פסק דין הצדדים 1. התובעת, הנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת"), חברה זרה הפועלת בספרד, עוסקת בייצור רשתות אריזה. הנתבע, התובע שכנגד (להלן: "הנתבע"), עוסק, בין השאר, בייבוא ושיווק רשתות אריזה. 2. הקשר המסחרי בין הצדדים נוצר בשנת 1992 והסתיים במחצית השניה של שנת 2001. במהלך תקופה זו רכש הנתבע מהתובעת סחורה רבה ומגוונת ומכר אותה בארץ לצרכנים שונים. התביעות 3. התביעה הראשית, עניינה, סחורה שרכש הנתבע מהתובעת במהלך התקופה שממחצית שנת 2000 ועד שנת 2001, ולא שילם עבורה. הנתבע אינו מכחיש את רכישת הסחורה הנדונה ואינו מכחיש שלא שילם עבורה, אך טוען שהוא אינו צריך לשלם עבורה, הן משום פגמים ואי התאמות שהתגלו באותה סחורה וכן בשל איחורים במסירתה, והן משום שיש לקזז כנגד חוב זה חוב גדול ממנו בהרבה שהתובעת חייבת לו, הוא החוב נשוא התביעה שכנגד. התובעת, מצידה, מכחישה את כל טענות הפגמים, אי ההתאמות והאיחורים וכן את החוב הנתבע בתביעות שכנגד. 4. הציר המרכזי בתביעה שכנגד הינו טענת הנתבע כי התובעת הפרה הסכם שעשתה עימו, לפיו הוא יהיה הסוכן והמשווק הבלעדי של תוצרתה בישראל. בניגוד לכך, טוען הנתבע, שווקה התובעת את תוצרתה לסוחרים ולצרכנים אחרים, תוך עקיפתו וללא ידיעתו. התביעה שכנגד הינה להפסדי רווחים שהיו צפויים לנתבע, אילו אותה סחורה היתה משווקת דרכו וכן לנזקים שונים, שהנתבע טוען כי נגרמו לו ממעשיה של התובעת. טענתה המרכזית של התובעת כנגד התביעה שכנגד הינה, כי מעולם לא הוסכם עם הנתבע, כי הוא יהיה סוכן ומשווק בלעדי של תוצרתה בישראל. נוסף לכך, טוענת התובעת, כי מרבית הסחורה שנמכרה לאחרים בישראל, היתה בידיעתו של הנתבע. 5. להלן נדון בכל אחת מהתביעות הללו. קודם לכן, נפרט את עיקר השתלשלות הדברים ואת העובדות העיקריות הרלבנטיות להכרעה בשתי התביעות. השתלשלות הדברים 6. השתלשלות הדברים המובאת כאן נסמכת על תצהיריהם של עדי התובעת: Miguel Banus (להלן: בנוס"), שכיהן בתקופה הרלבנטית לתביעה כמנהל מכירות של התובעת והיום משמש כמנכ"ל התובעת; Emilio Palay (להלן: "פלאי") שהצטרף לחברה התובעת רק בחודש מרץ 2000 בתפקיד של חשב עיסקי החוץ ומכהן כיום כמנהל הכספים של התובעת; על תצהירי הנתבע, בנו עובד אליהו זילכה, שהחל לעבוד עם אביו בתקופה הרלבנטית לתביעה זו, ועדיו, כפי שיפורטו להלן, ובכללם חוות-דעת מומחה של המהנדס רמי מרגלית; וכמובן, על הראיות שהוצגו, ובמרכזן התכתובת שהוחלפה בין הצדדים. למען הקיצור, יסומנו להלן המינוחים הבאים בקיצורים הבאים: תצהיר-תצ, סעיף- סע', פרוטוקול-פר', נספח-נס'. 7. הקשר בין הצדדים החל בחודש מאי 1992 באמצעות המכון המסחרי הספרדי, שהעביר לתובעת את פרטיו של הנתבע, כמי שעוסק ומתעניין בתחום שיווק רשתות אריזה (סעיף 6 לתצ' בנוס). התובעת שלחה מכתב לנתבע (נס' E לתצהיר בנוס) מיום 28.5.92 חתום על ידי Gonzalo (להלן: "גונזלו") ממחלקת היצוא של החברה, שביקש לעניין אותו בתוצרת החברה. למכתבה זה צירפה התובעת חוברות ודוגמאות של שקיות לאריזת פרי הדר (סעיף 6 לתצ' בנוס). 8. הנתבע השיב לפניית התובעת במכתבו מיום 5.6.92 (נס' F לתצ' בנוס), שבו מבקש הנתבע לקבל מידע נוסף על תוצרתה של התובעת, מכונותיה, ומחיריה. מכתב זה כולל תרשים של סוג רשת מסוים המשמש לגידול פרחים, שהנתבע התעניין בו. גונזלו השיב לנתבע במכתב מיום 10.6.92 (נס' ג' לתצ' הנתבע). 9. המחלוקת העובדתית העיקרית בין הצדדים נסובה על מספר שיחות שהתנהלו, לטענת הנתבע, בינו ובין גונזלו בין פנייתה הראשונה של התובעת אליו ובין תשובתו הראשונה אליה, כלומר: בין 28.5.92 ל-5.6.92 (הנתבע, סע' 7-11 לתצ', עמ' 62 לפר'). התובעת (סע' 12 לתצ' בנוס) מכחישה בתוקף, כי ניתנה לנתבע הבטחה, לפיה הוא יהיה הסוכן הבלעדי שלה בישראל. לטענתה, הנתבע אומנם שב ודרש זאת, אך היא דחתה דרישה זו לאורך כל הדרך. 10. מחלוקת עובדתית נוספת נוגעת להתקשרות שהיתה לתובעת עם חברה אחרת בארץ בשם אוליאמפל ו/או F.L.B (הקשורות ביניהן). התובעת טענה (סע' 9 לתצ' בנוס), כי הקשר שלה עם אותן חברות נוצר עוד לפני שנוצרה ההתקשרות בינה ובין הנתבע. הנתבע טען (סע' 18 - 32 לתצ'), כי הקשר בין התובעת ובין אותן חברות נעשה לאחר ובעקבות התקשרותו עם התובעת. 