שיקים שלא הוצגו לפרעון בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של כבוד השופט י' כהן מבית-משפט השלום בחיפה בת"א 15378/96 מיום 14.2.1999, לפיו חויבו המערערים לשלם למשיב את המגיע בגין שיק ע"ס 30,335 ש"ח שזמן פירעונו 31.8.1988, ומאידך גיסא נדחתה תביעת המשיב נגד המערערים לשלם לו את המגיע בגין שיק ע"ס 52,000 ש"ח שזמן פירעונו 20.6.1988. הפרטים העובדתיים העיקריים הם אלה: בין המערערים לבין חברת בראכה למסחר כללי שמקום מושבה בעזה (להלן - בראכה) היו קשרי מסחר. המערערים מכרו לבראכה מוצרי מזון, וקנו מדי פעם מבראכה חיטה ומוצריה. ביום 5.5.1988 משכו המערערים, על בנק הפועלים סניף חיפה, שני שיקים דחויים לפקודת בראכה ומסרו אותם לבראכה. בספרי החשבונות של המערערים צוין לגבי השיקים כך: "ע"ח לבטחון". השיק הראשון (ת1/) היה דחוי ליום 20.6.1988 על סך 52,000 ש"ח. השיק השני (ת2/) היה דחוי ליום 31.8.1988 על סך 30,335 ש"ח. בראכה ניהלו חשבון בסניפיו של המשיב בעזה וברימאל. הם סיחרו את שני השיקים לבנק, ובצמוד להיסב נרשם על גב כל שיק מספר חשבונם של בראכה בסניף הבנק המשיב ברימאל. בעת הסיחור ומסירת השיקים לבנק הוטבעה על פני כל שיק חותמתו של סניף הבנק וכן המילה "ממ"ד", היינו: ממסר דחוי. אף שמועדי הפירעון שבשיקים היו ליוני ולאוגוסט 1988, הם הוצגו לפירעון באמצעות המסלקה הבנקאית רק ביום 3.5.1989. השיקים לא כובדו והוחזרו על-ידי הבנק הנמשך תוך ציון הערה שנרשמה על כל שיק: "עבר זמנו". הבנק הגיש את השיקים לביצוע בהוצל"פ. הוגשה התנגדות לביצוע השיקים, הוסכם לקבלה, ניתנה רשות להגן, ובית-משפט קמא שמע את הראיות. המחלוקות העיקריות נסבו על נסיבות נתינת השיקים לבראכה, טיב זכותו של הבנק המשיב בשיקים, ונפקות האיחור בהצגת השיקים לפירעון לאחר שעבר זמנם. כבוד השופט כהן שמע את הראיות ובפסק-דינו קיבל את תביעת המשיב לגבי השיק ת2/ על סך 30,335 ש"ח. הוא דחה את התביעה באשר לשיק על סך 52,000 ש"ח. מכאן הערעור והערעור שכנגד. 3. באשר לאיחור בהצגת השיקים לפירעון (הם נמשכו ליוני ולאוגוסט 1988 והוצגו לפירעון רק במאי 1989), קיבל כבוד השופט כהן את עדותו של מר שגב מנהל הסניפים בעזה על הנסיבות ששררו בעזה באותה העת (אינתיפאדה), ודחה את הטענה כי הבנק עשה קנוניה עם בראכה נגד המערערים. כמו כן דחה כבוד השופט כהן את טענות המערערים לגבי חוסר ההתאמה (השולי) בין שם הנפרע לחתימת ההיסב. בקביעות אלה אין להתערב. המערערים טענו כי הבנק לא רכש אחיזה כשורה בשיקים, מפני שקיבל אותם מידי בראכה לאחר מועד פירעונם. הבנק לא הצליח להביא ראיות לגבי מועד הפקדת השיקים בסניפיו שבעזה, לאחר שלפי עדותו של מר קונפינו, מנהל מרכז המחשבים של הבנק, לא ניתן היה לשחזר את פעולת הניקוב בעת קבלת השיקים כממסרים דחויים. על סמך הראיות שבפניו קבע כבוד השופט כהן שהשיקים נמסרו למשיב בין התאריך 5.5.1988 לבין התאריך 11.7.1988. לגבי השיק ת2/ קבע כבוד השופט כהן כי אין ספק שהוא נמסר לבנק לפני מועד הפירעון, ואילו באשר לשיק ת1/ נותר ספק אם הוא נמסר למשיב לפני תאריך זה. לגבי השיק