1. זוהי תובענה לפיצויים כספיים בסך של 100,000 ₪ בגין טענה להטרדה מינית.   רקע עובדתי   2. ביום 10.2.2001 ננשכה התובעת על ידי כלב עת שהתה בחוף הים.   3. כתוצאה מן הנשיכה התנפחה ידה של התובעת.   4. התובעת פנתה לחדר המיון בבית החולים איכילוב בתל-אביב לשם בדיקה.   5. התובעת נבדקה ע"י רופא אשר הפנה אותה לבצוע צילום רנטגן.   6. בחדר הרנטגן ישבו טכנאים וביניהם הנתבע מס' 3, מר חגי קאופמן, והללו השמיעו, כנטען, הערות בוטות המלוות בצחוק לעגני לענין מראיה של התובעת, נתוניה הפיסיים ובעיקר לענין חזה וממדיו.   7. כן העירו הערות משפילות ועולבות, כנטען, לדרך בה היו מקיימים עימה יחסי מין.   8 התובעת טוענת כי התנהגות הנתבע מס' 3 ומעסיקיו הנתבעים מס' 1 ו - 2 מהווה מעשה של הטרדה מינית על פי סעיף 3 (א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1998.   (להלן: "החוק").   9. כן טוענת התובעת כי המעשה המיוחס לנתבעים מהווה עוולה אזרחית על פי החוקים הבאים: א. סעיפים 4,5,6 ו -10 (א) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996.   ב. סעיף 9 (3) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח - 1978 .   ג. סעיף 63 ו/או סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].   ד. חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. 10. לפיכך, מבוקש על ידי התובעת לפצותה על הטרדתה והשפלתה בסך של 100,000 ₪ ולחילופין, לפצותה בהתאם לאמור בסעיף 6(א') לחוק בסכום של 50,000 ₪ אשר אינו טעון הוכחת נזק.   11. הנתבעים טוענים כי אין בהתנהגות מר קאופמן משום הטרדה מינית שכן לא נתקיימו נסיבות המעשה כשם שהובאו בגירסת התובעת.   12. כן טוען הנתבע מס' 2, בית חולים איכילוב - מרכז רפואי ע"ש סוראסקי - כי אינו מעבידם של הטכנאים במחלקת הרנטגן, לרבות של הנתבע מס' 3, ולפיכך אין לחייבו בדין מדעיקרא.   (להלן:"הנתבע" - לאמור, מר קאופמן חגי).   דיון   13. התובעת העידה בתצהיר עדותה הראשית - ת/1 כי כאשר פנתה למחלקת הרנטגן לשם ביצוע הצילום נכנסה לחדר הבדיקה, אשר מעבר לו קיר זכוכית מאחוריו ישבו מספר טכנאי רטנגן, בינהם הנתבע.   14. לעדותה, הנתבע הסתכל עליה ותוך כדי מעבר לחדר הרנטגן מחדר הבדיקה פנה ושאל את חבריו: " ראיתם את החזה שלה, ראיתם?".   15. בעת שחיכתה בחדר הבדיקה שמעה לחשושים נוספים וקולות צחוק מהחדר בו ישבו הטכנאים והכינו את מכונת הצילום.   16. לאחר שבוצע הצילום אמר לה הנתבע להמתין לתוצאות במסדרון הסמוך לחדר הבדיקה, ובזמן ההמתנה שמעה את אחד הטכנאים אומר: "אם הייתי כלב הייתי מביא לה ביס בציצי" ואחד עונה "ואני הייתי מביא לה כמו כלב על ארבע".   17. הקולות נשמעו לתובעת ברורים שכן, לעדותה, הטכנאים דיברו בקול רם תוך שדלתות חדר הבדיקה וחדר הרנטגן פתוחות.   18. התובעת רתחה מזעם ולא יכולה היתה להתאפק, ולפיכך נכנסה לחדר הרנטגן בו ישבו הטכנאים והטיחה בהם כי הינם שפלים וכי אין להם זכות לדבר באופן שכזה על חזה הגדול ולהתבטא בשאר הביטויים.   19. התובעת יצאה נסערת, בתחושה של השפלה ועלבון גדול, ופנתה מיד לחדר המיון לחפש אחר הרופא האחראי, שם נאמר לה כי עליה לפנות בענין התלונה לנציב תלונות הציבור בבית החולים.   