הסמכות להעביר את מקום הדיון בהליך משפטי מסוים ממקום שיפוט אחד לאחר נועדה לאפשר התמודדות עם מצבים שונים בהם ישנו טעם מוצדק לחרוג מכללי הסמכות המקומית (בדין האזרחי או בדין הפלילי). העילה המרכזית להעברת הליך משפטי מסוים למקום שיפוט אחר, על פי סעיף 78 לחוק בתי המשפט, היא מאזן הנוחות של הצדדים להליך (ראו: בש"א 11873/04 מובילי צפון הנגב (בן זקן) בע"מ נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (לא פורסם); בש"א 724/05 כהן נ' אליס תיקים בע"מ (לא פורסם)). בנושא העברת דיון מטעמים של מאזן הנוחות קבע בית המשפט כי:" על-מנת שבית המשפט ייעתר לבקשה כאמור, ויורה על העברת מקום הדיון בהליך שיפוטי מסוים, נקבע בפסיקתנו לא אחת כי מוטל על המבקש הנטל להראות כי מאזן הנוחות שבין הצדדים נוטה במובהק להעברת מקום הדיון (ראו למשל: בש"א 1844/07 עונה נ' מורדוך (לא פורסם, 18.3.2007); בש"א 3698/07 גדיאל נ' עזבון המנוח עופר קרן (לא פורסם, 20.5.2007)). כך למשל, ייתכן כי על אף קיומה של סמכות מקומית פורמלית לבית משפט במקום מסוים לדון בעניין כלשהו, יהיו מירב הזיקות באותו עניין מצויות מחוץ לתחום שיפוטו של בית המשפט בו נפתח ההליך. במצב זה קיימת אפשרות כי ייעשה שימוש בסעיף 78 לחוק בתי המשפט על מנת להעביר את הדיון מטעמי יעילות ונוחות לבית המשפט שבתחום שיפוטו מצויות מירב הזיקות באותו מקרה (ראו לדוגמה: בש"א 1833/05 ספיר נ' אבו עתיק (לא פורסם); בש"א 991/05 קל-בם קבלנים לעבודות מתכת בע"מ נ' כיואן (לא פורסם)). סיטואציה נוספת ונדירה הרבה יותר בה ייעשה שימוש בסמכות להעברת דיון מכוח סעיף 78 לחוק בתי המשפט הינה כאשר קיימת עילת פסלות כלפי כל השופטים בבית משפט מסוים. בהקשר זה ציין הנשיא ברק כי: "נקבע לא פעם כי בקשה להעברת מקום דיון לפי סעיף 78 לחוק אינה מהווה תחליף להגשת בקשה לפסילת שופט על פי סעיף 77א לחוק (ראו בש"פ 6597/99 בן יקיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 8398/04 שאהין גזמאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). משמעות הדבר היא כי לא ניתן לבקש העברת מקום הדיון בשל טענה כי השופט שאמור לשבת בדין נגוע בחשש ממשי למשוא פנים. יחד עם זאת, במקרה בו מוכח כי קיימת טענת פסלות ממשית כלפי כל אחד משופטי כל בית המשפט הנדון, במובן זה שיהא השופט אשר יקבע לדון בתיק אשר יהא - סביר הוא כי יפסל מלשבת בדין, ניתן לקבוע כי בשל חשש פסלות זה יועבר מקום הדיון לבית משפט המצוי במקום אחר במסגרת הסמכות לפי סעיף 78 לחוק. מטבע הדברים, מצב שכזה עשוי להתרחש - אם בכלל - בעיקר בבתי משפט בהם מכהנים שופטים ספורים; יקשה לשער קיומה של טענת פסלות טובה כלפי כל שופטיו של בית משפט מחוזי או של בית משפט שלום במקום מרכזי. בעל הדין המבקש את העברת מקום הדיון מטעם זה צריך להניח יסוד מספיק לטענה לפיה כל שופט שישב לדין יהא נגוע בחשש ממשי למשוא פנים. עליו להניח תשתית לקיומו של חשש אובייקטיבי למשוא פנים. לא די בתחושותיו הסובייקטיביות של בעל דין. המדובר בנטל הוכחה כבד שבכבדים, שלא בקלות יורם על ידי בעל דין" (ראו בש"פ 11637/04 מדינת ישראל נ' זוזיאשווילי (טרם פורסם), פיסקה 11 להחלטה). ##להלן החלטה בנושא בקשה להעברת מקום דיון:## לפני בקשה להעברת מקום דיון על-פי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). הבקשה הועברה אלי לפי החלטת הנשיא ברק מיום 8.3.06. 