בפני שתי תובענות באיחוד דיון, שעניינן סכסוך אשר נתגלע בין משפחת אוחיון לבין משפחת מנשה, המתגוררות בשכנות זו לזו בבניין ברחוב הצנחנים 6 בבת-ים (להלן: "הבניין"), וזאת על רקע טענות בדבר זכויות השימוש ואופן השימוש אשר עושה כל אחת מהן בשטח החצר המקיפה את הבניין.   להלן העובדות הצריכות לעניין: הבניין הנו בית משותף בן שתי קומות ובו ארבע דירות כדלקמן: שתי דירות בקומת הקרקע ושתי דירות בקומה העליונה.   מר מנשה הינו בעל זכות חכירה בדירה בקומת הקרקע, ואילו משפחת אוחיון הינה בעלת זכות חכירה בדירה בקומה מעליה.   בשנת 1991 הרחיבה משפחת אוחיון את דירתה תוך בניית חדרים נוספים על גג הבניין (להלן: "הגג"). תוספת הבניה חרגה משטח הגג הקיים ויצאה אל חצר הבית המשותף וכפועל יוצא ממנה נוצרה, למעשה, תיקרה הנתמכת בעמודים בהמשך ובצמוד לדירת משפחת מנשה. יצויין כי הרחבת הדירה על ידי משפחת אוחיון נעשה על פי היתר שקיבלה לכך מעיריית בת-ים (להלן: "העירייה"). עוד יצוין, כי משפחת אוחיון קיבלה את הסכמת כלל דיירי הבניין לבנייה על הגג כאמור, ובכלל זאת את הסכמתה של משפחת מנשה.   במהלך חודש פברואר שנת 1998 או בסמוך לכך החלה משפחת מנשה בבניית גדר (להלן: "הגדר") התוחמת את חצר הבניין ("להלן: "החצר"), בחלק הבניין בו מתגוררות משפחת מנשה ומשפחת אוחיון. יצוין, כי בניית הגדר נעשתה על פי היתר בנייה אשר ניתן לכך מאת העירייה. עוד יצוין, כי השכנים האחרים - משפחת בסון ומשפחת עמר, נתנו את הסכמתם לבניית הגדר כאמור ואילו משפחת אוחיון התנגדה לכך.   בסמוך לאחר שמשפחת מנשה החלה בבניית הגדר נתגלעה מחלוקת בינה לבין משפחת אוחיון באשר לזכויות השימוש הנתונות לכל אחת מהן בגג הבניין ובחצרו, אשר על-פי הוראות חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 מהווים - בהעדר הסכמה אחרת בין דיירי הבניין - חלק בלתי נפרד מן הרכוש המשותף. ביום 9.2.98 הגישה משפחת אוחיון תביעה כנגד משפחת מנשה במסגרת ת.א. 23353/98. במסגרת תובענה זו התבקש בית המשפט ליתן צו מניעה, שיורה למשפחת מנשה להימנע מלעשות כל עבודת בנייה מכל סוג שהוא ברכוש המשותף של הבניין וכן להרוס את כל הבניה שהם בנו בו.   יצוין, כי בסיכומי משפחת אוחיון הרחיב בא כוחם את גדר המחלוקת ומנה סעדים אותם מתבקש בית המשפט ליתן, אשר זכרם לא בא בכתב התביעה, והכוונה לפנוי חפצים וגרוטאות משטח החצר וכן סעד של סילוק יד של משפחת מנשה בכל הנוגע לגידור מתחם הרחבה אשר מתחת לעמודים התומכים את תוספת הבנייה שביצעה משפחת אוחיון על הגג. ואולם הרחבת חזית זו בשלב זה של סיכומים היא אסורה ולפיכך אין בכוונתי לדון אלא בסעדים אותם נתבקש בית המשפט ליתן במסגרת כתב התביעה, קרי, צו מניעה וצו הריסה כפי שפורטו לעיל.   טענות התובעים (משפחת אוחיון): לטענת משפחת אוחיון, החצר מהווה חלק מן הרכוש המשותף של כלל דיירי הבניין ולפיכך, בהיעדר הסכמה מצד כלל דייריו, ובכללם משפחת אוחיון, מהווה בניית הגדר פגיעה בזכויותיהם הקנייניות.   משפחת אוחיון מוסיפה וטוענת, כי כתוצאה מבניית הגדר הם לא יוכלו להיכנס עם מכוניתם לחצר הבניין, בה נהגו לחנות במשך שנים רבות, וכן תימנע מהם גישה לבלוני הגז, לביוב ולצנרת המים של דירתם, המצויים כולם בחצר.   טענות הנתבעים (משפחת מנשה): 1. לטענת הנתבעים - משפחת מנשה, הדיירים בבניין הסכימו ביניהם בהתנהגות של שנים רבות לחלק את השימוש בחלק מן הרכוש המשותף, באופן שבעלי זכות החכירה בקומת הקרקע בבניין יעשו שימוש בחצר, ובעלי זכות החכירה בקומה השנייה בבניין יעשו שימוש בגגו.   2. משפחת מנשה מוסיפה וטוענת, כי בינם לבין משפחת אוחיון יש הסכם בעל-פה, לפיו להם, למשפחת מנשה תוקנה זכות לשימוש ייחודי בחצר ואילו למשפחת אוחיון תוקנה זכות לשימוש ייחודי בגג. לטענת משפחת מנשה, בהסתמך על ההסכם הנ"ל הם הסכימו לכך שמשפחת אוחיון תרחיב את דירתה, ובלבד שישאירו פתח לעליית הגג על מנת שניתן יהיה להתקין בו דוד שמש וקולטים. משעשתה משפחת אוחיון שימוש בלעדי בגג כאמור לעיל, הם מנועים מלחזור בהם ממתן ההסכמה לכך שהם, משפחת מנשה, יעשו שימוש ייחודי בחצר.   3. לטענת משפחת מנשה, חלוקת שימוש כזו אשר סיכמו עליה עם משפחת אוחיון נעשית גם על ידי השכנים האחרים בבניין, והיא מקובלת בכל אזור מגוריהם.   