רכב עולה לא רק במקרים בהם הנהג אינו ידוע או שפרטיו לא הוצגו. בפסיקה הנגישה לעיון ניתן למצוא בעיקר מקרים בהם זהותו של הנהג ברכב בעת הארועים ידועה ואף הועברה על ידי חברת ההשכרה לניזוק, אך יש קושי לאתר את הנהג או להפרע ממנו. למשל, כאשר הנהג ברכב שכור בעת התאונה היה תייר או אזרח זר שעזב בינתיים את גבולות הארץ, וקיים קושי לתובעו ולאכוף את פסק הדין. בפרט נכון הדבר כאשר סכום התביעה אינו גבוה ולא מצדיק את ההוצאות הרבות הכרוכות בתביעתו של אדם המתגורר בחו"ל.   בתי המשפט השונים מתמודדים מעת לעת עם קושי זה ולא פעם הוטלה על חברת השכרה אחריות לנזקים בהסתמך על שיקולים שונים ובהם גם רשלנות ישירה של חברת ההשכרה עצמה (למשל: בר"ע (חי') 1227/02 גנאים נ' אוחיון ואח'; ת.ק. (ת"א) 14300/98 בצלאל אלון נ' אלדן השכרת רכב; ת.א. (רשל"צ) 6969/01 אליהו חברה לביטוח נ' יזרעאלוב ואח'; ת.א. (ת"א) 165156/02 איילון חברה לביטוח נ' בסט קאר חברה לשירותי רכב; ת.ק (ת"א) 10233/03 ברשטלינג נ' מלכה ואח'; ת.א. (ת"א) 12085/03 ניו קופל בע"מ נ' שי יעקב ואח').   הסוגיה האמורה אינה נוגעת במישרין לענין שלפני (בו זהותו של הנהג אינה ידועה ומכל מקום אינה חלק מהתשתית הראייתית בתיק), והכרעה בה אינה דרושה כאן.   19. הנטל המוטל על כתפי חברת ההשכרה למסור את פרטיו של המחזיק ברכב בעת התאונה, אינו פוטר את הניזוק, התובע, מכל אחריות. על התובע מוטלת אחריות הנובעת בפרט מחובת תום הלב החלה על בעלי דין בפן המהותי והדיוני של פועלם. היקפה תלוי בנסיבות המקרה. כאשר מתרחשת תאונת "פגע וברח", ובידי הנפגע נמצאים (במקרה הטוב) פרטיו של הרכב עצמו בלבד, אין לדרוש מהניזוק אלא לפנות לבעלי הרכב הפוגע, ועל בעלי הרכב לספק את המידע לגבי מחזיק הרכב בעת התאונה. אולם, במקרה בו יכול הניזוק, באמצעים פשוטים יחסית, לקבל את פרטי הנהג הפוגע עצמו, עליו לעשות כן. כך למשל כאשר הניזוק יכול לבקש מהנהג הפוגע את פרטיו. כך גם כאשר המידע זמין ללא עלות ממשית בדרך אחרת.   במקרה שלפני, מעידה מעורבותה של משטרת התנועה בתאונה על כך שנתוניו של הנהג ברכב קיימים כנראה במשטרה. התובעת היתה בקשר עם משטרת התנועה, אך לא ביקשה את נתוני הנהג וטענה כי אינה מחוייבת לעשות כן. עד מטעם התובעת אישר כי קיים מסמך פנייה מאת משטרת התנועה, אך זה אינו ברשותו (עמ' 6 לפרוטוקול). יתכן כי פרטי הנהג נמצאים במסמך זה. מכל מקום, מבחינת התובעת, כך נטען, די בבעלי הרכב ("ברגע שיש לי את מספר הרכב יש לי את מי לתבוע מכח זה שעד היום אף אחד לא התנער מאחריות לתאונה", עדותו של מר שמושקוביץ, עמ' 5 לפרוטוקול; "ש. כלומר, אם איתרת את בעלי הרכב, אז זהו? ת. נכון, שאם איתרתי את בעלי הרכב ויש לי תמונה של הארוע אז מבחינתי דיינו", עמ' 6 לפרוטוקול). יתכן כי נהג הרכב היה באזור התאונה בעת שנציג התובעת הגיע, אך התובעת לא סברה כי עליה ליטול את פרטיו ("אינני זוכר אם מי שנהג היה שם וזה גם לא מענין אותי", עדותו של מר חביב, עמ' 3 לפרוטוקול). משנשאל מר שמושקוביץ מדוע אין הם מנחים את נציג התובעת המגיע לאזור לקחת פרטים נוספים, השיב העד כי "היום המדיניות היא שונה כי נתקלנו באותן בעיות שאתה מעורר" (עמ' 6 לפרוטוקול).   