1. המבקש (להלן: ולדהורן) הגיש ביום 27.10.05 לבית משפט השלום בתל-אביב תובענה לסעד הצהרתי נגד המשיב (להלן: נרקיס) (ה"פ 201212/05). בבקשה שבפני מבקש ולדהורן כי הדיון בתובענה שהגיש יועבר לבית משפט מחוץ למחוז תל-אביב. הסעד המבוקש בתובענה שהגיש ולדהורן הוא הצהרה על בטלותם של שני פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט השלום בתל-אביב. פסק הדין הראשון, שאת ביטולו מבקש ולדהורן, הוא פסק דינו של השופט ורדי מיום 14.3.04. בפסק-דין זה דחה בית משפט השלום תובענה שהגיש ולדהורן להצהיר על בטלותו של הסכם בינו לבין נרקיס שאושר וניתו לו תוקף של החלטה ביום 13.7.03 במסגרת דיון שנערך בפני רשמת בית משפט השלום. על פי ההסכם האמור הודה ולדהורן בחובו הכספי לנרקיס (חוב בסך 2,480,000 ש"ח שבגינו הגיש נרקיס תביעה כספית נגד ולדהורן) והתחייב לשלם לנרקיס את מלוא סכום התביעה וכן לשאת בשכר טרחת עורך-דין בסך 500,000 ש"ח. השופט ורדי דחה בפסק דינו את טענות ולדהורן, לפיהן הודאתו בחוב והסכמתו לשלמו מקורן בלחץ וכפייה שהופעלו כלפיו מצדו של נרקיס. פסק הדין השני שלביטולו עותר ולדהורן בתובענה שהגיש לבית משפט השלום בתל-אביב הוא פסק דינו של השופט כספי מיום 11.5.04. בפסק-דין זה חויב ולדהורן על פי ההסכם מחודש יולי 2003 (ולאחר שטענותיו נגד ההסכם נדחו, כאמור, בפסק דינו של השופט ורדי) בתשלום מלוא סכום התביעה ושכר טרחת עורך-דין, הכול בהתאם לאותו הסכם. 2. ביום 15.2.05 הורה בית משפט השלום בתל-אביב (השופט כספי) על עיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן על ידו ביום 11.5.04. זאת, נוכח כתב אישום שהוגש נגד נרקיס לבית המשפט המחוזי בתל-אביב שבו הואשם, בין היתר, בעבירות של סחיטה באיומים, הלבנת הון, שיבוש מהלכי משפט וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וכן עקב מעצרו של נרקיס עד תום ההליכים (יצוין, כי ביום 18.4.05 נגזרו על נרקיס 33 חודשי מאסר בפועל לאחר שהודה בעבירות המיוחסות לו במסגרת הסדר טיעון). ביום 20.3.05 הגיש נרקיס לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בקשת רשות ערעור על החלטתו של השופט כספי לעכב את ביצוע פסק הדין. בקשת רשות הערעור נקבעה לדיון בפני השופטת דותן. לפני הדיון שנקבע בבקשת רשות הערעור הגיש ולדהורן בקשה כי השופטת דותן תפסול את עצמה מלדון בבקשת רשות הערעור. ולדהורן טען כי קיים חשש ממשי למשוא פנים מצידו של בית המשפט בשל היחסים החבריים בין השופטת דותן לבא כוחו של נרקיס, עו"ד בית און. בקשת הפסילה נדחתה על ידי השופטת דותן ביום 20.6.05. אולם, ערעור שהגיש ולדהורן על דחיית בקשת הפסילה (ע"א 6332/05 ולדהורן נ' נרקיס (טרם פורסם)) התקבל בפסק דינו של הנשיא ברק מיום 24.11.05. בפסק הדין נקבע כי בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן לא ניתן להסתפק בכך שעו"ד בית און לא יופיע בפני השופטת דותן בעצמו וקיים חשש ממשי למשוא פנים (להבדיל ממשוא פנים בפועל), אף אם עורך-דין אחר ממשרדו של עו"ד בית און יופיע בפני השופטת דותן בדיון בבקשת רשות הערעור. מלבד היחסים החבריים בין השופטת דותן לעו"ד בית און, שלא הייתה כל מחלוקת לגבי קיומם, ציין הנשיא ברק בפסק דינו כי: "על פי הנטען, עורך הדין בית און מייצג את בנה של השופטת