להלן פסק דין בנושא הקצאת קרקעות למפונים: פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו עתירה של עותרים המייצגים, לטענתם, מספר רב של משפחות משבט הג'האלין המתגוררות באתר קבע של השבט המצוי בגבול הכפר אבו-דיס, במרחק של כ-1 ק"מ מערבית למעלה האדומים. אתר הקבע משתרע על כ-300 דונם בקרקע שהיא אדמת מדינה. בשנת 1996 נסתיימו הליכי התכנון ואישור תכנית מיתאר שיזם המינהל האזרחי באיזור יהודה ושומרון, אשר מטרתם להקצות חלקות קרקע לבנייה למגורים של בדואים מבני הג'האלין אשר פונו או יפונו בעתיד משטחים באיזור מדבר יהודה. באתר מצויות כ-300 חלקות קרקע שהוקצו לכ-115 משפחות. לטענת העותרים, לאחר אישור תכנית המיתאר לאתר הג'יהאלין, הובטח למפונים כי המינהל האזרחי יקצה להם קרקעות לבניה בלא דיחוי, יוציא להם היתרי בנייה, וישלם להם פיצויים על הריסת המאהלים בהם התגוררו קודם לפינויים ושלילת השימוש שנעשה על ידם בשטחי מרעה. במקום זאת, הוצבו עבורם כ-20 מכולות ברזל ישנות ולוחות פח המשמשים להם חלופה למגורים. כן הונח באתר צינור מים לשימוש המתגוררים באתר הג'יהאלין. על פי הטענה, המינהל האזרחי הצהיר מדי פעם בכתב ובעל פה כי צריכת המים של תושבי האתר תהיה על חשבונו כחלק מהפיצוי הניתן על ידו לאנשי השבט בקשר לפינויים מהאיזור בו התגוררו ורעו את צאנם במשך עשרות שנים. משלא מומשו התחייבויות המינהל האזרחי, ובעקבות הגשת עתירה לבג"צ (בג"צ 5813/00), התנהל מו"מ בין העותרים למינהל האזרחי אשר גובש לכלל הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין בספטמבר 2003. בהסכם נקבע, בין היתר, כי המינהל האזרחי יבצע על חשבונו הנחת רשת מים וחיבור נקודות מים פרטניות לכל מגרש שיוקצה ויאוכלס כדין באתר, וכן נקבע לוח זמנים לביצוע הדבר בתוך 150 ימים. במהלך שנת 2004 הוחל ביישום ההסכם, אשר נועד לאפשר בניית מיבנים למגורי קבע באתר הג'יהאלין. בשלב הגשת העתירה הוקצו מגרשים באתר, נחתמו הסכמי חכירה, והועברו מרבית התשלומים לזכאים על פי הסכם הפשרה, אך טרם הוצאו היתרי בנייה פורמליים. טוענים העותרים, כי עם קבלת התשלום הראשון בגין הפיצוי לו הם זכאים מכח ההסכם, הם החלו בעבודות הכשרת הקרקע ובניית בתי המגורים. עם זאת, המגרשים שהוקצו להם טרם חוברו לקו המים המרכזי באתר, וטרם הותקנו מוני מים במקום. במהלך חודש ינואר 2005, הודיעו נציגי המינהל האזרחי לתושבי אתר הג'יהאלין כי המינהל יפסיק את מימון צריכת המים לאתר ביום 1.4.05. לטענת העותרים, משמעות הדבר היא הפסקה בפועל של הזרמת מים לאתר, שכן אין במקום מוני מים, ולכן אין אפשרות טכנית לחייב את הצרכנים האינדיבידואליים לשלם חשבונות מים באופן פרטני. הפסקת אספקת המים כאמור תביא להפסקת הבנייה באתר שכן עבודות הבנייה מצריכות אספקת מים שוטפת. עוד טוענים העותרים כי הסיבה המרכזית לכך שלא ניתן לחייב את הצרכנים בחיוב פרטני לכיסוי הוצאות צריכת המים נעוצה בעיכובים שחלו ביישום ההסכם שנגרמו עקב התנהלות בעייתית של המינהל האזרחי, אשר לא ביצע כנדרש את הנחת רשת מים אשר תחבר כל מגרש לקו המים המרכזי, ולא דאג להתקנת מוני-מים. פניות העותרים למשיב להאריך למשך שנה נוספת את מימון המדינה לצריכת המים השוטפת של תושבי האתר לא נענו. לאור האמור, מבקשים העותרים כי בית משפט זה יורה למשיב להמשיך ולשאת בהוצאות אספקת המים לבני השבט באתר וזאת עד ל-1.6.06. 