השופט מ' גל: המחלוקת בין הצדדים המערערת - המשיבה שכנגד (להלן: "המערערת") נתבעה בבית-משפט קמא על-ידי הבנק המשיב - המערער שכנגד (להלן: "המשיב"), בשל הלוואה שהמערערת נטלה אצלו מבלי לפורעה. המערערת נושאת תפקיד בכיר בתחום מלוות חוץ, באגף החשב הכללי במשרד האוצר. בחודש יולי שנת 95' היא נטלה אצל המשיב הלוואה, על סך של 160,000 ש"ח. הלוואה זו היוותה את נושא ההליכים בבית-משפט קמא. הרקע לקבלת ההלוואה נובע מהצטברות חובות בחשבונה של המערערת, בסניף האוניברסיטה העברית של הבנק המשיב, בעקבות הפסדים בהשקעות בניירות ערך עקב ירידות השערים בבורסה, שחלו בשנת 1994. לאחר משא ומתן שנוהל בין הצדדים, אישרה הנהלת מרחב ירושלים בבנק המשיב, ביום 27.7.95, הסדר לפירעון חובה של המערערת, אשר התקבל וסומן כמוצג ת2/. לפי המפורט במסמך האמור אושרה למערערת הלוואה צמודה למט"ח בסך של 160,000 ש"ח, והנושאת ריבית ליבור (ריבית בין בנקאית, הנקבעת על-ידי הבנקים הגדולים באירופה) בצירוף 2% לשנה, לפירעון ב180- תשלומים חודשיים (15 שנה). למערערת הוענקה גם אפשרות לפירעון מוקדם של ההלוואה, זאת מבלי לשאת בעמלה המכונה "קנס שבירה". עוד פורט במסמך האמור, כי תיק ניירות הערך ישמש כבטחון להסדר ולא ימומש בשלב זה. 3. ימים ספורים לאחר מכן, ביום 3.8.95, חתמה המערערת על "בקשה לקבלת אשראי במטבע ישראלי צמוד למט"ח/במט"ח" (נספח ד' לכתב התביעה). קודם לכן היא חתמה על התנאים הכלליים (נספח ב'). סכום ההלוואה הנקוב בבקשה הנ"ל עמד על סך של 160,000 ש"ח, כאשר הוא צמוד למט"ח. דא-עקא, שלא צוין במסמך סוג מטבע החוץ שאליו בדיוק תהיה צמודה ההלוואה. כמו-כן, לגבי שיעור הריבית נרשם במשבצת ה"ריבית הקבועה", כי ההלוואה תשא ריבית בשיעור של 2% לשנה, כאשר החלופה מתחתיה, בדבר "ריבית משתנה" (הליבור בצרוף לריבית נוספת), נותרה ריקה. התובענה בבית-משפט השלום 4. מכיוון שהמערערת לא שילמה כמעט דבר על חשבון סכום ההלוואה, והפסיקה את התשלומים השוטפים בחלוף זמן קצר; ולאחר שפניותיה לבנק ישראל בתלונה על המשיב, לא הניבו הסדר סופי בסוגיית פירעון ההלוואה - העמיד המשיב את ההלוואה לפירעון מידי והגיש את התובענה. לשאלת תוכנו של ההסכם בזיקה להפרתו, טענת המשיב הייתה, כי ההלוואה צמודה לדולר ואמורה לשאת ריבית ליבור בצירוף 2% לשנה. מנגד לכך, טענתה העיקרית של המערערת הייתה, כי בינה לבין המשיב הוסכם שההלוואה תשא ריבית שקלית של 2% לשנה בלבד, כלומר, ללא כל הצמדה. לגישתה, הנסיבות מלמדות על-כך, שהוענקה לה הלוואה שקלית בלתי צמודה, לאור סוג החוב שאותו לטענתה הגדיר הבנק כ"חוב אבוד". החלטות הביניים ופסק הדין 5. בית-משפט קמא (כב' השופט ר' שטראוס) קבע במהלך ההליכים המקדמיים שהתקיימו לפניו, כי הפלוגתא היחידה הצריכה לדיון בתיק היא פרשנות המוסכם בין הצדדים, מיום 3.8.95 או בסמוך לכך (החלטה מיום 6.7.00). במילים אחרות, בית המשפט קבע כבר בשלב ההוא, כי המערערת לא תוכל להישמע בטענות המתייחסות לפעילות מוקדמת יותר, בנוגע להשקעות בבורסה, שכן נושא זה התנקז לבסוף אל ההסדר המוסכם הנ"ל, בדבר הענקת ההלוואה. בנסיבות אלו קיבל בית המשפט התנגדויות שונות במהלך שמיעת ההוכחות עצמן, זאת כל אימת שמי מהצדדים ניסה לשאול לגבי אירועים אשר קדמו למועד נטילת ההלוואה. 