פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. (1) זו עתירה שעניינה צו מינהלי - "צו פיקוח מיוחד" מכוח סעיף 86 (א) ו-(ב) (5) לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון) (מס' 378) (התש"ל-1970) - שהוצא על-ידי המשיב 1 כלפי העותר ביום ב' בניסן תשס"ה (11.4.05), והאוסר עליו לצאת את ביתו עד יום כ"ז באב תשס"ה (1.9.05). צו זה החליף צו קודם, שהטיל על העותר מעצר בית חלקי. ערעור העותר נדחה על-ידי ועדת הערעורים, הפועלת מכוח סעיף 86(ה) לצו בדבר הוראות בטחון הנזכר, ביום 23.5.05. (2) בעתירה קובל העותר - בין השאר - על התנהלותה של ועדת הערעורים, הן בקשר לאי תיעוד מספיק של ההליך, הן בקשר לבקשת פסילה שהפנה אליה וליחסה אל השאלות שהפנה בא כוחו לנציג שב"כ, הן ובמיוחד בקשר להנחיה של נציג שב"כ על-ידי יועצת משפטית של השב"כ תוך כדי עדותו מאחורי פרגוד. (3) עוד קובל העותר, כי צו הגבלה קודם שהוצא כלפיו, שאושר בעתירה קודמת שלו לבית משפט זה, היה מידתי ומאוזן, ואילו הצו הנוכחי מחמיר עם העותר ביתר, חרף טענתו שלא היה מידע ספציפי חדש וחמור נגדו; נטען כי הקדיש זמנו להתמחות במשפטים, כי מעצר בית מלא אינו מאפשר לו להתפלל במנין ופוגע בבריאותו, וכן נמנע ממנו להתפרנס ועל המדינה לשלם את שכרו. ב. בתגובת המשיב 1 נאמר, כי על פי מידע חסוי שבידי גורמי הבטחון, העותר מעורב ב"פעילות אלימה וחשאית המסכנת את בטחון המדינה והאיזור ובכלל זה הסתה לפעילות אלימה על רקע תכנית ההתנתקות". נסקרו צוים נגד העותר מן השנים האחרונות, שני צוי פיקוח ל-24 שעות של שהות בבית שהוצאו נגד העותר מ-2.10.02 עד 22.9.03, שהשני בהם קוצר על-ידי בית משפט המחוזי בעקבות הנחיה לעיון חוזר מבית משפט זה, ובהמשך שהיה מלאה בבית (24 שעות), על פי שני צוים, עד יום 12.12.04; מ-12.12.04 צומצמו ההגבלות לשהיה בבית בין 19:00 בערב ל-07:00 בבוקר, וזאת עד 11.4.05, שאז הוטל הצו הנוכחי למעצר בית מלא, ולימים נדחו ערעור על כך וכן עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 1052/05 פדרמן נ' אלוף פיקוד המרכז (טרם פורסם; הנשיא ברק)). נטען כי הצו החדש עניינו "טעמי בטחון החלטיים"; צו הפיקוח המיוחד לפי סעיף 86 לצו בדבר הוראות בטחון נדרש לסיכון הבטחוני הטמון בעותר, המחייב הכבדה על זכותו לחרות מלאה. עוד נטען, כי לא נפלו פגמים באופן ניהולו של הדיון בועדת הערעורים; הועדה קיבלה את הסברה של משפטנית שירות הבטחון, שפנייתה לעד איש השב"כ היתה עניינית ועל כן - אף שראוי היה כי תתבקש רשות - לא נתפס הדבר כמהותי. כללם של דברים, לשיטת המשיב 1 דין העתירה להידחות. ג. (1) בדיון בפנינו טען בא כוחו של העותר, עו"ד אוחיון, כי יש הגזמה באמצעים הננקטים נגד העותר, ונשללות זכויות אדם בסיסיות שלו, ועתר לאפשר לו להמשיך בהתמחות במשרדו. עוד קבל על כך שהטענות נגד העותר אינן מוצגות בפניו. בא כוח המדינה, עו"ד רויטמן, ציין כי טענות העותר ומבוקשו לגילוי חומר ייבדקו. העותר עצמו הטעים, כי מעצר בית מינהלי אינו פחות חמור ממעצר בכלא, שכן האדם מצוי בגדריו במצב שאינו נורמלי, ויש להציג איפוא ראיות כדי לאשש החלטה כזאת. ועוד, לשיטתו אין ראיה בדבר סיכון מצדו אם יעבוד במשרדו של עו"ד אוחיון, ולחלופין יש מקום לאפשרות לטיול יומי, לתפילה וכדומה. לשיטת המשיב 1, ההגבלה