שעות נוספות לנהגים

ההלכה הפסוקה של בית הדין הארצי לעבודה הדגישה את הבעייתיות של עבודת נהגים, עת דנים בתביעה לתשלום שעות נוספות, מאחר וקיים קושי בפיקוח - האם מדובר בשעות עבודה או שמא בזמן ההפסקה בה הנהג חופשי לעשות כרצונו (ראו: דב"ע (ארצי) נה/3-230 מסיעי ירושלים נ' אברהם יעקב, כרך כט (2) 353, דב"ע לג/4-2 אברהם רון נ' מ.מ. מצפה רמון, פד"ע ד' 386)

בע"ע (ארצי) 212/06 ימית א ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים, קבע בית הדין הארצי כי "מגמת הפסיקה הינה הגמשת הכללים בדבר נטל הראיה אשר יחול על עובד במקרים בהם שוכנע בית הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה הכוללת עבודה בשעות נוספות".

נטל ההוכחה בנוגע לתקופת העבודה בה הועסק עובד ומהו גובה שכרו, מוטל על התובע ומשעה שעמד בנטל הוכחה זה עובר הנטל למעביד להוכיח את תקופת העבודה. (ראה דב"ע נד/23-3 (ארצי) חיים פרינץ – נתי גפן ואח', פד"ע כו , עמ' 547, עמ' 553).

1. בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי קרן השתלמות, שעות נוספות, אש"ל, פדיון חופשה, דמי הבראה, תוספת יוקר, תוספת נהג מקצועי, שמי שימוש בטלפון והחזר אגרת רשיון נהיגה ורשיון נשק.

2. להלן תמצית טיעוני ההגנה:


בין הצדדים נערך הסכם שלפיו קיבל התובע כל ההטבות להן זכאי עפ"י הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה (שפורסם בילקוט הפירסומים 3001 15.12.83) (להלן - צו ההרחבה בענף ההובלה).התובע מעולם לא טען כי קופח ולא התריע על פגיעה כלשהי בזכויותיו.נ
הנתבעת שילמה לתובע עפ"י דין מלוא הכספים להם זכאי לרבות בגין פיצויי פיטורים, הפרשות לקרן השתלמות, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, החזר הוצאות אגרת רשיון נהיגה, ונשק, אש"ל ותוספות השכר להן זכאי, בכללן תוספת נהג מקצועי ותוספת יוקר.ב
התובע עבד בשעות נוספות פעמים נדירות בלבד ובגינן תוגמל כדין, כאמור בסעיף 44ב'(3) לצו ההרחבה, ובהתאם לאופן בו נהגו הצדדים במשך כל תקופת העסקתו של התובע.ו
התובע איננו זכאי לפיצויי הלנה, ואף אם היתה קיימת לו זכות זו, כאמור, הרי שהתיישנה


3. הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהיר.ב
מטעם התביעה הוגשו תצהיריהם של התובע עצמו, מר ישעיהו גפן, אשר שימש בתקופה הרלוונטית כנהג וכסדרן עבודה אצל הנתבעת (להלן - גפן) ושל מר פנחס לוי, אשר שימש גם כן כנהג בנתבעת (להלן - לוי).ו
מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר אלכסנדר אורן, מנהלה של הנתבעת (להלן -אורן), מר ניסים אפנג'ר, המשמש כקצין בטיחות של הנתבעת (להלן - אפנג'ר) ושל משה בוקאי, המשמש כמנהל חברת בוקאי ושות' בע"מ, חברה לייעוץ פיננסי ובתקופה הרלוונטית שימש כסוכן הביטוח של הנתבעת (להלן - בוקאי).נ

4. אין חולק לגבי העובדות הבאות:


הנתבעת הינה חברה העוסקת בשיווק והובלה של חומרי בניין בתפזורת.
התובע הועסק בנתבעת כנהג משאית בהובלת חומרי בניין בתפזורת החל מיום 1.7.88 ועד למועד פיטוריו ב- 16.6.96, בהתאם להודעת הפיטורין מיום 15.5.96. (נספח א' לתצהיר התובע).

ביום 17.7.96 שולם לתובע שיק על סך של 21,377 ₪ באמצעות חברת הביטוח "אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ", כפיצויי פיטורים. (ר' נספח ב' להודעה ששיגרה ב"כ הנתבעת לביה"ד ביום 1.1.04)
עוד קודם לכן, ביום 9.7.96 ניתנה הוראה מאת הנתבעת לקרן המרכזית לפיצויי פיטורים לתשלום 7,723 ₪ שיועברו ישירות לכתובת התובע בביתו. (ר' נספח ג' להודעת התובעת הנ"ל)
התובע איננו חולק על העברת התשלומים הנ"ל לידיו, ובתצהירו מודה בקבלת סך של 29,700 ₪ בגין פיצויי פיטורים


על היחסים בין הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה.


לאחר שבחנו את חומר הראיות שבתיק ועיינו בסיכומי ב"כ הצדדים, להלן החלטתנו:
5. עיקר המחלוקת הניטשת בין הצדדים נסבה על שאלת זכאותו של התובע לגמול שעות נוספות
האם, כגרסת התובע, זכאי היה לתשלום גמול שעות נוספות בגין עבודתו בשעות נוספות , או שמא, כגרסת הנתבעת, תביעתו של התובע לתשלום שעות נוספות, לכשלעצמה, איננה רלבנטית באשר על פי דין והסכם בין הצדדים אין התגמול בגין עבודה נוספת מחושב על בסיס שעות נוספות, כי אם על בסיס תחשיב אחר של תשלום פרמיה עפ"י היקף הובלות.

