פסק דין עובדות וטענות הצדדים חברת לב אשדוד בע"מ (להלן: "לב אשדוד") הינה הבעלים ובעלת זכויות הניהול בקניון באשדוד. חלק מהחנויות הוחכרו בחכירה לדורות, וחלקן מושכרות על ידי לב אשדוד מעת לעת בחוזי שכירות. הן בחוזי החכירה לדורות והן בחוזי השכירות הרגילים מוגדרות מטרות שכירות מסויימות, ונאסר על השוכר או בעל זכות החכירה להפעיל בחנותו עסק שונה מזה הקבוע בתנאי החוזה. בחוזי השכירות נטלה על עצמה לב אשדוד התחייבות כי לא תתיר לנהל בקניון עסק שעיסוקו העיקרי יהיה אחת מהמטרות המפורטות בחוזה. התובע שכר מלב אשדוד חנות, כשמטרת השכירות הוגדרה בחוזה כחנות לממכר לבני נשים, בגדי ים ופיג'מות (נספח ג' לכתב התביעה). בסעיף 3.3 התחייבה לב אשדוד כי לא תתיר "ניהול עסק אשר עיסוקו העיקרי יהיה אחת מהמטרות המפורטות". נתבעת 2 (להלן: "אורלי") חכרה מדורון ושרה ליבנה חנות בקניון, ובכוונתה לנהל בה עסק של ממכר לבני נשים. בסעיף 25 בחוזה החכירה בין לב אשדוד לדורון ושרה ליבנה נקבע: "הנכס נמכר בזאת לחוכר בתנאי שהעסק אשר יתנהל בו יהא מכירת בגדי אופנה. כל שינוי משימוש בנכס אסור אלא אם כן החברה נתנה לכך אישור מראש ובכתב. תנאי זה מהווה תנאי עיקרי מהסכם, והפרתו מהווה הפרה יסודית של ההסכם". בסעיף 2 בחוזה חכירת המשנה בין דורון ושרה ליבנה ובין אורלי נקבע: "והואיל והמוכר חתם על הסכם ניהול עם חברת הניהול לב אשדוד בע"מ אשר קובע את התנאים להפעלת החנות. והואיל והקונה קרא את הסכם הניהול והוא מכיר אותו היטב ומודע לכתוב בו, ובמיוחד לעסק אותו ניתן לנהל בחנות". התובעים רואים בפתיחת חנות לבני נשים על ידי אורלי הפרת חוזה מצידה של לב אשדוד וגרם הפרת חוזה מצידה של אורלי, ומכאן תביעתם לצו מניעה שיאסור על ניהול חנות לממכר לבני נשים בחנותה של אורלי. עמדות הנתבעים לב אשדוד אינה מתנגדת למתן הצו. אדרבא, גם לדידה מימוש תכניתה של אורלי לפתוח במושכר שברשותה בקניון חנות ללבני נשים מהווה הפרת התחייבות חוזית המצדיקה מתן צו מניעה. אורלי עומדת על זכותה לנהל בעיסקה חנות לממכר לבני נשים, ואלו הן טענותיה: א. ניהול חנות ללבני נשים בקניון על ידי אורלי אינו גורם להפרת החוזה בין המבקש ללב אשדוד מפני שהתחיבותה של לב אשדוד מתייחסת אך ורק לחנויות שישארו בשליטתה, ואינה מתייחסת לחנויות שנמכרו, כמו זו שהוחכרה לאורלי. ב. חנות לממכר לבני נשים כלולה בהגדרה של חנות לממכר בגדי אופנה. ג. אחד מיסודות העוולה הנזיקית של גרם הפרת חוזה הוא שמעשה הנתבע נעשה ללא צידוק. לטענת אורלי רכישת זכות החכירה מדורון ושרה ליבנה מהווה צידוק ראוי לגרם הפרת החוזה בין המבקש ללב אשדוד. ד. התחייבות לב אשדוד לא להתיר פתיחת חנות נוספת לממכר לבני נשים בקניון הינה הסדר כובל כמשמעותו בסעיף 2(א) לחוק ההגבלים העסקיים תשמ"ח - 1988, ועל כן ההתחייבות בטלה ואינה ניתנת לאכיפה. ה. עילת התביעה של התובעים כלפי אורלי הינה עוולה נזיקית על פי סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובנזיקין סעד הציווי נחשב לסעד משני, ומאחר וניתן לפצות את התובעים בכסף, אין ליתן את צו המניעה