11. בהקשר לשתי המחלוקות המתוארות, נדונה פגישה שנערכה בתחילת שנת 1993 בספרד בין בעליה של F.L.B, מרדכי בוכמן, בעליה של אוליאמפל, יצחק אוליאמפל ומנהל ייצוא התוצרת החקלאית של התובעת FORTUNY (להלן: "פורטוני"). על אודות פגישה זו העיד בוכמן, והיא תידון להלן. 12. עד מחצית שנת 1996 לא נוצר כל סכסוך בין הצדדים. בחודש מאי 1996, במהלך תערוכה בגני התערוכה בת"א, שהנתבע נטל בה חלק, הוצע לנתבע לרכוש סחורה של התובעת באמצעות מתחרה לנתבע בשם אופנהיימר. כך גילה הנתבע, לטענתו, כי התובעת שלחה לאופנהיימר סחורה, שלא באמצעותו. בעקבות זאת, שלח הנתבע לתובעת מכתב מיום 27.5.96 (נס' ה' לתצ' הנתבע). המכתב הופנה ל-BONADA (להלן: "בונדה"), אשר החליף סמוך לכך את גונזלו בתפקידו. במכתב זה פירט הנתבע את מהלך האירועים שהיו להשקפתו, מאז תחילת ההתקשרות שלו עם התובעת, הלין על ההפרה שגילה וסיכם (סע' 9 למכתב-נספח ה'): “9. It is not fair that we are promoting your goods in israel and negotiating with our customers, and after all the efforts made, you are selling the goods by remote control behind our back.” (הדגשה במקור) 13. בעקבות מכתבו האמור של הנתבע, נערכה פגישה בספרד בחודש יוני 1996, שבה השתתפו הנתבע ובנו עובד, ומצד התובעת: בנוס, בונדה ופורטוני. הנתבע טוען, כי בפגישה זו חזר והזכיר את ההסכם שנעשה, לדבריו, עם גונזלו, לפיו הינו הסוכן הבלעדי של התובעת בישראל, וכי בנוס אישר בפני בונדה ופורטוני אותה הסכמה. לדברי הנתבע, הוא דרש להעלות הסכמה זו בכתב, אך בנוס נתן את "מילת הכבוד" שלו, והנתבע הסתפק בכך. בנוס מכחיש את גירסתו של הנתבע לאותה פגישה. לדבריו (סע' 25 לתצ'), הנתבע אומנם שב וביקש להיות סוכן בלעדי של התובעת, אך הוא סירב לכך, ואף נימק סירוב זה בכך, שלא ניתן למנוע מסוכנים אחרים של התובעת בארצות אחרות לשווק את סחורת התובעת לישראל. 14. עד תחילת שנת 1999, נדמה היה, כי ההדורים בין הצדדים יושרו, ואכן, לקוחות שונים שפנו לתובעת לצורך רכישת סחורה הופנו על ידה לעשות זאת באמצעות הנתבע (נספחים ז'-יג' לתצ' הנתבע). 15. הסכסוך המשמעותי שבין הצדדים התעורר במחצית שנת 1999, כאשר הנתבע גילה, כי סחורה של התובעת מוצעת ללקוחותיו על-ידי חברה מתחרה בשם "אריזות אריזונה" (להלן: "אריזונה"), ובמחירים נמוכים משלו (נספח לב' לתצ'). בעקבות כך, פנה הנתבע לתובעת במכתב, מיום 13.6.99, בזה הלשון: “Dear sirs. Further of our telephone conversation of last week with Mr.F. Bonada. We are intersted to clarify some points concerning the business relations between the two parties - Intermas Nets S.A. . Cardebeu. Spain and Zilkha Aharon. Tel -Aviv. Israel. Zilkha Aharon started making business with Intermas Nets S.A. eight years ago with Mr. Gonzalo. Who represented your company at that time. Intermas Nets S.A. was not familiar with the lsraeli market at that time and we were requested by Mr. Gonzalo to promote your products. Nets and machinery etc. in the lsraeli market. During that period of business cooperation. We promoted your goods in our country and established a good market. For your know ledge. We invested a lot of money each year in exhibitions and advertisement to promote Intermas goods in our market. During May 1996 we found out that Intermas sold goods to some other people in Israel. In the beginning of june 1996 we come to your office in Cardedeu and met Mr. Banus and Mr. Bonada. Who has just started working in the company. At that occasion we explained the problem of selling goods in our country behind our back. At that time they said they “do not have control on goods being sold by third party in Spain”. At that same meeting they promised by giving their word of honor and agreed that Intermas Nets S.A. would not sell goods to Israel only through Zilkha Aharon. If anyone shall contact Intermas for any article for Israeli market, Intermas will refer them to Zilkha Aharon as sole agent and distributor in Israel. At the end of May 1999. Mr. F. Bonada came to Israel and met our competitor. “Arizona packaging”. David Tor. They negotiated with our customers behind our back and together they tried to sell goods directly to many of our customers in Israel. Even though they knew that they are our customers. Mr. F. Bonada and Mr. David Tor had visited behind our back our main customers in Israel. Trying to give them better offers customers have already cancelled few orders from us. Our customers as well as us are interested to know who is the sole agent and distributor of Intermas packaging products and machinery in Israel? Please fax back your comments and your policy to be established in the future. That would help us to consider further business relations with Intermas in the future”. התובעת לא השיבה למכתב זה. 16. בחודש ספטמבר 1999, במהלך תערוכה בחיפה, מצא הנתבע את בונדה בדוכן של אריזונה, בו הוצעה סחורה של התובעת. ביום 7.5.00 שלח הנתבע מכתב נוסף לתובעת (נספח לג' לתצ'), שבו הוא מספר על הגילוי האמור ודורש הסברים מהתובעת. 