6. לשם הכרעה במחלוקת העיקרית, כאמור, עניין לנו ראשית בקביעת תנאי העסקתו והשתכרותו של התובע.נ
לגרסת הנתבעת, בהתאם לסעיף 44 לצו ההרחבה, נחתם ביום 24.7.88 הסכם עבודה בין הצדדים , אשר אושר ע"י שר העבודה והרווחה כמתחייב על פי סעיפים 14 ו-28 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ח - 1968 (להלן - חוק פיצויי פיטורים), ולפיו חושב שכרו של התובע על בסיס שכר יסוד בתוספת תשלום פרמיות, בהתאם לשיטה הנהוגה בחברה, על בסיס היקף ההובלות המבוצעות בפועל. (ר' סעיף 3.2 לתצהיר אורן)
בתמיכה לגרסה זו הציגה הנתבעת בפני ביה"ד הסכם עבודה מיום 24.7.88 בו מופיעות חתימת הנתבעת וחתימת התובע. (נספח א'1 לתצהיר הנתבעת - מסומן גם כ- נ/53)

לגרסת התובע, עבד על בסיס של משכורת ורכיב הפרמיה המופיע בתלושי השכר הינו רכיב פיקטיבי, באשר מעולם לא סוכם עימו על כך שמשכורתו תורכב גם מתוספת פרמיה, שהיא פועל יוצא מהיקף ההובלה ו/או היקף הנסיעות שביצע, מה גם שבפועל לא שולמה, לטענתו כל פרמיה.
עוד טוען התובע, כי מעולם לא חתם על הסכם העבודה האמור ואין בו כדי להעיד על הסכמתו לתוכנו או להוות ראיה בתיק.

בחקירתו הנגדית ציין:
"..לא ידעתי כלל על ההסכם הזה. אין לי העתק כזה ולא היה לי. גם הכתובת על ההסכם איננה נכונה..." (ר' עמ' 15 לפרוטו' הדיון מיום 15.11.99)


אורן מסר בחקירתו הנגדית כי:
"..המשכורת הייתה מורכבת משכר יסוד+ פרמיה שהכילה את כל המרכיבים האחרים כגון, קרן השתלמות, רשיונות, מדי פעם הייתי נותן תוספות למשכורת שכללה התחשבנויות של רשיונות נשק...גם רשיון נהיגה.. משכורת היסוד היא עפ"י ההסכם והפרמיה היא על פי העבודה. הפרמיה מורכבת גם מהאש"ל...דוחות העבודה נקלטו במחשב והיינו מוצאים ריכוז כל חודש על כל הנסיעות..." (ר' עמ' 41 -43 לפרוטו' מיום 12.3.01)
עוד ציין, "לא נכון שמשכורתו של התובע היתה קבועה. התובע כמו כל עובדי קיבל משכורת + פרמייה...הפרמייה נגזרת על פי גודל המכונית ואחוז מסויים מיתרת המחזור...נתוני המחזור נשמרו מס' חודשים וכל אחד יכול היה לעיין בהם לרבות התובע..." (ר' עמ' 62 לפרוטו' מיום 24.11.02)
לעניין תוקפו של ההסכם נ/53 העיד אורן:
"...על ההסכם חתמתי במשרדי בנוכחות סוכן הביטוח. ההסכם מולא בעת שהתובע נכח בחדר ביחד עימי ועם סוכן הביטוח. הסוכן הגיע בקשר להסכמים וגם כדי להכין את פוליסת ביטוח המנהלים לעובדים...נתנו לתובע לקרוא לפני שחתם והוא לא תיקן כל פרט..." (ר' עמ' 43-45 לפרוט' מיום 12.3.01)

סוכן הביטוח בוקאי אישר את גרסת הנתבעת בעדותו:
"...אני החתמתי את התובע במשרדי הנתבעת. באותו המעמד כאשר הסברנו לתובע את תנאי הביטוח ומי המוטבים שלו, המשכנו את ההסבר של אלכס לעניין נספח א', ואז הגיע שלב החתימה...הנתבעת ואני החתמנו את העובד ...התובע חתם על טופס ההצעה לביטוח בנוסף להסכם העבודה..." (ר' עמ' 69 - 71 לפרוטו' מיום 24.11.02)
לאור האמור, אין בידינו לקבוע אלא שלא עלה בידי התובע להוכיח גרסתו כי לא ידע אודות קיומו של ההסכם, או כי לא חתם עליו, הן משום שעל גבי נוסח ההסכם נ/53 מתנוססת חתימתו, והן לאור עדויותיהם של אורן ובוקאי הנ"ל, אותן לא עלה בידי התובע לסתור או להפריך בכל ראיה שהיא מטעמו.ב
עוד נציין בהקשר זה כי, לגרסת ב"כ התובע אין לראות בחותמת הממונה האזורית על יחסי העבודה במשרד העבודה בגדר אישור של הסכם העבודה (נ/53).
בין היתר, מטיל ב"כ התובע ספק בסמכותה של גב' רנה גרוס לחתום ולאשר הסכם עבודה כגון דא, ובשאלה האם הליך האישור שעבר ההסכם היה כדין, ולכן טוען כי אם כלל יש תוקף להסכם הרי שהינו דקלרטיבי ואין לו כל משמעות קונסטיטוטיבית ממנה ניתן לגזור זכויותיו של התובע.
אין בידנו לקבל גישה זו, וזאת בפרט שגב' הלוי שהעידה מטעם התובע, לא יכולה היתה להעיד ולו דבר על ההסכם שנחתם ואושר בתקופתה של עו"ד גרוס, כן לא ידעה מאום אודות אופן הטיפול והמעקב אחר רישום הסכמים כגון ההסכם נ/53, שהרי בתקופה הרלוונטית בה נשלח ההסכם נ/53 למשרד העבודה לצורך אישור כלל לא עבדה במשרד העבודה. (ר' עמ' 61 לפרוטו' מיום 24.11.02)
אי לכך, בהעדר הוכחה אחרת שיש בה כדי לשלול נפקותה של חתימת הגב' גרוס על הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים ולסתור גרסת הנתבעת לפיה התובע הסכים על תנאי החוזה, אין בידנו אלא להעדיף את גרסת הנתבעת לעניין תוקפו של ההסכם שאושר.ו

הסכם העבודה (נ/53) מיום 24.7.88 קובע:
"הואיל: והעובד מועסק בחברה כנהג...בתנאים המקובלים בחברה לעובד בתפקיד זה
והואיל: והעובד יהא זכאי על פי תנאי עבודתו בנוסף למשכורתו גם לגמול בגין פרמיות בהתאם לשיטנה הנהוגה בחברה (להלן - פרמיות)...נ
לפיכך הוסדר בין הצדדים כדלקמן:
2. העובד זכאי למשכורת חודשית בסך 1,200 ₪.ב
3. בנוסף העובד יהיה זכאי לגמול פרמיות בגין עבודתו כנהג בחברה לפי מה שיסוכם בחברה.ו
4. שיעור גמול הפרמיות ושיטת חישובן ישתנו על ידי החברה לפי שיקול דעתה הבלעדי מדי פעם ופעם..."