ת2/ קבע כבוד השופט כהן כי המשיב אוחז בו כשורה. לגבי השיק ת1/ קבע כבוד השופט כהן שהמשיב "אינו יכול לחסות בצל חזקת האחיזה כשורה, הקבועה בסעיף 29 (ב) לפקודת השטרות", שכן סניף הבנק בעזה היה במצב פעולה בלתי רגיל שהפריע להליכי המסחר הרגילים ולפיכך "האופן המשובש בו פעל סניף אל רימאל בתקופה הרלוונטית, שולל את האפשרות להחיל על הבנק את חזקת האחיזה כשורה". איני שותף למסקנה זו. על השיקים הוטבעה החותמת של הסניף ברימאל, צוין מספר החשבון שבקשר אליו נמסרו השיקים לבנק, והוטבעה על השיקים החותמת "ממ"ד", היינו כי מדובר בממסר דחוי. מנתונים אלה מחויבת המסקנה, משלא הוכחה תרמית, כי השיקים הופקדו בבנק בסניף רימאל, בתאריך כלשהו לפני מועד פירעונם. 4. לא הוברר עד תום בעבור מה ולפי אילו תנאים נמסרו השיקים לבראכה. הרישום בספרי החשבונות של המערערת "ע"ח לבטחון" הוא דו-משמעי, והגדרת התשלום כ"ע"ח" אינה מתיישבת עם מתן שיק "לבטחון". נראה, כי היו אלה שיקים דחויים על סכום כולל השווה ל50,000- דולר. אייל מלמוד הסביר כי במסגרת קשרי המסחר ההדדיים בין המערערים לבראכה, מסרו הם אחד לשני שיקים להבטחת תשלומים שאפשר שיחובו זה לזה בגין יחסי המסחר כאמור. הסבר זה נראה בלתי משכנע. אפשר שמדובר ב"גלגול שיקים" ורצון שניהם היה להגדיל בדרך זו את האשראי בבנקים אתם עבדו. מכל מקום, המערערת לא מצאה לנכון לציין כל הגבלה על גבי השיקים, לא צוין שהשיקים הם לביטחון, ולא נעשתה כל הגבלה לגבי סיחורם. 5. השאלה מה זכותו וטיב אחיזתו של הבנק המשיב בשני השיקים אינה פשוטה. הבנק המשיב לא קנה את השיקים, ולא עשה לגביהם פעולה של ניכיון שיקים. זכותו בשיקים היא בעלת היבטים שונים, כאוחז, כבעל זכות וכגובה. במקרה הרגיל, בהגיע מועד הפירעון, מבצע הבנק הפקדה של השיק הדחוי בחשבון לקוחו (במקרה דנן - בראכה), מזכה זמנית את החשבון זיכוי על-תנאי, ואם השיק אינו נפרע, מתבטל הזיכוי. זיכוי כזה יכול להיחשב כנתינת ערך עבור השיק. במקרה דנן, כל זה לא בוצע. לא רק שהיה איחור בהצגת השיקים לפירעון, אלא שהם לא הופקדו כלל בחשבונם של בראכה, והחשבון לא זוכה, אף לא בזיכוי זמני ומותנה. פרופ' ש' לרנר דן בשאלה זו בהרחבה בספרו דיני שטרות [4], בעמ' 442-425. בין היתר הוא כותב, בעמ' 437: "שני עניינים אלה, היותו של חשבון הבנק ביתרת חובה ונטילת השיק כמשכון, מצויים בדרך כלל בכל הסכם בין בנק לבין לקוחו. לא ייפלא אפוא כי במקרים רבים מסתמך בית המשפט על אחד מהם או על שניהם יחד, להקנות לבנק אחיזה כשורה. העמדה המקובלת בפסיקה גורסת אפוא כי בנק יכול להיות בעת ובעונה אחת שלוח לגבייה ביחס לשיק מסויים, וגם אוחזו בעד ערך. מושכי השיקים טענו לא אחת כי התנאי לפיו הבנק ישלם ללקוחו את סכום השיק רק לאחר גבייתו בפועל, מצביע על תפקידו כשלוח לגבייה בלבד. ואולם בתי המשפט פסקו כי שליחות זו משקפת היבט אחד של מערכת היחסים בין הבנק לבין לקוחו, והבנק עשוי להיות אוחז כשורה משום שהשיק משמש גם לפירעון חובו של הלקוח או מבטיח את פירעונו". על גב שני השיקים מצויה חתימת היסב של בראכה, תוך ציון מס' החשבון של בראכה