יבוא מכולות מצרפת

פסק-דין בעניין נתבעות 1 ו 2 בפניי בקשה, שהגישו הנתבעות 1-2, מארסק ישראל בע"מ ו- Maersk Line (להלן: "המבקשות"), לסילוק התביעה על הסף ולחילופין לעיכוב הליכים, בתובענה שהגישו התובעות, סהרה ע.ט. תעשיות מזון בע"מ והנסיך מפעל לייצור טחינה בע"מ (להלן: "המשיבות"), מחמת התיישנות וקיומה של תניית שיפוט ייחודית. רקע ביום 13.10.06, הוטען מטען של 108 טון שומשום, שעלותו הייתה 77,760 יורו, אשר נשלח ע"י חברת Swissco Industry מצרפת, כאשר הוא מומכל ב- 6 מכולות. ביום 19.11.06, הגיע לנמל חיפה מר ויליאם גרשאן, נציג מטעם המשיבות, על מנת להוביל חלק מהמטען, עם הגעת המכולה לחצרי המשיבות, הבחינו נציגי המשיבות, כי ישנו קרע גדול בחלקה העליון של המכולה, וכי שקיי השומשום אשר נמצאו במכולה נרטבו וניזוקו. טענות המבקשות לטענת המבקשות, התביעה התיישנה, שכן תביעה זו הוגשה ביום 12.11.07, כאשר בכתב התביעה נאמר כי המטען הגיע לנמל חיפה "ביום 23.10.06 או בסמוך למועד זה", ובנסיבות אלה כתב התביעה אינו מגלה עילה, ודין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות מהותית, הקבועה בסעיף III 6 לכללי האג-ויסבי, שכן, התביעה לא הוגשה תוך שנה אחת ממועד מסירת הטובין. כמו כן, צירפו המבקשות, במסגרת תשובתן לתגובת המשיבות לבקשה זו, תעודת שער או פקודת מסירה, הנושאת תאריך 31.10.06 (להלן: "פקודת המסירה"). ועל כן, מרגע זה, טענו המבקשות, כי השחרור הפיסי של המטען אינו תלוי במוביל הימי אלא בנשגר, היכול להחליט שלא לשחרר את המטען מיד, אלא לאחר זמן ובמועד שיהא נוח לו, ובינתיים להמשיך לאחסן את הטובין בנמל או במחסן מורשה. עוד טוענות המבקשות, כי ישנה תניית שיפוט ייחודית, ובסעיף 26 לתנאי שטר המטען נאמר, כי הסמכות המקומית לדון בכל התביעות, עפ"י שטר המטען, נתונה לביהמ"ש בלונדון. טענות המשיבות לטענת המשיבות, התביעה לא התיישנה, שכן, מועד מסירת הטובין היה ביום 19.11.06, ובהתאם לסעיף ההתיישנות בכללי האג-ויסבי, מיום מסירת הטובין למשיבות ועד ליום הגשת התביעה לא חלפה שנה. יתר על כן, לא הייתה כל אפשרות למסירת המטען קודם ליום 12.11.06, שהרי רק במועד זה הונפקה תעודת ליווי למכולה, ועל כן וודאי שמניין תקופת ההתיישנות לא יכול להתחיל לפני מועד זה. לאור הסכמת הצדדים, אפשרתי למשיבות להשיב לתשובת המבקשות, בעניין צירוף פקודת המסירה, אשר צירפו, לראשונה, המבקשות בתשובתן לבקשה זו, ובתשובתן זו טענו המשיבות, כי פקודת המסירה שצירופו הינה בגדר הרחבת חזית אסורה, יתר על כן, המסמך אינו חתום ועל כן אינו יכול לשמש "פקודת מסירה" תקפה, כמו כן, לא ניתן לדעת ממסמך זה אם ומתי נמסר לידי המשיבות, ולפיכך לא ניתן לדעת מתי ניתנה למשיבות האפשרות לשלם מיסי נמל. פקודת מסירה זו, הנושאת מספר (14065448) שונה לחלוטין ממספר תעודת השער המצוין בחשבונית- נספח יג' לכתב התביעה (56129549), ולפיכך, פקודת מסירה זו לא שימשה כלל את שחרור המכולה הנדונה. המבקשות לא הוכיחו כי המשיבות קיבלו פקודת מסירה לידיהן או כי יכלו לקבל את המטען לרשותן, לפני יום 12.11.06 ומשכך לא הוכיחו כי התביעה התיישנה. בעניין תניית השיפוט הייחודית, טענו המשיבות, כי אין כל תניית שיפוט ייחודית בין המבקשות ובין המשיבות, ומוסיפות כי המבקשות בעצמן טענו בכתב ההגנה, כי אין שטר מטען, וכל האמור בו, מחייב