עוד נציין, כי אף עדויות עדי התביעה תומכות בגרסת הנתבעת לעניין אופן קביעת השכר החודשי ולהיותו של רכיב הפרמיה חלק מהשכר החודשי, ולא בגדר "פיקציה", אותו קיבלו עובדי הנתבעת ששימשו כנהגים.נ
כך לדוגמא, משנשאל גפן, "האם אתה יודע כיצד הוכנו המשכורות?", השיב, "משכורת יסוד+פרמייה."
ולכך הוסיף לוי, "...הינו מעמיסים בשביל שהרכב ירוויח ואם הוא ירוויח אנו נקבל פרמיה מההוצאות של הרכב....כך היה נהוג..." (ר' עמ' 30-31 לפרוטו' מיום 17.5.00)
לכל אלה נוספים תלושי השכר שצורפו לתיק (נ/49 - נ/50; וכן גם נספח ה' להודעת הנתבעת מיום 1.1.04), גם על פיהם נמצאנו למדים כי התובע השתכר משכורת יסוד של כ - 1,200 ₪ לה התווספה מדי חודש פרמיה בשיעור משתנה, כפי שהתחייבה הנתבעת בהסכם העבודה, ושני רכיבים כמשתקף מהתלושים הם אלה שהיוו את משכורתו של התובע בחודש נתון.ב
המסקנה המתבקשת מהאמור היא ששכרו של התובע נקבע על בסיס שכר יסוד + פרמיות, וזאת בהתאם לחוזה העבודה נ/53 , שנחתם בין הצדדים ביום 24.7.88.ו

6. באשר לתביעה לגמול שעות נוספות
כבר נפסק לעניין זה כי:
"...העובד חייב להוכיח את גובה שכרו, ואם עבד שעות נוספות ,חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב..." (ר' דב"ע נד/פרינץ נ' גפו ואח', פד"ע כו 547, 551; דב"ע לה/12-2 עזבון המנוח שמואל נתן הכהן ז"ל נ' אסתי רוזנהויסר, פד"ע ו' 299, 307)
"התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה על פי אומדנא דדיינא או לפי עקרונות של שכר ראוי..." (דב"ע לב/32-3 פרוימוביץ נ' בר-אדון, פד"ע ד' 39, 41).נ

ודוק, בטרם תבחן השאלה, האם עלה בידי התובע להוכיח כי ביצע שעות נוספות מעבר למסגרת השעות הרגילה, בממוצע של כ - 3 שעות נוספות ביום, עניין לנו בשאלה מקדמית והיא, כאמור, - האם על פי תנאי העסקתו של התובע זכאי היה לגמול שעות נוספות, או שמא, כגרסת הנתבעת, תיגמול זה ניתן בדרך תשלום הפרמיה מדי חודש בחודשו?

סעיף 44 לצו ההרחבה בענף ההובלה קובע את דרך תשלום גמול השעות הנוספות לנהגים כדוגמת התובע.ב
ואולם, סעיף 44א(3) קובע סייג כדלקמן:
"הוראות סעיף זה לא יחולו על עובדים אשר גמול עבודתם מעבר לשעות העבודה הרגילות משולם בהסדר מוסכם שלא על בסיס של תמורה לפי מספר שעות התעסוקה..."

כאמור בסעיף 5 דלעיל, הסכם העבודה נ/53 שנחתם ואושר ע"י משרד העבודה והרווחה, קובע כי שכרו של התובע יחושב עפ"י משכורת בסיסית ותשלום נוסף של פרמיות, וכפי שנוכחנו מעדויות לוי וגפן, פרמיה זו נגזרה מגודל הרכב, היקף העבודה המבוצעת ומספר ההובלות שבוצעו ע"י התובע במשאית בה נהג במהלך עבודתו (בהסתמך על דוחות ההובלה - נספח ב' לתצהיר אורן, נ/11 - נ/30), קרי, המחזור שביצעה המשאית אליה היה צמוד התובע במשך כל שעות היום.
כפי שהעיד אורן, "תגמול על בסיס הובלות נועד לתמרץ את הנהג להיות יעיל, ישר, הוגן וחרוץ, תוך צימצום למינימום של הסיכון של המעסיק הכרוך בהתנהגות שלילית של הנהג לנוכח מידת השליטה של הנהג על המשאית.."
עוד ציין כי הסדר זה "נובע מאופי העבודה המבוצעת על ידי נהגים מובילים...נהגים אלה נדרשים לבצע הובלה ממקום אחד למקום אחר, וקיים קושי אמיתי לפקח על פעילותם בין שני אתרים, וקיים חשש כי הנהג, השולט באופן אבסולוטי ברכב שמשמש אותו, לא יבצע את ההובלה בדרך הקצרה ביותר, ...או אף שיסטה מהתכנון, יבצע מנוחה בפרקי זמן שלא מיועדים למנוחה, ...יבצע הובלות פרטיות..."

סעיף 44(א)(3) לעיל משקף את המציאות בענף ההובלה בו נהוג לשלם לנהגים פרמיה חלף גמול עבודה בשעות נוספות, ושלא על בסיס של תמורה לפי מספר שעות העבודה בפועל.ו

ברוח דברים זו עודכן ביום 2.5.93 ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה שקבע, בין היתר, כי:
"...והואיל ובכל המפעלים החברים בהתאחדות נעשו הסכמים כאמור והונהג, בנוסף לשכר שכר עידוד המחושב באופן שנכלל בו גמול העבודה בשעות נוספות של הנהגים..והואיל וככל שיום העבודה של הנהג ארוך יותר כך גדל שכר העידוד המשולם לו לרבות גמול השעות הנוספות הכלול בו,...לפיכך הסכימו הצדדים כדלקמן...גמול השעות הנוספות שהגיע או יגיע מכח חוק שעות עבודה ומנוחה לכל נהג המועסק או שיועסק אצל חברי ההתאחדות, ייחשב ככלול בשכר העידוד ששולם או שישולם לו...לפיכך, לא יגיע לנהגים כל תשלום עבור עבודתם בשעות שמעבר לשעות העבודה הרגילות בכל היקף שהוא, מעל ומעבר לאמור בהסכם הענפי ובהסכמים או ההסדרים המפעליים לענין שכר עידוד..."