20. התובעת פנתה אל מר אבי הסנר, סמנכ"ל בקורת איכות וניהול בבית החולים - וכן פנתה למערכת עיתון "מעריב" ולתוכנית רדיו ברשת ב' "הכל דיבורים".   21. התובעת זומנה ע"י גב' ענת רפפורט, הממונה על טיפול בהטרדה מינית בבית החולים ביום 4.3.2001, שם נערך רישום של תלונותיה - וחומר זה הועבר למר משה שץ, סמנכ"ל למשאבי אנוש ולמינהל בעיריית תל-אביב המוסמך להגיש קובלנה בנדון.   22. ביום 16.5.2001 הוגשה קובלנה כנגד מר חגי קאופמן, רנטגנאי בכיר, על פי סעיף 11 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח - 1978. (להלן: "חוק הרשיות המקומיות").   23. בהחלטתו לנקוט הליך משמעתי כנגד התובע בבית הדין למשמעת של עיריית תל-אביב יפו קבע כדלהלן:   "להגיש לתובע קובלנה על עבירת משמעת שעבר לכאורה בכך שבתאריך 11.2.2001 במהלך טיפול בחולה שהגיעה לצילום רנטגן - התנהג והתבטא כלפיה ולעברה בצורה לא נאותה שאינה הולמת עובד עירייה".   24. ביום 17.5.2001 הוגשה תובענה לבית הדין המקומי למשמעת של עובדי עיריית תל אביב - יפו על יסוד סעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות.   25. בין השאר, נאמר כי על פי עובדות המקרה המהווה עבירת משמעת הגיעה התובעת למחלקת הרנטגן - ובמהלך הצילום בנוכחות שני טכנאים נוספים אמר לה כדלהלן:   "במקום שהכלב נתן לך נשיקה הוא נתן לך נשיכה".   26. כן נאמר כי בהיותה במסדרון שמעה את הנאשם דשם ועמיתיו בחדר הרנטגן שאחת מדלתותיו נותרה פתוחה משמיעים משפטים לא נאותים אודותיה ובעקבותיהם קולות צחוק רמים.   27. בהתנהגות זו, צויין, נהג הנאשם דשם בצורה שאינה הולמת עובד עירייה ופוגעת בתדמיתם ובשם הטוב של העיריה ושל המרכז הרפואי.   28. על אלה, יוחסו לו עבירות על פי סעיף 9 (ד) לחוק הרשיות המקומיות ולפי סעיף ב' (3) לתקנון הכללי לעובדי העירייה.   29. בדיון שהתקיים ביום 10.6.2001 הודה הנתבע בפרטי העובדות אשר יוחסו לו והביע חרטה על כי פגע בתובעת והעליבה.   30. הנתבע הורשע בעבירות לעיל ובגזר הדין אומצה עיסקת טיעון לפיה יש לראות המעשה בחומרה נוכח תפקוד הנתבע החייב בנאמנות ובדיסקרטיות כלפי מטופליו - והעונש אשר הוטל עליו היה נזיפה בתיקו האישי וקנס כספי בסך של 500 ₪ שנוכה משכרו בשני תשלומים שווים ורצופים.   31. מנגד, העיד הנתבע בתצהיר עדותו הראשית נ/1 כי התובעת הגיעה למחלקת הרנטגן לצילום כף היד, כשנכנסה לחדר הצילום שאלה מה ארע - והיא השיבה כי ננשכה ע"י כלב בשפת הים.   32. במענה לכך, השיב, בעדותו, כדלהלן: "במקום שהכלב נתן לך נשיקה הוא נתן לך נשיכה".   33. לדבריו, התובעת צחקה למשמע דבריו והראתה לו את רגלה הימנית שגם שם ננשכה אך לא נדרש לצלמה.   34. אחרי הצילום יצאה, לדבריו, התובעת לכיון חדר ההמתנה והוא נכנס לחדר שבין חדר הצילום לחדר הפתוח. בחדר היו אותו זמן עובדי הרנטגן מר עמיר גנטפריד ובני הזוג מרינה ואלכס בלנק.   35. כל אותו זמן היתה אחת הדלתות שבין חדר הצילום לחדר ההמתנה פתוחה מעת והאחרת - סגורה. כשנכנס לחדר העיר, למיטב זכרונו, שהכלב אולי רצה לעשות משהו אחר ובטעות נשך את התובעת, או הערה דומה.   36. לדבריו, לא אמר את המילה "חזה" או "ציצים" ולא אמר "שאם הייתי כלב הייתי מביא לה ביס בציצי" או "הייתי מעמיד אותה על ארבע" או כל אמירה דומה.   37. לפתע, נכנסה התובעת לחדר וצעקה, למיטב זכרונו, "למה אתם צוחקים עלי? מה אתם חושבים שלא שומעים אתכם בחוץ ?".   