החלטה א. בפני בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על משיבה 1, בעלת קניון "מול הים" באילת (להלן: "הקניון") להשכיר למשיבה 2, בורגר ראנץ מרכז (1983) בע"מ, שטח כלשהו בקניון, בהסתמך על סעיף 5.1 בחוזה שכירות בין המבקשת למשיבה 1 הקובע כדלקמן: "5.1 השוכר שוכר בזאת את המושכר על מנת לנהל בו עסק הנקרא: מקדונלד'ס ואשר מטרתו היא כאמור להלן... ומטרה זו בלבד: מסעדת מזון מהיר שעיקר עיסוקה מכירת המבורגרים וצ'יפס. 5.2 במסגרת מטרת השכירות רשאי השוכר למכור את סוגי המוצרים ו/או ליתן את השירותים הבאים במושכר: כל המוצרים הנמכרים ברשת מקדונלד'ס בארץ ו/או בעולם. ... 5.5 מוסכם בזאת, כי אום רשרש תהיה זכאית להשכיר חנויות נוספות בקניון למטרות דומות למטרת השכירות של המושכר, להתיר לחנויות נוספות בקניון לעשות שימושים דומים לאלה המותרים במושכר ולאפשר להן למכור מוצרים זהים או דומים לאלה המופרטים בסעיף 5.2 לעיל, אך לא תיפתח חנות נוספת שעיקר עיסוקה מכירת המבורגרים בקניון בתקופת קיומו של הסכם זה". אין חולק כי בכוונת משיבה 1 לאשר העברת זכויות למשיבה 3 בשטחים שהושכרו לה למשיבה 2. בסעיף 5.1 בחוזה השכירות בין משיבה 1 למשיבה 3 נקבע: "5.1 השוכר שוכר בזאת את המושכר על מנת לנהל בו...: ... עסק לממכר מזון על בסיס בשרי בסגנון רשת מסעדות אלגאוצ'ו. להסרת ספק לא ימכור השוכר שיפודים והמבורגרים בשיעור העולה על 40% מכלל מכירותיו." דיון א. המשיבות מבססות את התנגדותן לבקשה על שלושה טעמים מרכזיים: התנאי בסעיף 5.5 לחוזה השכירות בין המבקשת למשיבה 1 הינו הסדר כובל וככזה הינו בטל. משיבה 2 מקבלת על עצמה את ההתחייבות בסעיף 5.1 לחוזה השכירות בין משיבה 1 למשיבה 3, ועל כן אין בפתיחת עיסקה בקניון הפרה של התחייבות הקניון כלפי המבקשת בסעיף 5.5 לחוזה השכירות בין המבקשת למשיבה 1. המונח "עיקר עיסוק" פירושו למעלה מ-50% מהתקבולים, ונתוני המכירות של עסקי חנויות הבורגר ראנץ מראים כי התקבולים ממכירת המבורגר אינם עולים על 50%. ב. אפתח בטענה כנגד תקפו של סעיף 5.1 לחוזה השכירות. בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בבר"ע 4933/01, אין מקום לדון בטענה זו במסגרת הבקשה לסעדים זמניים. לפיכך אפילו נכונה הטענה, אין בכך כדי לפגוע בזכות המבקשת לצו מניעה זמני, ככל שפתיחת עיסקה של משיבה 2 בקניון מפרה את התחייבותה החוזית של משיבה 1 כלפי המבקשת. ג. בעלי הדין חלוקים בשאלת פרשנות המונח "עיקר עיסוקה" בסעיף 5.5 לחוזה השכירות בין המבקשת ומשיבה 1. לשיטת המשיבות, עיסוק עיקרי פרושו עיסוק התורם למעלה מ-50% מהכנסות העסק. פרשנות אחת אפשרית למינוח "עיקר עיסוקה" מוצעת על ידי המשיבות ולפיה עיקר עיסוק הינו עיסוק העולה בחשיבותו על שאר העיסוקים. אם בעסק מתבצעות מכירות של מוצר עיקרי אחד ומוצרים נלווים רבים, אפילו היקף התקבולים ממכירת המוצר העיקרי נופל מתקבולי המכירות משאר המוצרים, עדיין כעיסוקו העיקרי של העסק ייחשב מכירת המוצר העיקרי. לחיזוק עמדת המשיבות הופניתי לפסק דין בע"א 685/74 וכן להלכה לפיה סעיפי הגבלת עיסוק ראויים להתפרש על דרך הצמצום בהיותם פוגעים בזכות היסוד לחופש עיסוק ובאינטרס הציבורי בקיומה של תחרות חופשית. פרשנות לשון החוזה נועדה להתחקות אחר אומר דעתם של הצדים לחוזה. ביטוי בחוזה (כמו גם ביטוי בחיקוק) מתפרש על פי תכליתו של החוזה ותוך התייחסות לסביבתו של הביטוי בחוזה. אותו ביטוי עצמו עשוי לקבל פירוש פלוני בחוזה אחר, ופרוש שונה לחלוטין בחוזה אחר. הכל לפי התכלית וההקשר בו נעשה שימוש בביטוי בו מדובר. תכלית סעיף 5.5 בחוזה השכירות