המבוקש. דיון המחלוקות בין הצדדים הינן בעיקרו של דבר מחלוקות משפטיות, לבד ממחלוקת אחת שיש בה גם היבט עובדתי והיא, פרשנות המונח "עסק למכירת בגדי אופנה" בהגדרת מטרת השכירות בסעיף 25 ג' בחוזה החכירה המתייחס לחנותה של אורלי. אפתח בשאלה פרשנית זו. אכן, לבני נשים אף הם בכלל בגדים, וגם בהלבשה תחתונה קיימת אופנה, ובמיוחד בלבני נשים. עם זאת דעתי היא שבלשון בני אדם חנות לממכר בגדי אופנה הינה חנות לממכר הלבשה עליונה אופנתית, ומונח זה אינו כולל חנות לממכר לבני נשים. לבני נשים הינו תחום התמחות נפרד, שמקובל להגדירו באופן מובחן מהמונח "בגדי אופנה". לפיכך, אני סבור כי אומר דעתם של הצדדים הוא שבהגדרת מטרת השכירות כ"חנות לממכר בגדי אופנה" כוונת הצדדים היתה לחנות שעיקר עיסוקה במכירת הלבשה עליונה אופנתית בלבד, אף כי אין מניעה שכמוצר לוואי בחנות כזו ימכרו גם לבני נשים. לפיכך ניהול עסק המוגדר כחנות לממכר לבני נשים בחנותה של משיבה 2 אינו מתיישב עם הגבלת השימוש בחנות זו בחוזה החכירה בין משיבה 1 לדורון ושרה ליבנה למטרת בגדי אופנה, וגורם להפרת התחייבות לב אשדוד כלפי התובע. הסדר כובל סעיף 2(א) מגדיר הסדר כובל כך: "הסדר כובל הוא הסדר הנעשה בין בני אדם המנהלים עסקים, לפיו אחד הצדדים לפחות מגביל עצמו באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בינו ובין הצדדים האחרים להסדר, או חלק מהם, או בינו לבין אדם צד שאינו צד להסדר". כדי שסעיף הגבלה ייחשב להסדר כובל עליו לקיים את כל התנאים הבאים: א. ההסדר נעשה בין בני אדם המנהלים עסקים. ב. אחד הצדדים מגביל עצמו. ג. ההגבלה היא כזו העלולה למנוע או להפחית תחרות בעסקים. ד. הפגיעה הצפויה בתחרות הינה בין הצד עליו הוטלה המגבלה לבין הצדדים האחרים להסכם, או בינו לבין אדם שאינו צד להסדר. ענייננו בהסדר בין אנשים המנהלים עסקים. לב אשדוד הגבילה את עצמה כשהתחייבה לא להתיר פתיחת חנות נוספת ללבני נשים בקניון, והגבלה זו עלולה לפגוע בתחרות. נמצא כי שלושה התנאים הראשונים התקיימו. האמנם התקיים גם התנאי הרביעי? נראה לי שהתשובה לכך שלילית. לב אשדוד אינה עוסקת במכירת לבני נשים וממילא הפגיעה הצפויה אינה בתחרות בין הצדדים להסדר. החלופה האחרת היא, שההגבלה פוגעת בתחרות בין הצד שעליו הוטלה ההגבלה לבין אדם שאינו צד להסדר. כאמור מי שעליו הוטלה ההגבלה היא לב אשדוד, ומאחר וזו אינה עוסקת במכירת לבני נשים, לא התקיים התנאי החילופי לפיו ההגבלה פוגעת בתחרות בין לב אשדוד לבין אדם שאינו צד להסדר. לפיכך, לדעתי אין מדובר בהסדר כובל במובנו של סעיף 2 (א) לחוק. התובעים טוענים כי אפילו תאמר שענין לנו בהסדר כובל על פי סעיף 2(א), חל סעיף הפטור הקבוע בסעיף 3(3) לחוק, המעניק פטור להסדר בין מי שמקנה זכות במקרקעין לבין מי שרוכש את הזכות, שכל כבילותיו נוגעות לסוג הנכסים או השירותים בהם יעסוק רוכש הזכות באותם מקרקעין. טענה זו אינה מקובלת עלי מפני שהחוזה בין התובע ללב אשדוד כולל לא רק כבילות לגבי סוג הנכסים או השירותים בהם יעסוק רוכש הזכויות במקרקעין, אלא גם כבילה המגבילה את זכותו של מעניק