וכך גם בסעיף 8 להסכם מיום 19.5.99 נקבע כלהלן (ההדגשות במקור):
"הוראות סעיף 46(ב)(3) להסכם העיקרי (לעניין תשלום שעות נוספות), לא יחולו על עובדים אשר גמול עבודתם מעבר לשעות העבודה הרגילות משולם מהסדר מוסכם שלא על בסיס של תמורה לפי מספר שעות תעסוקה, ובלבד שהפרמיה המשולמת לא תפחת מ - 30% משכר היסוד החודשי.
למען הסר ספק, היות והפרמיה באה במקום שעות נוספות היא איננה רכיב פנסיוני, ואין לשלם עליה פיצויי פיטורים."
יפים לעניין זה דברי ביה"ד בתב"ע נו/396-3 (ב"ש) שלום דרדור נ' פרחי דיאן בע"מ תק - עב 99(1) 521, שקישר בין הוראות סעיף 44(א)(3) לצו ההרחבה החל בענייננו לבין הוראות האחרונות שעודכנו כנ"ל. וכך פסק:
"עניין זה לפיו לא זכאי נהג משאית, בעבודה בעלת אופי מעין זה, לגמול עבור שעות נוספות תואם את האמור בהסכם הקיבוצי הכללי (שאינו חל במקרה דנן). סעיף 46(א) להסכם הקיבוצי הכללי משקף את המציאות בענף זה, בו נהוג לשלם לנהגים פרמיה חלף גמול עבור שעות נוספות, בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה. יש לשים לב שצו ההרחבה בענף ההובלה בסעיף 44(א)(3) קבע דברים דומים."
אין חולק, כי בכל המשאיות שהפעילה הנתבעת הותקן מכשיר טכוגרף, כמתחייב מכוח תקנה 364ד' לתקנות התעבורה.
כפי שיובהר להלן, מכשיר הטכוגרף איננו מאפשר לבצע פיקוח צמוד בזמן אמיתי על כל פעולה שמבצע נהג המשאית, ועניין זה מחזק למעשה את הרציונל המונח בבסיס צו ההרחבה, לפיו התגמול בגין עבודה מעבר לשעות הרגילות ישולם במסגרת "שכר עידוד" ובעניננו תשלום פרמיה, כאמור בסעיף 44 לצו ההרחבה.

מעיון בתלושי השכר שהוצגו בפני ביה"ד (ר' נ/49 - נ/50; וכן גם נספח ה' להודעת הנתבעת מיום 1.1.04) עולה, כי לתובע שולמה פרמיה מדי חודש בחודשו, וזו לא פחתה בשיעורה מ- 30% משכר היסוד החודשי, כמתחייב עפ"י הוראת צו ההרחבה, ולעיתים אף היתה גבוהה משיעור זה.

סיכומם של דברים - משנוכחנו, כי הסכם העבודה נ/53 שנחתם בין הצדדים הינו תקף ומחייב את הצדדים, וכי בהסכם זה הותנה והוסכם מפורשות כי הגמול בגין העבודה הנוספת מעבר לשעות הרגילות שביצע כל נהג בנתבעת, לרבות התובע, ניתן בדרך של פרמיות הנסמכות על היקף ההובלות שבוצעו, וכי הפרמיות הנקובות בתלושי השכר שולמו לתובע במהלך חודשי עבודתו בנתבעת, הרי שדי בכך כדי לשלול זכאותו לתשלום נוסף בגין השעות הנוספות.

למעלה מן הצורך נציין כי אף לו היו השעות בסיס לחישוב התגמול (מה שאין כן), הרי שאין בדוחות הטכוגרף (נספחים ב' וג' לתצהיר) עליהם מבסס התובע תביעתו לשעות נוספות, כדי לסייע בידו.
הבעייתיות במקרה דנן מתעוררת לאור הקושי הקיים בגזירת השעות הנוספות שבוצעו ע"י התובע בפועל בכל יום עבודה מתוך דוחות הטכוגרף.
אורן הסביר בתצהירו כי על פי דוחות הטכנוגרף לא ניתן לברר את שעות ביצוע עבודת ההובלה בפועל של המשאית.
ראשית, משום שלא ניתן לדעת מה הן שעות ההובלה שנעשו במסגרת העבודה ולצורך העבודה, ולא ניתן לייחס את שעות הפעילות שעשתה המשאית להובלה מסויימת.
שנית, היות והמשאית הוצמדה בסופו של יום העבודה לנהג, עת חזר לביתו, או למקום לינה אחר, אין אפשרות לקבוע אילו נסיעות במשאית היו "פרטיות" ואילו לשם עבודה בעבור הנתבעת.
כפי שהסביר אפנג'ר, "מכשיר הטכוגרף הינו מכשיר אלקטרומכני הממוקם במשאית, ואשר מטרתו לבדוק את מהירות ושעות העבודה והמנוחה של הרכב. המכשיר מותקן לצורכי בטיחות ומשמש מעין "קופסא שחורה" המתעדת את הנתונים הנ"ל...דוחות הטכוגרף מציגים את השעות בהן היתה המשאית פעילה, אך לא ניתן להקיש מדוחות אלו מהן שעות ההובלה שנעשו במסגרת העבודה או לייחס את שעות הפעילות של המשאית להובלה מסויימת, ולא ניתן ללמוד מדוחות אלו מהי שעת ההתחלה או סיום העבודה של הנהג, אלא אך ורק מהי שעת התחלת וסיום הפעילות של המשאית..."
לציין כי, כפי שעלה בידי הנתבעת להראות (ר' תצהירו של אפנג'ר), הרי שמבחינת דוחות הטכוגרף והשוואתם למול טבלאות השעות הנוספות הנגזרות מהם, כביכול, כפי שהציג בפנינו התובע, נתגלו אי אילו אי התאמות.

המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא כי התובע לא הוכיח זכאותו לגמול שעות נוספות מעבר לסכומי השכר ששולמו לו עפ"י תלושי השכר, מדי חודש בחודשו.