בסניף הבנק המשיב ברימאל. בכך הפך הבנק לאוחז בשיקים. בע"א 775/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ברוש מסחר בברזל (אשרור) בע"מ (להלן - פרשת ברוש [1]), נדון מקרה דומה, שבו השיק הוסב אל הבנק תוך ציון מספר חשבון הנפרע בבנק, שעה שהנפרע חב כספים לבנק, ומבחינת הבנק, שימש השיק כממסר לפירעון החוב או חלק ממנו, בהגיע זמן פירעונו. כבוד השופט ש' לוין דן בהיסב כאמור, וקבע כי אין זה היסב מגביל. כמו כן קבע כי במקרה כזה, שבו נמסר השיק לבנק כדי להבטיח החזר אשראי שעה שבזמן הרלוונטי יתרת החשבון היא בחובה, הבנק הוא אוחז בשיק בעד ערך. בפרשת ברוש הנ"ל [1] אמנם מושכן השיק לבנק, ובענייננו לא נעשה משכון באשר לחשבון בראכה בסניף רימאל, אך לבראכה היה חשבון גם בסניף הבנק המשיב בעזה, גם שם היה החשבון כל העת במצב חובה, ושם נחתם על-ידי בראכה שטר משכון של הממסרים הדחויים שבראכה הפקידו בבנק המשיב, והוגדר באותו שטר שהמונח "בנק" פירושו "אף כל אחד מסניפיו או משרדיו - בין בישראל ובין מחוץ לישראל במשמע, ועל-כן כל הבא במקומו או מכוחו של הבנק וכל נעבר של הבנק". כמתואר לעיל, לא הוכח כדבעי, בבית-משפט קמא, מדוע אסור היה לבראכה לסחר את השיקים לבנק. מכאן, שאף אם השיקים ניתנו לביטחון כלשהו או שנתלוו למסירתם לבראכה תנאים כלשהם, אין בכך כדי לפגוע בזכותו של הבנק בשיקים. 6. נותרה לדיון השאלה, מה השפעת האיחור בהצגת השיקים לפירעון על זכויות המשיב. זמן פירעון השיקים 20.6.1988 ו31.8.1988-. מחמת האינתיפאדה, היו קשיים בניהול סניפי הבנק בעזה. השיקים היו מצויים בין שאר הניירות שהצליחו אנשי הבנק להציל מן הסניפים, ורק לאחר עבור זמן ממושך טיפל הבנק בשקים ובהצגתם לפירעון. במועד הפירעון לא נעשה בהם דבר. סעיף 74 לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע בקשר לכך: "בכפוף להוראות פקודה זו - (1) שיק שלא הוצג לפרעון תוך זמן סביר לאחר התאריך הנקוב בו, או לאחר הוצאתו, לפי המאוחר מביניהם, ובזמן ההצגה היה המושך או האדם שעל חשבונו משוך השטר זכאי, בינו לבין הבנקאי, לפרעון השיק והאיחור בהצגה גרם לו נזק ממשי, הריהו מופטר כדי שיעור הנזק, כלומר כדי השיעור שבו גדל נשיו מאת הבנקאי מכפי שהיה אילו נפרע השיק; (2) כשבאים לפסוק מהו זמן סביר יש לשים לב לטיב המסמך, למנהג הסוחרים והבנקים ולעובדות המקרה המיוחד; (3) אוחז השיק שהמושך או האדם כאמור מופטרים ממנו, יהיה במקומם לנושה של הבנקאי כדי שיעור ההפטר יהיה זכאי להיפרע ממנו את הסכום". מסביר כבוד השופט ש' לרנר בספרו הנ"ל [4], בעמ' 301: "חתימת המושך על השטר היא התחייבות לשלם את הסכום הנקוב בו לאוחז, אם הנמשך לא ישלמו. לפיכך, הצגה ראויה לפירעון והודעת חילול, מהווים תנאי מוקדם לחבות המושך. לעניין זה מבחין הדין בין שיק לבין שטר חליפין. על האוחז להציג שטר חליפין בר פירעון עם דרישה, תוך זמן סביר, ואם לא עשה כך מופטר המושך מחבותו השטרית. ההנחה היא שעקב האיחור בהצגת המסמך, יקשה על מושך שפרע את השטר לחזור על הנמשך. ואולם, לגבי שיק יש להניח כי הבנק הנמשך איתן מבחינה פיננסית, והאיחור