38. בנוסף לנתבע, העיד אף טכנאי הרנטגן, מר עמיר גוטפריד, בתצהירו נ/2, כי זכור לו שהנתבע העיר הערה בסגנון "במקום שהכלב ינשך אותה הוא היה צריך ללטף אותה".   39. כן ציין, כי איש בחדר לא צחק ולא הגיב להערה, אך ייתכן שהיו גיחוכים קלים.   40. כן העידו על הארוע בני הזוג מרינה ואלכס בלנק בתצהיריהם נ/3 ו - נ/4 כי זכור להם כי התובעת הרימה קול מחאה אך לא זכור להם מה נאמר ע"י מי מהסובבים או ע"י הנתבע קודם לכן.   41. בחקירותיהם הנגדיות חזרו התובעת, הנתבע ועדיו על עיקר עדותם הראשית.   42. לאחר שקילה ועיון בחומר הראיות לעיל אשר הובא בפני, הגעתי לכלל דעה ומסקנה כי מהימנה עלי גירסת התובעת באשר לארועים נשוא התובענה - ומעדיפה אנכי דבריה על דברי עדות הנתבע ועדי הגנה.   43. נותנת אנכי אמון בגרסת התובעת כי הביטויים אשר העידה כי הנתבע ביטאם - אכן נאמרו אודותיה בחדר הרנטגן לעבר חבריו לעבודה.   44. לא זו אף זו, הנתבע הודה בכך שהתבטא כלפי התובעת באופן שאינו הולם את תפקידו ועיסוקו בבית החולים - ועל יסוד אלה הורשע בדין המשמעתי, ננזף ונקנס.   45. להלן לשונו של החוק למניעת הטרדה מינית לעיל, הקובע בסעיף 3(א) לו בפסקאות משנה 6-4 כדלקמן:   "3. הטרדה מינית והתנכלות   (א) הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה:   (1) ...   (2) ....   (3) ....   (4) התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות;   (5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית;   (6) הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות (3) או (4), המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה (א) עד (ג), בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות האמורות:   (א) לקטין או לחסר ישע - תוך ניצול יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול;   (ב) למטופל, במסגרת טיפול נפשי או רפואי - תוך ניצול תלות של המטופל במטפל;   (ג) לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם בשירות במסגרת שירות - תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות."   46. הביטויים אשר הפנה הנתבע לעבר התובעת, קרי, המילים: "ראיתם את החזה שלה, ראיתם?" והמילים "אם הייתי כלב הייתי מביא לה ביס בציצי" וכן המילים "במקום שהכלב נתן לך נשיקה הוא נתן לך נשיכה" מהוות, לטעמי, "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או מיניותו" והתייחסות זו מופנית "למטופל, במסגרת טיפול ... רפואי - תוך ניצול תלות של המטופל במטפל", כלשון פסקאות המשנה 3(א)(5) ו - 3(א)(6)(ב) לחוק.   47. לית מאן דפליג כי התובעת הגיעה לבית החולים לביצוע בדיקת רנטגן ולקבלת טיפול רפואי - וככזו מעמדה בבית החולים רגיש ואי-שוויוני מדעיקרא. לפיכך, שומה על כל המטפלים בה טיפול רפואי, לרבות טכנאי רנטגן, לנהוג במטופל באופן מקצועי, ענייני בתוך מתן כבוד ובדרך