1. תביעה זו שבפניי נוגעת לחנות מינימרקט הנמצאת בקומת המרתף בבית המשותף אשר בפינת הרחובות סוקולוב-קהילת ציון בהרצליה. התביעה מהווה איחוד של שתי תובענות נפרדות שהוגשו בענין זה, האחת - ע"י המנוחה אסתר שוורץ ז"ל, שיורשתה היא הגב' דבורה שוורץ, והשניה - ע"י נציגות הבית המשותף ברחוב סוקולוב 74 הרצליה. שתי התביעות עוסקות בעיקרו של דבר בטענה כי הנתבעים "השתלטו" על חלק מחצר הבית המשותף, המהווה רכוש משותף לכלל דיירי הבית, ביצעו בה שינויים משינויים שונים, עשו ועושים בה כבתוך שלהם, והכל תוך פגיעה בזכויות הקנין של דיירי הבית, ותוך גרימת מטרד ורעש לדיירי הבית. כאמור, בשל הדמיון בנושאים הנדונים בשתי התביעות, הן אוחדו והיו לתביעה אחת. כמו כן, במהלך ניהול התיק נתבקש צירופה של הנתבעת 2 כנתבעת בתיק. ביום 13/4/03 הוגש כתב תביעה (מאוחד) מתוקן, שבו נכללות בצוותא חדא כל הטענות וכל הסעדים המבוקשים ע"י שני התובעים כנגד שני הנתבעים. 2. הנתבעים היו (לפחות בעבר) בני זוג לחיים. הנתבע 1 הוא אבי ילדיה של הנתבעת 2. כיום, לטענתם, אין הם מתגוררים יחדיו. הנתבע 1 הינו בעל הנכס שבו מתנהל עסק המינימרקט. הנתבעת 2 הינה בעלת עסק המינימרקט. בעיקרו של דבר, טענתם היא, כי לא הסיגו את גבול הרכוש המשותף, לא השתלטו על שטח שאינו שלהם, ולא ביצעו את הבניה והשינויים כנטען בתביעה. 3. הנושא הראשון שיש לדון בו הוא הטענה בדבר הסגת גבול ופלישה לתחום הרכוש המשותף. אעיר בתחילה כי הנתבעים מנהלים במקום מינימרקט, אולם בלשכת רישום המקרקעין רשום נכס זה כמחסן, ועד עצם היום הזה אין לנתבעים או למי מהם רשיון לניהול עסק במקום. התובעים טוענים כי הנתבע 1 השתלט על כל החלק המזרחי של חצר הבית המשותף, והוא והנתבעת עושים בו כבתוך שלהם. ואלה הפעולות שביצע הנתבע 1, לטענת התובעים: (א) הגדיל את החנות (המינימרקט) לתוך ועל חשבון שטח החצר, שהינה רכוש משותף, לאורך ולרוחב לפי גודל המרפסת שבקומה א'. (ב) חפר והנמיך את מפלס רצפת החנות בכחצי מטר (כנראה משום שבקשה לרשיון עסק סורבה בעבר בין היתר בנימוק שגובה הנכס הוא 2 מטר בלבד, ראה ת/26). (ג) חפר והעמיק את גובה אדמת החצר, כדי להתאים מפלס החצר למפלס המונמך של החנות. (ד) לאחר העמקת החצר, הוציא וסילק מן המקום את האדמה שהיתה בחצר. (ה) הרס את הקיר המזרחי של החנות, שהיה עשוי בלוקים, ובו דלת וחלון, ובנה במקומו ויטרינה גדולה מזכוכית, בתוך שטח הרכוש המשותף. (ו) בנה 6-7 מדרגות רחבות מבטון, במקום 3 מדרגות קטנות וצרות שהיו בעבר. (ז) ריצף במרצפות את שטח החצר המזרחית, והפך אותה כעין מרפסת פרטית שלו. (ח) הרס את הגדר החיה, שהיתה לאורך הגבול המזרחי של החצר, ובנה מעקה ברזל, מסביב לשטח המרוצף. (ט) בצד דרום מזרח של החצר, בנה קיר ומעליו מעקה, ובכך חסם בפני דיירי הבנין כליל את אפשרות הגישה, דרך החצר (המזרחית), לחניה, לשירותים המשותפים שבחצר הבית, ולמקלט, ו"סיפח" את החצר לחנותו. (י) בשטח המרוצף מציבים הנתבעים דוכנים לעיתונים ומקררים לגלידות ומשקאות קלים. בנוסף, הם מניחים שם סחורות, ארגזים, ופסולת. כל הפעולות הללו הביאו לידי כך שהחצר שהיתה בעבר נעלמה כלא היתה, והפכה כביכול לרכוש פרטי של הנתבעים, המשמש אך כשטח גישה ללקוחות החנות, ומקום להצבת מקררים ודברים אחרים של החנות. 