בהצגת השיק אינו גורם נזק למושך. משום כך, המושך יהיה פטור רק אם יוכיח כי האיחור גרם לו נזק, כגון, שהבנק נקלע לחדלות פירעון ותשלום לאוחז לא יאפשר למושך לחזור אל הבנק". במקרה דנן, לא גרם האיחור בהצגת השיקים לפירעון כל נזק למערערת ביחסים בינה לבין הבנק הנמשך, בנק הפועלים. האיחור בהצגתו של השיק לפירעון אינו מפקיע את השיק ולא פוגע בחובת המושך לפרוע את השיק, כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה, המתחילה להימנות ממועד הפירעון הנקוב בשיק. שאלה היא, אם הנזק עליו מדובר בסעיף 74 הנ"ל, מוגבל אך לנזק ביחסים בין המושך לבין הבנק הנמשך, או שמא ניתן לקחת בחשבון גם נזקים שנגרמו למושך, ביחסים שבינו לבין הנפרע ו/או בכלל. כך למשל בע"א 425/78 המועצה המקומית מגדל העמק נ' ב.ש.ן. חרושת ברזל בע"מ [2] טענה מושכת השיק שעקב האיחור בהצגת השיק לפירעון "מתבטא" שיעור נזקה של המערערת "בכל סכום השיק". אפשרות זאת לא נשללה על-ידי בית-המשפט העליון בדונו בע"א 425/78 הנ"ל [2], אך צוין כי טענה זו צריכה ראיה וכי "מאחר ומטבע הדברים פרטי הנזק הם בגדר ידיעתה של המערערת בלבד, הייתה מוטלת עליה חובת הראיה להוכיח את נזקה - והיא לא הביאה שום ראיה לצאת ידי חובתה זו. סיפורי בא-כוחה בסיכום טענותיו לפנינו, אינם יכולים לבוא במקום ראיה". בע"א 324/84 חברת פישל איזמן ובניו בע"מ נ' אוריאלי [3] נאמר כי "אם השיק לא יוצג תוך זמן סביר, שלא הוגדר בפקודה, המושך יהיה פטור רק אם ניזוק למעשה על-ידי אי-ההצגה או האיחור בהצגה. אם אחר האוחז בהצגה והבנק פשט את הרגל כשכספו של המושך בידו, יהיה המושך פטור שאחרת יצא נפסד. הפסד זה מטילים על האוחז, כי הוא שגרם לו באיחורו". מהמשך האמור שם, עולה כי גם ההפסד עקב שמירת הכסף באופן נזיל בחשבון הבנק הנמשך, בתקופת האיחור בהצגת השיק לפירעון, יכול לבוא בגדרו של הנזק כאמור בסעיף 74 לפקודת השטרות. ובאשר למקרה דנן: טענות המערערים, גם לגבי עניין זה, היו צריכות לבוא לידי ביטוי בתצהיר שתמך בהתנגדות, המהווה כתב הגנה לאחר שההתנגדות התקבלה. כל שנטען שם הוא שכאשר ביקשה המערערת מבראכה להחזיר את השיקים, המערערת לא קיבלה אותם וכי "מעולם לא ניתנה לנו תשובה שלילית, אולם העניין נדחה ולא נתפנינו לטפל בכך". לא הוכח אפוא למשל, ואף לא נטען, כי מחמת האיחור בהצגת השיקים לפירעון משך פחות משנה, השתנה משהו לרעה בכל הנוגע ליכולתה של המערערת לחזור אל בראכה ולדרוש את הטבת נזקה או את שיפויה, בגלל דרישת הבנק המשיב. לאור האמור, כך נראה לי, מחויבת המסקנה, שהמערערת חייבת לפרוע גם את השיק השני (ת1/) על סך 52,000 ש"ח. באשר לריבית ולהצמדה: אלה תחולנה רק מן המועד בו הוצגו השיקים לפירעון, 3.5.1989, ומועד זה יחול לגבי שני השיקים. 