אותן, בנוסף, המבקשות טענו בכתב ההגנה, כי המשיבות לא היו שוגרות המטען או הנשגרות של המטען. המשיבות מוסיפות, כי עיון בשטר המטען מראה, כי בלא ספק, המבקשת - מארסק ישראל בע"מ, אינה צד לו ומכאן שאינה כפופה להוראותיו בכלל. לחילופין טוענות המשיבות, כי לעניין זה על ביהמ"ש להשתמש בשיקול הדעת המוקנה לו שלא לאכוף את הוראותיו של הסכם שיפוט, לאור סכומה הקטן יחסית של התביעה, קיומה של נציגות בישראל למבקשת 2. דיון לאחר עיון בבקשה, ובתגובות לה, הנני מגיע למסקנה, כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, וזאת מהנימוקים הבאים: התובעות הגישו את תביעתן כנגד הנתבעות ביום 12.11.07. לאחר עיון בטענות הצדדים, לעניין המועד בו מתחיל מרוץ ההתיישנות, הנני בדעה אחת עם המבקשות, כי המועד ממנו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות, הינו מתאריך 24.10.07 -לאחר פריקתו של המטען פיזית מהאונייה, ולכל המאוחר ביום 31.10.06, המועד בו ניתנה למשיבות פקודת המסירה. תחילה אציין, כי כללי האג-ויסבי, עליהם מבססות המבקשות את בקשתן, הוחלו בישראל בתוספת לפקודת הובלת טובין בים. בענייננו, במרכזה של החלטה זו, עומדת שאלת פרשנות סעיף III(6) לכללי האג - ויסבי (התוספת לפקודת הובלת טובין בים) (להלן: "התוספת") וכלשונו: "...יהיו המוביל וכלי השיט פטורים, בכל מקרה, מאחריות כלשהי לגבי הטובין, אלא אם כן הוגשה תביעה לבית משפט תוך שנה אחת ממועד מסירת הטובין או מן המועד אשר בו אמורים היו להימסר...". סעיף זה שבתוספת קובע תקופת התיישנות מיוחדת, החלה לגבי הובלת סחורות באוניות. נמצא, כי תקופת ההתיישנות על פי תוספת זו הועמדה על שנה אחת, ולא זו בלבד, אלא שבניגוד להתיישנות הדיונית, הקבועה בחוק ההתיישנות, מורה התוספת שלפנינו על התיישנות מהותית, באשר מלשונו של הסעיף הנ"ל עולה, כי היא מפקיעה את הזכות גופה (כב' השופט זלמן יהודאי, דיני התיישנות בישראל, כרך א', עמ' 432, 1991). לעניין התיישנות מהותית, נפסק בע"א 419/71 מנורה חברה לאחריות וביטוח משנה בע"מ נ' מ' נומיקוס, פ"ד כו(2), 527. בהקשר להוראות סעיף III(6) על ידי מ"מ הנשיא זוסמן (כתוארו אז), את הדברים הבאים: "כאן רואה אני מקום להזכיר שבעוד שההתיישנות לפי חוק ההתיישנות היא דיונית בלבד, וסעיף 2 לחוק מורה, כי אין בו כדי "לבטל את הזכות גופה", ההתיישנות לפי סעיף III(6) לתוספת לפקודה היא מהותית (יהיו המוביל והספינה פטורים"), והיא מפקעת את הזכות לחלוטין". כב' השופט זלמן יהודאי, בספרו בעמ' 51, כתב גם: "יש חוקים בישראל, שבהם כלולה הוראה בדבר ביטול הזכות המהותית עם עבור הזמן למימושה. עמדנו לעיל על סעיף III(6) של התוספת לפקודת הובלת סחורות בים. הטמענו כבר בהזדמנות קודמת שתקופות ההתיישנות אשר נקבעו באותם חוקים עומדות ברשות עצמן והן עדיפות על פני הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 במידה ואלו קובעות תקופות התיישנות אחרות. כך עולה במפורש מהוראת סעיף 27 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958". מהאמור עולה, כי באם ייקבע, כי יש לדחות את התובענה של המשיבות מחמת התיישנות, הרי שבענייננו ההתיישנות הינה מהותית ולא דיונית. לאחר בחינת תקופת ההתיישנות המיוחדת החלה לגבי הובלת סחורות באוניות, נותר בפנינו לבחון האם בענייננו התובענה התיישנה ואם לאו