7. אשר לפיצויי הפיטורין
בטרם נדון לגופה של עילת תביעה זו, עניין לנו בשאלה מקדמית - מה הוא "השכר הקובע" של התובע לצורך פיצויי פיטורים והפרשות סוציאליות, והאם יש לכלול בגדרו גם את רכיב "הפרמיה"?
כפי שנוכחנו בסעיף 5 דלעיל, ההסכם נ/53 הוא המתווה את מסגרת החובות והזכויות שבין הנתבעת לתובע, ובעניין רכיב תביעה זה קובע הסכם העבודה נ/53 מפורשות:
"...והואיל והוסכם בין החברה והעובד שגמול הפרמיות יכלול גם את פיצוי הפיטורים, דמי חופשה וכל יתר התנאים הסוציאליים ...
5. העובד מאשר ומסכים לכך שגמול הפרמיות כולל פיצויי פיטורין וכי העובד לא זכאי בשום נסיבות לפיצויי פיטורין ו/או לתנאים נלווים אחרים כלשהם בגין גמול הפרמיות..."

מכאן שרכיב הפרמייה לא יובא בחשבון כחלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים ו/או לצורך חישוב ההפרשות הסוציאליות המגיעות לתובע כגון, קרן השתלמות ופנסיה, אי לכך, לענין חישוב פיצויי הפיטורים יש לראות במשכורת היסוד ששולמה לתובע, ובה בלבד, כ"שכר הקובע" לצורך פיצויי פיטורין.

נציין בהקשר זה כי סעיף 28 לחוק פיצויי הפיטורים מאפשר הסדר שכר הכולל בתוכו תשלום בגין פיצויי פיטורים עתידיים, כלשונו:
"הסכם בין מעביד לבין עובד, שפורש בו שהפיצויים כלולים בשכר העבודה וההסכם אושר על ידי שר העבודה או מי שהוסמך על ידיו לכך, יבוא לענין הפיצויים במקום הוראות חוק זה ובלבד שאין הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד המחייב תשלום פיצויי-פיטורים."
כעולה מעיון בנ/54 - הנתבעת שלחה בקשה לממונה האזורי על יחסי העבודה במשרד העבודה לאשר הסכמי עבודה שנחתמו בינה לבין עובדיה, לרבות התובע, להכללת רכיב פיצויי הפיטורין בשכר, כמתחייב על פי חוק פיצויי הפיטורים.
בקשת הנתבעת נתקבלה ביום 14.8.89 במחלקה ליחסי עבודה במשרד העבודה והרווחה, וכעולה מעיון בנ/53, עו"ד רינה גרוס, אשר שימשה בתקופה הרלבנטית כממונה האזורית על יחסי העבודה, אף היא אישרה ביום 6.11.89 עניין הכללת פיצויי הפיטורים בשכר העבודה של התובע.
כל זאת ועוד, על פי הסכם הביטוח שנחתם בין התובע לנתבעת, הביעו הצדדים רצונם: "לבטח זכויות הפיצוים והתגמולים של העובד בחברת הביטוח "אריה" החל מיום 1.7.88, ותשלומי המעביד לחברת הביטוח יבואו במקום פיצויי פיטורים."


בהקשר לכך קובע סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים בזו הלשון:
"תשלום לקופת-תגמולים, לקרן-פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי-פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר על ידי שר העבודה ובמידה שאושר."

מעיון בעותק ההסכם הנ"ל, הקובע כי התגמולים שתעביר הנתבעת לחברת הביטוח אריה יחליפו במלואם תשלומי פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע (ר' נספח א'2 לתצהירו של אורן), עולה שגם הסדר זה קיבל "הכשר" מאת משרד העבודה והרווחה וחתימה המאשרת חוקיותו כמתחייב בחוק פיצויי פיטורים.

עד כאן לעניין חוקיות הסדר פיצויי הפיטורין בהסכם העבודה.

השאלה המתעוררת בעניננו הינה - האם כגרסת התובע, לא קיבל את מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו, ולכן זכאי הוא ליתרת תשלום המגעת לו בגין פיצויי פיטורין, או שמא, כגרסת הנתבעת, לחברת הביטוח הועברו כל הסכומים שהיה על הנתבעת להעביר על פי ההסכם בגין פיצויי הפיטורים והתובע עם סיום עבודתו קיבל מלוא פיצויי פיטורים המגיעים לו כדין ואף קיבל תשלום ביתר בסך 16,000 ₪ ?
למותר לציין, כי התובע הציג בפנינו גרסה בלתי עקבית לעניין הסכום הנתבע עלידו כיתרת תשלום פיצוי הפיטורים המגיעים לו לטענתו;
בכתב התביעה, נתבעת יתרת פיצויי פיטורין בסך 36,000 ₪ וזאת בהסתמך על משכורת אחרונה של 4,600 ₪.
בתצהיר מודה התובע בקבלת סך של 29,700 ₪ בגין פיצויי הפיטורים, אם כי לטענתו זכאי הוא ליתרת תשלום של 46,000 ₪, וזאת בהסתמך על משכורת אחרונה של 7,100 ₪.
חוסר עקביות זה, מטה הכף להעדפת גרסת הנתבעת לעניין זה, וכל זאת בפרט שמבדיקת תלוש השכר האחרון מחודש 5/96, שהונפק לתובע ע"י הנתבעת, טרם פיטוריו, עולה כי משכורת הבסיס האחרונה של התובע עמדה על 2,267 ₪.
בהתאם לתקופת העסקתו (7.95 שנים) ושכר היסוד האחרון של התובע, הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורין, זכאי היה התובע לפיצויי פיטורין בסך 18,041 ₪.

מעיון באישור תשלום פיצויי הפיטורים ע"י חב' אריה (ר' נספח ב' להודעה ששיגרה ב"כ הנתבעת לביה"ד ביום 1.1.04) עולה, כי לתובע שולמו ביום 17.7.96 סך של 21,377 ש"ח בגין פדיון פיצויי פיטורים, ולפיכך אין לומר אלא שהנתבעת מלאה חובתה כדין.
זאת ועוד, מעיון במסמכים ששוגרו ע"י ב"כ התובע לביה"ד, ביום 29.12.03, עולה כי ביום 24.7.06 שחרר לתובע סך של 7,723 ש"ח בגין פיצויי הפיטורים שנצטברו לזכותו בקרן המרכזית לפיצויי פיטורים. (ר' נספח ג' להודעת ב"כ הנתבעת הנ"ל)
עיננו הרואות כי הנתבעת שילמה לתובע פיצויי פיטורים בסך כולל של 29,060 ש"ח.
לאור הודאת התובע בדבר קבלת סך של 29,700₪ מאת הנתבעת כאמור, הרי שלתובע שולמו פיצויי הפיטורים במלואם ואף ביתר, וודאי שלא קיימת כל יתרת תשלום המגעת לו בגין רכיב זה מאת הנתבעת.
אי לכך, דין תביעתו בגין רכיב זה להידחות.

