פסק - דין התובעת הגישה בתיק זה תביעה כנגד הנתבעת בה עתרה, לחייב את הנתבעת לפצותה, בגין נזקים שנגרמו, לטענתה, למשלוח פרחים, ששלחה באמצעות הנתבעת ללונדון, עקב איחור בהגעתו ונוכח אחזקתו במהלך ההובלה בתנאים לא מתאימים. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: א. הנתבעת קיבלה מהתובעת משלוח פרחים להובלה אווירית, אשר הוטען על גבי מטוס ביום 11.9.93, שעה 12:00, בטיסה מס' 9873, לפי שטר מטען מס' 114-06661642. המטען אמור היה הגיע ליעדו, בשדה התעופה בלונדון, בו ביום. ב. לאחר המראת המטוס נושא המטען הנדון, פרצה שריפה באחד ממנועיו, והוא נאלץ לשוב על עקבותיו ולנחות בנתב"ג, לצורך תיקון התקלה. התקלה תוקנה עוד באותו יום והמטוס חזר והמריא בשעה 22:00, אך בעוד שמסלולו המקורי היה: אמסטרדם-לונדון-מונטריאול, שונה המסלול, מסיבה כלשהי, באופן שלא כלל נחיתה בלונדון. ג. מאחר שהמטען היה מיועד ללונדון, הובלו הפרחים מאמסטרדם ללונדון במשאיות. המשלוח הגיע ליעדו רק ביום 13.9.93, כשהשעה המדויקת בה הגיע, שנויה במחלוקת. ד. כתוצאה מהאיחור בהגעת המשלוח ליעדו, נמכרו הפרחים בימים ג' ו-ד', במקום ביום ב' - יום השוק, בו התכוונה התובעת למכרם. ה. המשלוח נבדק כשהגיע ליעדו בלונדון ונמצא, כי לא נשמר בתנאים מתאימים וכי הטמפרטורה בה הוחזקו הפרחים עמדה על כ26- מעלות צלזיוס, בעוד שבשטר המטען נרשם, כי יש לשמרם בטמפרטורה של 1-3 מעלות צלזיוס . 3. הפלוגתאות: א. האם לתובעת זכות לפיצוי בגין הנזק שנגרם, אם הוכח. ב. האם הנתבעת אחראית לנזק שנגרם למשלוח. ג. גובה הנזק. 4. שאלת היריבות: א. טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי דין תביעת התובעת להדחות, שכן, גם אם נגרם נזק בגין המשלוח, אשר בעטיו עשויה הנתבעת לחוב בפיצויים, נזק זה לא נגרם לתובעת, אלא למגדלי הפרחים, ועל כן, אין התובעת זכאית לתבעו. טענה זו מתבססת על עובדות, שעלו במהלך שמיעת עדי התובעת, הנוגעות לשאלת התשלום שאמורה היתה התובעת להעביר למגדלים, עבור הפרחים שנשלחו באותו משלוח. מעדותו של מר ג'ון קוברסקי - אשר שימש במועדים הרלוונטיים לתביעה כמנהל מחלקת הפרחים של התובעת בלונדון - עולה, כי המגדלים מקבלים מאגרקסקו תשלום בגין משלוח פרחים, בהתאם למחיר המכירה של הפרחים ע"י אגרקסקו, בניכוי עמלות הסוכנים והוצאות ועמלת אגרקסקו, באופן, שעיקר הנזק שנגרם במקרה דנן נגרם למגדלים ולא לתובעת. כך הוא המצב גם לגבי סחורה שאינה נמכרת כלל, עבורה לא מקבלים המגדלים תמורה כלל (ראה: עמ' 7 לפרטיכל, ש' 17-20). אולם, כבר במהלך השמעת העדות האמורה (ואף לפני כן, במהלך עדותה של הגב' ראודור - בעמ' 4 לפרטיכל, ש' 21), התנגד ב"כ התובעת לשאלות בנושא זה, בטענה, כי מדובר בשינוי חזית. בסיכומי ב"כ הנתבעת, חזרה היא על הטענה, כי למעשה התובעת לא סבלה נזק כלל, ואם נגרם נזק, הוא נגרם למגדלים ולא לתובעת. ב"כ התובעת, בסיכומיו ובסיכומי התשובה, התנגד להעלאת הטענה באיחור כה רב, לאחר שלא נטענה כלל בכתב ההגנה וטען כי היא מהווה בגדר שינוי חזית, לו הוא מתנגד. ב. אין חולק, כי השאלה האם לתובעת זכות משפטית לתבוע את הנזק נשוא הדיון - שהיא הפלוגתא נשוא הטענה - הינה