ארץ.   48. הנתבע וחבריו לעבודה גלשו לאמירת ביטויים מבזים, משפילים ומזלזלים אשר התמקדו במיניותה ובמראה גופה של התובעת - ועל כן מהווים הם הטרדה מינית והתנכלות עפ"י הגדרות החוק לעיל.   49. קירבתה הגופנית של התובעת לנתבע ולחבריו ומידת האינטימיות של הטיפול - הינם פועל יוצא של אופן בצוע הבדיקה בחדר הרנטגן, והנתבע ניצל קירבה והתבוננות זו בתובעת מקרוב לשעשועו הפרטי ולדברי לצון עולבים עם חבריו תוך השפלת התובעת וביזוייה - מבלי שתהא לה שליטה על מצב זה.   50. בנסיבות אלה, קובעת ההלכה כי התנהגות שכזו מהווה הטרדה מינית האסורה על פי חוק והמהווה עבירה פלילית אשר העונש עליה הינו עונש מאסר עד שנתיים - וכן מהווה היא עוולה אזרחית אשר הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] חלות עליה, בכפוף לחוק שבענייננו, ועל הנפגע האפשרות לדרוש פיצוי כספי בגין הטרדתו, השפלתו וסבלו.   51. להלן דברי הצעת החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ז - 1997 , אשר התפרסמה בה"ח 2641, עמ' 484, בה נאמר, בין השאר כדלקמן:   "הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון. היא פוגעת בכבודו העצמי ובכבודו החברתי של המוטרד. היא משפילה ומבזה את אנושיותו, בין השאר על ידי התייחסות אל האדם כאל אובייקט מיני לשימושו של המטריד. הטרדה מינית שוללת את האוטונומיה של המוטרד ואת שליטתו בגופו ומיניותו, פוגעת בזכותו להגדרה עצמית ופולשת לפרטיותו, וכן מפלה אותו לרעה לעומת אנשים אחרים. הטרדה מינית כלפי נשים גורמת להשפלתן ביחס למינן או למיניותן ומקשה עליהן להשתלב כחברות שוות בעולם העבודה וביתר תחומי החיים, ובכך היא פוגעת בשוויונן."   עוד נאמר שם: "החוק המוצע נועד להוקיע את ההטרדה המינית בכל הקשר שהוא ולגבי כל אדם. הצעת חוק זו באה להגביר את המודעות הציבורית לחומרת התופעה, תוך חינוכו של הציבור הרחב לכיבוד הזולת. החוק אינו מתיימר לאכוף מוסר או להתערב ביחסים חברתיים מרצון, אלא למנוע מאדם לכפות את עצמו על מי שאינו מעונין בכך, ובמיוחד כשהדבר נעשה תוך שימוש לרעה בעמדת כוח."   (להלן: "הצעת החוק")   52. כן קובעת הפסיקה בסוגיה זו בפסק הדין המקיף עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' זוהר בן אשר, פ"ד נב(1) 650, בעמ' 675, שם נאמר כדלקמן: "גם בישראל אוסר הדין, האזרחי ואף הפלילי, צורות שונות של הטרדה מינית. כך גם לגבי הדין המשמעתי. אף אם סעיף 43.422 לתקשי"ר חל רק על יחסים בין עובד לעובד, יש בו כדי להביע נאמנה את העמדה הרשמית של המדינה כלפי הטרדה מינית כהתנהגות פסולה מיסודה. אכן, כיום מן המוסכמות הוא, בישראל כמו במדינות אחרות, שהטרדה מינית, מעבר לנזק החומרי שהיא עלולה לגרום, פוגעת בכבוד האדם. אין ספק, שהיא בגדר התנהגות שאינה הולמת שום אדם, ובוודאי שהיא אינה הולמת את עובד המדינה, ומכאן גם שהיא אף עלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה, בניגוד לסעיף 17 (3) לחוק המשמעת."   כן ראה שם בעמ' 677 :   "... העבירה של התנהגות שאינה הולמת את התפקיד אינה מוגבלת ליחסים שבין עובדים באותו גוף ציבורי. די בכך שהיא קשורה לתפקיד. ברור, למשל, כי עובד המדינה התוקף או מחרף אדם מן הציבור, שנקלע למשרד ממשלתי כדי לקבל שירות או כדי למלא חובה, מתנהג באופן שאינו הולם את תפקידו."   