8. לעניין פדיון החופשה
לגרסת התובע זכאי הוא לתשלום יתרת פדיון חופשה בגין 10 ימי חופשה שטרם נוצלו בין השנים 1991-1995.
נדגיש, כי לפי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951, הקובעת תקופת התיישנות של 3 שנים, הרי שחלה התיישנות על התביעה לפדיון ימי חופשה ככל הנוגע לתקופה עובר לאוגוסט 1993.
אי לכך לכל היותר זכאי התובע לתשלום בגין 6 ימי חופשה.
עפ"י תלוש השכר לחודש 5/96 (נ/49) זכאי היה התובע ליתרת חופשה של 22 ימי חופשה.
מתלוש השכר לחודש 6/96 (נ/48) עולה כי שולם לתובע סכום של 5,321 ₪ בגין פדיון 27.5 ימי חופשה שהצטברו לרשותו.
היות והנתבע אינו חולק על ערכו של יום חופשה כפי שהוצג בתלושי הנתבעת, אין לומר אלא שבכפוף לתקופת ההתיישנות, הנתבעת מילאה חובתה ושילמה לתובע מלוא ימי החופשה המגיעים לו כדין.

9. אשר לתשלום תוספת מקצועית
סעיף 52 לצו ההרחבה מונה שישה קריטריונים עובדתיים, ברורים ומצטברים שעל העובד - הנהג לעמוד בהם בכדי לקבל "תוספת מקצועית" כסכום קבוע לכל יום עבודה וכחלק מן השכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים. (ר' נ/40)
בין יתר הקריטריונים נדרש כי "הנהג הוא בעל רשיון נהיגה לסמיטריילר".
התובע הודה בחקירתו הנגדית כי אין ברשותו רישיון נהיגה לסמיטריילר.
במצב דברים זה, אין לומר אלא שמשלא עלה בידי התובע להוכיח כי הינו עומד בששת הקריטריונים, כמתחייב עפ"י צו ההרחבה לקבלת תוספת מקצועית, דין רכיב זה להידחות.

10. אשר לדמי ההבראה
לגרסת התובע, קיבל דמי הבראה בשיעור מופחת, שעה שבגין השנים 94, 95 קיבל 7 ימי הבראה בלבד במקום 8 המגיעים לו כדין.
סעיף 61 לצו ההרחבה בענף ההובלה, אשר חל על הצדדים, קובע:
"(1) המעביד ישלם לעובדים ימי הבראה למשך מספר ימים בהתאם לוויתקו של העובד , כדלקמן:
בעד השנה השישית והשביעית 8 ימי הבראה…"
מהוראות צו ההרחבה עולה כי צודק התובע בטענתו, ובהתאם לתקופת העסקתו, זכאי היה לקצובת הבראה של 8 ימים לשנים 94, 95.
בתלושי השכר שהמציאה הנתבעת לתיק ביה"ד אין כל אינדיקציה לתשלום דמי הבראה בשנים 94, 95 , ובפרט לא לתשלום 8 ימי הבראה כמתחייב עפ"י צו ההרחבה.
בהעדר ראיה לתשלום דמי ההבראה המגיעים לתובע עפ"י דין, זכאי התובע לתשלום יתרת דמי הבראה, בגין השנים 95-94 ובסך כולל של 382 ש"ח.
11. לתביעת השלמת ההפרשות לקרן השתלמות
לגרסת התובע, לא הופרש עבורו כל תשלום לקרן השתלמות, למן תחילת העסקתו ב - 7/88 ועד ליום 1/95 .

צו ההרחבה בענף ההובלה (שפורסם בי"פ 3552, התשמ"ח (13.4.1988), עמ' 1955) קובע בסעיף 9:
"א. המעסיקים יפתחו עבור הנהגים המועסקים על ידם קרן השתלמות. הסדר זה לא
יחול על המעסיקים אשר פתחו בעבר ומקימים קרן השתלמות עבור עובדיהם.
ב. המעסיקים יהיו זכאים לפתוח את קרן ההשתלמות בכל מוסד או ארגון המורשה
לנהל קרן השתלמות כנ"ל, ובלבד שהקרן תהיה מוכרת ותבטיח את התנאים
המקובלים בקרנות השתלמות.
ג. התשלומים לקרן השתלמות יהיו בשיעור של 2.5% (שניים וחצי אחוזים) מהשכר
המשולב החודשי, מצד המעסיק והנהג.
ד. המעסיקים ינכו את השתתפות העובד ים בקרן ההשתלמות משכרם החודשי של
העובד ים…"

בעדכון שפורסם בילקוט הפרסומים 3672, התשמ"ט (25.6.1989), בעמ' 3412, נקבע כי:
"תשלומי המעסיק והעובד לקרן ההשתלמות יועלו לכדי שיעור של 3.5% מהשכר המשולב
מכל צד."

בתלושי השכר ובטפסי 106 שהמציאה הנתבעת לביה"ד אין כל איזכור להפרשות לקרן השתלמות, אלא החל משנת 1995 בלבד.
מכאן שזכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן ההשתלמות, במלואן, וכמתחייב עפ"י צו ההרחבה.
לפיכך, בשים לב למשכורת הבסיס הממוצעת של התובע בשנת עבודתו האחרונה (כעולה מתלושי השכר הנמצאים בתיק ביה"ד לשנת 96) העומדת על 2,300 ש"ח, ובהתאם לשיעור ההפרשה שהיה על הנתבעת להפריש לקרן ההשתלמות, הרי שעבור 65 חודשי עבודה זכאי התובע ליתרת תשלום בסך של 5,233 ש"ח.

12. לעניין החזר ההוצאות בגין חידוש רשיון הנהיגה
סעיף 99 לצו ההרחבה קובע:
" המעביד יחזיר לעובדים הקבועים דמי חידוש רשיון הנהיגה שלהם."
לגרסת התובע, לא קיבל החזר הוצאה זו מאת התובעת.