שאלה מהותית וחשובה. עם זאת, לעתים מושתק בעל-דין מלטעון טענה, שהיתה יכולה לעמוד לו, וזאת, כשזו לא נטענה בכתב ההגנה וממילא גם לא בתצהירי העדות הראשית ולראשונה עלתה במהלך ההוכחות, תוך התנגדות מצד בעל-הדין שכנגד, בטענה לשינוי חזית. גם משבאה ההתנגדות לטענה, לא מצאה הנתבעת לנחוץ - על אף שאפשרות כזו עמדה לרשותה - לעתור לתיקון כתב הגנתה, לצורך העלאת טענה זו. החלטה ברוח זו ניתנה בע"א 106/59, פ"ד יג 2048, שם לא ניתן משקל לטענת הנתבעים - הדומה לזו הנטענת לפנינו על ידי הנתבעת - למרות שנטענה בכתב ההגנה אולם בצורה כללית ומתחמקת. בעניננו, אפילו התחמקות לא היתה בכתב הטענות, אלא העדר התייחסות כלשהי. וכך קובע בע"א 106/59, השופט (כתוארו אז) לנדוי, בעמ' 2085: "טענתו העיקרית של בא-כוח המערערים היתה, שלא המערערים ... היו מעבידיו של המשיב, ... אלא חברת מניות פרטית ... שגם המערערים עצמם ... היו מעובדיה. המערערים לא מצאו לנכון לטעון טענה ברורה בכתב הגנתם, אלא הסתירו את הטענה מאיחורי הפסוק הסתמי: "אין יריבות בין הצדדים". הננו סבורים שבית המשפט המחוזי צדק בדחותו את הטענה, כאשר בא-כוח המערערים "גילה את קלפיו" וטען אותה במפורש בסיכומו". וכך נפסק גם בע"א 304/83, מועצה אזורית קישון נ' זכאי (לא פורסם): "כן אינני מתייחס כאן לטענת העדר היריבות שהועלתה על ידי המערערת הראשונה בבית משפט קמא בעת הסיכומים בלבד מאחר וטענה זו לא נטענה בכתב ההגנה וממילא לא נתבררה כדבעי". מודעת אני להבדלים שבין המצב המתואר בע"א 106/59 הנ"ל, לבין המקרה שלפנינו. בעוד ששם הטענה נגעה לענין הנתון לידיעתם ושליטתם של הנתבעים (המערערים), כאן מדובר בנתון לגבי התובעת, שיתכן ולא היה ידוע לנתבעת בעת הגשת כתב ההגנה. אולם, זהו שיקול בעל משקל כאשר מתבקש תיקון כתב-טענות, משלא הוגשה בקשה כזו על ידי הנתבעת, כאמור, אלא זו ניסתה ל"הגניב" טענת הגנה נוספת בדלת האיחורית וגם זאת ללא הצלחה, אינני רואה כל סיבה לאפשר לה להנות מהתנהגותה זו. אם דעתה היתה כי ראויה הטענה להשמע, נוכח חשיבותה לברור הסכסוך, שומה היה עליה לנקוט בדרך המלך על מנת להעלותה לדיון, משלא נהגה כך ולתובעת לא ניתנה הזדמנות נאותה להגיב עליה עובדתית, אין לאפשר העלתה. אין ספק כי מדובר בשינוי חזית, אשר אין לאפשרו, בהעדר הסכמה לכך מצד התובעת (ראה: ספרו של ד"ר י' זוסמן, סדרי הגדין האזרחי, מהדורה שביעית, סע' 120-121, 266-267). ג. ב"כ הנתבעת מבקשת לסמוך על תקנה 84 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), לפיה, אין צורך בהכחשת הנזק, שכן חזקה כי שעור הנזק לעולם מוכחש על ידי הנתבע. אולם כאן, אין לנו ענין בהכחשת שעור הנזק, אלא בשאלה מי רשאי לתבוע בגינו. פרשנות כמו זו המוצעת ע"י ב"כ הנתבעת, לתקנה 84 לתקנות, היא רחבה מדי, הן לפי ניסוחו של הסעיף הדן בשעור הנזק והן לפי מטרתו. תקנה 83 לתקנות קובעת את הכלל, שכל טענה שלא הוכחשה בכתב ההגנה, רואים אותה כטענה שהנתבע מודה בה. תקנה 84 לתקנות, קובעת חריג לכלל, לענין שעור דמי הנזק בלבד. פרשנותה של הנתבעת לתקנה 84 לתקנות, היתה מאפשרת לנתבע להמנע מהגשת כתב הגנה, מאחר שבסופו של דבר כל הטענות קשורות כך