7. לאור כל הנ"ל, אני מציע כי בנתון לתיקון סעד הריבית וההצמדה נדחה את הערעור, נקבל את הערעור שכנגד, נורה על קבלת התובענה גם לגבי השיק ת1/, נקבע כי המועד לתחילת חישוב הריבית וההצמדה לגבי שני השיקים יהיה 3.5.1989, ונחייב את המערערת לשלם למשיב את הוצאותיו בסך 10,000 ש"ח + מע"מ, להיום. השופטת ב' גילאור עיינתי בפסק-הדין של חברי כבוד השופט ברלינר ולצערי לא אוכל להסכים עם מימצאיו ומסקנותיו. לדעתי התוצאה המתחייבת מהערעור והערעור שכנגד היא שיש לקבל את הערעור שהוגש על-ידי המערערים מלמוד באופן שתביעת המשיב נגדם על-פי השטרות תידחה בשלמותה ללא הבחנה בין השיק ת1/ לשיק ת2/, וכן הייתי דוחה את הערעור שכנגד שהוגש על-ידי הבנק. על-פי התאריך הנקוב בהנהלת חשבונות של המערערים נמסרו השיקים לחברת בראכה ב5.5.1988- (נ2/). החל מראשית 1988, פרוץ האינתיפאדה, היו בעזה הפגנות והתפרעויות בעלות היקף ועוצמה, והייתה לכך השפעה והשלכה ישירה על פעילות חיי המסחר שנהגו עד אז בין תושבי הרצועה לבין ישראל, לרבות קריסת מערכות השלטון המקומי, גביית המסים, המשטרה וכיוצא בזה. בחודשים הרלוונטיים לשיקים ת1/ ות2/ לא נכנסו פקידי הבנק הישראליים לעיר עזה, כפי שתיאר מר שגב בתצהירו (ת5/), והוא אומר בסעיף 11: "בשל המצב הבטחוני בעזה נאסר על העובדים היהודיים להכנס לתחומי העיר... עקב השביתות החוזרות ונשנות שהיו באותה עת בעזה ובשל האיומים על חיי העובדים המקומיים של הסניף חדל סניף עזה לתפקד...". אני סבורה כי צודק בא-כוח המערערים בטענתו, שאין הוכחה למועד ההפקדה של השיקים בבנק ולכן לא היה מקום לקבוע כי השיק ת2/ הופקד לפני חלוף המועד הקבוע בו. על-פי החלטת בית-משפט קמא השיק הראשון ת1/, הנושא תאריך 20.6.1988, לא הופקד בבנק אלא לאחר תאריך זה, ולכן קבע שהבנק אינו אוחז בו כשורה, בעוד שהשיק השני שמועד פירעונו 31.8.1988 הופקד לפני חלוף המועד הקבוע בו. גם אם בית-המשפט נתן אמון בעדותו של מר שגב מטעם הבנק, עדיין לא נראה לי לנכון לבסס עליה את הקביעה בדבר מועד הפקדת השיקים בבנק, שכן מר שגב לא נמצא בסניפי הבנק אז וניהל את הסניף מרבית התקופה באמצעות הטלפון. השערתו בדבר מועד ההפקדה, הנלמדת מהרשום על גבי השיק עצמו, טובה כמו ההשערה ההפוכה שהשיק נמסר לאחר מועד פירעונו. המערערים הביאו את נוהלי הבנק לגבי הפקדות שיקים, ובכללם שיקים דחויים, לתקופה הרלוונטית, לפיו סניף הבנק אליו הופקדו השיקים היה אמור לשלוח את נתוני השיקים הדחויים על גבי טופסי ההפקדה לניקוב במרכז המחשבים של הבנק, שם היו מזינים את נתוני השיק כולל את מועד ההפקדה ומועד הפירעון הצפוי, והיה נעשה זיכוי לחשבון הלקוח באופן אוטומטי ביום הפירעון. במידה והשיק היה מחולל, הייתה נשלחת הודעה לסניף הבנק בו נוהל החשבון והחשבון היה מחויב בהתאם (עדותו של מר יוסף קונפינו מנהל המחלקה במרכז המחשבים בלוד של הבנק, עמ' 23 ו25- לפרוטוקול מ18.9.1995-). נוהלי הבנק מתוארים גם ב-נ4/, ועל-פיהם היה הסניף חייב לשמור את השיקים ביחד עם העתקי טופסי ההפקדה. הבנק איבד את מסמך ההפקדה, והטענה בדבר השמדתו של המסמך בעקבות שריפה אשר פקדה את סניף הבנק, נסתרה בעובדה שהשריפה אירעה ביום 4.3.1989, מה גם שעל-פי נ11/ המתאר את פינוי סניף עזה, רובם המכריע של המסמכים הבנקאיים פונו עוד בדצמבר 1988. הבנק עצמו הודה כי לא העניק אשראי על יסוד השיקים ת1/ ו-ת2/ לחשבונו של בראכה, ומר שגב אישר כי לאחר פרוץ האינתיפאדה חדל הבנק להעניק אשראי על