4. משפחת מנשה מוסיפה וטוענת בכתב הגנתה, כי משפחת אוחיון מושתקת מלטעון כי בניית הגדר פוגעת בזכויותיה הקנייניות אף מן הטעם, שבניית הגדר נעשתה על פי אישורים כדין ולאחר שהתנגדותם בעניין נדונה ונדחתה הן על ידי הוועדה המקומית והן על ידי ועדת ערר. בנסיבות אלה, טוענת משפחת מנשה, כי תביעת משפחת אוחיון משוללת תום לב, נעדרת ניקיון כפיים ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.   5.      משפחת מנשה מכחישה את טענת משפחת אוחיון לפיה הגדר תביא לחסימת גישתה של משפחת אוחיון למתקנים חיוניים הממוקמים ברכוש המשותף. אשר לטענת משפחת אוחיון כי בניית הגדר תמנע ממנה לחנות את רכבם בחצר, משיבה משפחת מנשה, כי החצר אינה מיועדת לשמש כחניה, שכן יש בשימוש זה כדי לפגוע בשימושם של יתר דיירי הבניין בכלל ובשימושה של משפחת מנשה בפרט.   6. לטענת משפחת מנשה, גידור החצר הינה לטובת כלל דיירי הבניין וקיומה יימנע כניסה של פולשים אליו.   7. לבסוף טוענת משפחת מנשה, כי המחלוקת האמיתית בין הצדדים הינה לגבי גובה התשלום שהיא נדרשת לשלם למשפחת אוחיון עבור עמודים שבנו במסגרת הרחבת דירתם ואשר משפחת מנשה תעשה בהם שימוש במידה ותרחיב את דירתה. לטענת משפחת מנשה, משפחת אוחיון מבקשת להטיל עליה לחץ בלתי הוגן באמצעות התביעה דנן, במטרה לגרום לה להיכנע לדרישות התשלום מצידה, וכי יש בכך כדי שימוש לרעה בהליכי משפט.   במקביל להגשת התביעה, עתרה משפחת אוחיון לקבלת צו מניעה זמני במסגרת המ' 114749/98, שתוכנו זהה לסעד הקבוע אשר נתבקש בית המשפט ליתן במסגרת התביעה העיקרית כמפורט לעיל, וכך גם הנימוקים לו (להלו: "צו המניעה").   בדיון מיום 25.2.98 בבקשה לצו המניעה נתן כב' השופט אזר תוקף של החלטה להסכמה אליה הגיעו הצדדים, אשר תוכנה כדלקמן: 1. מוסכם בין הצדדים, כי לעת עתה יישאר המצב כפי שהיה בעת הגשת התובענה, קרי, גדר בנויה חלקית, ובהתאם לכך צו המניעה יחול על השלמת הבנייה של חלק הגדר שטרם נבנה. כשתדרוש משפחת מנשה את המשך הבנייה של הגדר תגיש בקשה מתאימה ויתקיים דיון בעניין. 2. אין בהסכמה הנ"ל כדי לפגוע ברשות משפחת מנשה להרחיב את דירתה, ככל שזו קיימת בהתאם להיתר בנייה כדין.   בהחלטה מיום 2.7.98 אשר ניתנה במסגרת בקשת משפחת מנשה להתיר להם את השלמת בניית הגדר לנוכח השינוי שחל, לטענתם, במצב הקיים מאז ההסכמה אליה הגיעו הצדדים ביום 25.2.98 כמפורט לעיל, קבע כב' השופט אזר, כי צו המניעה יעמוד בתוקפו עד לבירור התובענה העיקרית, וזאת משום שלא שוכנע כי קיימת סיבה מספקת לשינוי ההחלטה הקודמת.   ביום 8.11.99 הגישה משפחת מנשה תביעה כנגד משפחת אוחיון במסגרת ת.א. 101182/99.   במקור הוגשה התובענה בפני המפקחת על רישום המקרקעין בחולון, ובה נתבקש סעד של סילוק יד משפחת אוחיון (התובעים) מהרכוש המשותף וכן מניעתה מלחנות את מכוניותיה בתחום חצר הבית, וזאת מן הנימוקים הבאים: 1. לטענת משפחת מנשה, לא הותירה משפחת אוחיון מקום על גג הבית לצורך התקנת דוד שמש וקולטים על ידי משפחת מנשה, וזאת בניגוד להתחייבות שנטלו על עצמה משפחת אוחיון במסגרת התכנית שהגישה לעירייה לצורך קבלת היתר לבנייה שבנתה על הגג.   ואולם, ביום 27.10.99 הגיעו הצדדים לידי פשרה, שקיבלה תוקף של החלטה על ידי המפקחת על רישום המקרקעין בחולון, ולפיה משפחת אוחיון מתחייבת לאפשר למשפחת מנשה להתקין דוד שמש על גג הרעפים של החדר על הגג.   דוד השמש הותקן, בסופו של דבר בשנת 2001, ובנסיבות אלה מתייתר הצורך לדון בטענה זו.   2. מטרד ליחיד: לטענת משפחת מנשה, חניית רכבה של משפחת אוחיון בחצר הבניין מהווה מטרד בלתי נסבל, באשר מר אוחיון יורד בכל בוקר בשעה 05: 30, מתניע את מכוניתו החונה במרחק מטרים ספורים מחלון חדר השינה של משפחת מנשה ומותיר אותה מונעת במשך חצי שעה ורק אז נוסע. בזמן זה משמיע מנוע המכונית רעש, ועשן חריף נפלט מאגזוזה לתוך חדר השינה של משפחת מנשה. לטענת משפחת מנשה, ניסיונותיה להעיר למר אוחיון, שיחנה את המכונית מחוץ לחצר הבניין, כפי שעושים יתר הדיירים, עלו בתוהו.   משפחת מנשה מוסיפה וטוענת, כי כשבועיים לפני מועד הגשת התובענה החלה אף בתם של בני הזוג אוחיון להחנות את רכבה בחצר הבניין, בסמוך לדירת משפחת מנשה, עת היא חוזרת בשעות הלילה המאוחרות ותוך שמכוניתה גורמת לרעש ופולטת עשן בלתי נסבלים.   לבסוף טוענת משפחת מנשה, כי בעקבות כניסת מכוניות משפחת אוחיון לחצר הבניין, הפך שביל הולכי הרגל המוביל לבית למעבר של מכוניות לבתים הסמוכים, והדבר פוגע בצורה קשה ברווחת מגוריהם בדירתם, העולה אף כדי שימוש בלתי סביר ברכוש המשותף.   