או אחרת לדמי הנזק, שהם גם תוצאתו של הדיון המשפטי (ראה: ספרו הנ"ל של ד"ר זוסמן, סע' 217). ד. ב"כ התובעת הוסיפה וטענה בסיכומיה, כי הנתבעת הינה גוף מונופוליסטי בתחום הובלת מטענים מהסוג בו אנו עוסקים וככזו, חלה עליה חובת זהירות וחובת תום-לב כבדות מאלו החלות על גופים מסחריים אחרים. טענה זו, אין דינה להשמע אף היא, מאחר שנטענה לראשונה בסיכומים, ולא הובאה לפני כל תשתית ראייתית שתאמת את טענות התובעת, כי לענין הנדון, הנתבעת מהווה ספק יחיד בתחום. 5. אחריות הנתבעת: א. קיומו של נזק ושעורו אינם מוסכמים על הצדדים, אולם, בטרם אדון בשאלה זו, ראיתי לנכון להקדים ולדון באחריות הנתבעת לנזק, שכן, תשובה שלילית בשאלת האחריות, תייתר את הדיון בשעור הנזק. ב. אין מחלוקת, כי הדין החל על הסכסוך שלפנינו הוא, חוק התובלה האווירית, תש"ם1980- (להלן: "החוק"), שבסעיפים 2 ו3- מחיל את הוראות האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אוירית בינלאומית, שנחתמה בורשה, ביום 12.10.1929 (להלן: "אמנת ורשה") כפי שתוקנה בפרוטוקול האג, ביום 28.9.1955 (להלן: "הפרוטוקול"). סעיף 10 לחוק, קובע ייחוד עילה לפיו ובהתאם לאמור בו, אחריות מוביל לפי החוק שוללת כל עילה לפי חוק אחר. סעיפי אמנת ורשה הרלוונטיים לענייננו הם: סעיף 18, הדן באחריותו של מוביל לנזק שנגרם למטען, סעיף 19 העוסק באחריות המוביל לנזק שנגרם כתוצאה מאיחור בתובלה אווירית וסעיף 20, הקובע באלו מקרים יהיה המוביל פטור לחלוטין מאחריות. טוענת ב"כ הנתבעת, כי למעט העובדה שלא הוכח גובה נזק, גם אם היה מוכח, לא היתה הנתבעת חבה בגינו, שכן התקיימו תנאי סעיף 20 לאמנת ורשה ולכן, היא פטורה מאחריות לנזק. ג. נבחן תחילה את לשונו של סעיף 20 לאמנת ורשה, כפי שתוקן בפרוטוקול האג: "לא ישא מוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם". מלשונו של הסעיף עולה דרישה מחמירה מאד, לנקוט ב"כל האמצעים הדרושים למניעת הנזק". פרשנות מילולית דווקנית לביטוי זה, לוקה בכשל לוגי מסויים, כפי שעמד על כך בית המשפט המחוזי בארה"ב, בפסק-הדין בענין, Manufacturers Hanover Trust Company v. Alitalia Airlines, 429 F. Supp. 964, 967 (1977): “...this Court concludes that the phrase “all necessary measures” cannot be read with strict literality, but must, rather, be construed to mean “all reasonable measures”. After all, there could scarcely be a loss of goods - and consequently no call for operation of Article 20 - were a carrier to have taken every precaution literally necessary to the prevention of loss. Nor, on the other hand, may a carrier escape liability under Article 20, ... by demonstrating no more than its recourse to some - as opposed to all - reasonable measures”. נטל ההוכחה לכך שהמוביל - קרי: הנתבעת - נקט בכל האמצעים הסבירים, מוטל עליו. לא די בכך שיוכיח שנקט באמצעים סבירים בלבד, אלא עליו להוכיח שנקט בכל האמצעים הסבירים, כפי שנאמר בספרם של Air law (London, 4th ed. By P. Martin & Others, 1997) p. 117 Showcross & Beaumont: “It is not