יסוד שיקים דחויים, כי רוב השיקים התחילו לחזור כתוצאה מהאינתיפאדה. השיקים נמצאו על-ידי הבנק בשלב מאוחר יותר, כפי שהודה מר שגב בעת חקירתו, באומרו: "השיקים האלה היו אצלי כבטחון. השיקים האלה הוצגו לפרעון במאי 1989. אנחנו לא ידענו על קיומם רק כשמצאנו אותם. כשפנו אלי ואמרו שמצאו את השיקים האלה, אמרתי להציג אותם מיד, אני לא ידעתי שהם קיימים..." (עמ' 34 לפרוטוקול מ3.1.1996-). אני סבורה שלא ניתן לסמוך על הרשום בגב השיק לגבי מספרי החשבון שכן אין ראיה מי רשם את מספרי החשבון על גבי השיקים, ולא הוברר מתי נעשתה החלפת מספרי החשבון והוספה הספרה 4 בתחילת החשבון בשינוי ספרות הביקורת מ08- ל22-. גם החותמת המוטבעת בגוף השיקים, שבקושי ניתנת לזיהוי, של הסניף "אל-רימאל" ו"ממ"ד" אין בה כדי ללמד על מועד ההפקדה של השיקים האמורים כי עד 11.7.1988, המועד בו נסגר סניף אל-רימאל ואוחד עם סניף עזה, לא היה סניף אל-רימאל פעיל בצורה סדירה. גם מר שגב הסביר כי "יכול להיות שאותם שיקים לא הוצגו עקב המצב ברצועה" לאור הרקע של האינתיפאדה, השביתות וחוסר השליטה של הניהול באותה תקופה במקום. לדעתי הבנק אינו אוחז כשורה. גם אם עיסקת היסוד בין בראכה למערערים לא הובהרה דיה כי במסגרת היחסים בין בראכה למערערים היו המערערים מוכרים סחורה לבראכה ורק לעתים נדירות קנו מבראכה סחורה, לא נסתרה טענתם כי השיקים נמסרו לחברת בראכה כשיקים לביטחון ולא נוצרו התנאים שהוסכמו בין הצדדים הישירים לשיקים להצגתם לפירעון. משכך, ועל רקע מאורעות האינתיפאדה, לא היה הבנק רשאי להסתמך על תקינות השטר במועדים הרשומים כתאריכי הפירעון של השיקים ובשעה ואם סיחרו לבנק את השיקים, היה הבנק צריך להטיל ספק ממשי בזכות בראכה בשיקים שמא היא פגומה או לפחות שקיימת אפשרות סבירה שעיסקת היסוד בין הצדדים, שלפירעונה או להבטחתה ניתנו השיקים, לא יצאה אל הפועל. מקובל עליי, כטענת בא-כוח המערערים, ששני השיקים היו בסכומים גבוהים (במונחי שנת 1989) בעיר עזה, וחזקה על פקידי הבנק באותה תקופה שידעו והיו צריכים לדעת שמסחר בהיקף כה משמעותי כמעט אינו אפשרי בין ישראלים ומקומיים בתקופה בה קרסו המערכות כולן. משכך, מתערער יסוד תום-הלב הנדרש מהבנק במועד בו (אם אמנם) סוחרו או הופקדו בבנק. בנסיבות שתוארו לעיל, נראה לי שנפלה טעות במסקנתו של בית-משפט קמא שמושך השיק אינו מופטר והאוחז בשיק הוא אוחז כשורה, ולא אוכל להסכים עם מסקנתו של חברי כבוד השופט ברלינר כי אין להתערב בקביעה זו. גם אם תתקבל טענת הבנק כי השיקים הופקדו בחשבון בראכה בסניף אל-רימאל הרי שבמועד הנקוב בשיק ת1/ הייתה יתרת זכות של כ45- ש"ח בחשבון בראכה בסניף אל-רימאל ומר שגב לא הצליח להסביר את משמעות היתרה לאותו יום (עמ' 33 לפרוטוקול). ביום 31.8.1988 לא היה בכלל חשבון בנק בסניף אל-רימאל, שכן הכל הועבר לסניף עזה, ולכן לא הייתה יתרת חובה לבראכה בבנק, ועל פני הדברים, ומעבר לטענות בדבר היעדר זיכוי בחשבון, הבנק לא נתן ערך עבור השיקים. הבנק הסב את השיק לחשבון 440000/22 ודפי החשבון הזה לא הוצגו בפני בית-המשפט. משהוברר לבנק כי בחשבון זה