עפ"י סעיף סעיף III(6) לכללי האג - ויסבי. בענייננו, השאלה הינה ממתי יש להתחיל במניין תקופת ההתיישנות. מחד, המבקשות טוענות, כי המועד מתחיל מהיום בו נפרק המטען בנמל היעד, או לכל המאוחר ביום בו ניתנה למשיבות פקודת המסירה, מאידך, המשיבות טוענות, כי מועד תחילת תקופת ההתיישנות, הינו המועד בו נמסר המטען לידיהן וכלשונן במועד הנפקתה של תעודת ליווי למכולה. בעניין השאלה מתי מתחיל מניין תקופת ההתיישנות נקבע, בע"א 545/96 Sherudon Exim ltd נ' רשות הנמלים והרכבות, פד"י נג(2) 289, עמ' 321-322, מפי כב' השופט אריאלי כי: "...עם זאת כאשר מוסדרת המסירה והאחריות למטען קודם למשלוח או כאשר נוהג המוביל על-פי דין המקום, מובטח כי לא יוזנח הטיפול במטען ומכאן ניתן לטעון כי נמסר לתעודתו". בהמשך מוסיף כב' השופט אריאלי, כי: "על-פי חוזה ההובלה, אחראית צים לטובין עד פריקתם בנמל היעד, ואצטרף בעניין זה לדבריו של כבוד השופט פינקלמן בבית-משפט קמא, כי לא תספיק פריקה אל עבר המזח סתם, אלא דרושה מסירתם של הטובין לידי גורם מוסמך או מחייב על-פי הדין". "בענייננו מהווה רשות הנמלים גורם מוסמך על-פי דין. פקודת המכס מגבילה את אפשרויות אחסון הטובין המגיעים לחופי הארץ בטרם שולם בעבורם מכס. רשות הנמלים מהווה אחת מהאפשרויות הבודדות שאותן מקצה המחוקק לאחסון כאמור. ואכן, נקבע במפורש בסעיף 14 לפקודת הנמלים [נוסח חדש] כי לא יימסרו טובין ממשמרתו של הממונה על הנמלים אלא אם הומצאה תעודת מפדה של המכס, קרי שולם המכס וכן שולמו כל אגרות הנמל וההיטלים. מכאן, שגם אם הייתה המערערת מעוניינת בהסדר אחסון השונה מההסדרים הקבועים בחוק טרם תשלום המכס, היה עליה להמציא לכל הפחות תעודה כי שולמו האגרות טרם הוצאו הטובין מהנמל. כיוון שכך, הרי שמסרה צים את הטובין לגורם המוסמך היחיד באותה נקודת זמן על-פי החוק". באותו פסק דין הבהיר כב' השופט זמיר, כי: "בכך שצים מסרה את המטען לידי גורם מוסמך ביעד הנקוב בשטר המטען, כלומר לידי רשות הנמלים בנמל אשדוד, יצאה צים ידי חובת המסירה". מהאמור עולה, כי שעה שהמבקשות מסרו את המטען לידי נמל חיפה, שכאמור הינו גורם מוסמך, הרי שהן יצאו ידי חובתן, ומרגע זה ואילך מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות בכל הנוגע להגשת תביעה כנגד המוביל הימי, היינו, המועד הקובע לתחילת תקופת ההתיישנות הינו 23.10.06 ולפיכך, משהגישו התובעות תביעתן זו ביום 12.11.07, איחרו הן במועד הגשתה, ועל כן דין התביעה להדחות מחמת התיישנות. למעלה מן הצורך, אף שאיני נצרך לשאלת תקפותה של פקודת המסירה, לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מוצא לנכון להאיר כי המשיבות לא הציגו כנגד מסמך זה כל פקודת מסירה אחרת, שברשותן, אשר נושאת תאריך אחר, אלא המציאה "תעודת ליווי למכולה", מיום 12.11.2006., שאין לראותה כתחליף לפקודת מסירה, ועל כן יש לראות בפקודת מסירה זו כתקפה למרות שאיני נצרך לה לצורך פסק דין זה. לפיכך, גם אם נלך לגרסה, כי הרגע הרלבנטי שבו יש למנות את תקופת ההתיישנות, הינו המועד בו נמסרת פקודת המסירה למשיבות, הרי שאין בכך בכדי להועיל, שכן, פקודת המסירה ניתנה למשיבות עוד ביום 31.10.06 (נספח 1 לתצהיר התומך בתשובת המבקשות), ואילו התביעה הוגשה ביום 12.11.07, קרי כשבועיים לאחר תום מרוץ ההתיישנות. צודקות המבקשות בטענתן, כי מרגע