sufficient for the carrier, who has the burden of proof, to show that he and his servants and agents took the normal precautions if, in the circumstances as they developed, additional measures were required”. ברוח זו פסק אף Bingham J. בפסק-הדין בענין Swiss Bank Corporation v. Brink’s-Mat LTD. [1986] 2 Lloyd’s Rep. 79 . שם קשר השופט את רמת ההתנהגות הנדרשת מהמוביל, כדי להנות מפטור מאחריות לפי סעיף 20 לאמנת ורשה, שהיא רמת התנהגות הגבוהה ברמתה מהעדר רשלנות רגילה, עם הגבלת גובה האחריות, שבסעיף 22 לאמנת ורשה (שם בעמ' 97). שאלה העולה מתוך פרשנות זו של הסעיף היא, מה הם אותם אמצעים סבירים, בהם יש לנקוט, על מנת לעמוד בתנאי הסעיף. הדעה הרווחת בפסיקה שהובאה לעיל ובספרות הדנה בכך גורסת, כי מידת הסבירות נמדדת, לפי יחס של עלות מול תועלת, קרי, היחס שבין עלות האמצעי, לבין הנזק שימנע. כפי שנקבע בספרם של Showcross & Beaumont ,Air Law (שם): “The measures must be apt in respect of the damage which did in fact occur”. וכך גם בפסק הדין Manufacturers Hanover Trust Company v. Alitalia Airlines הנ"ל (שם): “In short, Article 20 requires of defendant proof, not of a surfeit of preventatives, but rather, of an undertaking embracing all precautions that in sum are appropriate to the risk, i.e., measures reasonably available to defendant and reasonably calculated, in cumulation, to prevent the subject loss". ד. במקרה שלפנינו, במבט ראשון, אין זה נראה הגיוני, שננקטו כל האמצעים הסבירים למניעת הנזק. הובלה ללונדון, שדרכה לארוך שעות ספורות בלבד, נמשכה בפועל מעל 24 שעות, גם לפי גרסת הנתבעת בדבר מועד הגעת המשלוח ליעדו וזאת, מרגע המראת המטוס, לאחר תיקון התקלה. לכן, גם אם נראה את הטיפול שבוצע במטוס כהכרחי ומהיר, עדין לא הוכיחה הנתבעת, שנקטה בכל האמצעים הסבירים, לצמצום האיחור בהגעת המשלוח ליעדו. ב"כ הנתבעת סומכת בסיכומיה על דעתם של המלומדים בספר Showcross & Beaumont Air Law (שם), כדי להוכיח כי מבחינתה נקטה הנתבעת בכל האמצעים הדרושים, וכלשונם: “A carrier may, however, be able to rely on the article 20 defence when, some mechanical trouble or other circumstances having led to the cancellation of a flight, he promptly explains matters to the intending passengers and provides tickets on another airline’s flight to the same destination”. אמנם בכל הנוגע לתקלה הטכנית במנוע, שבגינה חזר המטוס ונחת בנתב"ג, יתכן מאד כי היתה הנתבעת נהנית מההגנה שפורש סעיף 20 לאמנת ורשה, אולם, משנכשלה להוכיח, מעבר לכך, כי לא היתה קיימת אפשרות סבירה להוביל את המטען בדרך מהירה יותר, שוב נשמטת ממנה ההגנה שמעניק סעיף 20 לאמנת ורשה. גם האסמכתא הנ"ל קובעת, כי במקרה של תקלה טכנית, יש לתת לנוסעים (ובמקרה שלנו, למטען) כרטיסים לטיסה בחברה אחרת לאותו יעד, דבר שלא נעשה במקרה דנן. הנתבעת אף לא הביאה כל ראיות לכך, שפתרון כזה לא היה אפשרי, או סביר, בנסיבות שהתקיימו באותו יום. לו היתה הנתבעת מציגה בפני מערכת שיקולים