במעצר הבית פחותה מזו שבמעצר כזה במתקן כליאה. (2) עיינו בחומר החסוי, ונשוב לכך בהמשך. לפי החלטתנו מיום 6.7.05, בדק בא כוח המשיב 1 את החומר במגמה להודיענו אם יש חלקים שניתן להציג לעיונו של העותר, או לאפשר לו עבודה בביתו במהלך מעצר הבית, או יציאות אחרות לטיול ולתפילה. (3) המשיב 1 הסכים - בהודעה שמסר בעקבות בדיקתו זו - לחשוף מידע, שלפיו הפר העותר את צוי ההגבלה בשתי תקופות והדבר תועד. כן נכללה בחומר התייחסות להרצאות שהועברו על-ידי העותר באינטרנט ולכתבות ב"מעריב". המשיב 1 סבור גם, שאין מניעה כי העותר יעבוד בביתו, עבודה מקצועית או אחרת, אך ללא היתר ליציאה החוצה. (4) ועוד, המשיב 1 מתנגד ליציאת העותר לתפילה ולטיול יומי, לרבות בשל מצוקת כוח אדם של המשטרה, ומטעמי שויוניות כלפי עצורים אחרים במעצר בית. עם זאת נמסר כי בקשות ליציאת העותר לצרכים אנושיים, כמו יציאה לרופא שיניים, נשקלו ונשקלות חיובית חרף ההפרות בעבר. (5) העותר הגיב להודעת המשיב בטענה של "לעג לרש", הן באשר להפרות הנטענות, הן באשר להרצאות באינטרנט; ועוד נאמר "איך יתכן, למשל, שהעותר לא יקבל לידיו שיחות טלפון שהוא ניהל; איך יתכן, למשל, שהעותר לא יקבל לידיו שיחות שהוא ניהל בביתו (במאמר מוסגר יצוין, כי ברור לעותר לגמרי, זאת כתוצאה מעמדת המשיבים (הדגשה במקור - א"ר), שקיימת האזנה לשיחותיו בביתו, זאת תוך פגיעה אנושה בפרטיותו שלו ושל כל בני ביתו". לפיכך נתבקש בית המשפט לבחון את הראיות ולהמציאן לעותר, והוא מוסיף "העותר מקדים ואומר, שאין ולא יכולים להיות ראיות שכאלה, פשוט מכיוון שאינן קיימות" (הדגשה במקור - א"ר). בין השאר נטען גם באשר למצבו הכלכלי של העותר, וצורף חשבון בנק העומד ביתרת חובה, וכן נתבקשו ביטולן של מגבלות התנועה, או הותרתן כפי שהיו ערב הצו הנוכחי, ומתן אפשרות להתמחותו במשרדו של בא כוחו עו"ד אוחיון בנסיעה ישירה וללא יציאה מן המשרד. ד. (1) לאחר העיון בכל החומר, לרבות החומר החסוי הרב, סבורים אנו כי אין מקום להיעתר לעתירה. (2) ראשית, באשר לעילות: סבורים אנו, במיוחד על פי החומר החסוי, כי היה טעם בצו הפיקוח המיוחד. החומר שבו עיינו מצביע על מסוכנותו של העותר לבטחון, במיוחד בתקופה הרגישה דהאידנא, שאליה מתייחס הצו. החלטת ועדת הערעורים נראית לנו מאוזנת, שקולה ונכונה, ואכן טעמי בטחון החלטיים מצדיקים את ההחמרה בהגבלות שהוטלו על העותר, גם נוכח הפרותיו בעבר, אך במיוחד נוכח דברים שבחומר החסוי הקשורים בהתנהגותו בתקופה שקדמה לצו הנוכחי. אמנם, באשר לדיון בועדת הערעורים לא נימנע מלומר שבעינינו נראה בלתי ראוי כי יועצת משפטית מטעם השב"כ תיגש אל עד איש שב"כ, בעת עדותו, שלא ברשות הועדה, ותנחה אותו, ויש מקום להוראות ברורות - בדבר שהוא בחינת מובן מאליו - שמעין זה לא יישנה, ובכל בקשה הקשורה לעדות יש לפנות לועדה (או לבית המשפט) ולא שפלוני ינהג כעושה בתוך שלו; אך לאחר שהועדה קבעה את שקבעה בעקבות זאת, קרי, כי אף שאולי בעיניה ראוי היה שתתבקש רשותה, לא נמצא כי היה בכך עניין מהותי המשפיע על ההחלטה, איננו רואים מקום להידרשות לנושא זה מעבר לאמור. (3) אשר לחומר החסוי ואי הצגתו לעותר, הנושא רגיש, ידוע ומוכר, ובעייתיותו תקפה בכל מערכות המעצר המינהלי וכן בהפעלת אמצעים בטחוניים אחרים; וכדברי השופט גרוניס (בעמ"מ 8788/03 פדרמן