עוד ראה שם בעמ' 678 :   "כלומר, סטנדרד ההתנהגות הנדרשת מעובד המדינה מוכתב על ידי שני נתונים עיקריים: ראשית, על ידי מעמדו כעובד המדינה; שנית, על ידי תפקידו בשירות המדינה. בהתאם לתפקיד, אפשר שסטנדרד ההתנהגות הנדרשת מעובד מדינה בתפקיד מסויים יהיה, בשל מהות התפקיד, גבוה יותר מסטנדרד ההתנהגות של עובדי המדינה בדרך כלל."   כן ראה: עש"מ 5771/01 ישראל פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463, עמ' 471-472, שם נאמר כדלקמן: "ביטויים בעלי אופי מיני שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הם משפילים, מבזים או פוגעים בכבוד על רקע מיני, הם מעצם טיבם גם ביטויים המופנים כלפי כל אדם שלמינו או למיניותו התייחס הביטוי והוא נוכח בעת השמעתו. לעניין זה ראוי להעמיד דברים על מכונם ולהבהיר כי החוק החדש, לא לצמצם את הגדרת ההטרדה המינית בא, אלא להרחיבה בא"...   "... הביטוי הסטטוטורי הטעון פרשנות בהקשר זה הוא צירוף המילים "התייחסויות המופנות" לאדם המופיע בחוק למניעת הטרדה מינית בסעיפים 3(א)(4)ו(5). צירוף מילים זה הן על פי פירושו המילולי והן על פי הקשרו ותכליתו הינו רחב יותר מהנטען על ידי בא-כוחו של המערער. מבחינה לשונית הוגדר הביטוי "פונה" על פי מספר חלופות, כ-"נוטה, מסב את פניו או את גופו לצד כלשהו", אך גם "יוצר קשר עם", "בא בדברים עם" - מתבונן, מסתכל". "שם לב ל" - "שועה אל". הנה כי כן, מבחינה לשונית "פנייה" אינה רק התייחסות פיזית ישירה. "התייחסות מופנית" כוללת גם הטיית תשומת לבו של האחר, ובגידרה יכלל גם מסר המועבר לאחר ובענייננו מסר המתייחס למינו או למיניותו של אדם, הנאמר בין שני אנשים אחרים בנוכחותו."   (ההדגשות אינן במקור - ח.י.).   עוד ראה: עש"מ 1928/00 מדינת ישראל נ' עמוס ברוכין, פ"ד נד(3) 694 ,עמ' 708-709, שם נאמר כדלקמן:   "כיום מן המוסכמות הוא, בישראל כמו במדינות אחרות, שהטרדה מינית, מעבר לנזק החומרי שהיא עלולה לגרום, פוגעת בכבוד האדם. אין ספק, שהיא בגדר התנהגות שאינה הולמת שום אדם, ובוודאי שהיא אינה הולמת את עובד המדינה, ומכאן גם שהיא אף עלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה, בניגוד לסעיף 3)17) לחוק המשמעת".   כן ראה בעמ' 710-711:   "וכבר נאמר במקורות, שכל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו. אכן, אדם כזה, היודע בדרך כלל להבחין בין טוב לבין רע, יכול לתפוס מעשה של הטרדה מינית כאילו הוא מעשה של מה בכך, אולי אפילו מעשה חינני של רוח נעורים, המתיישב עם תדמית של גבריות, ומכל מקום מעשה טבעי, ולכן גם מעשה נסבל מבחינת המוסר החברתי. ייתכן שאפשר לייחס תפיסה כזאת של הטרדה מינית לחינוך אישי, או לתרבות של חברה מסויימת או לאווירה השוררת במקום נתון. כך או כך, כיוון שתפיסה כזאת רווחת בקרב עובדים הגונים, המבקשים להימנע מרע, חשוב להעביר אליהם מסר חד-משמעי האומר כי הטרדה מינית היא מעשה רע מכל בחינה, ובכלל זה מבחינה מוסרית, ולכן היא נחשבת עבירה שיש עמה קלון. מסר כזה, על מנת שיהיה יעיל, חייב לבוא לידי ביטוי בנקיטת אמצעים חמורים נגד עובד שנמצא אשם בהטרדה מינית. אמצעים כאלה יכולים לצמצם את היקף התופעה של הטרדה מינית בשירות הציבורי.     