4. בטרם אבחן את טענות התובעים אחת לאחת, ראוי לאזכר בקצרה את הכללים המושרשים והידועים בענין זה: (א) בעל דירה בבית משותף אינו רשאי לבנות או לתפוס חזקה בלעדית בחלק מן הרכוש המשותף, ללא הסכמת הדיירים האחרים (ע"א 31/70 כהן נ' שמאי פד"י כד(2) 388, בעמ' 391). (ב) איזהו שימוש שמותר לבעל דירה לעשות ברכוש המשותף? - רק שימוש שהוא רגיל וסביר לפי תנאי המקום והזמן, ואינו מונע שימוש דומה מאחרים (ע"א 549/73 וינטרס נ' זמורה פד"י כח(1) 645, בעמ' 648). (ג) כך, החניית מכונית בשטח הרכוש המשותף, מבלי למנוע את הדבר מדיירים אחרים, בשיטת "כל הקודם זוכה", מהווה שימוש רגיל וסביר בשטח הרכוש המשותף (פרשת וינטרס נ' זמורה הנ"ל). כך גם העמדת עגלת ילדים, או העמדת כסא נוח, מבלי למנוע שימוש דומה מדיירים אחרים (אלה הן דוגמאות שניתנו בפרשת וינטרס). (ד) לעומת זאת, חפירת תעלה ברכוש המשותף, לשם הנחת צינור לחיבור אחת הדירות אל צנרת הביוב העירונית (המר' 163/81 בודנוף נ' נציגות הבית המשותף פד"י לה(4) 277), או סגירת מרפסת חיצונית, או הרחבת חלון בדירה ע"י פריצת הקיר החיצוני של הבית (ע"א 429/80 גרפינקל נ' ארליך פד"י לז(4) 141), כל אלה אינן מהוות שימוש רגיל וסביר ברכוש המשותף, ועל כן, לא יותרו, ללא הסכמת בעלי הדירות האחרות. (ה) עצם הבניה ברכוש המשותף ללא הסכמת הדיירים האחרים מהווה פגיעה בזכויות הקנין שלהם ברכוש המשותף, ואין נפקא מינה אם לא היתה פגיעה ברכוש המשותף עצמו (ר' גרפינקל נ' ארליך, פיסקה 10 לפסה"ד). (ו) כשמדובר בבניה והשתלטות של בעל דירה בבית משותף על חלק מן הרכוש המשותף, בניה המשנה את אופיו, צורתו, ומראהו של הבית, ופוגעת בהנאת הדיירים מרכושם הפרטי ומרכושם המשותף, הרי בנסיבות כאלה, שיקול דעתו של ביהמ"ש אם להעניק סעד אם לאו, הוא מצומצם ביותר, אם נותר בידיו שיקול דעת בכלל (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פד"י נה(1) 199, בעמ' 243). (ז) במתכוון לא איזכרתי כאן את הפסיקה הנוגעת לביצוע שינויים או תיקונים בדירה עצמה, הפוגעים ברכוש המשותף, שהיא סוגיה שונה, אם כי קרובה מאד, לעניננו. 5. מצוידים בהלכות אלו, נבחן את טענות התובעים במקרה שבפניי, אותן הבאתי בתמצית לעיל. ייאמר, כי הנתבעים בחרו בדרך של הכחשה כמעט טוטלית של טענות התובעים. כך, הנתבע 1 טוען בתצהירו (סעיף 7) כי מצב החנות כיום, לרבות דרכי הגישה אליה, ויטרינה, וריצוף, נותרו כפי שהיו במועד רכישתה. והנתבעת 2 בעדותה: "היתה בדיוק אותה חזית. אותם דלתות, אותן זכוכיות, אותן מדרגות. הכל היה אותו דבר. אנחנו בנינו מדפים בפנים, זה הכל" (פרו', עמ' 38, ש' 16-17). להלן אבחן אפוא בקצרה האם הוכיחו התובעים את טענותיהם, כפי שפורטו לעיל. הגדלת החנות לתוך שטח הרכוש המשותף 6. ביחס לטענה כי הנתבע הגדיל את החנות לתוך ועל חשבון שטח החצר, שהינה רכוש משותף - כמה מדיירי הבנין העידו בתצהיריהם ובחקירתם בביהמ"ש כי הנתבע הגדיל את החנות בכ-12 מ"ר, על חשבון אותו שטח של החצר שהיה מתחת למרפסת קומה א'. המרפסת היתה על עמודים והשטח מתחתיה היה מפולש (ניתן לראות זאת בתמונה ת/18). ר' למשל עדותו של מר בוסני בענין זה (פרו', עמ' 13, ש' 3-7). הנתבע לא התייחס לנושא זה בתצהירו. המומחה מטעם ביהמ"ש, המהנדס אהרן סוקולוב, מאשר בחוות דעתו כי שטחה המקורי של החנות (בלשונו - "המחסן") הוא 57.82 מ"ר, בעוד שכיום שטחה הוא 68.85 מ"ר. הוא כותב כי בהתאם לתוכניות, קיר החזית של