6. ביום 25.6.01 ניתן פסק הדין, שבו התקבלה תביעת המשיב בעיקרה, תוך שנדחתה דרישתו לריבית בשיעור של 2% מעל לליבור. בעיקרם של דברים אימץ בית-משפט קמא את גרסת עדי המשיב, והעמיד בסימן שאלה חלק מדברי המערערת (סעיף 8 רישא לפסק הדין, בעמ' 47; וסעיף 8(ה) בעמ' 48). על יסוד החומר שהונח לפניו קבע בית המשפט, כי הסכם ההלוואה היה צמוד דולר ארה"ב, אף שסוג המטבע לא ננקב בטופס הבקשה. עם זאת, לנוכח הפגמים שנמצאו במילוי הטופס האמור נקבע בפסק-הדין, כי הריבית מעבר להצמדה לדולר תעמוד על שיעור שנתי של 2%, ולא על 2% מעל לשיעור הליבור. עוד לא מצא בית המשפט הסבר מניח את הדעת להימנעות המערערת מלשלם לאורך התקופה כולה, לפחות את הסכום החודשי בשיעור כפי שהיא טענה שהיה עליה לשלם. בנסיבות אלו נקבע, כי המשיב היה זכאי להעמיד את ההלוואה לפירעון מידי, להחיל את הריבית הנקובה בסעיף 20 לתנאי ההלוואה ולאחר מכן אף לממש את תיק ניירות הערך. המועד שנקבע לתחולת ריבית הפיגורים היה יום הפסקת ביצוע התשלומים החודשיים. 7. בשולי פסק הדין נקבע: "היה ותתעורר מחלוקת באשר לאופן החישוב יוכלו הצדדים לחזור לבית המשפט להשלמת פסה"ד". כך היה והצדדים שבו אל בית המשפט בטענות שונות, לגבי התוצאה הסופית וניסוח הפסיקתא. תוך כדי הליך זה פנתה המערערת אל בית-משפט קמא, בכדי שיקבע כי טרם הסתיימה מלאכת פסק הדין, על-כן יש למנות את המועד להגשת הערעור מעת מתן הפסיקתא. בקשה זו הועברה אל השופט התורן בבית משפט השלום (כב' השופט ש' פיינברג), אשר קבע, כי פסק הדין יושלם רק לאחר מתן ההחלטה בבקשה למתן הפסיקתא, לכן מאז ואילך ימנו המועדים לצורך הגשת הערעור. לבסוף ניתנה על-ידי השופט ר' שטראוס, ביום 28.11.01, השלמה של פסק הדין בה נקבע (על בסיס התחשיב החלופי שהוגש על-ידי המשיב), כי יתרת החוב של המערערת כלפי המשיב, נכון ליום 29.6.01, עומדת על סך של 383,875.81 ש"ח. ערעורי הצדדים 8. על פסק הדין, השלמת פסק הדין והחלטות הביניים הנ"ל שניתנו במהלך הדיון, לרבות החלטה מיום 7.6.00 הדוחה את בקשת המערערת לצוות על המשיב לגלות מסמכים שונים ולהשיב על שאלון - הוגשו ערעורי הצדדים, כאשר המשיב טען גם - בגדר הבקשה בתיק בש"א 631/02 - כי יש לסלק את הערעור על הסף מכיוון שלא הוגש במועדו. 9. בערעורה טענה המערערת, כי בית-משפט קמא טעה בסברו שפרשנות הסכם ההלוואה היא הנושא היחידי העומד לדיון. לדידה היה עליו להיזקק גם למלוא הנסיבות והאירועים אשר קדמו למועד מתן ההלוואה. טענה זו הועלתה הן בכל הנוגע להחלטת הביניים, בדבר הגדרת הפלוגתא, והן בכל הנוגע לקבלת התנגדויות בא-כוח המשיב במהלך חקירת העדים, כל אימת שנעשה ניסיון לשאול אותם אודות אירועים המוקדמים למועד הענקת ההלוואה. לגופה של הפרשנות אותה יש ליתן להסכם ההלוואה, טענה המערערת, כי בפסק הדין נפלה טעות, באשר נקבע בו כי ההלוואה תהא צמודה לדולר ארה"ב, אף אם הדבר לא צוין כלל וכלל בטופס ההלוואה. עוד הפנתה המערערת למכתבים שנשלחו מבנק ישראל, ואשר לפיהם היה על המשיב לערוך את חישוב יתרת ההלוואה לפי ריבית של 2% וללא הצמדה כלשהי. מכאן היא מבקשת להסיק, כי קביעת החיוב על-פי ריבית הפיגורים בהסכם ההלוואה אינה במקומה. המערערת מפנה גם לכך, שהמשיב מימש את תיק ניירות הערך לאחר הגשת התביעה, אף שלא הייתה מניעה מבעדו לעשות כן קודם לכן. 10. מנגד לכך טען המשיב בערעור שכנגד, כלפי קביעת הערכאה הקודמת, שלא להחיל את ריבית הליבור מעבר להצמדה לדולר ארה"ב ולהצטברות 2% הריבית. לטענתו היה על בית-משפט קמא לקבוע גם את החיוב בריבית הליבור, לאור