וכן ראה בעמ' 715:   "הציבור זכאי לכך שעובדי המדינה, הפועלים מטעמו ולמענו, יהיו אנשים אמינים והגונים. אמון הציבור בשרות המדינה, ושיתוף הפעולה בין הציבור לבין השירות, תלויים בכך. האמון ושיתוף הפעולה עלולים להתערער אם יתברר לציבור כי עובד המדינה, העומד עליו לשרתו, עבר עבירה שיש עמה קלון."   עוד ראה בפסק דין אשר ניתן בימים אלה מפי כבוד השופטת דורית בייניש, עש"מ 10088/02 שמואל בצון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שם נאמר כדלקמן: "היקף התופעה של ההטרדה המינית, ובעיקר הפגיעה בכבודם ומעמדם של נפגעי העבירות, כמו גם הפגיעה בתדמית שירות המדינה וביחסי העבודה, מצדיקים העברת מסר מרתיע. כך גם במקרה שלפנינו. אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער נגזרים מהחומרה הרבה של מעשי ההטרדה שביצע המערער, ממעמדו הבכיר ומן הפגיעה הקשה במתלוננת, והם מכריעים את הכף אל מול נסיבותיו האישיות."   כן ראה בספרו של כבוד השופט ד"ר ק. ורדי "ניצול מיני בין מטפל למטופל" (תשס"א), בעמ' 563, שם נאמר כדלקמן: "החוק קובע מפורשות שהצעות המופנות "למטופל במסגרת טיפול נפשי או רפואי - תוך ניצול תלות של המטופל במטפל", מהוות הטרדה מינית, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות או בהתייחסויות האמורות."     עוד נאמר בעמ' 566-567 :   "בניגוד לאדם רגיל שצריך להראות שלא היה מעונין בהצעות או בהתייחסויות המיניות, המטופל לא צריך להראות למטפל המטריד כי אינו מעונין בהצעות או בהתייחסויות אלו. בכך, ישנה הכרה באופי ובמהות היחסים המיוחדים הקיימים בין המטפל למטופל, תוך קביעה בחוק. עדיין, יש צורך להראות שמדובר במסגרת הטיפול בניצול תלות של המטופל במטפל, אך לכך יש למעשה חזקה עובדתית שהמטופל תלוי במטפל, מעצם הקשר הטיפולי, יחסי האמון המיוחדים, אופי הטיפול וחוסר השוויוניות בכוחות בין הצדדים."   כן ראה במאמרה של א.קמיר "איזו מין הטרדה: האם הטרדה מינית היא פגיעה בשוויון או בכבוד האדם?", משפטים כ"ט (תשנ"ח) 317, בעמ' 382, שם נאמר כדלקמן:   "אותן הטרדות מיניות שהן אסורות בחוק העונשין כבר כיום, אסורות באופן מוחלט גם כהטרדות מיניות, בין שהמוטרדת סירבה או התנגדה להן, ובין שלא. להטרדות מיניות המהוות סחיטה באיומים ומעשים מגונים לא ניתן להסכים. ביזוי והשפלה על רקע מיני (המוגדרים כהטרדה מינית בסעיף 3(א)(5) לחוק) אמנם אינם אסורים, כשלעצמם, בחוק העונשין, אך משום חומרת ההתנהגויות הללו חובה על כל אדם לדעת כי אסורות הן. לכן אין החוק דורש כי המוטרדת תראה למטריד שאינה מעונינת בביזוי או ההשפלה המיניים. יודגש כי ביזוי והשפלה מוגדרים בחוק למניעת הטרדה מינית כשהם מתייחסים למינו של המוטרד או מיניותו, לרבות נטייתו המינית. משמעות הדבר היא כי אין לבזות אדם בגין היותו אישה או גבר, בגין פעילות מינית כלשהי המיוחסת לו, וזאת בלא קשר ל"אמיתות" הייחוס. פניות סקסיסטיות בוטות לאשה יכולות לבזות אותה כאשה ולהוות הטרדה מינית." עוד