דותן בהליכים משפטיים אחרים" (פיסקה 13 לפסק-דין). בעקבות דברים אלה פנתה השופטת דותן ביום 25.11.05 במכתב לנשיא ברק, שבו ציינה כי עו"ד בית און אינו מייצג ולא ייצג את בנה בהליכים משפטיים כלשהם וביקשה כי תימצא הדרך להבהיר עניין זה באופן חד משמעי. ביום 28.11.05 השיב הנשיא ברק לפנייתה של השופטת דותן והבהיר כי לא נקבע על ידו כל ממצא עובדתי בעניין ייצוג בנה על ידי עו"ד בית און, שכן העניין הובא בפניו כטענה בלבד ובפסק דינו נאמר מפורשות בהקשר זה "על פי הנטען" (יש לציין, כי העתקי שני המכתבים, המצורפים לבקשה שבפני, נשלחו לבא כוחו של ולדהורן ביום 28.2.06 בעקבות פנייתו ללשכת נשיא בית המשפט העליון). יוער, כי טענתו של ולדהורן בעניין זה הינה כי אף אם עו"ד בית און לא ייצג את בנה של השופטת דותן בהליכים משפטיים, הרי הוא טיפל בענייניו המשפטיים. 3. בבקשה להעברת מקום הדיון המונחת בפניי עתה טוען ולדהורן כי ביום 12.2.06 נודע לו על כתבה שפורסמה בעיתון "מעריב" ביום 1.12.05, שבה נכתב כי השופטת דותן שלחה לחבריה השופטים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב העתק של המכתב ששלחה לנשיא בית המשפט העליון ביום 25.11.05. לטענת ולדהורן, הפצת המכתב לכל שופטי בית המשפט המחוזי בתל-אביב פגעה בו באופן חמור וקיים חשש למשוא פנים ולשקילת שיקולים זרים בעניינו מצדם של כלל השופטים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב אליהם הופץ מכתבה של השופטת דותן. ולדהורן מוסיף וטוען כי הצורך לשמור על מראית פני הצדק מחייב אף הוא את העברת הדיון בעניינו לבית משפט במחוז אחר. בניסיונו לבסס את טענותיו בדבר משוא הפנים של שופטי בית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניינו מצביע ולדהורן על שני פסקי דין שונים שנפסקו נגדו על ידי שופטים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב לאחר שנשלח אליהם מכתבה של השופטת דותן. פסק הדין הראשון אליו מפנה ולדהורן הוא פסק דינה של השופטת לבהר-שרון מיום 19.1.06. בפסק-דין זה התקבלה בקשת רשות ערעור שהגיש הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (שיוצג על ידי עורך-דין ממשרדו של עו"ד בית און, שהוא אף בא כוחו של נרקיס בפרשה שלפנינו) נגד החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב לבטל פסק-דין שניתן נגד ולדהורן בשנת 1990 בהעדרו ובמעמד צד אחד. פסק הדין האחר אליו מתייחס ולדהורן ניתן ביום 1.2.06 על ידי השופט כבוב. פסק-דין זה מתווסף לשרשרת הארוכה של החלטות שיפוטיות שונות שניתנו במסגרת הסכסוך בין ולדהורן לנרקיס. בפסק הדין התקבלה בקשת רשות הערעור שהגיש נרקיס על החלטתו הנזכרת של השופט כספי בעניין עיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידו (מדובר באותה בקשת רשות ערעור שבגדרה התעוררה שאלת פסלותה של השופטת דותן). כמו כן נדחה בפסק דינו של השופט כבוב ערעורו של ולדהורן על החלטתו של רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בה נדחתה בקשה לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא נגד ולדהורן. ולדהורן טוען, אפוא, כי יש להעביר את הדיון בעניינו ממחוז תל-אביב למחוז שיפוט אחר שכן קיים חשש למשוא פנים כלפיו מצידם של כל השופטים במחוז תל-אביב נוכח המכתב ששלחה להם השופטת דותן. יצוין עם זאת, כי ולדהורן איננו מעלה כל טענה קונקרטית בדבר משוא פנים מצדו של השופט אטדגי בבית משפט השלום בתל-אביב, שבפניו נקבע הדיון בקדם המשפט בתובענה שלגביה הוגשה הבקשה שבפני ושאת העברתה למחוז שיפוט אחר מבקש ולדהורן. 