אין, כנראה, יתרות חובה, הוסב השיק לחשבון אחר של בראכה בו הייתה יתרת חובה - מהלכים אלה נעשו על-ידי הבנק רק לאחר מועד מציאת השיקים ולא במועדי הפירעון של השיקים או ממש בסמוך לכך. יש בפעולות אלה, שנעשו לאחר חלוף 6 חודשים מהמועד הנקוב בשיקים, הפרת הכלל של הצגת שיק לפירעון תוך 6 חודשים מהמועד הנקוב בו. הייתי משאירה בצריך עיון את פרשנות סעיף 74 לפקודת השטרות ואם הוא מוגבל אך לנזק ביחסים שבין המושך לבין הבנק הנמשך או שניתן לקחת בחשבון גם נזקים שנגרמו למושך ביחסים בינו לבין הנפרע. מבחינת העובדות כפי שהוכחו בבית-משפט קמא, ועל-פי הכרטסת של בראכה אצל המערערים (נ2/), ביום 31.8.1988 הייתה בראכה ביתרת זכות של 25,656 ש"ח. מצב דומה היה ב30.12.1988-, ולכן אילו היו השיקים מוצגים לפירעון, בניגוד למוסכם בין הצדדים, יכלו המערערים להפסיק את אספקת הסחורה לבראכה או לקזז את סכומי השיקים מיתרות הזכות. לא אוכל להסכים עם דעתו של חברי כבוד השופט ברלינר כי הבנק היה רשאי להתייחס לשיקים כאילו נעשה בהם משכון לפי שטר המשכון שנחתם על-ידי בראכה בסניף הבנק בעזה. טענת הבנק כמתואר בתצהירו של מר שגב (ת5/), היא כי השיקים ניתנו כביטחון להחזר אשראי והופקדו על-ידי בראכה בחשבונות כחלק מהבטוחות שדרש הבנק בגין האשראי. מר שגב אישר בחקירתו כי עם פתיחת החשבון של בראכה בסניף עזה נעשה שטר משכון אך ורק לחשבון 218500/54 שהוא היה החשבון בסניף עזה. לחשבון הסניף אל-רימאל 40000/08 לא נעשה שטר משכון ומר שגב אמר: "אני מאשר ששטר המשכון נחתם ביחס לחשבון בסניף עזה" (עמ' 33). סגירת הסניף באל-רימאל והעברת החשבון לסניף עזה אינה מקנה לבנק זכות לסמוך על המשכון שנעשה לחשבון בסניף עזה, ובמיוחד נשללת זכאותו להתייחס לשטר המשכון אם ביסס את טענותיו לזכותו בשיקים כאילו הופקדו בסניף אל-רימאל לפני המועד הרשום בהם כמועד הפירעון, שהרי בסניף אל-רימאל, במועד ההפקדה, כטענת הבנק, לא היה לזכות הבנק שטר משכון. תביעת הבנק, שהושתתה על-פי השיקים נגד המושך, מקימה לזכותו חזקות על-פי פקודת השטרות, המקלות עם הבנק את חובת ההוכחה. משנסתרה החזקה בדבר מתן ערך לשיקים, לא הרים הבנק את הנטל האלמנטרי להוכיח מועד הפקדת השיקים, מתן אשראי או זיכוי של חשבונות בראכה במועד ההפקדה; לא קוימה דרישת תום-הלב והשיק הוצג לפירעון בחלוף 6 חודשים מהמועד שנקוב בו כמועד פירעונו, ומשכך הבנק אינו אוחז כשורה בשני השיקים ת1/ ו-ת2/. אשר-על-כן הייתי מציעה לקבל את הערעור שהוגש על-ידי המערערים, לדחות את הערעור שכנגד שהוגש על-ידי הבנק, והתוצאה היא שיש לדחות את התביעה שהוגשה על-ידי הבנק נגד המערערים בת"א 15378/90. הייתי מחייבת את הבנק לשלם למערערים הוצאות בשתי הערכאות בסכום כולל של 30,000 ש"ח. השופט י' דר קראתי את פסקי-הדין של חבריי, ואני מצטרף לדעתו של חברי השופט ברלינר. אני מבקש להעיר הערות מספר, בתמצית, לפסק-דינה של חברתי השופטת גילאור. 