עדויות העובדים מטעמו. עוד טען המשיב בערעורו כלפי המועד שנקבע לביצוע הפירעון המוקדם, והלין על-כך שבית המשפט לא קבע מועד מוקדם יותר, בשחזור ליום 30.9.96. לבסוף טען כנגד השלמת פסק הדין, בכך שהסכום הסופי צריך להיות שונה מכפי שנקבע על-ידי בית המשפט. הסכם ההלוואה 11. ההלוואה ניתנה כאמור על-יסוד הרשום במסמך נספח ד', הנושא כותרת "בקשה לקבלת אשראי במטבע ישראלי צמוד למט"ח/במט"ח". המדובר בתורף סטנדרטי המסופק על-ידי הבנק המשיב, ובו ניתן לרשום במשבצות המתאימות פרטים שונים הנוגעים לתנאי ההלוואה. בכתב יד נרשם שם שיעור סכום ההלוואה (160,000 ש"ח), אולם המשבצת המתייחסת לסוג המטבע אליו תוצמד ההלוואה נותרה ריקה. זהו נוסח הסעיף הראשון בבקשה, בדבר סכום האשראי (הרשום באותיות עגולות נרשם שם בכתב יד): "סכום האשראי נא להקצות לנו אשראי/**אנו מאשרים בזה קבלת אשראי בסך 160,000 ש"ח (מאה ששים אלף ש"ח (שקלים חדשים) צמוד למט"ח מסוג * באשר לסוג ההצמדה, הרי שבמסמך מולאה השורה לפיה ההלוואה תשא ריבית קבועה של 2% לשנה, מבלי למלא את המשבצת מתחתיה, המתייחסת לריבית המשתנה. כך נרשם הדבר שם (הרשום באותיות עגולות נרשם שם בכתב יד): "שיעור הריבית שיעור הריבית על האשראי יהיה כדלקמן:- ( ריבית קבועה: 2% (שני אחוז למאה) לשנה; ( ריבית משתנה: שיעור שיעלה ב%- הנה-כי-כן, במפורש מולאה המשבצת של הריבית הקבועה. טופס הלוואה זה מולא על-ידי הפקידה גב' ע' כהן, אשר באותה התקופה עבדה בסניף הבנק שבו התנהל חשבונה של המערערת. טענת המשיב היא, כי בשעה שעובדת זו מילאה את הטופס נפלו אצלה שתי טעויות סופר, בנוגע לנושאים האמורים: היא לא ציינה את סוג המטבע הזר אליו תוצמד ההלוואה, חרף ההסכמה המפורשת בין הצדדים להצמדת סכום ההלוואה לדולר ארה"ב; והיא לא רשמה במקום הנכון את 2% הריבית לשנה, שצריך היה לרושמם במשבצת השניה, במקום שבו מפורטת הריבית המשתנה, שם הנוסח המודפס מתייחס כבר לריבית מעל לליבור. 12. לאחר שהמערערת נכחה לדעת, כי חשבונה חויב בסכום גבוה יותר מהשיעור שלפי דעתה היה עליה לשלם, כהחזר עבור ההלוואה; ולאחר שפניותיה בנושא אל המשיב לא הועילו - היא פנתה בתלונה לבנק ישראל. בעקבות הבירור שנערך בבנק ישראל יצאה המלצה אל המשיב, שלא להצמיד את ההלוואה לליבור בתוספת 2%, אלא לדולר בלבד בתוספת 2%. מהיבט זה סבר נציג בנק ישראל, כי המערערת צודקת בטענתה בנוגע לנושא ריבית הליבור. ואולם, מנגד לכך הוא סבר, כי המשיב צודק בטענתו לגבי שיערוך סכום ההלוואה לדולר ארה"ב. דיון 13. לאחר שבחנו את טענות הצדדים בערעורים הנגדיים, דעתנו היא, כי דין שניהם להידחות ויש להשאיר את תוצאת פסק-דינו של בית-משפט קמא על כנה. בתחילה נתייחס לטענות הצדדים לגופה של פרשנות הסכם ההלוואה, ולאחר מכן לטענות שהועלו לגבי החלטות הביניים בבית-משפט קמא. תנאי ההלוואה 14. טיב ההלוואה - שקלית או צמודת מט"ח: ההלוואה ניתנה בסמוך לאחר אישור ההסדר על-ידי הנהלת מרחב ירושלים של הבנק המשיב (ת2/). מטופס הבקשה לקבלת אשראי, שעליו חתמה המערערת - שהנה, כזכור, בעלת תפקיד באגף החשב הכללי במשרד האוצר, בתחום מלוות חוץ - עולה בבירור, כי המדובר בהלוואה צמודה למט"ח. בדין דחה בית-משפט קמא את טענת המערערת, לפיה ההלוואה הייתה צריכה להיות שקלית, עת המסמך מדבר במפורש על הצמדה למט"ח, כפי אישור הנהלת המרחב. כזכור, בנוסף לכותרת הנ"ל נרשם גם בגוף המסמך, לאחר פירוט סכום