4. בתגובתו לבקשה להעברת מקום הדיון הביע נרקיס את התנגדותו לבקשה. לטענתו, מדובר בבקשת סרק שאינה עומדת במבחנים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה לעניין העברת מקום דיון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט. נרקיס שולל מכל וכל את האפשרות כי השופטים במחוז תל-אביב הפכו כאיש אחד להיות מוטים נגד ולדהורן רק מפני שקיבלו את המכתב שנשלח אליהם על ידי השופטת דותן. נרקיס טוען עוד, כי אין כל מקום לייחס רמה כזו של חוסר מקצועיות לכלל השופטים במחוז תל-אביב. בנוסף לכך מבקש בא כוחו של נרקיס, עו"ד בית און, לעיין מחדש בהחלטה שנתן הנשיא ברק בעניין פסלות השופטת דותן. לטענתו, אמנם התפתחו קשרי ידידות בינו לבין השופטת דותן ועל כן הוא מקפיד מזה שנים שלא להופיע בפניה בעצמו, אך אין מקום למנוע מעורכי דין אחרים ממשרדו להופיע בפני השופטת דותן. עו"ד בית און מוסיף וטוען כי מעולם לא טיפל בענייניו המשפטיים של בנה של השופטת דותן. 5. דין הבקשה להעברת מקום דיון להידחות. 6. במקרה דנן לא הניח ולדהורן ול? שמץ של תשתית ראייתית באשר לפסלות כל השופטים בבית המשפט המחוזי ובבית משפט השלום בתל-אביב לדון בעניינו (השוו: בש"א 6826/98 קפלן (מלכיאל) נ' ליפשיץ (לא פורסם); בש"א 464/02 ברוך נ' המנהלים בית המשפט לניהול שטח הגוש הגדול (לא פורסם); בש"א 5179/03 עיריית רהט נ' גרטנר (לא פורסם)). הטענה לפיה אך בשל קבלת מכתבה של השופטת דותן לא יוכלו השופטים בבתי המשפט בתל-אביב לדון בעניינו של ולדהורן באופן אובייקטיבי ומקצועי וללא משוא פנים הינה טענה קלושה וחסרת היגיון שמוטב היה לה אלמלא נטענה. אף אם ניתן להניח כי קיימת הכרות ברמה כזו אחרת בין מרבית השופטים בבית המשפט המחוזי ובבית משפט השלום בתל-אביב לבין השופטת דותן, הרי הכרות זו כלשעצמה אין בה כדי לבסס עילת פסלות כלפי כל השופטים בערכאות אלה. אף בשני פסקי הדין שניתנו נגד ולדהורן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (פסק דינה של השופטת לבהר-שרון ופסק דינו של השופט כבוב) אין כדי לבסס את טענותיו של ולדהורן בבקשה דנן. אילו היינו מאמצים את הגיונו של ולדהורן, הרי בכל מקרה שבו הייתה מתקבלת על ידי בית משפט זה החלטה בדבר פסלות שופט מסוים לדון בתיק כלשהו היו כל השופטים בבית המשפט בו מכהן אותו שופט ומכירים אותו באופן אישי פסולים מלדון באותו תיק. למותר לציין, כי זוהי תוצאה אבסורדית וקיצונית שאין לקבלה. אף לבקשתו של עו"ד בית און לעיון מחדש בפסק דינו של הנשיא ברק באשר לפסלותה של השופטת דותן לא מצאתי לנכון להיענות. ההליך שבפני, בו נדונה בקשה להעברת מקום דיון, איננו ההליך המתאים לבירור מחודש של שאלת מניעותה של השופטת דותן לדון בתיקים בהם מופיעים עורכי דין ממשרדו של עו"ד בית און. דומה, כי סוגיה זו מן הראוי שתתברר בגדרם של הליכי הפסלות (אם וכאשר יינקטו) בתיקים הספציפיים בהם מטפל משרדו של עו"ד בית און. אשר על כן, הבקשה להעברת מקום דיון בה"פ 201212/05 בבית משפט השלום בתל-אביב נדחית. המבקש ישא בשכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח. דיוןהעברת דיון