אני מוצאת שעמדתה של התובעת אינה משקפת התנהלות ענינית ותמת לב להשתפות מהגורם המזיק. הפרת חובת תום הלב יכולה להביא לתוצאות שונות. במקרה שלפני, לאור תוצאת הדיון, אני מוצאת להשאיר בצריך עיון את תוצאת התנהלותה של התובעת כמתואר לעיל.   קיומה של אחריות בנזיקין 20. רכבה של הנתבעת 1 נמצא כאשר הוא מוטל "על גבי" רמזור. די בראייה זו, במשפט האזרחי, כדי ללמוד על כך שהרכב הוא אשר גרם לנזק. על כך לא היתה מחלוקת של ממש. הנתבעות טענו, עם זאת, כי אין לראות בפגיעה הפיזית משום הוכחה לאשמו של נהג הרכב הפוגע. הנתבעות טענו כי יתכן שרכב אחר, שפרטיו אינם לפנינו, גרם לרכב לסטייה מנתיבו ולפגיעה ברמזור ואין אשם בנהג הרכב שפגע פיזית ברמזור.   21. משהוכח כי הרכב הוא אשר פגע בפועל ברמזור, מועבר אל בעלי או מחזיק אותו רכב הנטל להוכיח כי למרות שפגע ברמזור, אין לראות בו אחראי לנזקי הפגיעה (ר' למשל הפניקס חברה לביטוח נ' מדינת ישראל, פד"י יח (3) 426, 430).   ניתן גם לומר כי לתובעת לא היתה ידיעה ויכולת לדעת, במועד הרלוונטי, מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה עליו (ר' דיון לעיל) ונראה שפגיעתו של רכב ברמזור מתיישבת יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה (ע"א 169/77 שוורץ נ' ליברמן, פ"ד לב (3) 561, 565-566; ע"א 446/82 בלגשווילי נ' אלגבארין, פ"ד מב (2) 737, 744).   עוד ניתן להזכיר את הכלל הרגיל לפיו כל בעל דין הטוען טענה מהותית לגרסתו במשפט, הוא הנושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה, ואם בגמר גבית העדויות מתברר כי טענה פלונית לא הוכחה כדי שכנועו של בית המשפט, יפסוק בית המשפט נגד אותו בעל דין שעליו היה להוכיח אותה טענה (רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול נ' מנהל מע"מ, פ"ד מו (5) 101, 105).   22. לא נטענה והוכחה טענה המפריכה את רשלנות נהג הרכב או מלמדת על ניתוק קשר סיבתי בין מעשיו לבין הנזק לנגרם לרמזור.   לאור האמור יש לקבוע כי הנהג ברכב, ובהעדר מידע על זהותו - בעליו של הרכב, אחראי לשיפויה של התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה עקב התאונה.   הנזק 23. לאחר הדיון וחקירתו הנגדית של השמאי, אשר חוות דעתו הוגשה על ידי התובעת, אין מחלוקת כי השמאי מטעם התובעת לא ראה את הנזק, לא בחן אותו, לא ראה תמונות נזק, לא ראה חשבוניות לגבי תיקון הנזק, לא ראה נתונים לגבי אספקת החלפים או כל נתון רלבנטי אחר. כמו כן, חוות דעתו של השמאי ניתנה 3 שנים לאחר האירוע.   עוד נמצא כי עלויות שצוינו בחוות הדעת אינן בהכרח עלויותיה של התובעת עצמה. כך, הסכום שנדרש על ידי התובעת עבור יציאת חירום של טכנאי לניתוק זרם החשמל ונטרול הרמזור מהמערכת (400 ₪, עמ' 2 לחוה"ד) אינו הסכום שצוות תיקון מקבל עבור טיפול ב"קריאה" (עמ' 6 לפרוטוקול) ואף אינו נזכר במחירון מע"צ משנת 1998 שצורף לחוות הדעת.   חוות הדעת של השמאי מתיחסת למעשה אך ורק למחירים המקובלים בשוק עבור נתונים כפי שסופקו לו ע"י התובעת עצמה ברשימה לקונית (סיפא נספח ג' לתצהירו של מר שמושקוביץ) וחשבון הנזק שהעבירה התובעת לחברת הביטוח (נ/1), ללא מסמכים נוספים.   24. לא הוצגו ולא הוגשו תמונות נזק של הרכיבים השונים הנכללים בחוות הדעת והתברר כי כאלו אינן בנמצא. מן העדויות עלה כי בתקופה הרלוונטית לא נהגה התובעת לצלם את המערכות שנפגעו.   התובעת טענה כי צילום כאמור היה מעכב את תיקון הרמזור, דבר הדרוש להצלת חיי אדם. טענה זו אינה מקובלת עלי שכן צילום של מספר תמונות אינו גורם לעיכוב כאמור. אכן כיום התובעת מבצעת צילומים ואף שולחת שמאי למקום האירוע (עמ' 8 לפרוטוקול).   במקביל אציין כי אינני מוצאת חוסר סבירות בטענת התובעת על פיה היה קושי, בתקופה הרלוונטית, במציאת שמאי שיהא מוכן להגיע בכל עת לכל מקום בו נמצא רמזור שנפגע (גם אם לא נעשה נסיון לקרוא לשמאי לגבי המקרה המסוים). בניגוד לטענת ב"כ הנתבעות בסיכומיו, אין הדבר דומה למקרה בו נהג שנפגע פונה לשמאי. רוב חוות הדעת שבאות לפני, במקרה של נזקים לרכבים, אינן כוללות בדיקה במקום ובמועד האירוע. הבדיקה מתבצעת לאחר התאונה ובמקרים רבים, במוסך. ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם התובעת אינה יכולה להמתין לכך ששמאי יתפנה להגיע מיידית למקום הארוע והיא נאלצת לתקן את הרמזור קודם לכך שאיש מקצוע יבקר במקום. אולם צילומו של הנזק אינו מחייב עיכוב וניתן לבצעו באופן מיידי.   25. מר שמושקוביץ העיד כי היום מנהלת התובעת יומני עבודה אך לא ניהלה כאלו בעת הרלוונטית לתביעה (עמ' 5 לפרוטוקול). חשבוניות רכישה עבור החומרים בהם נעשה שימוש, לא הוצגו ולא הוגשו (עמ' 6 לפרוטוקול). השמאי העיד כי כיום נוהגים אחרת ויש ברשותו חשבונות קניה וכי "היום הכל מסודר" (עמ' 13 ש' 1 לפרוטוקול).   העדים לא ידעו לומר מה היה מצבו של העמוד קודם להחלפתו ומתי הוצב בצומת. מסמכים שמעידים על בדיקות חודשיות קודמות של העמוד (עליהן הוצהר), לא הוצגו. זאת, בעוד השמאי מטעם התובעת העיד כי אם קודם לתאונה היה ארוע אחר בו נגרם עיקום לעמוד (אך לא הפלתו) אמור היה הדבר לבוא בחשבון בעת חישוב נזקי התאונה (עמ' 11 לפרוטוקול).   26. בנזיקין, כבדיני חוזים, שומה על הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו ואת שיעורו (ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נג (3) 433, 445; ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לד (2) 800, 808). רמת הוכחת שיעור הנזק בדיני הנזיקין היא רמת הוכחה סבירה. סבירות זו תיקבע על-פי נסיבות המקרה. נערכת ההבחנה בין מצבים בהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית, לבין מצבים שבהם ההוכחה מעשית ואף פשוטה, אך למרות זאת לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו (ע"א 5465/97 הנ"ל, בעמ' 446; ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז (3) 23, 34).   לאור המתואר לעיל אני סבורה כי במקרה שלפני לא הוכיחה התובעת את שיעור הנזק. בידי התובעת היו האמצעים להצבת תשתית ראייתית לענין זה אך כזו לא הוצגה. לא שוכנעתי כי נזקה של התובעת היה הסך הנתבע ואיני מוצאת כי יש מקום או בסיס לעריכת אומדנא. אין באמור כדי להכריע בדרך בה יש להוכיח נזק מהסוג הנטען במקרים אחרים. מכלול הליקויים בתשתית הראייתית במקרה שלפני מביא למסקנה כי בענין דנן לא הוכחו הדברים.    סוף דבר 27. התביעה נדחית. בנסיבות המקרה, כל צד ישא בהוצאותיו.  משפט תעבורהרמזור