ההלוואה, "צמוד למט"ח", ורק סוגו של המט"ח נשמט. כלל פרשנות ראשוני הוא, כי יש לפרש מסמך על-פי פשט לשונו ומתוך הכוונה הגלויה הנלמדת מתוכו (סעיף 25(א) מציעתא לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-). זהו "המובן הרגיל והמקובל של הלשון שבה השתמשו הצדדים" (ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, 237 מול ז'; א' ברק פרשנות במשפט כרך רביעי פרשנות החוזה (תשס"א) השער השלישי, מעמ' 315 ואילך; ג' שלו דיני חוזים (מהד' שניה, תשנ"ה) 299). עמדת המערערת - אשר בתוקף תפקידה היא מצויה היטב בתחום הלוואות במט"ח - דוגלת בהתעלמות מהרשום בכותרתו ובתוכנו של הסכם ההלוואה, המדבר בבירור על הצמדה למט"ח. גישה זו אין לקבל, כל שכן לאור העדויות כפי שהובאו בנושא ועל-פי הקשר הדברים הכולל. לפני בית-משפט קמא לא עמדה תשתית עובדתית מניחה את הדעת, כדי לקבוע קיומה של הסכמה מראש למתן הלוואה שקלית, כגרסת המערערת. עוד לא עלה בידיה להסביר מדוע יש להתעלם דווקא מכותרת מסמך ההלוואה ותוכנו, המצביעים על סוג ספציפי של הלוואות. טענתה לכך, שמשבצת "סוג המטבע" נותרה ריקה במתכוון במטרה לשקף אל-נכון את כוונת הצדדים להעדר קיומה של הצמדה כלשהי להלוואה - בדין נדחתה. אין זאת אלא, שבדיעבד היא נתפסה אל טעות טכנית שנפלה במילוי המסמך, שעה שלא ננקב בו סוג המטבע. 15. סוג המט"ח: שאלה נפרדת היא, לאיזה סוג מטבע חוץ יש להצמיד את ההלוואה? לו המערערת הייתה טוענת למט"ח מסוג מסוים, ניחא. ברם, היא טענה להלוואה שקלית בלבד, בשעה שגרסת המשיב הייתה להלוואה צמודת מטבע חוץ, כמפורט לעיל בכותרת נספח ד' ובתוכנו. לפי המפורט לעיל ברור הדבר, כי אומד דעת הצדדים כיוון אל הצמדה במטבע חוץ. בנסיבות אלו מובן, שהשתיקה בענייננו אינה מכוונת להסדר שלילי. זהו חסר הטעון השלמה (א' ברק פרשנות במשפט הנ"ל, 140; והשוו ישירות לסוגיית השערוך: ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל, פ"ד מא(1) 282, 299 מול ג'-ה'). חסר טקסטואלי זה ניתן להשלמה בהתאם לנסיבות העניין, לפי המפורט בסעיף 25(א) סיפא לחוק החוזים (חלק כללי), על-יסוד המוסכם מלכתחילה בין הצדדים (ע"א 4628/93 מ"י נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265). מכיוון שהעדויות המהימנות מטעם המשיב התייחסו להצמדה לדולר ארה"ב, ומנגד לא עמדה מטעם המערערת גרסה כלשהי להצמדה אל מטבע חוץ מסוג אחר - ברי, כי בית-משפט קמא היה רשאי להגיע למסקנה אליה הגיע, דהיינו: שההלוואה צמודה לדולר ארה"ב. אכן, בסעיף 8(א) לפסק-דינו (בעמ' 47) פרט השופט המלומד את מסקנתו לגבי סוג המטבע, כדלקמן: "הצמדה למט"ח בלשון שגורה מקובלת בפי כל היא הצמדה לדולר וכך יבין זאת כל אדם סביר". הנמקה זו שמשה מקור לטענות מטעם המערערת, על-שום שאינה מעוגנת בראיות ואינה דרה עמם בכפיפה אחת. ואולם, כמבואר לעיל, ניתן להגיע למסקנה בדבר הצמדה לדולר ארה"ב גם ללא נימוק הגיוני זה. די בקבלת גרסת עדי התביעה בנושא. כידוע, העדפת גרסת אחד הצדדים למשפט אינה עניין שערכאת הערעור נוהגת להתערב בה, בהיותה נוגעת לנושאי מהימנות הראיות ותהליך קביעת העובדות, נושאים המסורים ברגיל לערכאה הדיונית (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 856 ואילך; ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי נ' אברהמי, פ"ד נ(1) 441, 447 מול ג'-ד'). משהועדפו העדויות מטעם המשיב בנושא טיב ההצמדה (שקלית או מט"ח), לא הייתה מניעה לקבלם גם לעניין סוג המטבע. 