נאמר בעמ' 383 כדלקמן:   "הקטגוריה השלישית של התנהגויות אסורות מכילה הטרדות מיניות המאופיינות ביחסי כוח בלתי שוויוניים במידה בוטה בין מטריד ומוטרד. סעיף קטן 6 בסעיף 3(א) קובע כי בהטרדה של קטין או חסר ישע, מטופל, או עובד, המוטרדים במסגרת יחסי שררה, לא נדרש מן המוטרד להביע עמדה כלשהי. גישה זו מתחשבת בחולשתם המערכתית של מוטרדים אלה כלפי מטרידיהם, חולשה שעלולה למנוע מהם אפשרות של תגובה שתבטא רצון חופשי כלשהו, או אף פיתוחו של רצון חופשי כזה. בסיטואציות כאלה מוטל על האדם הנמצא בעמדת שררה לפתח את הרגישות הנדרשת ולזהות בכוחות עצמו אילו התנהגויות נתפסות על ידי הכפופים לו כהטרדה מינית."   (ההדגשות אינן במקור - ח.י.).   53. הנה כי כן, עמדתה הברורה של הפסיקה הינה כי הטרדה מינית על פי החוק כוללת בחובה "התייחסות מופנית" אשר בגדרה מצוייה פנייה ישירה בעלת אופי מיני אל המוטרד - וכן הטיית תשומת ליבו של האחר.   54. עוד עולה, כי ביחסים בין מטפל למטופל בכלל - ובשירות המדינה בפרט - מהווה ההטרדה המינית מעשה התנכלות אשר בעטיו יינקטו אמצעים חמורים, לרבות העמדת העובד לדין משמעתי על כל המשתמע מכך שכן המדובר בעבירה שיש עמה קלון.       הנזק   55. לעניין הנזק קובע סעיף 6 לחוק כדלקמן:   6. הטרדה מינית והתנכלות - עוולות אזרחיות   (א) הטרדה מינית והתנכלות הן עוולות אזרחיות, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליהן בכפוף להוראות חוק זה.   (ב) בית המשפט רשאי לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק;   56. משמע, בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי לנפגע עד סך של 50,000 ₪ בלא צורך בהוכחת נזק, אלא כפיצוי על עצם הפגיעה בנפשו ובכבודו של המוטרד.   על כך נאמר בדברי ההסבר לסעיף 5 להצעת החוק 2641 לעיל, בעמ' 486 :   "הסעיף המוצע קובע שהטרדה מינית מהווה עוולה אזרחית. בדרך כלל פיצוי בשל עוולה כאמור מחייב הוכחת הנזק שנגרם לתובע. בהקשר של ההטרדה המינית, במקרים רבים הנזק שנגרם הוא נזק לכבודו של המוטרד, לבטחונו העצמי ולזכותו לאיכות חיים סבירה במסגרת העבודה ובכל מסגרת אחרת. נזקים אלה טבועים בעצם ההתנהגות המטרידה, לכן יש בהוכחת ההתנהגות גם הוכחת נזק. משום כך מוצע שלא להטיל על התובע להוכיח נזק כלשהו כתנאי לפסיקת פיצויים. כדי לאזן בין ההגנה על המוטרד לבין זכויות הנתבע, מוצע לקבוע תקרה לפיצוי ללא הוכחת נזק."   57. בעניננו, התובעת לא הוכיחה במסגרת תביעתה נזק שעניינו הפסד כלכלי או חסרון כיס, ולפיכך ראוי כי במקרה זה ייפסק פיצוי בלא צורך בהוכחת נזק וזאת בגין הסבל הנפשי, ההשפלה והביזוי אשר נגרמו לה, סכום אותו מעמידה אנכי על הסך של 50,000 ₪.   58. סכום זה ישולם, ביחד ולחוד, ע"י הנתבעים 1 ו-2, מעבידיו של הנתבע מס' 3, עפ"י אחריותם השילוחית כמעסיקיו בהתאם לסעיפים 13-14 לפקודת הנזיקין - וע"י הנתבע מס' 3.   הסך של 50,000 ₪ יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.   בנוסף, ישלמו הנתבעים לעיל, ביחד ולחוד, הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.     ניתן והודע היום : 29.6.03     חנה ינון, שופטתהתנכלותהטרדה מיניתהטרדה