2. מתגובת המשיב לעתירה עולה כי אספקת המים לאתר המגורים של השבט נעשית בפועל באמצעות חיבור לרשת המים של הכפר עזרייה הסמוך לאתר. לקבוצה אחרת מבני השבט שהתיישבה באתר קודם לעותרים הוקצו מגרשים באתר והונחה תשתית מים באופן שלכל מגרש ישנה כיום נקודת חיבור משלו לרשת המים. לאחר הגעת העותרים למקום, הונחה נקודת חלוקת מים מרוכזת גם עבורם, אולם טרם הונחה רשת מים המחברת אליה את כל המגרשים של העותרים. לטענת המשיב, במשך השנים האחרונות, נשא המינהל האזרחי בתשלום כולל של צריכת המים השוטפת של כל המתגוררים באתר, ובכלל זה העותרים. הדבר נעשה לפנים משורת הדין, ומבלי שחלה על המשיב חובה לשאת בתשלומים אלה, אלא כדי להקל על בני השבט את המעבר לאתר. על פי הסכם הפשרה (מש/1), אין חובה על המדינה לשאת בהוצאות מחיה שוטפות של העותרים או של אחרים באתר למשך תקופה כלשהי, ומכאן שאין חובה עליה לשאת בהוצאות צריכת המים של התושבים. מאחר שמדובר בתשלום חריג, שאינו נשען על בסיס משפטי ברור, ומאחר שהקצאת המגרשים באתר הושלמה, החליט המינהל האזרחי להפסיק את התשלום באופן שהחיוב הכספי בגין הצריכה השוטפת של המים ישולם מעתה על ידי התושבים עצמם. מאחר שמדובר במימון המדינה שהתבצע לאורך זמן רב, ניתנה התראה מוקדמת על הכונה להפסיק את תשלומו, כדי לאפשר לתושבים היערכות מתאימה (מכתב המינהל האזרחי מינואר 2005, מש/2). על פי הטענה, יש להבחין בין החובה המוטלת על המשיב להציב תשתית להובלת מים למגרשים תוך פרק זמן שהוקצב בהסכם הפשרה לבין תשלום חשבונות שוטפים עבור צריכת מים פרטנית של כל תושב, ואין החובה לגבי האחד גוררת חובה לגבי השני. עוד נטען, כי העותרים קבלו פיצוי כספי לפנים משורת הדין על מעברם לאתר, הכולל בין היתר פיצוי עבור פיתוח עצמי של מגרשים ובניית מבני קבע, ואין בכך כדי לחייב גם נשיאה בעלויות צריכת מים הקשורה בעיקרה בבנייה הפרטנית של התושבים. על רקע כל אלה, סירב המשיב להיענות לבקשה להמשיך ולשלם את הוצאות צריכת המים של העותרים ושולחיהם מעבר למועד ההפסקה עליו הודיע בנימוק כי אין עילה משפטית המחייבת אותו לעשות כן. 3. במסגרת דיון שנתקיים בעתירה, התברר כי, בפועל, חלקות העותרים ברובן מחוברות לצנורות מים מפוצלים אשר חוברו על ידי התושבים, באופן שניתן לחבר לכל אחד מהם מונה שיעריך את היקף הוצאות השימוש במים. במסגרת הדיון, נתבקשה ב"כ המשיב על ידי בית המשפט לבחון פתרון מעשי לפיו תינתן לעותרים תקופה נוספת לא ארוכה שבמהלכה ישולם חשבון המים שלהם מתוך הנחה כי לאחר תקופה זו לא ינתן עוד מימון נוסף בגין הוצאות מים. בתשובה משלימה של המשיב