17. התובעת, מצידה, טוענת (סע' 27 לתצ' בנוס), כי לא היתה עליה כל חובה לדווח על פגישותיה ועסקיה עם אריזונה לנתבע, וכי בכל מקרה תחומי הפעילות של הנתבע ושל אריזונה אינם חופפים: הנתבע עוסק באריזות ידניות ואריזונה באריזות אוטומטיות. 18. בחודש מאי 2000 נערכה פגישה בישראל: הנתבע ובנו עם בנוס ובונדה. בפגישה זו סוכם, כי הנתבע יהיה זכאי לעמלה בשיעור של 4% מכל מכירותיה של התובעת לאריזונה. הנתבע טוען (סע' 87-89 לתצ'), כי בהסכמה זו היה שינוי מהסכם הבלעדיות שהיה קודם לכן. התובעת טוענת (סע' 28 לתצ' בנוס), כי בפגישה זו שב ודרש הנתבע בלעדיות, אך התובעת הסכימה, כי יהיה נציגה בלבד, אך לא נציגה בלעדי, וכי יהיה זכאי לעמלה ממכירותיה לאריזונה, כאמור. 19. ביום 19.2.01 שלחה התובעת לנתבע מכתב המפרט את ההסכם ביניהם מפגישתם האחרונה (נס' לד' לתצ' הנתבע), בזו הלשון: “-Special agreement within Internas and Zilkha 1. The company Zilkha Aharon is our distribuitor and representative in Israel. 2. All the sales of packaging department conerning the following family products: extruded nets, Igemsa machines and clipbands made to the company Arizona pack. Will be informed to you and will pay a 4% comission to Zilkha A., to be paid every 3 months and to be applied from the first of june 2000 onwards. 3. All the customers or other suppliers from Israel that contact Intermas will be adressed to your company only. We hope to hear from you. Best regards.” הנתבע לא השיב למכתב זה. לדבריו (סע' 94 לתצ'), הוא לא שיקף את מלוא ההסכמים שביניהם. לדברי התובעת (סע' 31 לתצ' בנוס), הנתבע נתן הסכמתו בעל פה בשיחה עם בונדה. מכל מקום, אין חולק, כי הנתבע קיבל עמלות על המכירות של התובעים לאריזונה, גם אם הנתבע טוען כי לא קיבל את מלוא העמלות המגיעות לו על כל המכירות שנעשו בפועל. 20. בעקבות מחלוקות נוספות שהתגלעו בין הצדדים, בעיקר בקשר לעמלות המגיעות לטענת הנתבע ממכירותיה של התובעת לאריזונה ובקשר לטענת הנתבע על הגעת סחורה פגומה אליו, נערכה פגישה בישראל בחודש יוני 2001 בין הנתבע ובנו ובין נציג התובעת, בונדה ואייונז. פגישה זו, עליה העיד הנתבע בתצהירו (ס' 99 -105), הסתיימה ללא הצלחה. 21. לאחר שהנתבע חדל מלשלם לתובעת עבור סחורה שנשלחה לו, שלחה לו התובעת מכתבי הודעה על יתרות החוב (נס' D7-D1 לתצ' פלאי). בעקבות כך נערכו גם מספר שיחות בין הנתבע ובין נציגי התובעת (סע' 106 לתצ' הנתבע, סע' 13 לתצ' פלאי), ובסיומם שלח פלאי לנתבע מכתב שהוגדר על ידו (סע' 13 לתצ') כמכתב פייסני ("quite conciliatory"), במטרה להציל את הקשר שביניהם ולגרום לגביית החוב. בסיום אותו מכתב, הציע פלאי לנתבע לערוך פגישה בישראל. 22. הפגישה הנוספת נערכה בישראל ביום 26.11.01. הנתבע ובנו נפגשו עם פלאי ועם PINA (להלן: "פינה"), מנהל ביקורת איכות בחברה התובעת. פלאי העיד (סע' 14 לתצ'), כי לאחר שהנתבע שב ודרש להיות סוכן בלעדי של התובעת בישראל, נתנה התובעת, לראשונה, את הסכמתה לכך, בתנאי שהנתבע יפרע את מלוא חובותיו ובתנאים נוספים, שעיקרם עמידה במיכסה מינימלית של רכישת סחורה בזמן נתון. 23. באשר לטענות בדבר הסחורה הפגומה, פלאי העיד (עמ' 15 לתצ'), כי הנתבע סירב לקחת אותם למחסניו והסתפק בכך שהראה להם ברכבו מספר גלילים, שלא איפשרו לערוך בדיקה של ממש של טענות הנתבע. למרות זאת, הסכימה התובעת, לדבריו, לזכות אותו בסכום מסוים, בתנאי שיפרע את יתרת חובו. הנתבע לא הכחיש, כי לא הסכים לקחת את נציגי התובעת למחסניו, משום שיש לו "דברים סודיים" שם (עמ' 50 לפר'), אך לטענתו (סע' 133 לתצ'), הוא הציע להם לקחת את גלילי הבד שהציג להם לבדיקה והם סירבו והסתפקו בדוגמאות מעטות. 24. בעקבות פגישה זו, שלחה התובעת לנתבע ביום 3.12.01 טיוטת הסכם (נס' לט' לתצ' הנתבע), הכוללת לראשונה התחייבות של התובעת שלא למכור סחורה מהסוג שמכרה לנתבע למישהו אחר מלבד הנתבע (סע' 3 לטיוטה), מותנה בכך שהנתבע יעמוד במיכסה מינימלית של רכישת סחורה וכן בפרעון החוב שנותר, תוך קיזוז עמלות המגיעות לנתבע ופיצוי על הפגמים שנטענו (סעיף 2). 