16. שיעור הריבית: למרות שעדויות מטעם המשיב היו מהימנות על בית-משפט קמא, נקבע בפסק הדין, כי הריבית על ההלוואה צמודת הדולר תעמוד על 2% לשנה ולא על ריבית הליבור בצירוף ל2%-. לאמיתו של דבר פלוגתא זו הופכת למשנית בענייננו, מעת שנקבע כי המערערת הפסיקה כליל את התשלומים ועל-כן המשיב זכאי לגבות את ריבית פיגורים. עם זאת, מכיוון שהצדדים התייחסו גם אליה, מצאנו לנכון אף אנו לומר כמה דברים בקיצור. בפסק הדין מסביר השופט המלומד את מסקנתו לשלילת ריבית הליבור, כהאי-לישנא: "בנושא שיעור הריבית יש מקום מה לספק שמא הדברים לא הובהרו לנתבעת די הצורך ואף מנוסח המסמך שנחתם לא יכול היה להעמידה על אפשרות שהמדובר בתנאי ריבית שונים מהמצוין במסמך. על-כן יש 'ליהנות' את הנתבעת מחמת ספק בנושא זה". (סעיף 7 לפסק הדין, עמ' 46-47) הגם שענייננו אינו סב על נושאי הרשעה פלילית, ראה בית המשפט, כדבריו, ליתן למערערת ליהנות מן הספק. לכאורה המדובר בשגגה, שכן אם רק מתעורר ספק בדבר, פשיטא שעלה בידי המשיב לעמוד במאזן ההסתברות החל עליו להוכחת טענותיו במשפט האזרחי. עם זאת, כמדומה שבבירור למדי עולה מפסק הדין, כי כוונת בית המשפט הייתה להבהיר שכפות המאזניים בנושא האמור נותרו מעוינות. על-כן, הספק שנותר בנכונות הגרסה של מי מהצדדים פועל לטובת המערערת. ואכן, להבדיל מנושא השערוך, לגביו היה ברור כי המדובר בהצמדה למט"ח ונותרה רק השאלה בדבר סוגו - כאשר גרסת המערערת דיברה רק על ריבית שקלית - הרי כאן המדובר בטופס שבו על הממלא לבחור באחת משתי חלופות. פקידת הבנק בחרה במפורש בחלופה הראשונה של שיעור הריבית, זו המתייחסת לריבית הקבועה. היא לא מילאה כלל את משבצת הריבית המשתנה, שרק בה יש התייחסות לתוספת לריבית הליבור. מטעמים אלה, רשאי היה בית משפט קמא להגיע למסקנה שאליה הגיע בעניין זה. 17. נובע ממקבץ האמור לעיל כי המסקנות בפסק הדין, בדבר טיב ההצמדה ובדבר שיעור הריבית, מעוגנות כראוי ואין מקום להתערב בהן. העמדת ההלוואה לפירעון מידי 18. לגרסת המערערת, היה עליה לשלם לבנק בין 800 ש"ח לבין 1,000 ש"ח לחודש, לפירעון ההלוואה. לאחר שהיא נכחה, כי הבנק גבה ממנה סכומים גבוהים יותר, היא בחרה באקט חד-צדדי להפסיק לחלוטין את תשלום סכומי החזר ההלוואה. בנכונותה העקרונית לשלם את החוב, כפי שהיא באה לידי ביטוי במכתבים שנשלחו וכפי שאף פורטה בטענותיה לפני הערכאה הקודמת (למשל נ13/) - לא סגי. "נכונות" גרידא אינה מספיקה לעניין זה ויש לקיים את החיוב בפועל, לפחות לפי טענותיה. לפטור מוחלט מתשלום היא לא הייתה זכאית. בנסיבות אלו, כאשר המערערת לא שילמה לבנק גם את הסכומים שעליהם היא כלל לא חלקה - אף שבפועל היה עליה לשלם את שיעורי התשלומים, כפי שנקבעו בפסק הדין ואף הומלצו על-ידי בנק ישראל - רשאי היה בית-משפט קמא לקבוע, כי היא הפרה את הסכם הלוואה באופן שהצדיק את העמדת ההלוואה לפירעון מידי. צד לחוזה אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולהתנער כליל מהתחייבויותיו על-פי החוזה, אך מכיוון שלצד השני טענות נוספות שהראשון כופר בהן ואינו מקבלן (בג"ץ 239/83 מילפלדר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2) 210, 216-215). בדיעבד ייקבע מי צודק בעמדתו, אולם עד אז אותו צד אינו פטור כליל. הפסקת התשלומים והתנערות מחובת התשלום כמוה כהודעה על ביטול החוזה ולמזער