החנות היה בהמשך לקיר הבנין, מתחת למרפסת של קומה א'. לעומת זאת, במצב הקיים, קיר החזית של החנות נמצא מתחת לקו המרפסת, והוא בולט מן הקו הקודם בשיעור קרוב לרוחב המרפסת, היינו, בולט ב-1.42 מ' מן הקו המצוין בתוכנית, לתוך הרכוש המשותף (ר' סע' 1, 2, 12 לחווה"ד). חריגה זו הותירה את העמוד, המסומן בתוכנית בתוך קיר החזית, למעשה בתוך החנות. השטח ש"סופח", בדרך זו, לחנות הוא, לפי מדידת המומחה - 11.13 מ"ר. יודגש כי ב"כ הצדדים לא ביקשו לזמן את המומחה לחקירה, וקביעותיו של המומחה לא נסתרו. אני קובע אפוא כי הוכח ענין הגדלת החנות על חשבון שטח הרכוש המשותף. הנמכת מפלס החצר 7. בענין החפירה וההנמכה של מפלס החצר, טענת הנתבע היא כי לא ביצע כל חפירה ולא הוריד כל מפלס (סעיף 9 לתצהירו). אני סבור כי החפירה והנמכת מפלס הקרקע בחצר הוכחו. בענין זה העידה התובעת 1, למשל, כי "בטוח שהם העמיקו את השטח, ראו את זה כל הבנין, שמונה דיירים... עופר העמיק את המחסן וכמו העומק של המחסן עשה גם את החצר. ראו שהוא הביא משאיות והוציא חול כדי להעמיק" (עמ' 10, ש' 24-27). מלבד עדויות דיירי הבנין, וכן התמונות הרבות שהוגשו כראיה, שבחלקן תועדו העבודות במהלך ביצוען, העיד גם ראש מחלקת הפיקוח על הבנייה בעירייה, מר א' קורס, שראה במו עיניו את עבודות החפירה, ועבודות נוספות בשטח המגרש, בעת ביצוען, ולשאלותיו התברר לו כי מי שהזמין את העבודות היה הנתבע 1, והוא אף מסר לו צו להפסקת העבודות (ר' תצהירו ת/22). 8. ביחס לשאלה בכמה הנמיך הנתבע את המפלס, כותב המהנדס סוקולוב (בתשובותיו מיום 23/1/04 לשאלות הבהרה ששוגרו אליו) כי בהנחה שגובה החנות המקורית (המחסן) היה 2מ' (והנחה זו ככל הנראה נכונה, ראה ת/26), הרי שההעמקה היתה בשיעור של 47 ס"מ. הוא מוסיף כי, בהנחה שפני הקרקע של החצר, לפני החפירה, היתה באותו מפלס כמו מדרכת הרחוב, הרי שקרקע החצר הועמקה בשיעור של 1.63מ' מפני הקרקע המקוריים. אני סבור כי לא הוכח שפני הקרקע, לפני החפירה שביצע הנתבע, היו במפלס המדרכה. אמנם נשמעו בפניי עדויות כי החצר היתה מישורית, ובמצב דומה לחצר המערבית, אולם אין חולק כי גם במצבה המקורי, היו שלש מדרגות לצורך ירידה אל מפלס החנות/המחסן, וכן אציין כי גם החצר המערבית לחלוטין איננה במפלס המדרכה. כן אזכיר את עדותו של המפקח מטעם העירייה, מר קורס, כי "החצר המונמכת היתה קיימת גם קודם ככניסה לאותו מתחם... מה שנעשה בתקופת הביקורים שלי הוא הרחבת ההנמכה, והרחבת הפיתוח שהונמך לצורך הגדלת הירידה לחצר המונמכת... היו מדרגות ישנות בזמנו, באותו מקום היתה חצר מונמכת ככניסה לאותו מתחם לאותה חנות, מה שנעשה החפירה הורחבה... הרצפה של החצר אני לא יכול להגדיר אם זה באותו גובה, אני מניח שכן, אבל אני לא בדקתי את זה" (עמ' 21, ש' 1-10). אינני יכול לקבוע כי הוכח בפניי, שפני הקרקע של החצר, טרם החפירה ע"י הנתבע, היו במפלס המדרכה. על כך אני קובע, על יסוד העדויות שבאו בפניי ועל יסוד האמור בתשובות ההבהרה של מר סוקולוב (תשובה 1), כי גובה רצפת החנות, וכמוה גם גובה פני הקרקע של החצר, הונמכו ע"י הנתבע בשיעור של 47 ס"מ. הויטרינה 9. הטענה הבאה היא כי הקיר המזרחי של החנות היה קיר בלוקים, והיו בו דלת וחלון, וכי הנתבע הרס קיר זה, ובנה במקומו ויטרינת זכוכית גדולה, בתוך שטח הרכוש המשותף. גם כאן, טענת הנתבע היא - הכחשה גורפת. לגירסתו (סעיף 12 לתצהירו), הויטרינה היתה קיימת במועד רכישת החנות, אם כי במהלך השנים החליף את הויטרינה, ותמיד תוך הקפדה שהיא לא תעבור את קו הבנין. הוכח בפניי כי הויטרינה, בניגוד לטענת הנתבע, לא היתה קיימת מלכתחילה. הדבר נראה בבירור בתמונה ת/18. הדבר עולה גם מעדות אחד הדיירים, מר בוסני, כי במקור, היתה דלת כניסה מברזל, ובצידה היה חלון צר וארוך עם סורגים (ר' תצהירו מיום 19/1/04. ור' גם תצהיר התובעת 1, סעיף 7). הדבר גם נראה בבירור בתוכנית ת/45 (ר' בתוכנית זו את צד החזית הדרומית). היום ישנה ויטרינת זכוכית גדולה, המהווה למעשה את כל חזית החנות (ר' תמונה 1 בקובץ התמונות ת/25, וכן תמונה ת/15), וברור מכל העדויות שנשמעו כי הנתבע 1 הוא שהקים את הויטרינה. אמנם, שינויים אלה (הריסת הקיר המזרחי של החנות, והקמת הויטרינה) אינם מהווים סיכון לבטיחות המבנה (סעיף 3 בחוו"ד מר סוקולוב), אך מדובר בשינויים שבעל דירה בבית משותף אינו רשאי לעשות, על דעת עצמו, בתחום הרכוש המשותף. מדרגות הבטון 10. באשר לבניית המדרגות, שבע מדרגות רחבות מבטון הקיימות כיום, טוען הנתבע, גם בהקשר זה, כי כאשר הוא רכש את המקום, היו שם אותן שבע מדרגות הקיימות כיום (פרו', עמ' 24, ש' 26-27, עמ' 26, ש' 18-19). מן העדויות שנשמעו עולה בבירור כי במקור היו במקום שלש מדרגות קטנות וצרות, בדומה למדרגות הקיימות בחצר המערבית. מר א' קורס מהעירייה העיד כי היה נוכח וראה במו עיניו כי בנאים מטעם הנתבע 1 ביצעו עבודות הכנת שטח, והריסת המדרגות הקיימות, וכן ביצעו חפירה של רמפת ירידה ממפלס הרחוב למפלס החצר המונמכת (ר' תצהירו ת/22). ובחקירתו חזר על כך ואישר מפורשות כי מה שבוצע הוא "...בניית מדרגות חדשות במקום אלה שהיו, בצורה אחרת. היו מדרגות ישנות בזמנו... מה שנעשה, החפירה הורחבה, ומדרגות שהיו בעצם הוסרו, ונבנו מדרגות חדשות..." (עמ' 21, ש' 4-6). צולמו תמונות במהלך ביצוע עבודות אלו, והתמונות מלמדות כי הנתבע אף ניסה להסוות את בניית המדרגות החדשות, בכך שכיסה אותן באדמה (ר' התמונה השניה והשלישית בקובץ התמונות ת/24, וכן תמונה ת/7), ורק בשלב מאוחר יותר, הוסרה האדמה, והמדרגות החדשות נגלו לעין כל (תמונות ת/3, ת/6 וכן תמונה 10 בקובץ התמונות ת/25). ריצוף שטח החצר 11. נטען כי הנתבע ריצף במרצפות את כל שטח החצר המזרחית (מהמדרגות ועד לחנות). הנתבע, כדרכו, מכחיש, וטוען כי כשקנה את המקום, "בחצר בחוץ הכל היה ריצוף" (פרו', עמ' 25, ש' 4). התובעת 1 העידה (סעיף 8 לתצהירה) כי החצר כולה היתה אדמה וחול וכי הנתבע 1 ריצף את החצר במרצפות והפך אותה כעין מרפסת פרטית שלו (סע' 5 לתצהירה). אני מעדיף בנקודה זו את עדות התובעת 1, שהיתה מהימנה בעיניי, מה גם שעדותה נתמכת בתמונות שצולמו במהלך ביצוע עבודות הריצוף (ר' ת/2, ת/8). בניית מעקה ברזל 12. הענין הבא הוא, הטענה כי הנתבע הרס את הגדר החיה שהיתה לאורך הגבול המזרחי של החצר, ובנה במקומה מעקה ברזל. הנתבע, כדרכו, מכחיש, וטוען כי "היה מעקה ברזל לכל האורך כי יש הפרשי גובה. תמיד היה שם מעקה... מעקה תמיד היה, מהיום שבנו את הבנין, אחרת אנשים היו נופלים. ככה קיבלתי את המקום, כל השנים היה שם מעקה, מהיום שקיים הבנין" (עמ' 25, ש' 4-7). גם בענין זה, הוכיחו התובעים את טענתם, באמצעות תמונות שהוגשו כראיה. התמונה ת/18 מראה את הגדר החיה שהיתה קיימת בעבר. תמונה ת/8 צולמה במהלך ביצוע העבודות ע"י הנתבע, ובה ניתן לראות את קיר הגבול המזרחי של החצר, מקום בו היתה בעבר הגדר החיה (פרו', עמ' 8, ש' 24-26), ומעליו - המעקה, הנראה טוב יותר בתמונה ת/2. גם המפקח מטעם העירייה, מר קורס, אישר בעדותו כי בתמונות 1, 3 שבקובץ התמונות ת/25 "זה שינוי מצב המעקה שבתמונות האלה זה מעקה חדש" (פרו', עמ' 20, ש' 18-19). קיר ומעקה בצד דרום-מזרח 13. בנוסף, נטען כי בצד הדרומי-מזרחי של חצר הבית, בנה הנתבע קיר ומעליו מעקה ברזל ובכך חסם כליל את אפשרות הגישה דרך חצר הבית אל החניה, חסם את החצר למעבר, ו"סיפח" אותה לחנותו (סעיף 5 לתצהיר התובעת 1). עדותה של התובעת 1 בענין זה לא נסתרה, ובתמונות ניתן לראות בבירור הן את הקיר והן את המעקה שמעליו (ר' הדף השלישי בקובץ התמונות ת/24, וכן תמונה ת/17). הצבת מטלטלין ברכוש המשותף 14. התובעים טוענים כי בשטח החצר שאותה הנתבע ריצף, גידר, ו"סיפח" לחנותו, הציבו הנתבעים או מי מהם מקררים לגלידות ולמשקאות קלים וכן מעמדים לעתונים ולשתיה קלה, וכן הם מניחים שם סחורות, ארגזים, ופסולת. מכיון שענין המקררים ויתר הציוד המוצב ברכוש המשותף נראה בבירור בתמונות ואינו ניתן להכחשה (ר' קובץ התמונות ת/25, תמונות מס' 2, 3, 15, 16, 23), מאשר הנתבע כי אכן הציב שבעה מקררים בשטח הרכוש המשותף, אך כיום, לדבריו, נותרו במקום רק חמשה מהם (פרו', עמ' 27, ש' 14). בביקור במקום לפני ימים אחדים ראיתי כי כיום מוצבים במקום ששה מקררים של הנתבעים. טענת הנתבעים בענין זה היא כי המקררים ניידים, ומוצבים במיקום שבו אף אחד מדיירי הבנין לא עשה כל שימוש. עם זאת, שני הנתבעים למעשה מכירים בכך שאינם רשאים להציב את המקררים, ויתר הציוד, בתחום הרכוש המשותף. על כן אמר הנתבע כי "מה שהשכנים רוצים אני אזיז את המקררים... אם הם רוצים לשבת שם אני אזיז את המקררים" (עמ' 27, ש' 15-16), וכך גם אמרה הנתבעת כי "המקררים עומדים ברכוש המשותף אבל אפשר להזיז אותם בקלות" (עמ' 40, ש' 20). ביחס לדברים אחרים שהניחו הנתבעים בשטח שלפני חנותם, טען הנתבע בעדותו כי התמונות אינן משקפות את המצב כפי שהוא כיום. לדבריו, "נכון שבזמן שצולם היתה סחורה ברכוש המשותף, היום זה לא כך" (עמ' 27, ש' 3-5). כאמור, ערכתי ביקור במקום לפני ימים אחדים (מלבד הביקור שנערך בזמנו בנוכחות הצדדים), ונראה כי המצב בתמונות אשר ב-ת/25 משקף פחות או יותר גם את המצב בשטח כיום. סיכום ביניים 15. מכל האמור עד כאן נראה כי ניתן לקבוע שהנתבע אכן "השתלט" על חלק ניכר מחצר הבית, המהווה רכוש משותף של כלל דיירי הבית, הנמיך אותה, בנה מדרגות בטון היורדות אליה, ריצף אותה, גידר אותה מכל עבריה, והוא והנתבעת עושים בשטח זה שימוש לצרכיהם בלבד, תוך שלילת שימוש זה מיתר דיירי הבנין. התובעת 1 העידה על מקרה שבו ביקשה לרדת במדרגות המוליכות אל החנות, והנתבע "הופיע באמצע המדרגות וחסם עם שתי ידיו לצדדים את כניסתי לחצר, אסר עלי להיכנס לחצר, קבע לי עובדה בשטח, זה שטח שלו פרטי" (סע' 26 לתצהירה). הנתבע אמנם טוען, מן השפה ולחוץ, כי אינו מונע ממי מהדיירים לעשות כל שימוש בגינה (סעיף 17 לתצהירו) וכי "כל שכן יכול להיות שם" (פרו', עמ' 27, ש' 1). אך די לבקר במקום או לעיין בתמונות בכדי להיווכח כי מדובר בהשתלטות גמורה על השטח, כי הנתבע הפך את השטח לכעין "מרפסת" (לא מקורה) פרטית שלו, המשמשת בעיקר כרחבת גישה אל החנות, וגם להצבת מקררים ודברים אחרים המשמשים את החנות, וכי איש מדיירי הבנין אינו יכול לעשות בשטח הזה כל שימוש שהוא, ואף לא לעבור דרכו אל שטח החניה והשירותים שבעורף הבית. ואם דרושה ראיה נוספת לדבר, הרי זו תימצא לנו בתשובתו של הנתבע, כאשר נשאל האם הוא מוכן שהדיירים יקימו גינה בשטח של 2מ' שלפני החנות, ותשובתו: "2 מטר בחזית אצלי בחיים לא תעשה גינה, זה החנות שלי" (עמ' 27, ש' 10-11). כנראה נשתכחה ממנו העובדה ששני המטרים הללו שלפני חנותו אינם אלא רכוש משותף של כלל דיירי הבית. לסיום חלק זה אזכיר את האמור בחוות דעתו של מר סוקולוב (סעיף 7) כי שטח החצר המשוקעת משמש כיום את החנות בלבד, וכי אין לחצר זו כיום שימוש אלא רק לצרכי החנות. ובאשר לגודל השטח הזה, קובע מר סוקולוב כי שטח החצר (כולל מדרגות הירידה) הנמצא בשימוש החנות הוא 38.92 מ"ר (סעיף 4). מנורות ניאון 16. התובעים טוענים, בנוסף, כי עיסקם של הנתבעים, המתנהל, כזכור, ללא רשיון עסק, פתוח 24 שעות ביממה (הנתבע הכחיש זאת, עמ' 27, ש' 1, אולם הנתבעת הודתה בכך בפה מלא, עמ' 34, ש' 14), וכי הנתבעים התקינו על קיר הבית, לרבות קיר חנות התובעת 1, וכן על מעקה הברזל התוחם את "שטחם", מנורות ניאון מסנוורות הדולקות יומם ולילה, וכן שלט מואר בתאורה מסנוורת משך 24 שעות ביממה. הדבר נראה בבירור בקובץ התמונות ת/25, תמונות מס' 1, 15, 16, וכן תמונה ת/19. תשובת הנתבע בענין זה היא, כי השלט המואר הוא באישור העירייה וכי שילם עבור כך אגרת שלטים (סע' 18 לתצהירו, ונספחים לתצהיר). טענה זו לאו טענה היא, שכן, גם אם השלט הותקן כחוק מבחינת העירייה, אין בכך מענה לשאלה הקניינית, במערכת היחסים שבין הנתבעים לבין יתר דיירי הבית המשותף. כשנשאלה הנתבעת באיזו רשות התקינה מנורות ניאון על קירות הבית, השיבה כי "זה קיר משותף, אני לא צריכה לבקש רשות, זה קיר של כל הבנין" (עמ' 47, ש' 13). הכלל הוא כי כל בעל דירה בבית משותף רשאי לעשות ברכוש המשותף שימוש סביר ורגיל לפי תנאי המקום והזמן (המ' 163/81 בודנוף נ' נציגות הבית המשותף פד"י לה(4) 277). לי נראה כי התקנת שלט מואר וכן מנורות ניאון מסנוורות על קיר הבית המשותף, מבלי לשאול להסכמת יתר הדיירים, ומדובר באור מסנוור, המדיר שינה מעיני דיירי הבית (סעיף 6.10 לתצהיר גואטה), וזאת במשך כל שעות הלילה ברציפות, שבעה ימים בשבוע, אינו בגדר "שימוש סביר ורגיל" ברכוש המשותף. טענת הנתבעת בסיכומיה (סעיף 44), כי איסור הפעלת התאורה יפגע בזכות הקנין שלה, אינה טענה, שהרי החנות היא קנינו של הנתבע 1, והנתבעת 2, לטענתה, היא רק בעלת העסק. וטענתה כי הדבר יפגע בזכותה לחופש העיסוק גם היא אינה טענה, באשר אין לה כל זכות לעיסוק במקום, כל עוד לא ניתן לה רשיון עסק (ויתירה מזו, אף הוגש כתב אישום על ניהול עסק ללא רשיון). פחי אשפה 17. התובעים טוענים כי הנתבעים מחזיקים מספר פחי אשפה בשטח החניה של כלל הדיירים. בעבר היו במקום 2 פחי אשפה בלבד, בעוד שכיום ישנם 6 פחים (סעיף 3 לתצהיר רחל אורטס). את הפחים ניתן לראות בתמונה 24 בקובץ התמונות ת/25, וכן בתמונה ת/5. הנתבעים טוענים בסיכומיהם (סע' 30, 31) כי לא הוכח שהפחים הללו הובאו על ידם, ובאותה נשימה טוענים הם כי אם הובאו על ידם, אין בכך כל פסול. למותר לציין כי לא ניתן לטעון טענות עובדתיות חלופיות (תקנה 72(ב)), ועצם העלאת הטענה החלופית כי אם אכן פחי האשפה הובאו ע"י הנתבעים הרי שאין הדבר פסול, מהווה לטעמי הודאה בכך שהפחים אכן הובאו על ידם. אינני סבור, כטענת הנתבעים בסיכומיהם, כי קמה להם הזכות להוסיף פחי אשפה (לבטח לא ארבעה פחי אשפה), מכח היות הנתבע 1 בעל נכס בבנין. מדובר בבית משותף, הנחת פחי אשפה הוא ענין לנציגות הבית המשותף לענות בו, ואין כל בעל דירה בבית זכאי להניח או להוסיף פחי אשפה כרצונו, בשטח הרכוש המשותף. 18. אשר לטענת התובעת 1 כי הנתבע 1 מציב פחי אשפה, דוכני עתונים, וגרוטאות, צמוד ולרוחב קיר החנות שלה, וכשהיא מזיזה אותם על מנת להיכנס לחנותה, הם מוחזרים בכוונה (תצהיר התובעת 1, סע' 21, סע' 29, סע' 31), נראה לי, על יסוד ביקורים במקום, כי כיום כבר אין מונחים לא פחי אשפה ולא דוכני עיתונים סמוך לקיר חנות התובעת 1, אך גרוטאות נמצאות שם עד היום, ויינתן צו לסילוקן. השירותים המשותפים 19. טענה נוספת המועלית כלפי הנתבע 1 היא, "שהוא סגר את השירותים המשותפים והפך אותם למחסן גרוטאות. הוא לא נתן לאף אחד להיכנס לשם, הוא שם שם את כל הגרוטאות שלו. אף אחד מבעלי החנויות לא העז אפילו לבקש ממנו, כי חוששים ממנו. הוא סגר אותם, אורית פתחה את השירותים, זה היה סגור עם מסמרים, זה לא שלו, זה רכוש משותף של החנויות" (עמ' 14, ש' 5-8). את השירותים, שהפכו למחסן פרטי של הנתבע, ניתן לראות בתמונה ת/20 בקובץ התמונות ת/25. בין היתר נטען כי הנתבע גם "העלים" את האסלה, ברז המים, והכיור, שהיו בשירותים המשותפים (סע' 30 לתצהיר התובעת 1), וכי מספר ימים לפני ביקורי במקום, הציב שם, למראית עין בלבד, אסלה, שאינה מתפקדת (סע' 13 לתצהיר בוסני, ועדות אורית גואטה, פרו', עמ' 11, ש' 22). בענין השירותים קבע המומחה מטעם ביהמ"ש מר סוקולוב כי בחדר השירותים יש כיור ואסלה פועלים (תשובה 2 לשאלות ההבהרה) וכי האסלה מחוברת באורח תקני לביוב ולמים (סעיף 11 לחווה"ד). הנה כי כן, מצב חדר השירותים הוחזר פחות או יותר לקדמותו, ועל הנתבעים להימנע מלתפוס בו חזקה או לאחסן בו דברים. המזגן 20. טענה מרכזית שהעלו התובעים לאורך כל ההתדיינות היתה - הרעש הרב הבוקע ממזגן אויר גדול שהוצב ע"י הנתבע על קרקע החצר הדרומית של הבנין. בענין זה נתקיימו הליכי ביניים שונים, והוגשו חוות דעת שונות, ובסופו של דבר הוסכם כי הנתבע 1 יקים תא אקוסטי סביב המזגן, בדרך שהותוותה ע"י מומחה האקוסטיקה מטעמו, מר ויקס. הנתבע 1 הקים "מבנה" סביב המזגן, כפי שניתן לראות בתמונות ת/32, או בתמונות, העדכניות יותר, המשקפות את המצב כיום, אשר הוגשו בבש"א 1378/04 (צורפו ל"הודעה על הגשת תצהיר משלים" מיום 28/6/04). לאחר הקמת ה"מבנה" סביב המזגן, עדיין טוענים התובעים כי בוקע רעש בלתי סביר, וכן כי המתקן שהוקם אינו תואם את המלצות מר ויקס. לשם כך מיניתי מומחה אקוסטיקה מטעם ביהמ"ש, ראשית, בכדי לבדוק את נושא הרעש הקיים כיום, ושנית, כדי לבדוק האם המתקן שנבנה סביב המזגן תואם את המלצותיו של מר ויקס. בדיקת מומחה ביהמ"ש, חברת מ.