הוברר כי הוא יהיה נכון, אך לפנים משורת הדין, לשאת בתשלום חשבון המים של העותרים למשך תקופה נוספת של 6 חודשים מתום התקופה בה הופסק התשלום, דהיינו מאפריל 2005 ועד תום ספטמבר 2005, ובלבד שלאחר מכן לא ישא עוד בכל תשלום נוסף. 4. בתגובה לעמדת המדינה, חזר ב"כ העותרים והצביע על קשייהם בקידום עבודות הבנייה עקב אי קיום חובתו של המשיב לחבר את המגרשים לקו המים הראשי. בנסיבות הקימות, לדבריו, אין גם אפשרות טכנית להגיע להסדר בדבר הקמת מערך חשבונות מים פרטני לכל משפחה, שכן באתר נמצאות קבוצות שונות מבני השבט שאין ביניהן שיתוף פעולה, ומצויים בו גם פולשים לשטח. לפיכך, לא ניתן להגיע להסדר תשלום חשבון המים כפי שידרש אם מימון המדינה יפסק. ב"כ העותרים חזר על בקשתו להאריך את תקופת הביניים בה ימשך מימון צריכת המים עד ל-1.7.06, ולחלופין, ביקש לאמץ את הצעת הפשרה שהוא העלה, להמשיך במימון כאמור עד ליום 31.12.05. 5. בחנו את עיקריה של העתירה על רקע עמדתו של המשיב, ואלה מסקנותינו: תהליך המעבר של בני שבט הג'יהאלין מאזור מדבר יהודה לאתר הקיבוע שנקבע עבורם הוא, אכן, תהליך הדרגתי המלווה בקשיים לא מעטים הכרוכים בשינוי אורח חיים, וקשיי התארגנות לישיבת קבע במיתחמי קרקע שהוקצו לאנשי השבט. מטבע הדברים, תהליך ההיקלטות בישוב קבע כרוך בהליכי הסתגלות מורכבים, ועולות בפי העותרים טענות מטענות שונות ביחס לקצב יישומו של הסכם הפשרה בידי המינהל האזרחי בעניינים שונים. אולם נושא העתירה איננו נוגע במישרין לשאלות אלה. הוא עוסק בשאלה אחת ויחידה - האם חלה חובה על המשיב לממן את צריכת המים השוטפת של בני השבט למשך תקופה כזו או אחרת, והאם ישנה קורלציה בין חובה זו לבין העובדה כי אתר המגורים של העותרים טרם חובר לרשת מים מרכזית שניתן לפצל ממנה צינורות אינדיבידואליים למגרשי העותרים. בטענתם כי המשיב הפסיק שלא כדין את מימון צריכת המים השוטפת שלהם לא השכילו העותרים לבסס עילה משפטית המהווה מקור לטענת זכות שנפגעה. עיינו עיין היטב בהוראותיו של הסכם הפשרה שעליו נסמכו העותרים. הסכם זה מהווה הסדר כולל, לפנים משורת הדין, שהושג במסגרת עתירה קודמת בבג"צ 5813/00 האמור למצות את כל ההיבטים הקשורים בסוגיית מעברם של העותרים למגורים באתר הקבע. ההסכם עוסק בהיבט הזכאות על פיו וסדרי עדיפויות של זכאים על פיו (סעיפים 6 ו-7 להסכם); קריטריונים לחלוקת מגרשים (סעיפים 8 עד 10). היתרי בנייה (סעיף 11); פיצוי כספי (סעיפים 12 ו-13). כן כולל ההסכם שורה של התחייבויות שהעותרים לוקחים על עצמם (סעיפים 14 עד 17) ומונה את חיובי המינהל האזרחי על פי ההסכם (סעיף 18). כן נקבע לוח זמנים ליישום ההסכם (סעיף 19). בגדרה של ההוראה העוסקת בתשלום הכספי לאנשי השבט הובהר בהסכם כי העותרים יקבלו לפנים משורת הדין תשלום כולל כפיצוי מלא על כל זכות ו/או נזק שנגרם להם או שיגרם להם עקב המעבר לאתר הקבע וכן, עבור פיתוח עצמי של מגרשים שיוקצו להם ועבור בניית מבני קבע באתר. תשלומים אלה יהוו, כלשון