25. הנתבע לא חתם על הטיוטה שנשלחה לו. לדבריו (סע' 116 לתצ'), משום שהתובעת סירבה להתחייב לכך, שסחורה דומה לא תגיע לישראל באמצעות סוכנים אחרים שלה מארצות אחרות (סע' 3 לטיוטה הנ"ל). 26. גם פגישה נוספת ואחרונה של הנתבע ובנו עם פלאי בחודש דצמבר 2001 לא הועילה, והיחסים בין הצדדים נותקו (סע' 117-118 לתצ' הנתבע). 27. עד כאן ניתוח האירועים שבין הצדדים. להלן נדון בפרשנות ובמסקנות שיש לתת לאותם אירועים, על רק המחלוקות שתוארו ובמידת הצורך נתעכב על אחדים מהם. התביעה הראשית 28. החשבוניות שהוציאה התובעת לנתבע, המתייחסות לסחורה שנשלחה לנתבע ולא שולמה על ידו מסומנות כנספחים א1-א12 לכתב התביעה, וכן כנספחים 12G-61 G לתצ' בנוס. הנתבע הודה בקבלת הסחורה וכן בכך שלא שילם עבורה (עמ' 88-87 לפר'). הנתבע גם לא חלק על המחירים הנקובים באותן חשבוניות. 29. מסכום החוב ניכתה התובעת את העמלות שהגיעו לה בעקבות הסכמיה עימו (נס' ב1-ב2 לכתב התביעה, נס' 4H-2H לתצ' בנוס). יתרת החוב המתקבלת (לפני ריבית) הינה: 69,102 יורו (נספח ג' לכתב התביעה). 30. הגנתו של הנתבע כנגד החוב הנתבע (מלבד טענת הקיזוז הכרוכה בתביעה שכנגד) נחלקה למספר סוגי טענות: מוצרים שהתקבלו פגומים/פגומים בחלקם, מוצרים שהגיעו באיחור, מוצרים שהתקבלו שלא בהתאם להזמנה שנעשתה. להלן נתייחס לטענותיו של הנתבע כלפי כל חשבונית וחשבונית. 31. נוסף לכך, טען הנתבע, כי יש לקזז מסכום החוב שוויה של סחורה פגומה אחרת שנשלחה לו מהתובעת, ושעליה באה חוות-דעתו של מרגלית. גם לכך נתייחס להלן. החשבוניות (סע' 191 לתצ' הנתבע) 32. א) חשבונית 093 - האיחור הנטען בהגעת הסחורה: החשבונית הוצאה ביום 22.2.01. במכתב ההזמנה שהוציא הנתבע (נס' נה1 לתצ') הוא מבקש, כי הסחורה תגיע בחודשים ינואר-פברואר 2001, אם כן אין איחור. נוסף לכך, החשבונית שצירף הנתבע בהקשר זה (נס' נה2) כלל אינה שייכת לתובעת. הפגם בסחורה: הפגם מתיחס לרשת 55-B בלבד, המהווה כ-85% מסך כל ההזמנה. התייחסות לפגם: סעיף 6.11 לחוו"ד מרגלית. ב) חשבונית 119 - הנתבע טוען, כי הזמין רשת בצבעים לבן, צהוב ואדום, התובעת שלחה רשת בצבע כתום. הנתבע לא צירף כל ראיה לתמיכה בטענתו, כי הזמין רשת בצבעים האמורים ולא בצבע שהגיע, גם מכתבו של בונדה (נס' נ1 לתצ' הנתבע) אינו מהווה ראיה לצבע שהוזמן על ידי הנתבע. יתרה מזו, הנתבע העיד (עמ' 79 לפר'), כי צבע כתום היה הצבע המועדף והמבוקש בישראל. ג) חשבונית 122 - הזמנה שהגיעה באיחור. הנתבע לא צירף כל ראיה למועד ההזמנה או למועד שהתבקש בהזמנה. ד) חשבונית 123 - הגיעה באיחור - כנ"ל. סחורה פגומה - התייחסות לכך בחוות דעתו של מרגלית (סע' 6.15). ה) חשבונית 124 - הגיעה באיחור - כנ"ל. סחורה פגומה - התייחסות בחוות דעת מרגלית (סע' 6.12). ו) חשבונית 128 - הגיעה באיחור - כנ"ל. סחורה פגומה - התייחסות בחוו"ד מרגלית (סע' 6.11). ז) חשבונית 165 - סחורה פגומה - התייחסות בחוו"ד מרגלית (סע' 6.4). ח) חשבונית 182 - הגיעה באיחור - אין ראיה. סחורה פגומה - אין התייחסות בחוו"ד מרגלית או ראיה תומכת אחרת. כמות חסרה - אין ראיה. ט) חשבונית 196 - הגיעה באיחור, צבע לא מתאים וכמות חסרה - אין ראיה. סחורה פגומה - התייחסות בחוו"ד מרגלית (סע' 6.6). י) חשבונית 214 - כמו בחשבונית הקודמת. יא) חשבונית 234 - צבע לא מתאים וכמות חסרה - אין ראיה. סחורה פגומה - חוו"ד מרגלית (סע' 6.5). יא) חשבונית 282 - הגיעה באיחור - אין ראיה. כמות חסרה - אין ראיה. סחורה פגומה - חוו"ד מרגלית (סע' 6.7). 33. סיכום הדברים בנוגע לחשבוניות הוא, כי כל הטענות באשר לאיחור הגעת הסחורה, אי התאמה בצבע וכמות חסרה, נדחות מחוסר ראיה. נותרה הטענה בדבר פגם בסחורה, הנתמכת, על פניה, בחוות דעת מרגלית, טענה השייכת למרבית הסחורה, נשוא החשבוניות. חוות דעת מרגלית 34. התובעת לא העלתה כל השגה או ערעור על מומחיותו של המהנדס מרגלית, וזו נחזית להיות מבוססת, על פי המפורט בפרטי השכלתו ונסיונו המקצועי, שהובאו בראש חוות הדעת. התובעת גם נמנעה מלהציג חוות דעת נגדית ובא-כוחה נמנע מלחקור בחקירה נגדית את מרגלית. כל אלה תומכים במסקנות חוות הדעת. 35. יחד-עם-זאת, אין להתעלם מכך שהבדיקה של מרגלית נערכה כארבע שנים לאחר הגעת הסחורה האחרונה מהתובעת לנתבע. התובעת טוענת, כי יש בכך כדי לשלול מהבדיקה כל ערך. טענה זו כשלעצמה צריכה להיתמך בחוות דעת מומחה. יחד עם זאת, סביר להניח קיומו של בלאי בסחורה המונחת במחסני הנתבע במשך כארבע שנים (לפחות). 