אורן בחקירתו הנגדית ציין בהקשר זה:
"המשכורת היתה מורכבת משכר יסוד+פרמיה שהכילה את כל המרכיבים האחרים כגון:...רשיון נהיגה..." עוד הוסיף, "...מדי פעם הייתי נותן תוספת למשכורת שכללה התחשבנויות של רשיונות נשק...גם רשיון נהיגה." (ר' עמ' 41 לפרוטו' מיום 12.3.01)
ואומנם, הגם שבתלושי השכר מופיעים רכיבים, כגון: "הפרשי שכר", "מענק מיוחד" ו"השלמת שכר", הללו אינם מפורטים ולא ניתן לאבחן את רכיב "החזר דמי חידוש רשיון הנהיגה" הכלול בהם, כנטען.
בנסיבות אלה, יש לקבוע כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי החזר אגרות רשיון הנהיגה הינם בבחינת "תנאים סוציאלים" הנכללים בתשלומי הפרמיה ששולמו לתובע, ולכן על הנתבעת להשיב לתובע ההוצאות ששילם בגין חידוש רשיון הנהיגה כנתבע על ידו.

13. לעניין אגרת חידוש רשיון הנשק
מעיון בסיכומי ב"כ התובע עולה כי אין בהם כל התייחסות לטענה שהועלתה בכתב התביעה, לפיה זכאי התובע להחזר האגרות ששילם משך תקופת העסקתו עבור חידוש רשיון נשק.

נפסק לעניין זה כי:
"דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה, או במכוון - כדין טענה שנזנחה ובית המשפט לא ישעה לה." (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח
בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד מז (1) 311; דב"ע נה/144-0 אליהו קורנפלד נ' ביטוח לאומי, פסק דין מיום 5.10.95)
לאור זאת, נדחית תביעת התובע לעניין רכיב זה.

14. לתביעת האש"ל
סעיף 98 לצו ההרחבה (שפורסם בי"פ 3001 התשמ"ד (15.12.1983), עמ' 849, ותוקן בי"פ 3162, התשמ"ה (21.2.1985), עמ' 1443) קובע:
"עובדים שייאלצו לאכול עקב עבודתם מחוץ לעיר שבה נמצא משרד המעביד וכן עובדים שייאלצו ללון מחוץ לבתיהם עקב ביצוע עבודתם, ישתתף המעביד במימון ארוחותיהם ו/או לינתם, לפי המקרה, בשיעור שיהיה מקובל מפעם לפעם בשירות המדינה; וכפוף לחוזרי אש"ל לנהגים והנחיות מס הכנסה המוצאות מפעם לפעם על ידי המדור להובלה ונציגות המעסיקים בענף ההובלה."

על רקע הוראה זו טוען התובע כי זכאי הוא לתשלום הוצאות אש"ל, אותם חדלה הנתבעת לשלם לו החל מ - 1/90 ועד למועד פיטוריו.
מעיון בתלושי השכר שהציג התובע לחודשים 88 /11-9 עולה כי אכן שולמה לתובע קצובת אש"ל מדי חודש, ואילו בתלושי השכר המאוחרים יותר החל משנת 90 ואיך אין רכיב זה מופיע בתלושי השכר.
בתצהירה ציינה הנתבעת (טענה שא הועלתה בכתב ההגנה), כי ההסבר לכך נעוץ בהנחיות מס הכנסה, אשר לא הכירו בתשלומי האש"ל כהוצאה מוכרת של המעביד, ועל כן בידיעת ובהסכמת העובד ים, החל משנת 90 נכלל מרכיב זה במסגרת הפרמיה ויותר לא הופיע כרכיב נפרד בתלוש השכר.
אורן בחקירתו הנגדית ציין כי מדיניות זו הוחלה על התובע. (ר' עמ' 64, 66 לפרוטו' הדיון מיום 24.11.02 ).
דא עקא, שלבית הדין לא הוצגו כל הנחיות של מס הכנסה או ראיות אחרות שיש בהם כדי להצדיק הפסקת תשלומי האש"ל החל מיום 1/90 ועד לתום עבודתו של התובע בנתבעת.
התובעת לא הוכיחה קיומו של הסכם במפורש ו/או מכללא ממנו ניתן להסיק על הכללת רכיב האש"ל במסגרת תשלום הפרמיה, או מה היה שיעורו של רכיב האש"ל מתוך רכיב הפרמיה.
כמו כן, לא הוכיחה הנתבעת כי לאור הנחיות מס הכנסה הוחל שינוי לגופו של הסכם העבודה - נ/53 אשר הגדיר את מהות רכיב הפרמיה, ובו אין כל איזכור לנושא האש"ל.
לאור האמור, משלא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי פעלה מכוח הנחיות מס הכנסה ו/או להצביע על חלקו של רכיב האש"ל כחלק מהפרמיה, הרי שמכח הוראת צו ההרחבה, ובהעדר ראיה לסתור קמה לתובע הזכות להחזר הוצאות אש"ל בתקופה הנטענת.
ואולם, הגם שעלה בידי התובע להוכיח זכאותו לקצובת אש"ל, לא עלה בידיו להוכיח כי זכאי לסכום הנתבע על ידו לעניין רכיב זה.
בכתב התביעה מבסס התובע תביעתו על שיעור קצבת אש"ל יומית של 33.1 ₪ , אשר שולמה לו, לטענתו, ועפ"י המקובל בשירות המדינה.
מעיון בתלושי השכר שצורפו לתיק ביה"ד (נ/48 - נ/50) עולה כי בין השנים 88-89 שילמה הנתבעת לתובע קצובת אש"ל חודשית ממוצעת בסך של 80 ₪.
לא הוכח ולא נטען בפנינו כי קצובת האש"ל החודשית ששולמה לתובע בשנים הנ"ל היתה בחסר, ולפיכך בהעדר ראיה אחרת, ניתן לבסס את התביעה בגין רכיב זה על שיעורי האש"ל ששולמו עובר לשנת 1990 גם בהתייחס לתקופה שמן יום 1/90 ועד לפיטוריו של התובע ב - 16.6.96.
אשר על כן, זכאי התובע להשלמת תשלומי אש"ל בסך כולל של 6,240 ₪.