הזכות - לב אשדוד, להשכיר חנויות בקניון לניהול עסק של מכירת לבני נשים. כאמור, מסקנתי היא שהמגבלה אותה קיבלה על עצמה לב אשדוד אינה הסדר כובל במובנו של סעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים. גרם הפרת חוזה יסוד מיסודות העוולה על פי סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הוא היות גרם הפרת החוזה "ביודעין ובלי צידוק מספיק". אורלי אינה טוענת כי לא היתה מודעת להתחייבות לב אשדוד כלפי התובע. טענתה היא שהעובדה שלב אשדוד החכירה את החנות בחכירה לדורות, מהווה צידוק לגרם הפרת החוזה בין התובע ללב אשדוד, שהרי זכותה של אורלי בחנות קרובה לזכות בעלות, ואין מקום להגביל את זכות הקניין שלה. איני מקבל טענה זו. זכותה של אורלי בחנות אינה זכות בעלות, כי אם זכות חכירה. אכן, חכירה לתקופה ארוכה, אולם עדיין חכירה, ותנאיה של החכירה הינם כמוסכם בחוזה החכירה, ועל פיהם זכות החכירה מוגבלת ומאפשרת שימוש בחנות רק במסגרת המוסכם בחוזה החכירה בין לב אשדוד לדורון ושרה ליבנה, היינו לחנות לממכר בגדי אופנה. אוסיף כי גם זכות בעלות ניתן לסייג ולהגביל, ומקום שהדבר נעשה ובעלים מסכים להגבלת בעלותו ההגבלה תקפה ומחייבת. לפיכך תוקף ההגבלה על מטרת החכירה של אורלי אינו נגרע בשלכך שמדובר בזכות חכירה לתקופה ארוכה. עוד באותו ענין, אורלי טוענת כי את ההגבלה בסעיף 25 לחוזה החכירה בין דורון ושרה ליבנה ללב אשדוד יש לפרש כחלה רק על חנויות המושכרות על ידי לב אשדוד לתקופות קצרות, ולא על חנויות מוחכרות בחכירה לתקופה ארוכה. טענה זו אינה מתיישבת עם לשונו של סעיף 25 לחוזה, אינה מתיישבת עם התחייבות אורלי בחוזה בינה ובין הזוג ליבנה, ואינה מתיישבת עם תכלית המגבלה דנן, שנועדה מבחינת לב אשדוד להותיר בידה פיקוח על תמהיל העסקים הראוי בקניון, ומבחינת התובע למנוע תחרות בעסקו בתוך מתחם הקניון. הסעד הראוי נותרה לדיון טענתה של אורלי כי סעד האכיפה אינו הסעד הראוי, שכן ניתן לפצות את התובעים בכסף על נזקיהם מגרם הפרת החוזה. אכן, בעוולות בנזיקין מקום בו ניתן לפצות את התובע בכסף, הדבר עשוי לגרום לבית המשפט להימנע ממתן צו מניעה. בענייננו אינני סבור שראוי להפנות את התובעים לסעד כספי ולדחות את תביעתם למתן צו מניעה, וזאת משני טעמים: א. אין מדובר במעשה חד פעמי כי אם בעוולה מתמשכת. אם תפתח אורלי חנות לממכר לבני נשים בקניון תמשך ההפרה כל עוד החנות פועלת. הפניית התובע לסעד כספי אינה מעשית, שהרי לא ידוע מה משך ההפרה הצפויה, ואורך תקופת ההפרה הינה מרכיב חיוני בחישוב הנזק. ב. מעבר לשאלת תקופת ההפרה, כימות הנזק כרוך בקושי ניכר, שכן זיהוי השפעת ההפרה על ההכנסות מחנותם של התובעים, ובידוד השפעה זו מהשפעתם של גורמים כלכליים אחרים הינו משימה כמעט בלתי אפשרית. בנסיבות אלו אני סבור כי מן הראוי ליתן את צו המניעה המבוקש. לאור האמור לעיל החלטתי לקבל את התביעה. ניתן בזה צו מניעה האוסר על אורלי לנהל בחנותה בקניון בקניון עסק לממכר לבני נשים. הצו יעמוד בתקפו כל עוד התובעים מנהלים בחנות המושכרת לתובע עסק לממכר לבני נשים. צוויםצו מניעה