הודעה על הפרה צפויה. דינה של התנהגות זו היא כהפרת החוזה על-ידי המבטל (ע"א 1/84 נתן נ' סטרוד, פ"ד מב(1) 661, 671 מול ז'; ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210, 225 מול ג'-ה'; מ' דויטש ביטול חוזה בעקבות הפרתו (תשנ"ג) 303 ואילך). כל שכן הם פני הדברים בחוזה הלוואה, שבו הצד השני מילא כבר אחר מלוא התחייבותו, עם העמדת ההלוואה ללקוח. אכן, בסופם של דברים התקבלה מקצת מעמדת המערערת ומקצת מעמדת המשיב, אולם בראייה הכוללת של הדברים, המערערת היא זו שהפרה את ההסכם, בשל הימנעותה המוחלטת מביצוע תשלומים כלשהם, זאת אף לאחר תוצאות הבירור בבנק ישראל. פשוט חדלה. התנהגות זו אין לקבל ותוצאתה בפועל היא החלת התוצאות בעטיה של הפרת חוזה ההלוואה. 19. בסעיף 22 לתנאים הכלליים לפתיחת חשבון האשראי (נספח ב' לכתב התביעה) פורטו התנאים להעמדת ההלוואה לפירעון מידי. התנאי הראשון שם הנו, אי תשלום הסכומים המגיעים לפי ההתחייבות. לפיכך, ניתן היה להחיל את ריבית הפיגורים לפי סעיף 20 לתנאים האמורים. לא נשמטה מעינינו הטענה, שעד להפסקת התשלומים נגבו תשלומים ספורים בסכומים גבוהים יותר מהסכום שנקבע לבסוף בהתאם לפסק-דינו של בית-משפט קמא, זאת לאור הפרש ריבית הליבור. ואולם, מכיוון שמועד החישוב בפועל נעשה לתאריך מאוחר מיום הפסקת התשלומים בפועל (המשיב הציע את יום 30.9.96, מועד המאוחר בחודשים אחדים לתקופת הפסקת התשלומים), ובפסיקתא אף התקבל החישוב החלופי, הנמוך יותר, המתאים ליום בו בפועל הועמדה ההלוואה לפירעון מידי (15.4.97), ממילא כלול בדבר גם הנושא הנ"ל, שכן המערערת יצאה נשכרת מכך שהמועד בחיוב ריבית הפיגורים נדחה זמן ניכר ממועד הפסקת התשלומים. בהקשר לאמור, אין גם מקום לשעות לטענות המשיב בערעור שכנגד, לגבי תחשיב הפסיקתא הסופי, שכן המועד שנקבע לבסוף התאים למועד המימוש בפועל (כפי שפורט בטענות המשיב, בסעיף 6(ה) לכתב התביעה עצמו). עוד אין בידינו לקבל את טענות בא-כוחה המלומד של המערערת, לכך שהנושא הנ"ל חרג מתחום הגדרת הפלוגתא כפי שנקבעה על-ידי הערכאה הקודמת. הקביעה הנ"ל נועדה - וכך גם הובנה על-ידי הצדדים - בכדי למנוע את הרחבת החזית לאירועים הקודמים למועד נטילת ההלוואה, דהיינו: נסיבות ירידת ערך תיק ההשקעות. ואכן, במתכונת זו נוהל המשפט לאחר מכן. 20. מוסיפה המערערת וטוענת, כי ניתן היה לממש את פיקדון ניירות הערך ששועבד לבנק בכל עת, כפי שהמשיב בחר לעשות לאחר הגשת התביעה. בנסיבות אלו היא סבורה, כי אין לקבוע שהיא הפרה את החיוב כאשר המשיב יכול היה למכור את ניירות הערך קודם לכן ולקבל תמורה מספקת לפירעון חודשי של ההלוואה לתקופה ארוכה למדי. אין בידינו לקבל טענה זו. העובדה שהמשיב נמנע מלממש בטוחה שהייתה בידו אינה יכולה לפעול נגדו, כל אימת שבזמן האמת עמדתו זו אינה מנוגדת לדעת הלקוח. הבנק רשאי שלא ליטול על עצמו סיכונים לגבי מימוש בטוחות, אם הלקוח עלול לבוא לאחר מכן כלפיו בטענות. הדבר מתיישב גם עם המפורט בתנאים הכלליים (סעיף 24(א) לנספח ב'), לגבי זכותו של הבנק לממש בטוחה לפי שיקול דעתו (וראו גם את הוראת סעיף 16(א) לחוק המשכון, תשכ"ז1967-). אף אם עיתוי מימוש המשכון נתון תחת מרות נורמת תום הלב, לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) הנ"ל (י' ויסמן חוק המשכון, תשכ"ז1967- (פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, תשל"ה) 310), עדיין אין בכך השלכה