36. הבעיה העיקרית טמונה במה שחסר מן הספר. חוות הדעת אומנם מאשרת קיומם של פגמים בסחורה האמורה - וצריך לזכור כי נמנו פגמים גם בסחורה שאינה כלולה בחשבוניות, נשוא התביעה - אולם, אין קביעה, כי הסחורה היא חסרת כל ערך, כפי שניסה הנתבע להציג. 37. גם הקביעה הסוחפת הכלולה בחוות הדעת, לפיה (סע' 7.2) "כמות הפגמים... חורגת בהרבה מהמקובל באספקת מוצרים מעין אלו, ומעידה על חוסר בקרת איכות נאותה אצל הספק", היא בעייתית. אם אכן איכות הסחורה היתה כה נחותה, הכיצד סחר בה הנתבע, ובהצלחה רבה כדבריו, עד כדי הוצאת מוניטין לתובעת, במשך כתשע שנים קודם לכן? והיכן היו טענותיו של הנתבע בנדון עד למחלוקת העיקרית שפרצה ביניהם? 38. גם טענתו של הנתבע, על פיה התובעת שלחה לו סחורה פגומה דווקא באותו שלב ועל רקע הסכסוך שביניהם, אינה סבירה. ראשית, אין זה סביר שהתובעת תבקש לקלקל בעיני הלקוחות את שמה הטוב, שהנתבע פעל למענו. שנית, כפי שנראה להלן, התובעת פעלה באותו שלב דווקא לפיוסו של הנתבע, במטרה להמשיך ולסחור עימו. הודעה על אי התאמה 39. התובעת טוענת (סעיפים 6 עד 11 לסיכומיה), כי הנתבע איבד את זכותו לטעון לאי התאמה ולפגמים בסחורה לאחר שלא הודיע לה עליהם בתוך זמן סביר לאחר שגילה אותם, או שהיה עליו לגלותם. טענה זו נסמכת על חוק המכר (מכר טובין בינלאומי), תש"ס-1999 שנתן תוקף להוראות האמנה הבינלאומית המופיעה בתוספת לחוק, כשישראל וספרד צדדים לאותה אמנה, ועל סעיף 39 (א) לאמנה. 40. הנתבע טען בסיכומיו (סעיפים 288-290), כי התובעת מנועה מלטעון טענה זו, מאחר והיא לא נטענה בכתב הגנתה. התובעת השיבה על כך (סעיף 6 לסיכומי תשובתה), כי הטענה הופיעה בסעיף 26 לכתב תשובתה לתביעה - שכנגד וכן צוינה בדיון ביום 1.3.05, ללא שב"כ הנתבע התנגד לכך. אני מקבל את טענות התובעת בנדון. 41. יחד עם זאת, אין לומר, כי הנתבע לא הודיע כלל על הפגמים ואי ההתאמות הנטענים, שכן, על חלקם, לכל הפחות, הודיע בכתב (למשל: נס' כז, כט, ל לתצ'), ואין לשלול כי יתר הפגמים הועלו בשיחות הרבות שהתקיימו בין הצדדים. 42. אולם, למעלה מכל, נכונותם של נציגי התובעת, כאמור לעיל, לבדוק ולבחון את טענותיו של הנתבע במחצית השניה של שנת 2001, כאשר לצורך כך שלחה התובעת גם את מנהל ביקורת האיכות שלה (פינה), מהווה ויתור על הטענה בדבר אי הודעה על הפגמים הנטענים "תוך זמן סביר". גם נכונותה של התובעת לפצות ולזכות את הנתבע, גם אם באופן חלקי וגם אם בכפוף לתשלום יתרת החוב ובכפוף לתנאים נוספים (סע' 15 לתצ' פלאי ונספח F לתצ') מהווה ויתור על הטענה האמורה. פגמים ואי - התאמות - סיכום 43. הוכח, כי נמצאו פגמים בסחורה שנשלחה לנתבע על ידי התובעת, אך לא הוכח במה פחת שוויה של הסחורה הנדונה בעקבות הפגמים שנמצאו. גם הנזקים האחרים שנטענו על ידי הנתבע בדבר אחסון הסחורה, בטוח וכד' לא הוכחו בראיות של ממש. עצם העובדה, שהסחורה עדיין הוחזקה במחסניו של הנתבע לאחר חלוף כארבע שנים מעידה, שעדיין יש לה ערך (לשם בדיקה ומתן חוות - דעת, די היה במדגם מהסחורה). כידוע, לא די בהוכחת הנזק שנגרם מהפרת החוזה, אלא צריך להוכיח גם את היקפו ושיעורו (ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 578). 44. יחד עם זאת, כאשר התובעת נמנעה מלהציג חוות דעת נגדית, נמנעה מלחקור את המומחה מטעם הנתבע, ולאחר שהביעה נכונות עקרונית לפצות בשיעור כלשהו (גם אם בכפוף לתנאים נוספים) את הנתבע, ראוי הוא בנסיבות אלה, כי בית המשפט יפעיל את שיקול דעתו וישלים את החסר (שלו הנ"ל, בעמ' 585). 45. בטיוטת ההסכם שנשלחה לנתבע (נס' לט' לתצ' הנתבע), היתה נכונה התובעת לפצות את הנתבע בסך של כ-7,725 יורו (סעיף 2 לטיוטה, בתרגום ליורו על פי שער יציג של כ-166.4 פזטה ליורו, כאמור לעיל). סכום זה מהווה כ-30% משוויה של כלל הסחורה, שנטען כי היא פגומה (סעיף 167 לתצ' הנתבע). שיעור זה בהתחשב בכל הנטען לעיל הוא סביר וראוי. עמלות שלא שולמו 46. המדובר בעמלות שהתובעת התחייבה לשלם לנתבע ממכירותיה לאריזונה (נס' לד' לתצ' הנתבע). למרות טענותיו של הנתבע בעניין זה (סע' 103 לתצ'), הוא לא טרח לפרט מהו חשבון העמלות הנכון, לדידו, אולי משום שבחר לכלול תביעה זו בתביעה לאובדן רווחים הכלולה בתביעה-שכנגד. התובעת טענה מאידך, כי כל העמלות שולמו בדיוק על פי המוסכם (סע' 9 לתצהירו הנוסף של פלאי). 47. באשר לעמלות בגין מכירות לאוליאמפל, בוכמן, מנהל FLB העיד (עמ' 47 לפר’) כי הוא מכר את הסחורה של אוליאמפל בארץ. הנתבע מצידו העיד (עמ' 70 לפר’), כי בוכמן שילם לו את כל העמלה המגיעה לו. מלבד זאת, גם כאן הנתבע לא טרח לפרט מהו הסכום המגיע לו, לטענתו, בגין העמלה ממכירות התובעת לאוליאמפל, ו/או FLB, שוב כיוון שבחר לכלול זאת בתביעת אובדן הרווחים, נשוא התביעה שכנגד. 