הסעיף, תשלום מלא וסופי לכל תביעה של העותרים, ופורטו הסכומים הרלבנטיים לבודד, למשפחה, ולמשפחה גדולה. הפיצוי נחלק לשני תשלומים ומותנה בתנאים שונים שעל העותרים לקיימם. אין בהוראת ההסכם בדבר תשלום כספי פיצוי לעותרים דבר וחצי דבר באשר לקיום חבות המינהל האזרחי לממן צריכה שוטפת של שירותים חיוניים לתושבי האתר כגון מים וחשמל. מדובר בסכום פיצוי גלובלי וסופי, ואין בלתו. בין חיובי המינהל האזרחי על פי ההסכם מנויה חובה להניח רשת מים וחיבור נקודת מים לכל מגרש המאוכלס כדין (סעיף 18(ב) להסכם). לוח הזמנים להנחת רשת המים ונקודות המים לעותרים נקבע תוך -150 יום (סעיף 19(ז) להסכם). חרף מעבר הזמן, טרם ביצע המינהל האזרחי את התחייבותו על פי ההסכם, ועובדה זו בודאי גוררת אחריה הכבדה וקושי לעותרים וראוי לעשות את כל הניתן על מנת לבצע משימה זו. יחד עם זאת, אין בכך כדי להקים חבות מצד המשיב לממן את המשך צריכת המים הפרטית של העותרים. חבות כזו לא הוטלה עליו מלכתחילה על פי ההסכם, והיא לא קמה גם נוכח העובדה כי המשיב טרם הניח את רשת המים המרכזית ונקודות המים לעותרים, ובודאי לא קמה חבות כזו מכח העובדה כי במשך שנים שולמה צריכת המים של תושבי האתר על ידי המדינה, בבחינת תשלום-חסד. על רקע זה, נראית לנו עמדת המשיב בטענתו כי המימון שניתן על ידו עד כה לעותרים לצורך צריכת מים ניתן לא רק לפנים משורת הדין, אלא גם לפנים משורת ההתחייבויות החוזיות על פי הסכם הפשרה, המהווה הסדר קונקלוסיבי וממצה של הזכויות החוזיות של העותרים כלפי המשיב, ובהן זכויותיהם הכספיות. לאור זאת, אין מקום להתערב בהחלטת המשיב להפסיק את מימון צריכת המים השוטפת של העותרים. עם זאת, אנו רושמים לפנינו את הודעת המשיב מיום 24.705, על פיה יהיה נכון, ושוב לפנים משורת הדין, להמשיך ולממן את צריכת המים של העותרים עד ליום 1.10.05, וזאת כדי לבוא לקראתם ולהקל עליהם, אולם בכך יתמצה סיועה של המדינה בענין זה. ראוי להעיר בהקשר זה כי יש מקום שהמשיב יפעל בהקדם ככל הניתן ליישום החובה שהוטלה עליו בהסכם הפשרה להניח את רשת המים ונקודות המים האינדיבידואליות במגרשי התושבים במיתחם. כן יצויין, כי עם תום מימון הוצאות המים על ידי המשיב ביום 1.10.05, יהא צורך להתחיל בחישוב צריכת המים הפרטנית של העותרים ומשפחות התושבים המיוצגות על ידם. כדי להכשיר את הקרקע לחישוב פרטני כאמור, ראוי לדאוג בעוד מועד להתקנת אמצעים טכניים שבאמצעותם ניתן יהיה להעריך את היקף צריכת המים הפרטית של כל משפחה. האחריות לכך מוטלת על הגורם המוסמך במינהל האזרחי, האחראי לגביית התשלומים עבור צריכת המים, ועליו יהא לדאוג, בשיתוף פעולה עם העותרים והמשפחות שהם מייצגים, להיערך כראוי לענין זה. 6. לאור האמור, העתירה נדחית, וזאת בכפיפות להסכמת המשיב להמשיך ולממן את צריכת המים של העותרים והמשפחות המיוצגות על ידם, עד ליום 1.10.05. אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. קרקעותמקרקעיןתוכנית ההתנתקות / מפונים