לענייננו, באין טיעון לכך מלכתחילה ואף לא במסגרת הערעור. מכל מקום, חוסר תום לב לא הוכח כלל. ואכן, בדיעבד התברר ככל הנראה, כי מימוש ניירות הערך מראש היה מוביל לתוצאה טובה יותר עבור המערערת, אולם זוהי מסקנה של חכמים לאחר מעשה, שהרי תקוות כולם - והמערערת בראשם - הייתה שתיק ניירות הערך יתפח וערכו יעלה. ודוק: היא סירבה למכור את תיק ניירות הערך טרם מתן ההלוואה, ובכך להקטין באופן משמעותי את סכום החוב (עמ' 32 ש' 24-15; ועמ' 33 ש' 27-24). מכל מקום, באין דרישה מצד הלקוח לממש את הבטוחה, אי מימושה על-ידי הנושה אינה מהווה הגנה מצד החייב, לגבי הפרתו את ההתחייבות. אלה הם פני הדברים גם בנושא הקטנת הנזק, לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים תרופות. הנושא האמור לא הועלה ככזה ואף נתוניו היכולים להשפיע על התוצאה הסופית לא הוכחו על-ידי המערערת. כידוע, הוכחת נושאי הקטנת הנזק חלה על המפר, זאת הן לעצם החובה להקטין את הנזק בנסיבות העניין והן לסכומי התוצאה (ג' שלו בספרה הנ"ל דיני חוזים, 581; ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא(5) 241, 259 מול ו'). 21. לנוכח כל האמור עמדתי היא, כי יש לדחות את הערעורים ההדדיים בנוגע לחוזה ההלוואה ולגבי לתוצאות הפרתו. הערעורים על החלטות הביניים 22. ההחלטה מיום 6.7.00: בהחלטת זו הגדיר בית-משפט קמא את הפלוגתא שתידון במסגרת ההליך, כלשונו: "פרשנות המוסכם ב3.8.95- או בסמוך לכך". משמעות החלטה זו היא, כי כל נושא משבר המניות וההפסדים שבהם נשאה התובעת בתיק ההשקעות, אינו רלוונטי לעניין ההגנה, זאת מעת כריתת הסכם ההלוואה, המנקז אל תוכו את כל הנושאים הקודמים. יוטעם כאן, כי המערערת הודתה בפני פקידי הבנק על אחריותה לקורות בחשבונה, וכי איש לא כפה עליה לקנות מניות (ת1/). מסמך זה והרשום בו היה מהימן על בית המשפט והתקבל על-ידו. בית המשפט אף ציין בפסק הדין את העובדה, לפיה המערערת חזרה בה בשלב מסוים מהאשמותיה כלפי המשיב ואישרה את ביצוע כל הפעולות מיוזמתה שלה (סעיף 8(ג), בעמ' 47 לפסק הדין). אף אם תאמר, כטענת המערערת, שהסכם ההלוואה אינו מהווה ויתור על הטענות שיש לה כלפי הבנק, עדיין יש צורך להבחין בין טענת הגנה המועלית על-ידה לבין אפשרות גיבושה של עילת תביעה נגדית. בענייננו, לא ראינו שהמערערת העלתה טענת קיזוז מפורטת, היכולה לפתוח יריעה לגבי אירועים קודמים. ודוק: הטענה המפורטת בכתב ההגנה, בדבר "ניהול כושל של קרנות הנאמנות שהבנק ניתב את הנתבעת אליהן" (סעיף 4(ה)) וטענות דומות לה, יכלו לבוא לידי ביטוי במסגרת טענת קיזוז או תובענה שכנגד. דבר מאלה לא הועלה כראוי בענייננו. מכיוון שכך, ההלוואה היא הנושא שנותר לדין בו. יושם נא אל לב, כי מטעם המערערת לא הועלו גם טענות לפגמים בכריתת הסכם ההלוואה, כמשמעותם בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי) הנ"ל. נהפוך הוא. היא אישרה את הסכמתה להתקשרות בחוזה ההלוואה, ורק חלקה על תנאיו (סעיף 5 לכתב ההגנה). לאור הטעמים האמורים, נכון עשה בית המשפט כאשר ראה למקד את הדיון לפניו בפלוגתא האמיתית הצריכה להתברר, ולא אִפשר לצדדים להתפרש אל עבר טענות נוספות ולהגיע למחוזות רחוקים, שלא היה בהם כדי לתרום דבר להכרעה הסופית. בחנו את טענות המערערת בנושא זה, כפי שהן מועלות בדיעבד כיום, ורק התחזקנו בדעתנו שבית המשפט נהג נכון וכראוי, עת צמצם את הדיון לפלוגתא האמורה בלבד. 23. ההחלטה