בפי משפחת מנשה טענות נוספות כלפי משפחת אוחיון באשר להחניית מכוניתם בחצר כדלקמן: א. לטענת משפחת מנשה, החניית רכבה של משפחת אוחיון בחצר הבניין הינה בניגוד לתקן החנייה של העירייה החל על המקום, הקובע כי השביל בצמוד אליו מחנה משפחת אוחיון את מכוניתה מיועד לשמש הולכי רגל.   ייאמר מייד, כי טענות באשר לחוקיות חניית רכבה של משפחת אוחיון בחצר הבניין צריך שתובאנה בפני הגורם אשר הדיון בהן הינו מתחום סמכותו, קרי, עיריית בת-ים. בנסיבות אלה, טענה זו לא תידון על ידי לגופו של עניין.     ב. לטענת משפחת מנשה, החניית רכבה של משפחת אוחיון בחצר הבניין מהווה הפרת ההסכם שבין הצדדים לעניין חלוקת השימוש ברכוש המשותף (אשר הורחב על אודותיו במסגרת פירוט טענות ההגנה בת. א. 23353/98) וכן הסגת גבול.   ואולם, משמשפחת מנשה טענה טענה זו אך ורק במסגרת כתב התביעה, ולא שבה להעלותה לכל אורך ניהול התובענה בפני ו/או בסיכומיה, אני רואה בה טענה שנזנחה ולפיכך אינני מוצאת להתייחס אליה לגופו של עניין.   תשובת הנתבעים, משפחת אוחיון, לטענת המטרד ליחיד: 1. טענה מקדמית, לפיה יש למחוק מכתב התביעה את התובעת 2, הגב' מנשה וזאת משום שאין לה כל זכות קניינית בדירה, באשר התובע 1, מר מנשה, רשום כחוכר החלקה בשלמות.   2. לטענתם, מכוניתם אינה מפריעה לאיש, איננה מהווה מטרד והם נוהגים להחנותה בחצר הבניין מזה שנים רבות. עוד מציינת משפחת אוחיון, כי למשפחת מנשה מכונית אשר איננה בשימוש, החונה בסמוך לדירתה בין העמודים התומכים בתוספת הבנייה של משפחת אוחיון, ולטענת משפחת אוחיון גרוטאת מכונית זו, היא המהווה מטרד.   3. משפחת אוחיון טוענת, כי ישנה חשיבות רבה לכך שתחנה את מכוניתה בחצר ולא במקום אחר, וזאת משום שהנתבעת 2, גב' אוחיון, היא אישה חולנית.   4. משפחת אוחיון מכחישים את טענת משפחת מנשה, כי בתם מחנה את רכבה בחצר הבניין. דיון: ת.א 23353/98 התובענה דנן הינה תביעה קניינית, שתשתיתה הנורמטיבית בחוק המקרקעין , תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), ולפיכך יש לדון בה ולבחון אותה רק על פי תשתית זו, ואין לדון בה כבתביעה שעילתה הסגת גבול במקרקעין לפי פקודת הנזיקין. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת התובעים בסיכומיהם, לפיה נטל השכנוע ונטל הראיה הינם כאמור בסעיף 30 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח - 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") וקובעת, כי נטל השכנוע ונטל הראיה הינם בהתאם לכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה". בהתאם לכך, התובעים הם הנושאים בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה וכן נושאים הם בנטל להביא את כל הראיות הדרושות להוכחת היסודות המקימים את עילת תביעתם.   בענייננו, בראש ובראשונה על התובעים, משפחת אוחיון, להניח בפני בית המשפט ראיות המוכיחות את זכויותיהם הקנייניות בשטח נשוא המחלוקת, וכן עליהם לשכנע את בית המשפט ולהוכיח בפניו, כי בניית הגדר על ידי הנתבעים, משפחת מנשה, אכן תמנע בעדם גישה למתקנים החיוניים שמנו, הנמצאים בחצר הבניין.   הנתבעים, מצידם, נושאים בנטל השכנוע לגבי כל היסודות העובדתיים של טענות הגנתם, ומשמעות נטל הראיה מבחינתם הוא, כי חלה עליהם ה"חובה" להביא ראיות להשמטת הבסיס מתחת לכוחן של אלו שהובאו כנגדם, וזאת מקום שאין הם יכולים לעשות זאת באמצעות הראיות שהובאו מטעם התובעים (ראה י.קדמי "על הראיות" (1999) חלק שלישי, עמוד 1275, 1302).   בענייננו בראש ובראשונה על הנתבעים, משפחת מנשה, לשכנע את בית המשפט ולהניח בפניו ראיות לכך, כי קיימת הסכמה לחלוקת שימוש ברכוש המשותף בין דיירי הבניין בכלל ובין משפחת מנשה למשפחת אוחיון בפרט.   להוכחת זכויותיהם הקנייניות של התובעים בשטח נשוא המחלוקת הגישו התובעים לתיק בית המשפט העתק מנסח לשכת רישום המקרקעין, ובו הם רשומים כבעלי זכות חכירה לדורות.   הבניין הינו, כאמור, בית משותף כמשמעותו בחוק המקרקעין. סעיף 52 לחוק המקרקעין קובע, כי "רכוש משותף" הינו:   "כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע,הגגות,הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות,מעליות,מקלטים, וכן מיתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסויימת".   סעיף 55(ג) לחוק המקרקעין קובע, כי:   "בעלי הדירות רשאים לקבוע בתקנון, כמשמעותו בסימן ג' לפרק זה (להלן - התקנון), שחלק מסויים של הרכוש המשותף יהיה צמוד לדירה פלונית, ובלבד שלא יקבעו זאת ביחס לחדרי-מדרגות, מעליות, מקלטים ומיתקנים המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות; הוצמד חלק מסויים מהרכוש המשותף לדירה פלונית, לא יחולו עליו הוראות פרק זה בנוגע לרכוש המשותף, ודינו לכל דבר כדין הדירה שאליה הוצמד.”   