מלאה, המובילה לכך, כי הובלת המטען נעשתה בצורה הסבירה ביותר באותן נסיבות, יכולתי להתייחס לשיקול הדעת שהופעל, לבחנו, ולהתייחס לשאלה, האם אמצעי שלא ננקט צריך היה לנקוט בו. אולם, לא הוצג בפני שיקול דעת כלשהו, בנוגע לסיבות שבגינן בחרה הנתבעת להוביל את המטען בצורה בה עשתה זאת. היחידה ששפכה מעט אור על הסיבות לדרך ההובלה בה נקטה הנתבעת, היתה גב' מלצר, מנהלת יחידת תביעות בנתבעת. אולם, גם לאחר שמיעת עדותה, עדין רב הנסתר על הנגלה. לפי עדותה, לא ברור האם היו אלטרנטיבות נוספות, מה הן היו ומה היתה עלותן, אל מול התועלת שבהן (ראה עדותה: בעמ' 11-12 לפרטיכל). גם העדים האחרים לא הצליחו במשימה בה כשלה הגב' מלצר, כך שלמעשה, לא טרחה הנתבעת להוכיח בפועל, כי נקטה בכל האמצעים הסבירים למניעת האיחור ומשלא טרחה בכך, ודאי שגם לא הצליחה. ה. מכל האמור לעיל, מתבקשת המסקנה, כי טענת הנתבעת לקיומו של החריג לאחריות החמורה שמטילה אמנת ורשה על המוביל האווירי, לפי סעיף 20, דינה להדחות. ו. טענה נוספת שהעלתה הנתבעת היא, כי לא נשלחה הודעת מחאה, בזמן המתחייב מסעיף 26 לאמנת ורשה, קרי, עד 14 יום מיום קבלת הטובין. הן מתצהיר העדות הראשית של גב' ראודור (סעיף 3) והן מתצהירו של מר ג'ון קוברסקי (סעיף 12) עולה, כי נשלחו לנתבעת כבר ביום קבלת המטען, שתי הודעות מחאה. בהעדר כל טענה מפורשת מפי הנתבעת, למעט האמירה הכללית, כי לא נשלחו הודעות מחאה במועד, אני רואה בעדויות העדים הנ"ל הוכחה לכך, שאכן הודעות המחאה נשלחו, בהתאם להוראות סעיף 26 לאמנת ורשה. 6. גובה הנזק: א. לפני שאדון בשאלה, האם הוכח הנזק וגובהו, אתייחס לטענת הנתבעת, כי הנזק שנגרם כתוצאה מהאיחור בהגעת המטען, הינו נזק מרוחק, שלא היה על הנתבעת לצפותו מראש. סעיף 19 לאמנת ורשה קובע: "המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אוירית של נוסעים, כבודה או טובין". אין בסעיף זה כל הגבלה על אחריות המוביל לנזק צפוי בלבד, ההגבלה היחידה שיש באמנה לאחריות המוביל, היא זו שבסעיף 20 לאמנת ורשה. אולם, הנתבעת לא הצליחה להוכיח התקיימות תנאיו, כאמור, ולכן, אין מקום להגבלת אחריות המוביל מעבר לתחומי סעיף 20 הנ"ל. הפרשנות הזו איננה פרשנות לשונית דווקנית, אלא יש בה כדי למלא אחר מטרות האמנה, שהן, בין היתר, הטלת אחריות חמורה על מוביל אווירי, מצד אחד, תוך הגבלת גובה אחריות זו, מצד שני, כפי שניתן לראות בדברי השופטJ. Bingham בענין Swiss Bank v. Brink’s-Mat הנ"ל, בהתייחסו לנטל ההוכחה הכבד שעל המוביל, הרוצה לחסות בצלו של סעיף 20: “That is the price he pays for the limitation of liability” (p. 97). וכך גם בדברי השופט ד' לוין, בע"א 192/83, פ"ד לח (4) 57, 63: "כנגד האחריות המוחלטת האמורה, שהיא כמובן לטובתו של הניזוק, בא סעיף מגביל, שבא לאזן את הדברים לטובת המוביל, והכוונה לסעיף 22". דברים אלו התייחסו לסעיף 18 לאמנת ורשה ולא לסעיף 19 הנדון כאן, אך לעניננו אין לכך משמעות. השאלה של ריחוק הנזק יכולה להשקל, במסגרת סבירות האמצעים שיש לנקוט כדי להנות מהגנת סעיף 20 לאמנת ורשה. ככל שהנזק בו דנים רחוק יותר, כך רמת סבירות האמצעים שיש לנקוט בהם על מנת