48. למרות זאת, מתוך טיוטת ההסכם (נס' לט' לתצ' הנתבע, בסעיף 2 לטיוטה) נראה כי התובעת הכירה בזכאותו של הנתבע לעמלה בשיעור של כ-3000 יורו (494,300 פזטה לפי שער של כ-166.4 פזטה ליורו, סעיף 13 לכתב התביעה). התביעה הראשית - סיכום 49. התוצאה היא, שמיתרה החוב בסך 69,102 יורו, יש להפחית סכום של 7,725 יורו בגין פגמים בסחורה וסכום של 3,000 יורו בגין עמלות שלא שולמו ובסה"כ יש להפחית סך של 10,725 יורו. יתרת החוב, לאחר ההפחתה האמורה, הינה: 58,377 יורו. 50. סכום זה , יש לתרגמו לשקלים חדשים על פי השער היציג של היורו, מיום 1.6.01 (כמחצית התקופה של מועדי החשבוניות, המפורטים בנספח ג' לכתב התביעה), ועליו להוסיף הפרשי-הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.01 ועד לתשלום בפועל. התביעה שכנגד האם התובעת התחייבה לבלעדיות? 51. הטענה העיקרית, עליה מתבססת התביעה-שכנגד, הינה טענתו של הנתבע, לפיו הובטח לו על ידי התובעת, כבר בתחילת ההתקשרות, כי הנתבע יהיה הסוכן/מפיץ/משווק הבלעדי של מוצרי התובעת בישראל (להלן:"הבלעדיות"). התובעת מכחישה, כאמור, בתוקף, טענה זו של הנתבע. לדבריה, הנתבע אמנם דרש ושב ודרש בלעדיות, אך התובעת סירבה להתחייב לכך. 52. נטל הראיה בדבר קיום סוכנות בלעדית רובץ לפתחו של מי שטוען לבלעדיות כזו (ע"א 127/86 רייכר נ' פוליתם בע"מ, פ"ד מב (3) 121,114). לאור זאת, נבחן להלן, האם הנתבע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, כי התובעת התחייבה כלפיו לבלעדיות? 53. גירסתו של הנתבע היא, כי התחיבות התובעת כלפיו לבלעדיות ניתנה לו על ידי גונזלו, שיצר את הקשר הראשוני איתו. גונזלו לא הובא על ידי התובעת להעיד, והתובעת לא המציאה כל הסבר סביר להימנעות זו. חובה היה על התובעת להעיד את גונזלו כדי להפריך את גירסת הנתבע. חובה זו היתה מוטלת עליה, גם אם גונזלו ניתק קשר עם התובעת, כל שכן, כאשר, וכפי שעולה מחקירתו של פלאי (עמ' 9 לפר’), גונזלו חזר לעבוד אצל התובעת או אצל חברת-בת שלה. התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה ויש בה כדי לתמוך בגירסת היריב (י. קדמי על הראיות, מהדורת 2003, חלק שלישי, עמ' 1649). 54. גם העדים בונדה ופורטוני, שהיו מעורבים במגעים עם הנתבעת, כאמור לעיל, לא הובאו להעיד, וגם על כך לא הובא כל הסבר סביר. אולם, משקלה של הימנעות זו פחות בהרבה ממשקל ההימנעות מהעדתו של גונזלו, הן משום שבאותו שלב בנוס, הבכיר מכולם, כבר היה מעורב אישית במגעים הללו, והוא העיד, וגם משום שההתחייבות הראשונית,שהוותה יסוד להמשך המגעים על פי גרסת הנתבע, היתה של גונזלו. 55. ולמרות מחדלה האמור של התובעת באי-העדת גונזלו, מסקנתי מכלל הראיות שהוצגו והעדויות שנשמעו, ובהתחשב בנטל האמור המוטל על הנתבע, היא, כי לא הוכח שהתובעת התחייבה לנתבע לבלעדיות. 56. מסקנתי זו מבוססת בעיקר על כך, שאין כל אזכור להתחייבות כזו בכל מכתביה של התובעת לנתבע (למעט הטיוטה שנשלחה בסוף, כאשר באותו שלב כבר היתה מוכנה התובעת לתת בלעדיות לנתבע). אמנם, כפי שראינו לעיל ונראה להלן, התובעת ניסתה לרצות את הנתבע ככל יכולתה והיתה מוכנה אף לשלם לו עמלות על מכירותיה לאחרים, אך, לאורך כל הדרך, התובעת לא התחייבה לכך שתוצרתה לא תימכר לגורם אחר בישראל אלא לנתבע בלבד, שזו משמעותה של בלעדיות (רייכר הנ"ל, בעמ' 121). 57. ואמנם, אין כל הכרח שהסכם בלעדיות יעלה על הכתב דווקא, והסכם כזה יכול להכרת גם בעל פה, כדרך כל חוזה (השוו: ע"א 528/86 פולגת תעשיות בע"מ נ' עזבון המנוח בלכנר ז"ל, פ"ד מד (3) 823,821). אולם, ההגיון מחייב, כי העובדה שנכרת בין הצדדים הסכם בלעדיות בעל פה חשובה ומרכזית דייה, כדי שתבוא לידי ביטוי בתכתובת שהוחלפה בין הצדדים בסמוך לאחר מכן. 58. גירסתו של הנתבע הינה, כאמור (סע' 7-1 לתצ' הנתבע, עמ' 63 לפר'), כי התחייבותו של גונזלו ניתנה לו בין משלוח מכתבו הראשון של גונזלו אליו (מיום 28.5.92 נס' E תצ' בנוס) ובין משלוח מכתבו הראשון של הנתבע לגונזלו, כשבוע לאחר מכן, (מיום 5.6.92, נס' F לתצ' בנוס). בהתאם לכך, היינו מצפים לראות זכרה של התחייבות כה מרכזית וחשובה להתקשרות כבר במכתבו הראשון של הנתבע לתובעת. לא זו בלבד, שאין זכר להתחייבות זו, אלא שהמכתב כולו הינו "מכתב גישוש",המבקש לבחון את תוצרתה ומחיריה של התובעת ועוסק בפרטים טכניים לחלוטין. 