נ' שר הבטחון, פ"ד נח(1) 176, 186) "נראה שלא יהא זה מוגזם לומר, כי על העצור לנהל את מאבקו נגד צו המעצר (המינהלי - א"ר) כשעיניו מכוסות ואחת מידיו קשורה". ואולם, התשובה לכך ידועה אף היא (וראו סקירתה בפסק הדין הנזכר): בתנאים של מאבק בטרור, ושעה שמערכת הבטחון פועלת במגבלות החוק כשידיה שלה קשורות בהקשרים שונים, מטעמים טובים וראויים של זכויות אדם (ראו דברי הנשיא ברק בבג"ץ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817, 845 על דמוקרטיה וביטחון), חומר חסוי שאינו מוצג לנוגע בדבר הוא כלי שיש בו הכרח בל יגונה. אין לנו ספק שהעותר יודע היטב, כי בתנאים המורכבים שבהם פועל שירות הבטחון הכללי, אין מנוס מהידרשות לחומר כזה. הדבר מטיל, כמובן, חובה מיוחדת ומוגברת על גורמי השפיטה במערכת הצבאית, ועל בית משפט זה כשהדברים עולים בפניו (והם עניין שכמעט בכל יום), לבדוק היטב את אשר לפניהם, בשמשם גם כמעין פה למי שהחומר הוחסה בפניו. בנידון דידן, לאחר שעיינו בחומר, כאמור, איננו רואים דופי בצו ובהחלטתה של ועדת הערעורים. (4) אשר לעניין התפילות, הצו אינו אוסר על אנשים לבקר בביתו של העותר. לכן אין מניעה כי כל עוד הצו בעינו יבואו תשעה לבית העותר, לפחות בחלק מן התפילות, ויקיימו מניין עם העותר, ויובא ספר תורה אל ביתו לימי הקריאה. אשר לטיול היומי, ראשית, אין בידינו לקבל את טענת העותר, עם כל הלהט בה נטענה, כאילו מעצר בית קשה ממעצר מינהלי במתקן כליאה, כיוון ששם ניתן לעצור טיול. אין כל השוואה ובת בנה של השוואה בין מעצר בית לבין מעצר במתקן כליאה, ואין צורך להכביר מלים על דבר המובן לכל אדם. באשר לטיול, נודה כי התלבטנו בעניין זה. היתה לפנינו גם החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט שפירא) בב"ש 3204/02 יושבייב נ' מדינת ישראל בה ניתנה לאדם שבמעצר בית אפשרות לטיול יומי למספר שעות. אנו גם מבינים את הצורך האנושי ליציאה מן הבית, גם מביתו של האדם עצמו. אך נוכח הפרות הצוים על-ידי העותר, ונוכח מצוקת כוח האדם של המשטרה בהקשר לפיקוח על יציאה, ולוא גם מבוקרת, נראה לנו לעת רגישה זו כי אין מקום להתערבות בכך. ואולם, על דבר זה להישקל מחדש ככל שיישקל המשך ההגבלה לגבי העותר בתום הצו הנוכחי. ועוד, אין באמור כדי למנוע הגשת בקשה מאת העותר ליציאה מטעמים אנושיים כגון לצורך רפואי, אשר תישקל כראוי לה וכמובטח. (5) אשר לעבודה, אם יוכל לקבל העותר עבודות בביתו, אם בכתיבת חוות דעת משפטיות למאמנו ואם עבודות אחרות שניתן לבצען בין כתלי הבית, בידו לעשות כן. זאת, מבלי שנביע דעה באשר לנושא ההתמחות לפי חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. (6) סוף דבר: מעצר בית מינהלי, כמעצר מינהלי בכלל, אינו דבר הגורם קורת רוח למערכת שיפוטית במדינת חוק, מטעמים ברורים וידועים, אך הוא - כאמור - בחינת הכרח במקרים מסוימים בנסיבותיה של ישראל. מעצר בית מינהלי, עם כל הקושי שבו, כמובן נוח לעצור לאין שיעור ממעצר במתקן כליאה. במקרה של העותר, כל האינדיקציות למסוכנותו לבטחון, גם אם אין הן הופכות בנסיבות הראייתיות לתיקים פליליים, קיימות בחומר החסוי, והדעת נותנת כי ידועות הן לעותר לא פחות מאשר לשירות הבטחון הכללי. על כן אין בידינו להיעתר לעתירה. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. צווים