למונעו תרד, ולהפך, כך ששאלת ריחוק הנזק תשפיע בעקיפין על חבות המוביל. במקרה שבפנינו, לא הוכח כלל שננקטו צעדים כלשהם למניעת הנזק ולכן, גם אם הנזק איננו ממש ישיר, לא יכולה הנתבעת להנות מהגנת סעיף 20 לאמנת ורשה. ב. בנוסף, אינני מסכימה גם לגופה של טענת ב"כ הנתבעת בדבר ריחוק הנזק. מוביל המאחר בהובלת מטען ליעדו יכול לצפות, כי איחור כזה יגרום נזק לנשגר או לשוגר, ביחוד כשמדובר במטען נפסד, כמו זה שלפנינו, שאורך חייו מוגבל. טוענת ב"כ הנתבעת, כי מרשתה לא יכולה היתה לדעת, כי האיחור במשלוח יביא להפסד עקב איחור יום שני, שהוא יום השוק. אינני סבורה שעל מנת לחייב בפיצויים על המזיק לצפות בדיוק את הנזק שיגרם. גם סעיף 76 (1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] איננו כולל דרישה כזו. מוביל יכול לצפות, כי איחור בהובלת המטען ליעדו יגרום נזק לנשגר, דומה לזה שנגרם בפועל, גם אם אינו בקיא בפרטי העסקאות, שעורכים השוגר והנשגר. ג. כאן ברצוני לציין, כי בצד הטלת אחריות חמורה על המוביל באמנה, מגבילה היא אחריות המוביל לסכום מסוים. לאחר שהגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח, כי מתקיים בעניננו החריג לאחריות, שנקבע בסעיף 20, הרי משהוכח נזק, אין עוד צורך לדון בגבהו, שכן אמנת ורשה (בסעיפים 22. 2. א. ו- 22. 5.) קובעת מה יהיה גובה הפיצוי לכל קילוגרם מטען. שני הצדדים התעלמו מהוראות האמנה לענין זה וטענו לשאלה אם הוכיחה התובעת את הנזק הנטען. לפיכך, יש לראותם כמסכימים לכך, שהתובעת זכאית למלוא הנזקים הנטענים, אם אלו הוכחו על ידה, ולא לסכום המוגבל לפי האמנה. ד. לטענת ב"כ הנתבעת, התובעת לא הצליחה להוכיח לא את הנזק ולא את גבהו. טענתה נסמכת על מחדלה של התובעת להציג מסמכים, המפרטים את מחירי המכירה בפועל של הפרחים במשלוח הנדון, לעומת מחירי המכירה שלהם בשוק של יום ב'. ב"כ התובעת מבחין בסיכומיו בין הוכחת הנזק, לבין הוכחת גובהו, וטוען, כי הנתבעת מודה למעשה בקיומו של נזק, אלא חולקת על שיעורו. לאחר עיון נוסף בסיכומי ב"כ הנתבעת, מסכימה אני להבחנה זו. למרות שבכותרת לסעיף 18 שבסיכומיה מכריזה ב"כ הנתבעת, כי לא הוכח נזק, מתוכן הסעיף משתמע בבירור, כי כוונתה היתה, שלא הוכח שעור הנזק ולא כי לא הוכח הנזק עצמו (ראה: הסיפא לסעיף 20 לסיכומי ב"כ הנתבעת). אולם, בכל מקרה, די באי-הוכחת גובה הנזק, כדי להביא לדחית התביעה. ה. אשר להוכחת גובה הנזק, מנסה התובעת להנות משני העולמות, מצד אחד, היא טוענת, כי החישוב המדויק של הנזק ניתן בעדותו ובסעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית של מר קוברסקי (סעיף 40 לסיכומיה וסעיף 29 לסיכומי התשובה), מצד שני, היא מתבססת על אסמכתאות משפטיות שתוכנן הוא, שבמקום בו הנזק אינו ניתן לכימות מספרי מדויק, אין לדרוש מהנפגע להוכיח את שיעור הנזק המדויק, ומכך מבקשת התובעת ללמוד לעניננו, כי אין לדרוש מהתובעת להוכיח בדייקנות את הנזק שנגרם (סעיף 32 לסיכומי התשובה). ממאי-נפשך, אם הנזק ניתן לכימות מדויק, כפי שמסביר ב"כ התובעת בסיכומיו, היה על התובעת להתכבד ולהוכיחו בדווקנות, אם, לעומת זאת, שעור הנזק אינו ניתן להוכחה מדויקת, כיצד טוען