שניתנה פקודת המסירה, השחרור הפיזי של המטען אינו תלוי במוביל הימי אלא בנשגר. מרגע שקיבלו המשיבות את פקודת המסירה, הן יכלו לפנות אל הנמל בכדי לשחרר את הסחורה. יש לציין, כי קבלת הטענה של המשיבות, יכולה ליצור מצב אבסורדי, שבו המוביל הימי פורק את המטען בנמל היעד, ונמסרת פקודת המסירה ואזי הנשגר יכול על דעת עצמו להחליט אם לקחת את המטען או להשאירו בנמל, ובעצם לקבוע בעצמו מהו המועד שבו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות. כאמור לעיל, לפחות מרגע שניתנה פקודת המסירה למשיבות, יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות, שכן ברגע זה השליטה על המטען עוברת לנשגר, הוא זה אשר קובע אם ברצונו לשחרר את המטען מהנמל ומתי. לעניין זה התייחס ביהמ"ש העליון בע"א 6260/97 פולסקה מורסקה נ' בנק נשיונל דה-פריס, פד"י נז(5) 193, עמ' 221 , וקבע : "בענייננו העובדות כפי שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי הן כי האנייה שהובילה את המטען הראשון הגיעה לנמל אשדוד ב-1.8.1991 וסיימה לפרוק אותו ב-8.8.1991. כפי שהוכח, מרגע שנפרק המטען הראשון הוא עמד למעשה לרשותה של חברת רם והיה בשליטתה. באין הוכחה אחרת ההנחה היא כי מועד המסירה (delivery) או המועד שבו הייתה אמורה להתבצע המסירה, הוא המועד האחרון שבו המוביל מקיים בידו, או היה יכול לקיים בידו, מידה של שליטה ביחס למטענים. לאחר שנתבצעה המסירה - פעולה אשר כשלעצמה צריכה להתבצע בשיתוף פעולה של המוביל ושל הזכאי לקבל את המטען - חדל המטען להיות בשליטת המוביל". ער אני לטענות המשיבות, כי המבקשות הרחיבו חזית בצירוף המסמכים שלא כדין לתשובה. כאמור הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את התביעה גם ללא מסמך "פקודת המסירה", והתייחסות אליו הינה רק למעלה מן הצורך לעניין טענת המשיבות, כי צירוף המסמך הינו אסור, איני סבור כי הדין עימן. בתקנה 241 (ג1) הינה תקנה שהותקנה בתיקון לתקנות, ונקבע בה כי יחולו על התשובה השינויים המחייבים הוראת תקנה משנה (ג). בתקנת משנה ג' כאמור, נאמר מפורשות, כי יצורף תצהיר וכל אסמכתא התומכת בטענתו. יתר על כן, תקנה משנה 241 (א) שהותקנה לפני תיקון תקנת משנה (ג1) אסרה צירוף תצהיר, אך לא אסרה צירוף אסמכתאות למסמכים שיש בידם לתמוך בתשובה. אין כל הגיון לאסור על המבקשות להגיש את המסמך, שכן גם אם הייתה מתקבלת טענתם הדיונית, לא היה בכך כדי למנוע את טענת ההתיישנות המהותית, אותה יכלו הנתבעות להוכיח במהלך שמיעת הראיות, ואם טענה זו כבר מתקבלת, בעת מתן פסק הדין, היה הדבר גורם לכל הצדדים רק הוצאות מיותרות נוספות. לאור כל האמור, אני סבור, כי גם ללא "פקודת המסירה", היה צריך לדחות את התביעה מחמת ההתיישנות, אך כאמור, למעלה מן הצורך גם לפי פקודת המסירה מן הדין לדחותה מטעמי התיישנות. לאור התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הדיון בשאלת תניית השיפוט. סוף דבר 1. התביעה כנגד נתבעות 1,2 נדחית מחמת התיישנות. 2. התובעות ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעות ביחד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪ + מע"מ, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, ומרגע זה ואילך יתווסף אליהם הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום המלא בפועל. יבוא