מיום 7.6.00: בית המשפט דחה את בקשת המערערת ליתן לה ארכה להפנות למשיב שאלון ודרישה לגילוי מסמכים שונים, בעקבות חילופי עורכי הדין. הטעם לבקשה היה, כי זמן ניכר קודם לכן ניתנה למערערת ארכה בת שבועיים לעשות כן, אולם היא נמנעה מכך. חלופי עורכי-דין אינם מצדיקים איחור בנקיטת פעולות שונות לפי קביעות בית המשפט. כל שכן משנקבע בהחלטה, כי ניתן היה להשלים את הנדרש בסמוך למועד חילופי עורכי הדין. זאת ועוד, בענייננו אין המדובר רק באיחור פורמלי. גם לגופם של דברים סבר בית-משפט קמא, כי לא הייתה הצדקה לבקשה, שהתייחסה לאירועים הנוגעים למשבר המניות, הכל לפני החתימה על הסכם ההלוואה נושא התובענה. עיינו בטענות המערערת לגבי החלטה זו ולא מצאנו הצדקה להתערב בה, זאת משני הטעמים שפורטו על-ידי בית-משפט השלום. הטעמים שניתנו לעיל לעניין הגדרת הפלוגתא הולמים בדיוק גם את הנושא דידן. 24. החלטות הביניים לגבי קבלת התנגדויות: נגזר מהמפורט לעיל, כי בשלב תיחום הפלגותא כמות שהיא, לא היה מקום להתיר לצדדים לפרוש ראיות לגבי עניינים החורגים ממנה. על-כן, כדין נמנע בית המשפט מלהתיר שאלות בנושאים אלה וקיבל את ההתנגדויות. אין לנו להתערב בדבר. 25. לאור כל האמור, עמדתי היא כי יש לדחות גם את כל הטענות המתייחסות להחלטות הביניים. בקשת הדחייה על הסף 26. המשיב ביקש כזכור לדחות את הערעור על הסף בשל האיחור בהגשתו. המחלוקת בין הצדדים בעניין זה נסבה על תוקפה של ההחלטה מיום 4.10.01, בדבר מניין המועדים להגשת הערעור למן יום מתן הפסיקתא. טענת המשיב היא, כי בהחלטה זו נפלה שגגה מלפני בית-משפט קמא (השופט ש' פיינברג) בשני מישורים. האחד, התוצאה בפועל הייתה שהערכאה הדיונית האריכה את המועד להגשת הערעור, אף אם הדבר אינו נתון לסמכותה אלא לבית המשפט הערעורי (ע"א 510/78 ניר אל בע"מ נ' רוזן מרכז ליהלומים בע"מ, פ"ד לג(3) 189, 192-191). השני, הפסיקתא אינה מהווה הכרעה משפטית, אלא חישוב אריתמטי בלבד של תוצאת פסק הדין, שאינו מעניק סעד נוסף. לכן, פסק הדין אינו נחשב ל"ההחלטה אחרת" (ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 155-153). בנסיבות אלו היה צריך לערער עליו תוך 45 יום מעת נתינתו. מנגד לכך טוענת המערערת, כי לנוכח המורכבות של הפלוגתא בדבר חישוב הסכום בו היא חויבה, הרי שיש לראות את הפסיקתא כחלק מהותי מפסק הדין. 27. לאור התוצאה אליה הגענו לעיל, בדבר דחיית שני הערעורים, ממילא הופכת שאלה זו למיותרת. בנסיבות אלו רק נציין, כי יש טעם בדברי המשיב, שהערכה הדיונית אינה יכולה לקבוע אימתי תחשב עשייתה השיפוטית כפסק-דין לצורך ערעור, ואימתי לא. עם זאת, לאור הליך ההשלמה נוצרה אי בהירות בנושא, שחודדה בהחלטת כב' השופט פיינברג. בנסיבות אלו בכל מקרה לא היה נכון לשלול מהמערערת את זכות הערעור, בין אם על דרך של קביעה שהערעור הוגש במועדו ובין אם על דרך של הארכת מועד. כך וכך, התוצאה הייתה זהה. התוצאה 28. לפי העולה מן המקובץ, דעתי היא כי דין שני הערעורים להידחות ללא צו להוצאות. כך אני מציע לחברי הנכבדים לפסוק. ש ו פ ט השופט צ' סגל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' שידלובסקי-אור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט לדחות את הערעורים, כמפורט בפסק דינו של השופט מ' גל. ניתן היום, י"ב באב תשס"ב (21.7.02). המזכירות תשלח אל באי-כוח הצדדים העתקים מפסק-דין זה. הלוואה חוץ בנקאיתבנק