הואיל ובמקרה דנן לא הוצמד חלק מסוים כלשהו מן הרכוש המשותף לדירה כלשהי, הרי שעל פי הרישום, מהווים כל שטח החצר וכן כל שטח הגג, חלק בלתי נפרד מן הרכוש המשותף.   לאחר שבחנתי היטב את חומר הראיות אשר הונח בפניי אני מוצאת לקבוע, כי הנתבעים, משפחת מנשה, לא הרימו את נטל השכנוע ונטל הראיה להוכחת קיומה של הסכמה לחלוקת שימוש ברכוש המשותף בין דיירי הבית בכלל ובינם לבין התובעים משפחת אוחיון בפרט, וזאת מן הטעמים הבאים:   1. טענת הנתבעים, משפחת מנשה, באשר לקיומה של הסכמה בין דיירי הבית בדבר חלוקת שימוש ברכוש המשותף לא הוכחה בפני. עדות הנתבעים, כי שכניהם האחרים, משפחת בסון ומשפחת עמר חילקו את השימוש ברכוש המשותף בצד השני של הבניין באופן דומה (סעיף 7 לתצהיר גב' מנשה מיום 16.1.00) לא נתמכה בעדות של אף לא אחד מן השכנים האחרים הנ"ל וכן לא ניתן כל הסבר להעדר העדויות הללו, אשר הרלוונטיות שלהן איננה מוטלת בספק. הלכה פסוקה היא,   "...שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת כנגדו...ככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ראה ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה 1 736).   לאור האמור לעיל ובמיוחד לנוכח העובדה, כי הגב' מנשה לא הטעימה מדוע נמנעה מלהביא עדויות אלה בפני בית המשפט , אין בידי אלא להסיק כי לו נשמעו העדויות לעיל יתכן והיה בהן כדי לשלול את טענות הנתבעים בדבר הסכמה בין הדיירים לחלוקת שימוש ברכוש המשותף.   2. טענת משפחת מנשה לפיה נכרת הסכם שבעל-פה בינה לבין משפחת אוחיון לעניין חלוקת שימוש ברכוש המשותף, באופן שבו למשפחת אוחיון הוקנתה זכות לשימוש ייחודי בגג ואילו למשפחת מנשה הוקנתה זכות לשימוש ייחודי בחצר - לא הוכחה בפניי. הגם שלדברי גב' מנשה, בפגישה בין הצדדים בה נשתכלל, לטענתה, ההסכם בעל -פה נכחו היא עצמה, בעלה, הוא מר מנשה וגיסיה, ה"ה מזל וניסים ששון (דברי גב' מנשה בעמוד 22 לפרוטוקול מיום 16.4.01 שורות 16-18), לא הוגשו לתיק בית המשפט אלא תצהיר ערוך על ידה וכן תצהיר אשר נערך על ידי בעלה, מר מנשה. אשר לתצהירו של מר מנשה - הוא לא התייצב לישיבת ההוכחות מיום 7.5.00 . בישיבת ההוכחות מיום 16.4.01 נמסר מפי ב"כ הנתבעים, כי מר מנשה לא יתייצב לחקירה על תצהירו הואיל ואיננו חש בטוב. יצוין כי ב"כ הנתבעים לא הציג לבית המשפט כל אישור רפואי התומך בהודעתו זו לבית המשפט. הכלל באשר לתצהירי עדות ראשית קובע, כי מסירתם לפי הוראות בית המשפט עדיין איננה הופכת אותם לחלק מן הראיות, אלא היא תנאי מוקדם ל"הגשתם" בשלב הראיות, לפי ההסדר שנקבע בתקנות 158 ו-159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984. לאור האמור לעיל, משלא הוגש תצהירו של הנתבע, מר מנשה, באמצעותו בעת דיון ההוכחות, שוב אין הוא מהווה חלק מראיות ההגנה. אשר להעדר עדות מטעם הגיסה, הגב' ששון - העידה גב' מנשה, כי:   "...היום לא ניתן להביא את מזל ששון לביהמ"ש, היא אשה משותקת, היא היתה כל החיים שלה סנילית. בשמונה השנים האחרונות התדרדר מצבה מבחינת הסניליות" (עמוד 23 לפרוטוקול מיום 16.4.01, שורות 1-3).   יצוין, כי גב' מנשה לא הטעימה כל טעם מדוע לא נגבתה עדות מטעם הגיס, מר ניסים ששון.   לאור האמור לעיל ולנוכח ההלכה אשר נקבעה ב ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני אשר צוטטה לעיל, אין בידי אלא להסיק, כי לו נשמעו העדויות לעיל, יתכן והיה בהן כדי לשלול את טענות הנתבעים בדבר הסכמה בינם לבין התובעים, בדבר חלוקת השימוש ברכוש המשותף.   לא למותר להעיר, כי לא זו בלבד שטענת משפחת מנשה לקיומו של הסכם בדבר חלוקת שימוש ברכוש המשותף לא הוכחה, אלה שחומר הראיות אשר הונח בפניי דווקא מפריכה: מנגד לעדותה של הגב' מנשה עומדת הכחשתו העקבית של מר אוחיון, אשר לדבריו מר מנשה לא היתנה את מתן הסכמתו לבניית משפחת אוחיון על הגג בכך שמר אוחיון ייתן הסכמתו לכך שיוכל להרחיב אף הוא את דירתו ולגדר את החצר. כמו כן לדבריו של מר אוחיון, לא הייתה הסכמה בין הצדדים בדבר חלוקת שימוש ברכוש המשותף (עמוד 5 לפרוטוקול מיום 7.5.00 שורות 17-21; עמוד 6 לפרוטוקול הנ"ל שורות 5-6 וכן שורות 15-20; עמוד 8 לפרוטוקול הנ"ל שורות 1-3; עמוד 12 לפרוטוקול הנ"ל שורות 30-31 ועמוד 13 לפרוטוקול הנ"ל שורות 1-2). עדותו של מר אוחיון נתמכת בדברים שכתב עו"ד דרעי (אשר ייצג את משפחת מנשה בעניין אשר בפניי עד להחלפתו בהתאם להודעה שהוגשה לתיק בית המשפט ביום 19.3.98) במכתבים אשר שלח לב"כ משפחת אוחיון בשם משפחת מנשה: בסעיף 4 למכתב מיום 10.12.96, אשר נשלח על ידי עו"ד דרעי בשם הנתבעים אל ב"כ התובעים נרשם: "כידוע לך, לך ולמרשיי זכויות משותפות (הדגשה שלי - ד.א.) בגג בית דירותיכם ובחצר בית דירותיכם". בסעיף 2.ב. למכתב מיום 4.9.97 שנשלח על-ידי עו"ד דרעי בשם הנתבעים אל ב"כ התובעים נרשם, כי "לצדדים רכוש משותף הכולל את הגג ואת החצר...ע"מ למנוע חיכוכים בין הצדדים יש לבצע חלוקת השימוש באופן שלמרשייך יהא שימוש בלעדי בגג...ולמרשי יהא שימוש בלעדי בחצר" (ההדגשה שלי - ד.א.).   לאור כל האמור לעיל אני קובעת, כי החצר הינה חלק בלתי נפרד מן הרכוש המשותף של כלל דיירי הבניין.   האם יש בבניית הגדר על ידי משפחת מנשה כדי לפגוע בזכויותיה הקנייניות של משפחת אוחיון ברכוש המשותף?   לאחר ששקלתי את חומר הראיות אשר בפניי, לרבות תצהירי הצדדים ועדויותיהם בפני, ההיתר מיום 20.1.98 שנתנה עיריית בת-ים לבניית הגדר, תמונות הבניין וסביבתו, הגעתי לכלל מסקנה, כי התשובה לשאלה לעיל הינה שלילית, ולפיכך דין התובענה למתן צו הריסה וצו מניעה לבניית הגדר להידחות, וזאת מן הטעמים הבאים:   1. בניית הגדר הינה בבחינת שימוש סביר ברכוש המשותף: סעיף 5 לתקנון המצוי שבתוספת לחוק המקרקעין (להלן: "התקנון המצוי"), המסדיר במקרה דנן את היחסים בין בעלי הדירות בבניין וכן את זכויותיהם וחובותיהם בקשר לבית המשותף קובע, כי החלטות בדבר דרכי הניהול של הרכוש המשותף והשימוש בו תתקבלנה על ידי בעלי הדירות במסגרת אסיפה כללית שיערכו. ואולם, הלכה פסוקה היא, כי בעל דירה רשאי לעשות שימוש ברכוש המשותף ללא הסכמת בעלי הדירות האחרים ובלבד שהשימוש שנעשה ברכוש המשותף הוא רגיל וסביר לפי תנאי המקום והזמן וכן אינו מונע שימוש דומה מאחרים (ראה ע"א 549/73 וינטרס נ' זמורה פ"ד כ"ח (1) 645).   "שימוש ברכוש המשותף ייחשב כסביר, אם הוא תואם את ייעודו של אותו חלק ברכוש המשותף לפי כוונת בעלי הדירות, ואינו מונע שימוש כזה מבעלי הדירות האחרים" (שם).   במקרה דנן, הגדר אינה אלא מחיצה הבנויה בגבולות החצר ומקיפה אותה באופן היוצר הפרדה והבדלה בין חצר הבניין לבין הרחוב. אין בבניית הגדר כדי סיפוח שטח מן הרכוש המשותף לדירת משפחת מנשה ואין בנייתה עולה כדי עשיית שימוש ייחודי בחלק מן הרכוש המשותף, המונע שימוש דומה מיתר דיירי הבניין. יתרה מכך, מסעיף 10 לתצהיר גב' מנשה מיום 16.1.00 (אשר לא נסתר) וכן מהיתר הבניה אשר ניתן ביום 20.1.91 על ידי עיריית בת-ים לבניית הגדר עולה, כי חצר הבית הייתה מגודרת בעבר.   בנסיבות אלה אני סבורה, כי הקמת הגדר עונה על הגדרת השימוש הסביר כפי שנקבע בהלכת וינטרס לעיל ולפיכך אני מוצאת לקבוע, כי הנתבעים, משפחת מנשה, רשאים היו להקים את הגדר אף ללא הסכמת התובעים, משפחת אוחיון, לכך.   2. התובעים לא הוכיחו את טענתם, כי קיומה של הגדר ימנע בעדם עשיית שימוש במתקנים החיוניים השייכים להם ומצויים בחצר הבניין: לאחר שהתובעים הוכיחו כי הינם בעלי זכות חכירה לדורות בדירתם שבבניין, ומשקבעתי כי חצר הבניין הינה חלק בלתי נפרד מן הרכוש המשותף, על מנת שבית המשפט ישקול אם להיעתר לבקשת משפחת אוחיון ליתן צו מניעה, על משפחת אוחיון להוכיח כי זכותם הקניינית נפגעה כתוצאה מבנית הגדר ועלולה גם להיפגע בעתיד.   ואולם, טענת משפחת אוחיון - כי בקיום הגדר יש כדי לפגוע ביכולת הגישה שלה למתקנים חיוניים כגון בלוני גז וצנרת המים, המצויים בשטח החצר - לא הוכחה בפניי. עדותו של מר אוחיון בעניין זה לא נתמכה בכל ראיה חיצונית, ויתרה מכך, לא מצאתי שיש בה מענה לשאלה באיזה אופן מפריעה הגדר לשימושה של משפחת אוחיון במתקנים החיוניים. תשובותיו של מר אוחיון לשאלות שהפנה כלפיו ב"כ הנתבעים בעניין זה מעורפלות, מלאות בסתירות פנימיות ולוקות בחוסר עקביות, עד כי נוצר אצלי הרושם שמא מר אוחיון בעצמו איננו משוכנע כיצד - אם בכלל - מפריעה הגדר לשימושו במתקנים החיוניים.   אני מוצאת לנכון לצטט מקצת מתשובותיו של מר אוחיון לשאלות ב"כ הנתבעים בעניין זה: כך השיב מר אוחיון לשאלת ב"כ הנתבעים, משפחת מנשה, מדוע הוא מתנגד לכך שהנתבעים יגדרו את חצר הבית:   "קודם כל משום שאין לי גישה לשום דבר והם שמו כלב שמונע גישה לכל דבר...אני מתנגד שהם ישימו גדר כי זה מפריע לי מכל הבחינות: א. קודם כל, איפה שעצרנו אותם היום, מינימום יש לי אישה אחרי ניתוח לב, סוכר גבוה. אני מסמן בסרטוט את מקומם של בלוני הגז, יש לי גישה לבלוני הגז (הדגשה שלי - ד.א.), אבל אני צריך לעשות עיקוף של כל יחידת הנתבעים" (עמוד 8 לפרוטוקול מיום 7.5.00,שורות 5-10).   לשאלת ב"כ הנתבעים, אם אי פעם מנעו ממנו הנתבעים גישה למרזב השיב מר אוחיון:   "לא ביקשתי ואני לא רוצה לבקש" (עמוד 8 לפרוטוקול מיום 7.5.00, שורה 16).   לשאלתו החוזרת של ב"כ הנתבעים, מדוע מפריעה הגדר למשפחת אוחיון השיב מר אוחיון: "היא מפריעה לי פשוט" (עמוד 8 לפרוטוקול מיום 7.5.00, שורה 19).   לאור האמור לעיל ולנוכח מסקנתי מעיון במפה הטופוגרפית של הבניין (מוצג ת / 4), לפיה הגדר מקיפה את חצר הבניין תוך שמירה על גישה חופשית למתקנים החיוניים הממוקמים בה, אני מוצאת לקבוע כי אין בקיומה של הגדר כדי למנוע מן התובעים עשיית שימוש במתקנים החיוניים השייכים להם והמצויים בחצר הבניין.   אשר לטענת משפחת אוחיון, לפיה בניית הגדר מגבילה את אפשרותה לחנות את מכוניתה בשטח החצר - הואיל ואין מחלוקת בין הצדדים באשר לכך, כי חניה בשטח החצר כפופה לקבלת היתר לכך מאת העירייה ( עדות הגב' מנשה בעמוד 29 לפרוטוקול מיום 16.4.01 שורות 21-22 :   "אני הלכתי לעירית בת ים, לשולמית שמר, בכדי שתרשה חניה למר אוחיון והיא אמרה לי שזה לא ניתן לפי התב"ע"   דברים אלו נתמכים בדברים אשר נאמרו בדיון מיום 7.9.99 מפי עו"ד אשורי, אשר ייצג בזמנו את משפחת מנשה:   "בדקנו בעיריה את עניין החניה, מסתבר כי העיריה מבקשת תוכניות ופרטים נוספים ונראה כי התהליך לקבלת אישור בעיריה יכול שיקח זמן רב"   והואיל ומר אוחיון עצמו הודה, כי אין בידיו היתר מאת העירייה לחנייה בחצר, אזי אני מוצאת לקבוע, כי סוגייה זו הינה מתחום סמכותה של העירייה, ולפיכך אין בכוונתי להתייחס לעניין זה.   לאור האמור לעיל אינני מוצאת צורך להכריע לעניין קבילותה של תעודת עובד הציבור אשר נערכה על ידי מר מאיר שוהם מהמחלקה להנדסת תנועה דרכים ומדידות בעיריה.   3. הגדר נבנתה על-פי היתר בנייה שניתן לכך על ידי העיריה, ולפיכך לא מצאתי מקום במסגרת אשר היתוו הצדדים בתובענה שבפני למנוע את בנייתה בהתאם לפרמטרים אשר נקבעו בהיתר האמור.   אשר לטענות שהעלו התובעים לעניין כשרות היתר הבניה שניתן ע"י העיריה - הגורם המתאים בפניו יש להעלות טענות אלה הינו העיריה, אשר הוציאה את ההיתר וברשותה הנתונים עליהם הסתמכה בהנפקתו, ו / או הליך שיפטי מתאים.   לפיכך, אינני מוצאת להידרש במסגרת התובענה בפני לטענות אלה.   אשר על כל האמור לעיל אני מוצאת לקבוע, כי הנתבעים, משפחת מנשה, רשאים להשלים את בניית הגדר בהתאם להיתר הבנייה אשר ניתן להם על ידי העיריה.     ת.א. 101182/99 הערות מקדמיות: 1.      טענתם המקדמית של משפחת אוחיון, אשר נתבעת בתובענה זו היא, כי יש למחוק מכתב התביעה את התובעת 2, הגב' מנשה, (אשר תיקרא להלן: "התובעת"), משום שאין לה כל זכות קניינית בדירה, באשר בעלה, מר מנשה, רשום כחוכר החלקה בשלמות - נדחית. גם בתביעה אשר נידונה במסגרת ת.א. 23353/98 וגם בתובענה דנן, מדובר במחלוקת אשר נתגלעה בין אותם צדדים וששורשה זהה והוא נוגע לשימוש שעושים הצדדים, שתי משפחות שכנות, ברכוש המשותף שבבניין. הואיל ומשפחת אוחיון עצמם ראו בגב' מנשה צד למחלוקת אשר נדונה במסגרת התביעה שהגישו בת.א. 23353/98, אזי אינני סבורה, כי בנסיבות אלה יש לתת נפקות לעובדה כי זכות החכירה בדירה בה מתגוררת משפחת מנשה רשומה על שמו של, מר מנשה בלבד. בנוסף, משמדובר, כאמור, בטענה שהיא מקדמית, ומשהתובענה התבררה בפניי מבלי שהגב' מנשה נמחקה ממנה, אינני מוצאת למחוק אותה מהתובענה בשלב זה של הדיון.   2. לנוכח הוראת סעיף 46 לפקודת הנזיקין, הקובעת כי: "בתובענה על מטרד ליחיד לא תהא הגנה בכך בלבד שהמיטרד היה קיים לפני שהתובע תפש או רכש את המקרקעין הנדונים", הרי שדין טענת משפחת אוחיון, לפיה חניית מכוניתם איננה יכולה להוות מטרד שכן הם נוהגים להחנות את רכבם בחצר הבניין מזה שנים רבות - להידחות.   ולגופו של עניין: לטענת התובעים, משפחת מנשה, החניית רכבם של הנתבעים, משפחת אוחיון, בחצר הבניין יוצרת עבורם מטרד, אשר תואר בתצהיר הגב' מנשה מיום 15.4.01 באופן הבא:   "המכונית החונה מהווה מטרד בלתי נסבל. לאחרונה החל הנתבע מס' 1 (מר אוחיון - ד.א.) לרדת מבוקר בשעה 05:30, להדליק את המכונית, ולהשאיר אותה דלוקה במשך חצי שעה ואז לנסוע. האגזוז פולט עשן חריף לתוך חדר השינה שלנו. עצם רעש המנוע ופליטת העשן די בהם להטרדה ויקיצה מוקדמת" (סעיף 4 לתצהיר לעיל).   וכן: "לאחרונה החלה אף ביתם של הנתבעים להחנות את מכוניתה בחצר הבית סמוך לדירתנו. הבת חוזרת בשעות מאוחרות בלילה, כאשר המכונית בהיכנסה לחצר הבית עושה רעש ועשן בלתי נסבלים" (סעיף 6 לתצהיר לעיל). מן האמור לעיל עולה, כי לטענת משפחת מנשה, כתוצאה מהחניית רכבם של משפחת אוחיון בשטח חצר הבניין, נגרמים להם מטרדי רעש וזיהום אוויר.   המסגרת הנורמטיבית התוחמת את הדיון בשאלת קיומו של מטרד קבועה בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין הקובע כדלקמן:   "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם..."   על מנת להוכיח את טענותיהם בעילת המטרד כפי שפורטה לעיל, על משפחת מנשה להוכיח, כי החניית מכוניותם של משפחת מנשה בחצר הבניין מהווה הפרעה של ממש, דהיינו מוחשית ומהותית, ולא קלת ערך. מהוראת סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין עולה, כי מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת ערך, נמדדת על פי אמת המידה של זכות התובע לשימוש והנאה סבירים במקרקעין, בהתחשב עם מיקומם וטיבם. השאלה אם הפרעה מסוימת מהווה פגיעה בשימוש הסביר או בהנאה סבירה ממקרקעין היא שאלה עובדתית, התלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראה למשל ע"א 67/59 עיריית תל-אביב - יפו נ' שטיינברגר, פ"ד י"ג 491). המבחן לבדיקת השפעתה של הפרעה על שימוש או הנאה סבירים ממקרקעין הוא מבחן אובייקטיבי, ואיננו מושפע מרגישויות מיוחדות של התובע או של פעילות שהוא מנהל במקרקעין שלו (ת.א ח' 972/63 שטיינברג נ' שכטר, פ"מ נ' 281).   לאחר ששקלתי את חומר הראיות אשר הונח בפניי, לרבות תצהירי הצדדים ועדויותיהם בפניי הגעתי לכלל מסקנה, כי התובעים בתובענה דנן, משפחת מנשה, לא הרימו את נטל ההוכחה אשר הוטל על כתפיהם להוכחת קיומם של מטרדי רעש וזיהום אוויר, וזאת מן הטעמים הבאים:   מטרד רעש: המסגרת הנורמטיבית לטיפול במטרדי רעש הינה החוק למניעת מפגעים, התשכ"א - 1961 (להלן: "החוק למניעת מפגעים").   סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים, אשר כותרתו "מניעת רעש" קובע, כי:   "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת-מקום או לעוברים ושבים".   סעיף 13 לחוק למניעת מפגעים, אשר כותרתו "מטרד ליחיד" קובע, כי:   "לעניין פקודת הנזיקין האזרחיים, 1944, דין כל הפרה של הוראת חוק זה כדין מטרד היחיד".   המחוקק לא הגדיר מהו "רעש חזק", כמפורט בסעיף 2 לחוק למניעת נפגעים, אולם מתקין התקנות קבע בסעיף 2 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג - 1992, שכותרתו "רעש מרכב, צופר ומשתיק קול", כי:   "לא יגרום אדם לרעש חזק מרכב מנועי אלא במידה הדרושה להפעלתו התקינה".   אחד השיקולים החשובים בבדיקת שאלת סבירות הרעש שמפיק רכבה של משפחת אוחיון הינו חומרת ההפרעה הנגרמת למשפחת מנשה, וזו תלויה לא רק בעוצמת ההפרעה, אלא גם במועדה ובמשכה. לכאורה, ייתכן ויש בהפעלת מנוע של רכב למשך חצי שעה בשעות הבוקר המוקדמות מאוד כדי חוסר סבירות, ואולם, טענות משפחת מנשה בעניין זה לא הוכחו בפניי. עדות הגב' מנשה בעניין זה לא נתמכה בכל ראיה נוספת. לשאלת ב"כ משפחת אוחיון, האם מישהו בנוסף לה היה עד להפרעות המתוארות על ידה השיבה הגב' מנשה, כי:   "אני לא יודעת אם התלוננו או לא, לא דיברתי על זה עם אף אחד, כי זו בעייה שלי כרגע. כולם מפחדים מאשתו של אוחיון, אף אחד לא ידבר. השכנים בסון ועמר הם בצד השני של הבניין" (עמוד 30 לפרוטוקול מיום 16.4.01, שורות 14-16).   הגם שלפי עדותה של הגב' מנשה היא התלוננה במשטרה ובמוקד העירוני על מטרד הרעש אשר נגרם לכאורה מרכב משפחת אוחיון ולמרות שעל פי עדותה אף שלחה שני מכתבים בעניין למוקד העירוני (עמוד 30 לפרוטוקול מיום 16.4.01, שורות 26-27 וכן עמוד 31 לפרוטוקול הנ"ל, שורות 1-2), לא הציגה בפני בית המשפט כל מכתב תלונה בעניין.   לא למותר לציין, כי הגב' מנשה העידה שלא הציגה את המכתבים הנ"ל אף בפני עורך- דינה והטעם שנתנה לכך הוא, כי:   "...זו בעיה שלי, לא רציתי לערב את העו"ד. הוא לא צריך לדעת מזה זו בעייה שלי" (עמוד 31 לפרוטוקול מיום 16.4.01, שורה 14).   מר אוחיון, הנתבע בתובענה זו הכחיש טענת הגב' מנשה מכל וכל. כך העיד מר אוחיון בעניין זה:   "...אני לא מתניע את הרכב חצי שעה כי אין לי כסף בשביל זה, זה לא משאית סולר" (עמוד 11 לפרוטוקול מיום 7.5.00, שורה 9).   