בין המבקשת למשיבה 1, להבטיח את השוכר מפתיחת עסק מתחרה בקניון, שכמו עיסקה של המבקשת, גם עיסוקו העיקרי יהיה מכירת המבורגר כמוצר הדגל של העסק. תכלית זו שונה לחלוטין מהתכלית של תקנה 2(7) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי-עסק- שיעורי מקסימום והפחתות) תשל"א -1971, בה נעשה שימוש במונח "עיסוק עיקרי", ועל כן אין לראות בפסק הדין בע"א 685/74 תקדים מחייב או בסיס לפרשנות בדרך של אנלוגיה לענייננו. גם הכלל לפיו סעיפים המגבילים חופש עיסוק ראויים לפרשנות מצמצמת, לא נועד להמרת פרשנות המתחקה אחר אומר דעת הצדדים בפרשנות זרה לכוונת הצדדים. משמעות הכלל האמור אינה אלא זאת שהגבלת עיסוק צריכה להעשות בלשון מפורשת וברורה, ומקום שסעיף או ביטוי ניתנים להתפרש כך או אחרת, בין פירושים שונים העשויים להיחשב מבטאים את אומד דעת הצדדים, יועדף הפירוש המצמצם את ההגבלה. לדעתי ניתן להניח במידה רבה של וודאות כי בעניננו אומד דעת הצדדים הוא שמשיבה 1 תמנע מהשכרת מקום בקניון לעסק שהמבורגר הוא מוצר הדגל שלו. מהחומר שבפני (דף מאתר האינטרנט והפרסומות) עולה בבירור כי ההמבורגר הוא מוצר הדגל של מבקשת 2, ואין מקום לפקפק כי הצדדים לחוזה התכוונו לאסור על משיבה 1 השכרת מקום בקניון לעסק בו המבורגר הוא מוצר הדגל וכזה הוא עיסקה של משיבה 2, גם אם חלקה של מכירת המבורגרים בתקבולי העסק לא יעלה על 40%. ג. כאמור משיבה 3 מקבלת על עצמה את התחייבות משיבה 2 חוזה השכירות שנכרת בין מבקשת 1 ומשיבה 3. האם די בכך כדי לשלול את זכותה של המבקשת לסעד המבוקש. תשובתי לכך שלילית. מהות עיסוקה של משיבה 2 גלויה וידועה לכל, בכלל זה למשיבה 1. כפי ששמה מעיד עליה, משיבה 2 עוסקת במכירת המבורגר, ומוצר זה הינו מוצר הדגל שלה. גם אם ההכנסה הישירה ממוצרים נלווים ומוצרים אחרים לא תעלה על 40%, עדיין העיסוק במכירת המבורגר ייחשב לצורך ענייננו כעיסוקה העיקרי של משיבה 2. לפיכך אין במחוייבות משיבה 2 לסעיף 5.1 לחוזה בין המבקשת למשיבה 3, או בהסכמתה לצו לפיו היקף מכירות ההמבורגר בעיסקה לא יעלה על 40%, כדי להכשיר השכרת מקום בקניון למשיבה 2. השכרה כזו סותרת בעליל את התחייבותה של משיבה 1 כלפי המבקשת. ד. עוד נטען כי עסקה של משיבה 2 לא יתחרה בעיסקה של המבקשת מפני שלמבקשת אין הכשר ואילו עיסקה של משיבה 2 יפעל תחת תעודת הכשר. אין בטענה זו ממש, שכן הדעת נותנת שצרכני המבורגר שאינם מקפידים על כשרות לא יחרימו את עיסקה של משיבה 2 בשל כך שלעסק תהיה תעודת הכשר. לאור האמור לעיל דעתי היא שהשכרת מקום לעיסוקה של משיבה 2 בקניון סותרת בעליל את התחייבות משיבה 1 בסעיף 5.5 לחוזה בינה לבין המבקשת. ה. נותר לדון בשאלת מאזן הנוחות. נזקה של המבקשת מדחיית הבקשה ברור. צפויה פגיעה בהיקף המכירות, והוכחת גובה הנזק תהיה כרוכה בקושי רב, שכן המבקשת תתקשה להוכיח איזה חלק מהירידה בהכנסותיה נובע מהעובדה שמשיבה 2 מיקמה את עיסקה בקניון דווקא. מאידך, משיבה 2 תוכל להקים את עיסקה באילת מחוץ לתחומי הקניון במקום מתאים אחר. לדעתי מאזן הנוחות נוטה לטובת מתן הצו. לאור האמור לעיל החלטתי להיעתר לבקשה. ניתן בזה צו מניעה זמני כמבוקש. הצו מותנה בהפקדת ערבות בנקאית בסך של 200,000 ₪ צמוד למדד המחירים לצרכן, זאת לבד מהתחייבות עצמית לא מוגבלת בסכום. משיבות 1 ו-2, במאוחד ובנפרד, תשלמנה למבקשת הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪. מוצע לצדדים להסכים כי בכפוף לזכות המשיבות לבקש רשות ערעור על החלטתי בבית המשפט העליון, ינתן צו מניעה קבוע כמבוקש בתיק העיקרי, ללא צו נוסף להוצאות. צוויםצו מניעה