1. בניגוד להצגת הדברים על-ידי המערערים, הרי, כפי שעולה מן הראיות, מערכת העסקים שהתקיימה בין המערערים לבין בראכה אינה תומכת בגירסתם שמדובר בשיקים לביטחון. אייל מלמוד העיד שחברת בראכה נהגה לרכוש אצל התובעת: "... סוכר, אורז קטניות. חב' בראקה היתה קונה מאיתנו סחורה בהיקף של עשרות אלפי שקלים בכל חודש. ... אני הייתי קונה מבראקה מוצרי מזון, כמו חיטה. אנחנו קנינו מבראקה יותר ממה שהוא קנה מאיתנו. אינני יודע להגיד בדיוק בכמה. בראקה קנה מאיתנו סחורה ואנחנו דרשנו שיתן לנו שיקים. לא אחת ולא שתיים היה מצב שבארקה היתה ביתרת זכות וכדי להבטיח את עצמה היא ביקשה מאיתנו שיקים לבטחון. ... אתה אומר ששיק על 30,355.- ש"ח זה שיק שניתן עבור סחורה שנרכשה באותו סכום, ואני אומר שלמיטב זכרוני זה לא נכון" (בעמ' 11 לפרוטוקול שורה 27). 2. בעניין זה העידה גילה מלל, ששימשה פקידה ומנהלת חשבונות אצל המערערים, כי: "...בארקה היה קונה מאיתנו סחורה בסכומים גדולים. ... אני לא זוכרת שקנינו מבראקה סחורה. אני לא זוכרת אם היינו קונים סחורה מבראקה בעשרות אלפי שקלים בשנת 88" (בעמ' 16 לפרוטוקול, שורה 24). מכיוון שבראכה קנתה ממלמוד יותר ממה שמכרה (ותמונה זו עולה גם מנ2/ - דף בכרטסת ממוינת של מלמוד לגבי חשבון בראכה לשנת 1988), המסקנה היא שבמערך יחסים זה, סביר שיהיה חוב של המערערים לבראכה ובמסגרת זו יימסרו השיקים בתמורה. 3. טענת המערערים כי השיקים ניתנו לביטחון בלבד, אינה מתיישבת עם היעדר רישום בעניין זה על גבי השטר. זאת ועוד, הטענה שגוף מסחרי כמו המערערת מוסר שיקים בסכומים כה גבוהים כביטחון לסוחר בעזה, מבלי לדאוג שהשיק יישא סייג בעניין זה, מעוררת תמיהה ופועלת נגד המערערים. 4. בנסיבות שנוצרו כאן, כאשר בעלי המידע היחיד בעניין זה הם המערערים ולא ניתן להזמין את בראכה כעד, צריך להתייחס בזהירות לטענות המערערים בעניין זה. ניתן היה גם לצפות שבידי המערערים יהיו מסמכי יסוד (ולא רק כרטיס הנהלת חשבונות), המשקפים מסירת שיקים לידי בראכה, ואלה לא הוצגו. כאמור, גם חומר הראיות, שכולו של המערערים, לא תומך לחלוטין בגירסתם. זאת ועוד, גם אייל מלמוד אומר שלמיטב זכרונו השיק על סך 30,355 ש"ח לא ניתן עבור סחורה (עמ' 11). 5. בעקבות זאת, ובהקשר זה, איני מסכים עם גישת חברתי, לפיה היה על הבנק בעת קבלת השיקים "להטיל ספק ממשי בזכות בראכה בשיקים שמא היא פגומה". מדוע על פקידי הבנק לחשוד? הרי אין טענה שהשיקים נגנבו, שכן השיקים היו תקינים על פניהם. כפי שעולה מדפי החשבון של בראכה, הוא המשיך לפעול בחשבון. כל עוד פעל הבנק, במגבלות בהן פעל, בוודאי ניסו מנהליו, וסביר להניח שגם אותם עובדים בו שהמשיכו בעבודה, לקיים שיגרת עבודה, במגבלות הזמן והאירועים. כאשר הפקיד בראכה שיקים, והוא עשה כן משך תקופה ממושכת בהיקף גדול, מדוע לחשוד דווקא בשיקים אלה הנראים תקינים על פניהם? גם אם יש קושי בניהול עסקים עם ישראלים בתקופה זו, אין בכך כדי ליצור חשד אוטומטי בכל שיק המופקד בבנק. כאמור, אני מצטרף לדעתו של חברי השופט ברלינר לדחות הערעור. הוחלט כאמור בפסק דינו של כבוד השופט ברלינר, לדחות את הערעור ולקבל את הערעור שכנגד בכפוף לתיקון סעד הריבית וההצמדה ולחייב את המערערת לשלם למשיב את הוצאותיו בסך 10,000 ש"ח + מע"מ, להיום.שיקים