בנסיבות העניין, לאחר שבדקתי גירסאות הצדדים, אני מעדיפה את גרסתו של מר אוחיון בנוגע למשך הזמן שמותיר מר אוחיון את רכבו מונע בטרם מתחיל בנסיעה, אשר הינה הגיונית יותר ואף ניכרו בה סימני אמירת אמת, אשר לא נמצאו בעדותה של הגב' מנשה.   אין מחלוקת בין הצדדים באשר לכך, כי מר אוחיון אכן מתניע את רכבו בבוקר במטרה להשתמש בה לצורך נסיעה; ומשקיבלתי את עדותו של מר אוחיון באשר למשך זמן ההתנעה, הרי שעצם התנעת הרכב על ידו איננה בבחינת "רעש חזק" במשמעותו בסעיף 2 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג - 1992, ואיננו בגדר מטרד ליחיד.   החוק בעניין "מטרד ליחיד" מבוסס על עיקרון של הדדיות, כך שלכל אחד הזכות לעשות שימוש לגיטימי ברכושו ולהפיק ממנו הנאה מתקבלת על הדעת תוך התאמה הדדית, על מנת שאדם ושכנו יוכלו לחיות ולתת לחיות בשכנות זה לזה.   בהתאם לכך, כל אחד מוכרח לסבול מידה מסוימת של רעש או ריח, ומטרת החוק בנוגע למטרד היחיד הינה להביא אינטרסים מנוגדים לעמק השווה (ראה המ' 130/49 בתוך ת.א. (י-ם) 31/49 ד"ר וייל נ' כהן ואח', פס"מ כרך ד' עמוד 145, 142).   לאור האמור לעיל, אני מוצאת לקבוע, כי התנעת הרכב על ידי מר אוחיון איננה בבחינת מטרד ליחיד.   אשר לטענת משפחת מנשה באשר להחניית רכב בני הזוג אוחיון בשטח חצר הבניין תוך יצירת מטרדי רעש וזיהום אוויר - לא הובאה בפניי כל ראיה לכך שבתם של אוחיון מחנה את רכבה בחצר הבניין וכן לא הובאו בפני כל ראיות בדבר יצירת רעש וזיהום אוויר העונים על הפרמטרים המוגדרים בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין. בנסיבות אלה אני קובעת, כי התובעים, משפחת מנשה, לא הרימו את נטל ההוכחה אשר הוטל עליהם ומשום כך טענותיהם בדבר מטרד ליחיד ככל שנוגעות לבתם של הנתבעים, משפחת אוחיון, נדחות מניה וביה.   אשר לטענת משפחת מנשה, כי רווחת מגוריהם נפגעה בצורה קשה עקב כך שכניסת מכוניות משפחת אוחיון לחצר הביאה לכך ששביל הולכי הרגל המוביל לבניין הפך למעבר של מכוניות לבתים הסמוכים - לא הוצגו בפני בית המשפט כל ראיות להוכחת טענה זו ומשום כך אין בידי אלא לדחותה.   מטרד ליחיד בגין זיהום אוויר: המסגרת הנורמטיבית לטיפול במטרדי זיהום אויר הינה התקנות למניעת מפגעים (זיהום אויר מכלי רכב), תשכ"ג 1963 (להלן: "התקנות מניעת מפגעים (זיהום אויר מכלי רכב").   סעיף 2 לתקנות למניעת מפגעים (זיהום אויר מכלי רכב) שכותרתו זיהום אויר בלתי סביר קובע:   "פליטת זוהמה (אשר מוגדרת בסעיף 1 לחוק לעיל כ"עשן, גזים,...הנפלטים ממפלט של רכב" - ד.א.) נראית לעין, כשהיא ברשות הרבים, היא זיהום אויר בלתי סביר זולת אם מי שגרם לפליטת זוהמה כאמור הוכיח אחת מאלה: (1) הזוהמה נפלטה בשעת חימום המנוע, כדי להביאו לטמפרטורת עבודה..."   משכאמור אין מחלוקת בין הצדדים, כי מר אוחיון מתניע את רכבו בבוקר במטרה להשתמש בו לצורך נסיעה, ומדחיתי את טענת משפחת מנשה באשר למשך הזמן בו נשאר רכבה של משפחת אוחיון עומד בחצר כשהוא מותנע, אני מוצאת לקבוע כי מר אוחיון איננו גורם למטרד של זיהום אוויר עם רכבו, באשר הוא ממלא אחר הסייג הקבוע בסעיף 2(1) לתקנות למניעת מפגעים (זיהום אויר מכלי רכב) אשר צוטט לעיל.   סוף דבר: 1. התובענה אשר הוגשה על ידי משפחת אוחיון כנגד משפחת מנשה במסגרת ת.א. 23353/98 נדחית. בהתאם לכך מבוטל בזאת צו המניעה הזמני אשר ניתן כנגד משפחת מנשה במסגרת המ' 114749/98, ואני קובעת בזאת כי משפחת מנשה רשאית להשלים את בניית הגדר בהתאם להיתר הבנייה אשר קיבלה לכך מאת עיריית בת-ים. 2.      התובענה אשר הוגשה על ידי משפחת מנשה כנגד משפחת אוחיון במסגרת ת.א. 101182/99 בעילת מטרד ליחיד נדחית אף היא. לפיכך, אין מניעה - ככל שהדבר נוגע לדיני המטרדים - כי משפחת אוחיון תחנה את המכונית שברשותה בחצר הבניין. יצוין, כי אין באמור לעיל כדי לקבוע דבר וחצי דבר באשר לחוקיות החנייה בשטח חצר הבניין, באשר שאלה זו צריכה להתברר בהליך מתאים בפני ערכאה מתאימה. 3. לאחר בדיקת מכלול הנסיבות כפי שעולה מכתבי הטענות, המסמכים ושאר הראיות ובכלל זה בהליכי הביניים, ולאור התוצאה אליה הגעתי בכל אחת מן התובענות אינני עושה צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.   ניתנה היום כ"ב בחשון, תשס"ב (8 בנובמבר 2001) בהעדר הצדדים.   המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום ותוודא קבלתו בידם. דליה אבי גיא, שופטת מטרדמטרד רעש