ב"כ התובעת שניתן חישוב מדויק של הנזק. ו. אני בדעה, כי נזק מהסוג שנטען לפנינו, הוא נזק הניתן להוכחה מדויקת, ברמת וודאות גבוהה. התובעת טוענת, כי מניעת האפשרות למכור את הפרחים ביום השוק, הביאה להפסד של 30% ממחירם הרגיל ביום השוק. די היה להביא מסמכים, שלפי עדותו של מר קוברסקי היו בנמצא, או שעדיין ישנם ברשות התובעת (ראה: עמ' 6 לפרטיכל, ש' 11-12, עמ' 7 לפרטיכל,, ש' 8-9, עמ' 8 לפרטיכל, ש' 12-14, ש' 25-26), המתעדים את מחיר המכירה של הפרחים מאותו משלוח, מול מחירם של אותם פרחים ביום השוק שלפני כן, כדי להוכיח את ההפסד שנגרם בגין איחור יום השוק. גם לגבי הפרחים שהוחזרו מרשת Spencer &Marks , ניתן היה להביא מסמכים, המוכיחים, באופן בלתי משתמע לשתי פנים, מה היה מחירם וכמה יחידות הוחזרו ולהגיע לחישוב סכום מדויק. אף לא אחד מתוך כל המסמכים האפשריים הללו לא הוצג וזאת, ללא כל הסבר סביר. ב"כ התובעת מנסה להסתמך על ההלכה הפסוקה, המאפשרת לבית המשפט לפסוק פיצויים, גם כאשר גבהם לא הוכח באופן מדויק, אולם לא בכל מקרה, כפי שקובע השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 355/80, פ"ד לה (2) 800, 809: "... באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא יפסק לו פיצוי". מאחר שבמקרה דנן ניתן היה, כאמור, להביא נתונים מדויקים לגבי שעור הנזק, אם אקבע שהתובעת נכשלה בהוכחת שעור הנזק המדויק, אין לפסוק לה פיצוי. ז. ב"כ התובעת טוען בנוסף, כאמור, אם כי בסתירה לטיעון האחרון שלו, כי הנזק הוכח במדויק, באמצעות עדותו ותצהירו של מר קוברסקי. ב"כ הנתבעת, החולקת על כך ומבססת טענותיה על כלל 'הראיה הטובה ביותר' (the best evidence rule), שמשמעותו, כי אין לקבל עדות משנית על תכנו של מסמך, אלא את המסמך עצמו בלבד (לענין זה, ראה דיון נרחב בע"פ 869/81, פ"ד לח (4), 169, 203). המסמכים אליהם מתייחסת ב"כ הנתבעת, הם אלו שהוזכרו בעדותו של מר קוברסקי (עמ' 8 לפרטיכל). מדובר בדו"חות של סוכני התובעת, המפרטים מה היו מחירי הפרחים, לו היו נמכרים ביום ב' כמתוכנן ומה היה מחיר המכירה שלהם בפועל, בימים ג' ו-ד' ולגבי הסחורה שהוחזרה והושמדה, דובר על מסמכים המוכיחים, מה היה מחיר המכירה שלהם ומסמכים המוכיחים את הכמות שהוחזרה. ב"כ התובעת ניסה להראות שבפנינו חריג לכלל הנ"ל, מאחר שמר קוברסקי סיים עבודתו אצל התובעת ונוצר קושי טכני בהבאת המסמכים הנ"ל מלונדון. כן מפנה ב"כ התובעת תשומת הלב למברק, שנשלח סמוך למועד קרות הנזק (נספח ג' לתצהירו של מר קוברסקי), בו מפרט מר קוברסקי את אופן חישוב הנזק וטוענת, שיש לראות בו הוכחה מספקת לעניננו. אולם, המברק עצמו, מתבסס על הדו"חות השונים שציין מר קוברסקי בעדותו ולכן, כמו עדותו של העד, כך גם המברק, הינו בגדר ראיה משנית (ראה: ע"פ 869/81 הנ"ל בעמ' 206), שאין לקבלה לפי הכלל, אלא אם כן הוכח אחד החריגים. מעבר לכך, מתוך עיון במברק עצמו, נראה, כי מדובר בהערכת נזק בלבד, שאינה בהכרח מדויקת, לפחות לגבי הנזק שנגרם בגין המכירה בימים ג' ו-ד', במקום יום ב' כמתוכנן: “THE BALANCE OF THE GYP 293 CARTONS X 300 STEMS (AVERAGE PER CARTON) WAS ONLY SOLD BY OUR AGENTS ON TUESDAY AND WEDNESDAY WHICH ARE VERY POOR MARKET DAYS. FOR THIS QUANTITY OF GYP WE ESTIMATE A LOSS OF ATLEAST 30% OF THE MARKET PRICE ON MONDAY MORNING”. (ההדגשות שלי - ר.