59. גם, כאשר הנתבע מתאר במכתב מאוחר יותר, מיום 27.5.96 (נס' ה' לתצ'), את שיחתו הראשונה עם גונזלו (סע' 1 למכתב) הוא לא אומר שגונזלו התחייב באותה שיחה לבלעדיות (סע' 1 לנספח ה') ”From 28.05.1992 we began working with you (Intermas - linpac). At that time we spoke with Mr. Gomzalo by telephone and he told us to introduce your goods in Israel. Although we dealt with other producers at that time”. 60. גונזלו השיב לנתבע על מכתבו הראשון, חמישה ימים בלבד לאחריו (נס' ג' לתצ' הנתבע). בשלב זה, כאמור, על פי גירסת הנתבע, כבר ניתנה התחייבותו של גונזלו לבלעדיות. אין זכר במכתב זה להתחייבות האמורה וגם מכתב זה ניתן להגדירו כ"מכתב גישוש". (“We should like to know your possibilities about this produdt”). 61. מכתבו הנ"ל של הנתבע, מיום 27.5.96, שוטח את הדברים על פי השקפתו. בצדק ציין הנתבע בתצהירו (סע' 40), כי הוא "מיצה" את עמדתו בסע' 9 למכתבו כדלקמן: “It is not fair that we are promoting your goods in Israel and negotiating with our customers, and after all the efforts made, you are selling the goods by remote control behind our beck”. (הדגשה במקור) הנתבע סבר כי התנהגותה של התובעת כלפיו אינה הוגנת,(” ”IT IS NOT FAIR) , וזאת לאור העובדה שהשקיע בהחדרת מוצריה של התובעת בשוק הישראלי. אך גם הנתבע לא סבר באותו שלב, כי התובעת הפרה הסכם שעשתה עימו לבלעדיות. 62. רק כשבע שנים לאחר תחילת ההתקשרות, במכתב מיום 13.6.99 של הנתבע לתובעת (נס' לב' לתצ', צוטט לעיל) מועלית הטענה, כי התובעת התחייבה כלפיו שלא למכור את הסחורה לאחרים מלבדו וכי הוא הסוכן והמפיץ היחיד או הבלעדי ("SOLE") שלה בישראל. אולם, גם התחייבות זו נטען כי ניתנה על ידי בונדה ופורטוני ולא על ידי גונזלו. אדרבא, בתחילת מכתבו הוא מתאר את מגעיו הראשוניים עם גונזלו והוא אינו טוען כי גונזלו נתן לו התחייבות כזו. יתירה מזו, בסוף מכתבו זה הוא פונה בשאלה לתובעת כדי שתבהיר ללקוחותיו מיהו המפיץ והסוכן הבלעדי שלה בישראל, שאלה הנשמעת תמוהה, לאור טענתו כי הנתבעת כבר התחייבה כלפיו שהוא הסוכן הבלעדי שלה. מכל מקום, התובעת לא אישרה (לכל הפחות בכתב) את הגרסה שהעלה הנתבע במכתבו הנ"ל. 63. תמיהה נוספת על גרסתו של הנתבע עולה מכך, שלא נמצאה כל סיבה לכך, שהתובעת תימנע מהעלאת ההתחייבות הנטענת על הכתב, אם אכן התחייבות זו היתה ברורה ומוסכמת על הצדדים. ואין לומר, כי הנתבע סבר שדי בהתחייבות שניתנה בעל פה, שהרי, לדבריו, (סעיפים 48,13 לתצ'), הוא שב ודרש להעלות את ההסכמה על הכתב, אולם נציגי התובעת (גונזלו ובנוס) השיבוהו כי די ב"מילת הכבוד" שלהם (בנוס הכחיש כאמור את הדברים המיוחסים לו, סעיף 3 לתצהירו הנוסף). לא סביר, שהנתבע, סוחר ותיק ומנוסה (עמ' 60 לפר’), יסתפק ב"מילת כבוד", בענין שהוגדר על ידו (סע' 10 לתצ') כ"תנאי יסודי ומהותי" להתקשרות, בעוד שפרטים אחרים יבקשם בכתב, כמפורט לעיל. ואם עוד ניתן היה להסתפק ב"מילת הכבוד" של גונזלו בתחילת ההתקשרות, ודאי שלא ניתן היה להסתפק בה או ב"מילת הכבוד"של בנוס בשלבים שלאחר מכן, כאשר, על פי טענת הנתבע, התובעת שבה והפרה את התחייבותה כלפיו לבלעדיות. 64. גם עדותו של בוכמן אין בה כדי להועיל לנתבע. בתצהירו ובמרבית עדותו הוא מעיד, כי היותו של הנתבע סוכן בלעדי של התובעת בישראל נמסרה לו על ידי הנתבע עצמו (למשל, בסע' 3 לתצ'). מעדותו עולה, כי נסע עם יצחק אוליאמפל לתובעת בספרד בידיעתו של הנתבע, שרק ביקש ממנו לעדכן אותו על מסחרו עם התובעת כדי לדרוש את עמלתו (עמ' 48 לפר’). זאת, אגב, בניגוד לטענתו של הנתבע, כי פגישה זו הוסתרה ממנו (סע' 32 לתצ'). על פי עדותו של בוכמן, פורטוני סירב דווקא "לעקוף" את הנתבע, ורק השיב להם (לו ולאוליאמפל), כי עניין העמלה יוסדר ישירות בין התובעת ובין הנתבע (הנתבע הודה, כאמור, כי עמלתו שולמה לו על ידי בוכמן, סע' 47 לעיל). אמנם, בחקירה החוזרת נשאל בוכמן על ידי ב"כ הנתבע שאלה מנחה: "הפגישה ב-93, האם מישהו מהתובעת אמר לך שהנתבע הוא בלעדי בארץ?" והשיב: "כן. פורטונה. ישבנו אצלו בארוחת צהריים, הוא הסביר לי כי אנחנו לא עוקפים את האנשים שלנו". תחילת התשובה אינה מתיישבת עם יתר עדותו של בוכמן ונראה כי ניתנה ללא מחשבה רבה. סופה של התשובה מבהיר את כוונתו, וכאמור לעיל. 65. יתירה מזו, דווקא העובדה שכבר ב"תחילת הדרך" של ההתקשרות , בשנת 1993, נערכת פגישה בין גורמים אחרים ובין התובעת, ונמכרת סחורה על ידי התובעת לאותם גורמים (אוליאמפל, FLB), כאשר הנתבע מקבל עמלה מסויימת בלבד, אך עצם ההתקשרות ומכירת הסחורה אינה נמנעת, איננה מתיישבת עם היותו של הנתבע סוכן בלעדי, אלא עם כך, שהתובעת הכירה בתרומתו של הנתבע בהחדרת ובהפצת תוצרתה בישראל