15. לעניין הוצאות הטלפון
מחקירתם הנגדית של התובע, גפן ואורן עולה כי נהגי הנתבעת נהגו להתקשר בסופו של יום עבודה למשרדי הנתבעת לקבל את סידור העבודה ופירוט ההובלות שעליהם לבצע בבוקר שלמחרת. (ר' עמ' 14 לפרוטו' מיום 16.11.99, עמ' 23 לפרוטו' הדיון מיום 17.11.99 ועמ' 66 לפרוטו' מיום 24.11.02)
עם זאת, מתברר מעדויותיהם כי למעשה לא נזקק התובע לשימוש בטלפון כדי לקבל את סידור העבודה שכן את כל ההוראות, לרבות את סידור העבודה ומהלך ההובלות המתוכננות למשך היום היו הנהגים מקבלים במהלך הנהיגה השוטפת, וזאת באמצעות מכשיר קשר אלחוטי שהותקן בכל משאית.
ברי, אם כן, כי ההתקשרות עם משרדי הנתבעת שעשה התובע בתום יום העבודה אם באמצעות הטלפון שבביתו ואם מטלפון ציבור, יכולה היתה להיעשות באותה המידה ממכשיר הקשר המותקן במשאים, שהרי זו היתה צמודה אליו משך כל היום עד הגיעו לביתו.

התובע לא הוכיח קיומו של "דין" או "נוהג משפטי" המקים לנתבעת חובה לשאת בהוצאות אלה, ובפרט משהוכח כי הללו לא היו הכרחיות כלל.
לאור האמור, נדחית תביעת התובע בגין רכיב זה.

16. לעניין תשלום תוספת היוקר
התובע לא הציג ולא פרט כיצד הגיע לסכום הנתבע על ידו בגין רכיב זה, קל וחומר משמדובר בתקופת של 7 שנות העסקה.
בכתב התביעה מציין התובע כי הסכום של 35,000 ₪ ננקב "על דרך ההשערה וההערכה בלבד".
נזכיר, כי על התובע מוטל הנטל להוכיח את שיעור שכרו, לרבות עדכונו בהתאם לתוספת היוקר המשתנה מעת לעת, ואין זה מתפקידו של ביה"ד לעמול על מלאכת חישוב זו.
על התובע היה להציג תחשיב המפרט באופן מסודר מהו גובה השכר לו היה זכאי בהתאם לשיעור תוספות היוקר שהיו משולמות ומעודכנות במשק מעת לעת בתקופת העסקתו, ושמכוחן נתבע הסכום הנקוב בכתב התביעה.
למצער, כל שהוצג לתיק ביה"ד, הוא ארבעה תלושי שכר שאינם עוקבים (ואף הם מטעם הנתבעת) לחודשים 1/90, 2/90, 5/96, 6/96 (ר' נ/49 - נ/50), וברור כי לא ניתן להסיק מהם מאום על אי תשלום תוספת היוקר לכל אורך תקופת ההעסקה, כנטען על ידי התובע.
עפ"י דרישת ביה"ד, מיום 9.12.03, ולצורך כתיבת פסק הדין, שיגרו הצדדים תלושי השכר שבידיהם.
התובע צירף שלושה תלושי שכר עוקבים בלבד לחודשים 88 /11-9, שאין בהם כדי "לשפוך אור" על תביעתו.
דווקא מתלושי המשכורת שהמציאה הנתבעת לביה"ד עולה כי לתובע שולמה תוספת יוקר לפחות בשני מועדים, האחד ב - 8/94 והשני ב- 2/95.
ברי שדי בממצא זה כדי לדחות מכל וכל את טענת התובע כי הנתבעת "מעולם לא שילמה" לו תוספת יוקר כלשהי.
המסקנה המתבקשת בנסיבות האמורות היא כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, ומשכך אנו דוחים גם רכיב תביעה זה.

17. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע הסכומים כדלקמן:


בגין יתרת דמי הבראה - סך של 382 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 1.7.96 ועד ליום התשלום בפועל.
בגין אי הפרשה לקרן ההשתלמות עבור 65 חודשי עבודה - סך של 5,233 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 1.7.96 ועד ליום התשלום בפועל.
בגין החזר ההוצאות על חידוש רשיון הנהיגה - - סך של 800 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 1.7.96 ועד ליום התשלום בפועל.
בגין הוצאות אש"ל לתקופה החל מ - 1/90 ועד 16.6.96 - סך כולל של 6,240 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 1.7.96 ועד ליום התשלום בפועל.


18. הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק עבודה ומנוחה

  2. גמול שעות נוספות

  3. שעות נוספות – שומר

  4. שעות נוספות - מנהל

  5. תביעה לשעות נוספות

  6. הוכחת שעות נוספות

  7. תביעה לתשלום שעות נוספות

  8. לא אושר לעבוד שעות נוספות

  9. שעות נוספות עבודה במחצבה

  10. מזכירה בכירה - שעות נוספות

  11. שעות נוספות הייטק – מתכנת

  12. שעות נוספות לנהגים

  13. שעות נוספות - תורנות

  14. תשלום שעות נוספות - 10 שעות

  15. התפטרות בגלל ביטול שעות נוספות

  16. שעות נוספות לעובדי מוסך

  17. כמה משלמים על שעות נוספות בעבודה ?

  18. אי תשלום שעות נוספות באופן חד צדדי

  19. עבודה בשעות נוספות של אישה בהריון

  20. תביעה נגד חברת שמירה על שעות נוספות

  21. הפסקת שעות נוספות בגלל קשיים כספיים

  22. תשלום גמול עבודה בשעות נוספות

  23. נטל ההוכחה בתביעה בגין שעות נוספות

  24. שעות נוספות גלובליות - הסדרים פיקטיבים

  25. אי תשלום שעות נוספות בגלל אי הגשת דוחות

  26. התפטרות עקב אי תשלום שעות נוספות

  27. עבודה בשעות נוספות בכמות "מוגזמת"

  28. חוק שעות עבודה ומנוחה - תשלום על שעות נוספות

  29. פיטורים עקב סירוב לעבוד שעות נוספות

  30. שעות נוספות למנהלים ולעובדי משרת אמון אישי

  31. עובדת זרה סיעוד – האם צריך לשלם שעות נוספות ?

  32. אי תשלום שעות נוספות - התפטרות בדין מפוטר

  33. זכאות עובד החזר הוצאות רכב, שעות נוספות, הוצאות טלפון האם חלק מהמשכורת

  34. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון