פסק דין 1. ביום 9.8.01 הגיש התובע (להלן: "התובע") תביעה כספית ע"ס 144,525 ₪ כנגד עירית טייבה (להלן: "העיריה") וכנגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה טייבה (להלן: "הועדה המקומית") (העיריה והועדה המקומית להלן: "הנתבעות") וזאת בסדר דין מקוצר. 2. בתביעה נטען, כי התובע, שמאי מקרקעין ומודד מוסמך, התקשר עם הנתבעות בהסכם מיום 1.10.99 לביצוע עבודות בתחום השמאות לפי הזמנת הנתבעות או מי מהן וכשההסכם צורף לכתב התביעה (להלן: "ההסכם") וכשלכאורה, הן הועדה המקומית והן העיריה חותמות על ההסכם, לרבות, לכאורה, ראש העיריה והגזבר. ביום 11.7.01 הוצא אישור של מנהל מחלקת החשבונות בעיריה המופנה לבנק המזרחי ולפיו, קיים חוב כספי ע"ס 143,703 ₪ לזכות התובע, נכון ליום 11.7.01 (להלן: "האישור"). האישור צורף אף הוא לכתב התביעה. 3. ביום 14.10.01 הגיש התובע בקשה למתן פסק דין כנגד הנתבעות בהעדר בקשת רשות להתגונן וכשנטען, כי בוצעה מסירה עוד ביום 13.8.01 לנתבעות ואכן ביום 16.10.01 ניתן פסק דין כנגד הנתבעות ע"י כב' הרשמת איריס לושי-עבודי (להלן: "הרשמת"). 4. ביום 30.10.01 הוגשה בקשה בבש"א 3584/01 ע"י העיריה, וכשהעתירה הינה דחיית או מחיקת התביעה על הסף מחוסר עילה ויריבות וכן מחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר ולחילופין, מתן רשות להתגונן וכן, להרשות להגיש כתב הגנה. יחד עם זאת, בתצהיר שניתן בתמיכה לבקשה ע"י מהנדס הועדה המקומית, צויין מפורשות "הנני נותן תצהירי זה בשם המבקשת עירית טייבה, והועדה המקומית לתכנון ולבניה אל טייבה (להלן: "המבקשת") והנני מורשה לתת תצהיר זה בשמם ובהיותי מכהן מהנדס הועדה בעירית טייבה". בתצהיר נטען, כי אכן ההסכם נחתם ע"י ראש העיר, הגזבר ומהנדס העיר, כלשון התצהיר. אולם, מחודש מרץ 99 החיל שר המשפטים את סעיף 233 לפקודת החברות על העיריה וכן, כי ביום 24.5.99 חזר ואישר ביהמ"ש המחוזי בת"א, ששר המשפטים היה מוסמך ליתן הצו וכן ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי צו להקפאת ההליכים המשפטיים נגד העיריה, תוך מינוי שני נאמנים לעיריה וקביעה כי כל התחייבות כספית מצד העיריה מחייבת חתימה של לפחות אחד מהנאמנים (להלן: "החלטת ביהמ"ש המחוזי בעניין הקפאת ההליכים") וכן צויין, כי ביום 31.1.00 אושר גם הסדר נושים. לא למותר להוסיף, כי חרף האמור בתצהיר, לא צורפו ההחלטות האמורות לבקשה. 5. ביום 7.11.01 הגישו הנתבעות בבש"א 3664/01 "בקשה דחופה לביטול פסק הדין", וכשהבקשה נתמכת בתצהירו של עו"ד נסיראת, עו"ד במחלקה המשפטית של העיריה וכשבבקשה נטען בין השאר כדלקמן: א. כי עו"ד שרון, ב"כ התובע, העלים מביהמ"ש כי ב"כ הנתבעות העביר למשרדו "העתק מבקשת רשות להתגונן עוד לפני שהזמן הקבוע בתקנות חלף" וכי למצער, במקום שב"כ התובע "יפעל בצורה חברתית..." לאור המצאת האמור, פנה הוא בבקשה לקבלת פסק דין. ב. כי הסיבה היחידה להגשת בקשת הרשות להתגונן באיחור "אי קבלת הקהל עקב חול המועד לתקופות החגים (כיבור, סוכות)" (השגיאות במקור). ג. המצהיר חוזר על הטענות שנטענו בבקשת רשות להתגונן, תוך שהוא מוסיף, כי בבדיקה אשר נערכה ע"י נציג הנאמנים חשבונות והזמנות התובע אינן מאושרות ע"י הנאמנים ובניגוד להחלטת ביהמ"ש המחוזי בעניין הקפאת ההליכים אשר עתה צורפה. וכשגם ההחלטה ביחס לאישור הסדר הנושים מיום 31.1.00 מצורפת אף היא, כפי שמצורפת אף בקשת הרשות להתגונן לבקשה הזו. התובע בתגובתו לבקשה, טוען בין השאר כדלקמן: א. העדר טעם מיוחד לאיחור . ב. פגרת חג הסוכות חלה לאחר תום המועד להגשת בקשת הרשות להתגונן, דהיינו, לאחר 30.9.01. ג. גם אם היה מאשר ב"כ התובע את הגרסה בדבר העברת עותק מהבקשה למשרדו, אין בכך כדי להעלות או להוריד, ובמיוחד, לאור המועד בו הוגשה הבקשה בפועל. ד. התייחסות לטענות ההגנה ובין השאר, כי נשוא ההחלטה בדבר הקפאת ההליכים עניינה תביעות חוב עד להחלטה ולא לאחריה, וכן, כי סמכויות הנאמנים לא באו לפגוע בניהול השוטף וכי גם הסדר הנושים מתייחס לתביעות עד ל- 24.5.99. ה. טענות פרוצדורליות. 6. כבוד הרשמת בהחלטה מיום 14.7.02 קבעה, בין השאר, כדלקמן: א. כי אין מקום לביטול פסה"ד משיקולים של "חובת הצדק" הואיל וחוה"מ סוכות חל לאחר תום המועד. ב. כי השאלה כיצד יש להתייחס לחיובים שהעיריה נטלה על עצמה "בזמן שהיתה תחת הסדר נושים וצו להקפאת הליכים" שאלה שאינה פשוטה ושיש לה השלכות גם למקרים אחרים. ג. כי יש לבטל את פסה"ד וליתן רשות להתגונן, בהתאם לתקנה 214 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") "וזאת מבלי להביע כל דיעה בדבר סיכויי ההגנה של המבקשת". ד. חיוב העיריה בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ₪ וכשכבוד הרשמת מציינת "יש להשתומם על האופן שבו טיפלה המבקשת, שהיא רשות ציבורית, בתיק זה ובכלל זה; האחור הבלתי מוצדק בהגשת בקשת הרשות להתגונן, אי צרוף הועדה המקומית כמבקשת בתיק, אי מילוי אחר החלטת בית המשפט בדבר העברת התיק לבדיקת הנאמנים והעלאת טענות מפתיעות רק בעת הדיון האחרון בבית המשפט" (להלן: "החלטת כבוד הרשמת"). 7. על מנת להבהיר פשר דברים אחרונים אלו, יש להוסיף כי במסגרת דיון מיום 14.2.02 בפני כב' הרשמת קמיר-וייס, הסכימו הצדדים כי במסגרת נסיון לפתרון הסכסוך, יועברו החשבונות המאושרים של התובע לבדיקת הנאמנים. כך בעת הדיון ב- 14.5.02 ציין ב"כ הנתבעות כי קיבל תשובה מטעם הנאמנים, אולם זאת עוד במכתב מיום 21.3.02, אשר לא הומצא לב"כ התובע ולפיו, אין תוקף להתחייבויות שלא קיבלו אישורם, אולם, עקב היקף נרחב של תביעות אלו "בכוונתנו להביא נושא עקרוני זה לידי הכרעת היועץ המשפטי לממשלה" ועל כן, מבוקשת דחיה עד לקבלת עמדתו. במסגרת הדיון בבקשה אף הציג התובע פרוט במכתבו מיום 5.12.02 בדבר פרטי העבודות השונות שבוצעו על ידו. תוך שהוא כולל מועדים שונים ובכללם 5.12.00, 26.9.00, 3.7.00, 6.6.00, 29.2.00, 30.12.99, 30.11.99, ו- 6.10.99. כמו כן, אשור מטעם הועדה המקומית בהתייחס לאמור. 8. בע"א 122/02, ערעור שהוגש ע"י העיריה, מערערת העיריה על חיוב ההוצאות שנפסקו כנגדה, תוך שמצויין, כי התובע ויתר על חקירת המצהיר וכי כבוד הרשמת חרגה בפסיקת ההוצאות, הן ביחס לבקשה שכזו, והן בהתחשב בסכום התביעה. 9. מאידך, הגיש התובע את ע"א 138/02 וכשהערעור הינו על החלטת כב' הרשמת לביטול פסק הדין וכשלמעשה חוזר התובע על טיעוניו בתשובתו לבקשה לביטול פסק הדין וכשהוא מוסיף, כי היה על כבוד הרשמת להכבד ולהדרש לטענות ההגנה וכן, גם אם הורתה על ביטול פסק הדין, היה עליה להדרש באופן נפרד לדיון בבקשת הרשות להתגונן ואף לקבוע תנאים למתן רשות שכזו. 10. לא בכדי, מצא לנכון ביהמ"ש לפרט את כל אשר פורט לעיל ומהראוי לבחון בראש ובראשונה את החלטות ביהמ"ש המחוזי וכדלקמן: א. כאמור, ביום 24.5.99 קבע כב' השופט לויט, סגן נשיא (כתוארו אז), כי הצו שניתן ע"י שר המשפטים ניתן כדין וכן מינה את הנאמנים, תוך קביעה כי אלו יפרסמו הזמנה לנושים. אולם, בהמשך החלטתו קבע "כל הוצאה כספית בעיריה בתקופת הקפאת ההליכים (להוציא קופה קטנה) תחייב אשור מראש בכתב של הנאמנים או לפחות של אחד מהם...", תוך שהוא אף קובע כי יועבר דו"ח לוועדת הביקורת שמונתה כנציגי הנושים "כך שבמקרה שיתנגדו להוצאה כל שהיא או לפעולה כספית כל שהיא יוכלו לפנות מיד לביהמ"ש בבקשה למתן הוראות לנאמנים" וכשביהמ"ש הורה על פרסום בעתון יומי אודות הצו להקפאת הליכים. ב. בהחלטת כב' השופט לויט מ-31.1.00 עולה, כי צו הקפאת ההליכים "בתוקף עד היום (לאחר שהוארך מפעם לפעם)". כן אישר ביהמ"ש את הסדר הנושים וכשעתה, הנאמנים, נאמנים לביצוע ההסדר וכי "כל עוד ההסדר יתבצע לא תהיה עילת תביעה לנושים נגד העיריה בעילה שנוצרה לפני יום תחילת הקפאת ההליכים ולאחר ובכפוף לכך שההסדר יבוצע במלואו, עילות תביעה כאלו יפקעו". 11. הנה כי כן, עולה שצו הקפאת ההליכים ראשיתו ב-24.5.99 וסיומו 31.1.00 וכשמשך תקופה זו כל הוצאה כספית של העיריה טעונה אישור ממי מהנאמנים. אם נחזור עתה לאמור בכתב התביעה, ניוכח כי ההסכם בין התובע ובין הנתבעות שהינו מיום 1.10.99 נכרת בתקופת הקפאת ההליכים, אולם, מאידך, האישור שצורף לתביעה הינו לאחר תום תקופת ההליכים. עוד עולה, כי לפחות ביחס לחלק מהעבודות שאושרו והמפורטות במכתב התובע מיום 5.12.00 עניינן בתוך תקופת ההקפאה. התביעה דנן הוגשה בסדר דין מקוצר וכשעילת התביעה הינה אותו הסכם שנכרת כאמור בתקופת ההקפאה וכשלמעשה בסעיף 7 להסכם, יש משום התחייבות כספית של העיריה וכשלכאורה, וכאמור, על מנת שיהיה תוקף להתחייבות שכזו, נדרש היה אישור הנאמנים אשר לית מאן דפליג, כי לא ניתן שכזה. בנסיבות אלו קמה וגם ניצבה הגנה ראוייה של העיריה כנגד התביעה וזאת מבלי להדרש, בשלב זה, למועדי ביצוע העבודות וכן לאישורים נוספים שניתנו כאמור לאחר תום תקופת ההקפאה. עוד יש להוסיף, כי אין להזקק לטענה כי ביהמ"ש רשאי ליתן צו להקפאת הליכים רק לתשעה חודשים, הן מאחר ובפועל הורה ביהמ"ש המחוזי אשר הורה והן מחמת שההסכם נכרת בחלוף כ-5 חודשים בלבד מעת תחילת צו הקפאת ההליכים. ודוק, התביעה מעת שהוגשה בסדר דין מקוצר, אינה בעילה של עשיית עושר או מכח התחייבות זו או אחרת שלאחר תום תקופת הקפאת ההליכים, אלא, כל כולה מתבססת על אותו הסכם שזאת היא ההתחייבות שמכוחה הוגשה התביעה בסדר דין מקוצר וכשכאמור, ככל שאנו מתייחסים לאותה התחייבות, קיימת הגנה טובה לעיריה. למעלה מהנצרך נוסיף ונציין, כי לכאורה, לא בהודעת הערעור של התובע ולא בעיקרי הטיעון, לא טען התובע כאילו יש להבחין בין העיריה ובין הועדה המקומית ומשכך, אין אנו נדרשים להבחנה זו, לרבות אשר נטען "לקופה משותפת" לעיריה ולועדה המקומית. יתר על כן, גם התובע עצמו התייחס לפסק הדין כבטל ביחס לשתי הנתבעות וכשלעניין זה נציין, כי אכן בקשת הביטול, גם מהפן הפורמלי, הוגשה הן ע"י העיריה והן ע"י הועדה המקומית, להבדיל מהפן הפורמלי של בקשת הרשות להתגונן, אשר לכאורה, רק העיריה הגישה אולם, מאידך, אין להתעלם מהעובדה שבתצהיר התומך צויינה גם הועדה המקומית כמבקשת. 12. מקובלת עלי מהפן העקרוני טענתו של התובע, שלכאורה, היה מקום שכבוד הרשמת אכן תזקק לסיכויי ההגנה, אם בכלל, גם אם מדובר בשאלה שאינה פשוטה, אולם, במסגרת הערעור נדרשנו לאמור. 13. לא בכדי נקבע בתקנה 214 (ב) אשר נקבע, דהיינו, כי בבטול פסק דין שניתן בהעדר בקשת רשות להתגונן, רשאי הרשם ליתן לנתבע רשות להתגונן בתנאים שיראו לו. בכך הוסיף מתקין התקנות מעבר לאמור בתקנה הכללית, היא תקנה 201 לתקנות. הגיונם של דברים נעוץ במבחנים אשר לכאורה זהים הם בבחינת בקשה לביטול פסק דין ובחינת בקשת רשות להתגונן. בשני המקרים על ביהמ"ש לבחון כשאלה המרכזית את סיכויי ההגנה, אם אכן יבוטל פסה"ד וזאת, במסגרת בקשה לביטול פס"ד, הואיל ואין מקום לביטול פס"ד אם עולה שאף אם יבוטל אין סיכויי הגנה או הגנה לכאורית למבקש בקשת הביטול, ככל שמדובר בנתבע. כך גם בבקשת רשות להתגונן, בוחן ביהמ"ש אם המפורט בבקשת הרשות להתגונן מקים לכאורה הגנה לנתבע. הנה כי כן, עצם הקביעה בבקשה לביטול פס"ד כי קיימת הגנה לכאורה, מייתרת לכאורה את הדיון בבקשת הרשות להתגונן לגופה, הואיל וביהמ"ש קבע שאכן קיימת הגנה לכאורה. לכן, ולא בכדי, נקבע האמור בתקנה 214 (ב). בכל הקשור לתנאים שהרשם רשאי להתנות בעת החלטתו ליתן רשות להתגונן, אין האמור אלא חזרה על העקרון שבתקנה 210 לתקנות וכשלא ראיתי במקרה דנן שהיה מקום, בנסיבות דלעיל, להתנות את הרשות להתגונן בתנאים אלו או אחרים. 14. התובע אף מלין בכל הקשור לשאלה המשנית, דהיינו, סיבת המחדל והאיחור. אכן צודק ב"כ התובע בטיעון, כי התרוץ בכל הקשור לחוה"מ סוכות אינו מהעניין, אולם, מאידך, אין להתעלם מאשר צויין בתצהיר בנוגע לחגים ובכלל זאת, יום כפור. כפי שנקבע ברע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלביזיה בבית אל על ואח' תק-על 2001 (2) 217. דחיית בקשה לביטול פס"ד יש בה לחסום את זכות הגישה לערכאות וכן ראה את רע"א 5357/99 בין אותם צדדים , תק-על 99 (3) 563 וכן העקרונות כפי שנקבעו ברע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון ואח', תק-על 2001 (1) 1120. ב"כ התובע בחר להפנות לשורת החלטות ופסקי דין שעניינם בקשות להארכת מועד להגשת ערעור. אולם, דווקא מאותן החלטות עולה, כי ביהמ"ש בוחן את ידיעתו של הצד שכנגד וכן ציפייתו לסיום ההליכים וכפי שאכן נקבע בבש"א 8967/00 (ע"א 7910/00) מדינת ישראל נ' וייסמן ואח' , פ"ד נה (2) 397. במקרה דנן, הגם שצודק התובע כי היה על הנתבעים להגיש את בקשת הרשות להתגונן לביהמ"ש, ואזי, להמציאה אליו, הרי אין להתעלם מכך שלמעשה לא נמצאת הכחשה ובתצהיר מטעם התובע, כאילו לא קיבל את בקשת הרשות להתגונן וזאת תוך המועד להגשתה. במצב זה ברור הוא שהתובע ידע גם ידע כי הנתבעות מגישות בקשת רשות להתגונן וזאת היתה ציפיתו ולמעשה, פנייתו לביהמ"ש בחלוף מספר ימים מתום המועד לקבלת פסק דין, הגם שמבחינת הדין היבש נכונה היא, הרי לא כך בפן הענייני ואף אשר מהראוי לנהוג. בנסיבות אלו, שהתשובה לשאלה המרכזית חיובית, הרי מכלל הנסיבות שפורטו, די באמור על מנת לענות גם בהתייחס לשאלה המשנית, דהיינו, נסיבות המחדל, ובצדק כבוד הרשמת לא דחתה את הבקשה לביטול פסה"ד אך ורק בגין השאלה המשנית. 15. לכל האמור יש להוסיף את אשר צויין, כי למעשה אותו הסדר הנושים של העיריה ומצבה הכספי, ענייננו אינו מתוחם רק ליחסים שבין הצדדים דנן, אלא מעבר לכך. יתר על כן, לכאורה, גם אם העיריה כלל לא היתה מגישה את בקשתה לביטול פסה"ד, יכול והנאמנים היו נדרשים לכך, אם אכן ההליך היה מובא בפניהם. 16. לכל האמור יש להוסיף, כי התובע אף ביקש, ובצדק, שלא להגיש בשלב זה את הראיות מטעמו - עד להחלטה בערעורים - הואיל ומדובר בחומר רב, דהיינו, התייחסות למכלול העבודות. 17. הנה כי כן, ניתן לקבוע כי בצדק קבעה כבוד הרשמת כי יש מקום לבטל את פסה"ד. בכל הקשור לעילת התביעה לכשעצמה ולאופן בו הוגשה התביעה, המסקנה הינה, שאכן קיימת הגנה לכאורה לנתבעות. גם בכל הקשור לשאלה המשנית חלוף אותם מספר ימים עד להגשת הבקשה למתן פס"ד וחרף אשר נשלח עוד טרם לכן לב"כ התובע וכן המפורט לעיל, די בהם להורות כאמור. 18. בכל הקשור לערעור מטעם העיריה וזאת בהתייחס לגובה ההוצאות שנפסקו, יש מקום להתערב בהחלטת כבוד הרשמת ומהנימוקים כדלקמן: א. בסופו של יום קיבלה כב' הרשמת את הבקשה לביטול פס"ד וכן נתנה רשות להתגונן. ב. אכן נכון הוא, כי מול מחדלי העיריה, אכן היה מקום לפסיקת הוצאות. ג. בהתייחס לאותם מחדלים, הרי כפי שצויין לעיל בעניין הבקשה לביטול פסה"ד, הבקשה הוגשה ע"י שתי הנתבעות וביחס לבקשה לרשות להתגונן צויין אשר צויין בתצהיר התומך בבקשה. ד. אכן, יש מקום לפסיקת הוצאות על עצם המחדל בהגשת הבקשה לרשות להתגונן באחור, וכשבגין כך נצרך התובע לדיון בבקשה לביטול פס"ד וכן, בגין המחדל בהעברת תגובת הנאמנים. ה. עם זאת, פסיקת ההוצאות בסכום אשר לכאורה כשעור ההוצאות, אם התביעה היתה מתקבלת במסגרת ההליך העיקרי ובהתחשב בנסיבות כפי שפורטו לעיל, לכאורה הינה כפסיקה אשר אכן חורגת היא מהראוי בנסיבות שכאלו. 19. אכן, לא על נקלה יתערב ביהמ"ש של ערעור בנושא פסיקת הוצאות, אולם, בנסיבות דנן, יש מקום להתערבות שכזו. נראה לנכון להעמיד את סכום ההוצאות בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, נכון למועד פסיקת ההוצאות ע"י כב' הרשמת. 20. נוכח האמור, אני מורה כדלקמן: א. ע"א 122/02 מתקבל וכמפורט לעיל. ב. ע"א 138/02 נדחה. ג. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעות את הוצאות אגרת הערעור בסך 523 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.7.02 וכן אני מחייב את התובע לשלם לנתבעות שכ"ט עו"ד בגין שני הערעורים בסכום של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. 21. נוכח התוצאה, נקבע בזאת קדם משפט בתיק העיקרי ליום 17.3.03 בשעה 9:00 וכשבשלב זה הצדדים אינם נדרשים להגיש את תצהירי העדות הראשית. עם זאת, כל בקשה שתהא למי מהצדדים, תוגש לא יאוחר מיום 10.3.03, תוך מסירתה עד לאותו מועד לצד שכנגד. עירייהתביעה נגד עירייה