מ.) כאמור, בכדי לקבל כל אחת מהראיות הללו, שומה היה על התובעת להוכיח, כי התקיים אחד החריגים לכלל, וכאן, למעט טענתה הסתמית של התובעת בסיכומיה, בדבר קושי טכני בהבאת המסמך המקורי, לא באה כל ראיה לכך. למותר לציין, כי גם טענה אחרונה זו, לא נתמכה בתצהיר. יחד עם זאת, יוער, כי אין באמור, כדי לשלול מהימנותן הראיות שהובאו וביחוד עדותו של מר קוברסקי, אשר אמנם מהימנה עלי, אך לא ניתן לבסס עליה את הממצא המבוקש. ח. הכלל הפוסל הגשת ראיות משניות להוכחת תכנו של מסמך, כל עוד לא הוכח כי בלתי אפשרי להגיש את המסמך המקורי, רוכך בפסיקת השנים האחרונות, עם העברת הדגש משאלות של קבילות ראיות לשאלות בדבר משקלן (ראה: ד"נ 23/85, פ"ד מב (4) 309, 333), אולם, בעיקרו, נותר הכלל על כנו. בע"פ 595/79, פ"ד לד (3) 35, התקבלה ראיה משנית, להוכחת קיומו של שטר, שהיה שנוי במחלוקת ומשהתקבל העתק כראיה קבילה לעצם קיומו של השטר והוכח, כי ההעתק בוצע בידי אדם אמין, התקבל ההעתק גם כראיה לתוכנו. אולם, גם שם נאמר, כי כאשר מבקשים להוכיח תוכנו של מסמך, להבדיל מעצם קיומו, יש להציג את המקור שלו, פרט למקרים חריגים, בהם אבד המסמך, או הושמד (שם בעמ' 41). בע"פ 869/81 הנ"ל סוקר הנשיא שמגר בהרחבה את הדעות השונות באשר לכלל הראיה הטובה ביותר, ובסיכום הוא אומר (עמ' 206): "על-כן יש מבין חכמי המשפט שהתבטאו, כי כל שנותר מכלל הראיה הטובה ביותר הוא, כי המקור של מסמך פרטי (להבדיל ממסמך ציבורי) צריך להיות מוגש לבית המשפט כדי להוכיח תוכנו, אלא אם ניתן להסביר העדרו של המקור, הא ותו לא". למרות הריכוך שחל עם השנים בכלל הראיה הטובה ביותר, הרי שגם לפי הדעות המקילות ביותר שנסקרו שם, לא ניתן לקבל עדין את עדותו של מר קוברסקי ואת המברק ששלח ובהם פרוט אופן חישוב הנזק, שכן, לא ניתן לראות בטענה, שהועלתה בסיכומי ב"כ התובעת, בדבר הקושי הטכני בהבאת המסמכים באופן סתמי ולא מספק, כהסבר לאי הצגתם בפני. זאת בפרט לאחר שב"כ התובעת ביקש, בישיבת קדם-המשפט מיום 30.11.95 (עמ' 3 לפרטיכל), כי יאופשר לו להגיש תצהיר עדות נוסף של עד מאנגליה ועולה מכך, כי ניתן היה להגיע למסמכים, כפי שניתן היה להגיע לעד. ט. מחדלה של התובעת בהצגת המסמכים המוכיחים את הפסדיה ובעקבות זאת, פסילת כל יתר הראיות שהגישה לענין זה, מצטרף להעדר טענה מצדה בדבר הפיצוי המגיע לה לפי סעיף 22 לאמנת ורשה, כפי שראינו לעיל. לכן, אפילו לסכום שנקבע באמנה היא אינה זכאית, משלא טענה לגביו דבר. לענין זה, דומה המצב להעדר טענה בדבר פיצוי מוסכם בחוזה, שאז אם לא יוכח הנזק יצא התובע קרח מכאן ומכאן, כפי שקרה במקרה שבפנינו (ראה: ספרו הנ"ל של ד"ר זוסמן, סע' 255). 7. בסיכום: לנוכח האמור לעיל, אין מנוס אלא לדחות את התביעה על כל חלקיה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך של 5,000 ש"ח, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקיים מרביים החל מהמועדים הנקובים לצדם ועד מועד התשלום בפועל. משלוח