והיתה מוכנה לשלם לו על כך בעמלה, כאשר הנתבע מסכים לכך. 66. ואמנם, גם בהתקשרותה עם אריזונה כשש שנים לאחר מכן, הייתה מוכנה התובעת לשלם לנתבע עמלה, כדי להמשיך את המסחר עמו. פלאי העיד (עמ' 17) , כי הסכמי עמלה דומים נעשו עם מפיצים אחרים שלהם בארצות אחרות. בנוס הסביר (עמ' 30-31 לפר’), כי היה לתובעת ענין כי מכירותיה יבוצעו באמצעות גוף מרכזי אחד, כמו הנתבע, ולא עם לקוחות "קטנים" ורבים. אין חולק, כי הנתבע ריכז בישראל מכירות רבות של התובעת, ועל רקע זה נראים סבירים למדי ההסדרים שעשתה התובעת עם הנתבע לעמלות בגין מכירות מסוימות (אריזונה, FLB, אוליאמפל), וכן ההפניות לנתבע של לקוחות שונים שפנו אליה (נספחים ז-יג לתצ' הנתבע). 67. גם מכתבם "הפייסני" של פלאי ובסס לנתבע (נספח לד3' לתצ' הנתבע) מובן על הרקע האמור, וכן הוא נועד לגרום לגביית החוב מהנתבע, כפי שהסביר פלאי (סע' 13 לתצהירו, עמ' 19 לפר’). בכלל זה, ניסו השניים לשכנע את הנתבע, כי בפועל הם אינם מוכרים סחורה בישראל לגורם אחר, מלבד אריזונה (פלאי, עמ' 19 לפר’). מכל מקום, גם במכתב זה השניים אינם מאשרים את טענתו של הנתבע, כי התחייבו כלפיו לבלעדיות. 68. רק לקראת סוף שנת 2001, היתה מוכנה התובעת, כאמור לעיל, לתת לנתבע בלעדיות על הפצת ושיווק תוצרתה בישראל (נס' לט' לתצ' הנתבע). התחייבות זו הוכפפה להתחייבותו של הנתבע לעמוד במכסת רכישה שנתית מינימאלית. העובדה, שרק בשלב זה יצאה טיוטת ההסכם לבלעדיות מראה, כשלעצמה, שעד להוצאתה של טיוטה זו לא היה הסכם בלעדיות בין הצדדים. 69. ועוד מראה טיוטה זו, כי הסכם בלעדיות, מעצם טיבו וטבעו, כפוף להתחייבות נגדית של המפיץ והסוכן הבלעדי לרכישה מינימאלית של סחורה ותנאים נוספים. העובדה, שגם על פי גירסת הנתבע, הוא לא התחייב למכסה מסויימת, תומכת בגרסת התובעת, לפיה לא הוסכם על בלעדיות (השוו: רייכר הנ"ל, עמ' 121). 70. עוד סביר והגיוני שהתובעת תעמוד על טיבו ויכולתו של הנתבע, בטרם תיתן הסכמתה לבלעדיות (רייכר, שם). הכיצד ניתן להאמין, כי בשיחות טלפוניות בלבד שהתנהלו במשך כשבוע בין גונזלו לנתבע, כבר למדה התובעת את טיבו ויכולתו של הנתבע וכבר התחייבה לבלעדיות? 71. בהקשר לכל האמור לעיל, לא מצאתי לנכון להתייחס לעדותו של בנו של הנתבע, עובד, שהייתה חזרה, די מדוייקת, על עדותו של הנתבע. מכל מקום, עובד עצמו איננו טוען, כי היה שותף לשיחות הראשונות שהתנהלו בין הנתבע ובין גונזלו. 72 מסקנתי, לאור כל האמור לעיל , היא, כי הנתבע לא הוכיח שהתובעת התחייבה כלפיו, שיהיה המפיץ והסוכן הבלעדי שלה בארץ. טענות אחרות 73. בסיכומיו, מעלה הנתבע טענות משיקות נוספות כחוסר תום לב, עשיית-עושר-ולא-משפט וכיו"ב. טענות אלה אינן מקובלות עלי. דובר היה בהתקשרות עסקית מובהקת, ששני הצדדים הרוויחו ממנו. עובדה היא, שהתקשרות זו החזיקה מעמד זמן ארוך יחסית, כתשע שנים, והיא חדלה בעיקר לאחר שאריזונה הלכה ותפסה את מקומו של הנתבע. הנתבע, מכל מקום, לא ניצל את ההזדמנות שנתנה לו התובעת להיות הסוכן הבלעדי שלה, כנראה משום שלא היה מסוגל להתחייב במיכסה מינימאלית שנדרשה ממנו ואולי גם לא חפץ לשלם את יתרת החוב. עינינו הרואות, כי כל זמן, שההתקשרות היתה נוחה לנתבע, הוא המשיך בה, למרות טענותיו להפרות ההסכם, פגמים בסחורה וכיו"ב, ורק משהתקשרות זו לא היתה נוחה לו עוד ולא השתלמה לו עוד, הוא בחר להפסיקה. 74. עוד עולה מעדותם של הנתבע ובנו כי השקעתו של הנתבע בהפצת סחורתה של התובעת לא היתה כה גדולה, כפי שטען, הגם שאין חולק כי תרם תרומה משמעותית להחדרת שמה של התובעת בישראל. לאור מסקנתי, הדוחה את טענת הנתבע להסכם בלעדיות, אין צורך להרחיב בנקודה זו. 75. למרות, שאין חולק, כי הנתבע תרם תרומה של ממש להחדרת מוצריה של התובעת בשוק המקומי, אין לומר כי כל המוניטין של התובעת נוצר על ידו. בוכמן העיד, כי מוצריה של התובעת היו ידועים, עוד קודם שיצר קשר עם הנתבע, "היה להם שם מצויין" (עמ' 46). רק לאחר שהוא פנה לתובעת, זו הפנתה אותו לנתבע. גם ההפניות שצירף הנתבע בתצהירו (נס' ז-יג) מראות, כי הלקוחות שהתענינו פנו תחילה לתובעת, וזו הפנתה אותם לנתבע. 76. מסקנתי האמורה מיתרת, כמובן, גם את הדיון בנזקים הנטענים על ידי הנתבע להפסדי רווחים וכיו"ב. למעלה מן הצורך אציין, כי ספק אם גם מקצתם הוכחו בראיות של ממש. תוצאה 77. א) הנתבע ישלם לתובעת את הסכום הנקוב בסעיף 49 לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור בסעיף 50 לעיל. ב) התביעה -שכנגד נדחית. ג) הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ והוצאות משפט בסך 8000 ₪. הפרת חוזהחוזההסכם שיווק