ג. יועצים לאקוסטיקה, נעשתה ביום 22/7/04, קרי, לאחר השינויים שעשה הנתבע - לפי הטענה - ביום 24/6/04 (סעיף 13 לתצהיר אורית גואטה מיום 27/6/04 בבש"א 1378/04). אעיר לענין זה כי התקנות הרלוונטיות הן תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר) התש"ן-1990, והבנין הנדון - כך לפי חוו"ד המומחה - הוא בנין המוגדר בתקנות הנ"ל כ"מבנה ב". לגבי מבנה כזה, הרעש המכסימלי המותר במשך שעות היום הוא 50 דציבל, ובמשך שעות הלילה - 40 דציבל. בדיקת המומחה מטעם ביהמ"ש נעשתה בשעות הלילה. ואלה מסקנות הבדיקה: רמת רעש המזגן, כפי שנמדדה בדירת משפחת גואטה (היא הדירה שמעל למינימרקט), בניטרול השפעת רעש הרקע, אינה גבוהה מ-35 דציבל. לא נגרם רעש בלתי סביר בדירת משפחת גואטה, בעת פעולת המזגן. אמצעי ההשתקה שננקטו אכן תרמו להפחתת הרעש עד לרמה שהיא מתחת לרמה המכסימלית המותרת. אציין כי, עפ"י התקנות, 35 דציבל הוא הרעש המכסימלי המותר בשעות הלילה לגבי בנין מסוג "מבנה א" (בית חולים, בית הבראה, בית אבות). אשר למיגון שבוצע, קבע מומחה ביהמ"ש כי המיגון אכן בוצע בהתאם לתכנית שצורפה לחוות דעתו של מר ויקס, ועפ"י המידות המצוינות בשרטוט שלו. עם זאת, צוין בחוו"ד המומחה, כי לא נעשה שימוש בחומרים אותם פירט מר ויקס בהמלצותיו. 21. אולם התובעים טוענים כי גם אם אמנם בעיית הרעש מהמזגן נפתרה לעת עתה, הרי הצבת המזגן, ומבנה המיגון שמסביב לו, בתוך תחום הרכוש המשותף, מהווה הסגת גבול הרכוש המשותף. אמנם, המזגן והמיגון שסביבו צמודים לקיר הבית, אינם חורגים מקו הבנין, ואינם חוסמים את הגישה לחניה (תשובה 4 לתשובות ההבהרה של מר סוקולוב). עם זאת, המזגן והמיגון שסביבו תופסים שטח של 4.13 מ"ר, המהווה רכוש משותף (ר' תשובה 4 הנ"ל), ואין שום זכות למי מבעלי הדירות בבית משותף לתפוס חזקה ייחודית באיזה חלק מן הרכוש המשותף, ללא הסכמת בעלי הדירות האחרות. כאמור למשל בענין ע"א 504/68 יעקב משה נ' נציגות הבית המשותף פד"י כג(1) 688, בעמ' 692 - "בניה פרטית ברכוש משותף אינה רק פגיעה בו, אלא שלילת שימושו לצמיתות משאר בעלי הדירות. ברור כי דבר כזה אינו יכול להיעשות אלא בהסכמתם" . וכן ע"א 31/70 כהן נ' שמאי פד"י כד(2) 388, בעמ' 391 - "בניה או תפיסת חזקה בלעדית בחלק מן הרכוש המשותף שוללת לצמיתות את זכות השמוש של שאר בעלי הדירה, ואין בעל דירה מקפח זכותו בלא הסכמה". 22. השאלה היא, אם כן, האם במקרה שבפניי ניתנה הסכמה לכך. ב"כ הנתבעים טוען שכן, וכוונתו לכך שהסדר המיגון, כפי שבוצע על ידם, נעשה מכוחה של הסכמה שהושגה בין הצדדים במסגרת תיק בש"א 1340/03, ואשר אף קיבלה תוקף של החלטה, ביום 8/7/03. אם כוונת ב"כ הנתבעים היא שהיתה הסכמה לכך שהמזגן, והמיגון, יישארו במקום דרך קבע, הרי שאין בידי לקבל טענה זו. ראשית, ההסכמה הושגה במסגרת בקשה לסעד זמני (בש"א 1340/03) אותה הגיש הנתבע 1 על מנת שיותר לו להפעיל המזגן בינתיים, עד להכרעה בתובענה, חרף החלטה שניתנה בענין זה ביום 21/1/03 בבש"א 195/03, לפיה נאסר עליו להפעיל המזגן בשעות הלילה. מדובר בהליך ביניים, שמעצם מהותו וטבעו נועד למצוא פתרון זמני, ולא לקבע את זכויות הצדדים. שנית, בגוף ההסכמה כפי שהוכתבה לפרוטוקול ביום 8/7/03 (בש"א 1340/01) נאמר מפורשות כי ההסכמה כפופה לכך שהדבר יאושר באסיפת הדיירים. הסוגיה אכן הובאה בפני אסיפת הדיירים, וכפי שעולה מפרוטוקול האסיפה, הוחלט לאשר את ההסדר הזמני, "בכפוף לכך שמדובר בהסדר זמני שאין בו כדי לקבוע עובדות ביחס להסגת הגבול ולזכויות הקנין של הדיירים ברכוש המשותף". כך נרשם בפרוטוקול האסיפה, שנחתם ע"י שבעה מדיירי הבנין, והודעה על כך נמסרה לב"כ הנתבע 1. ב"כ הנתבע 1 הודיע, בתגובה, כי ההסתייגות הרשומה בהחלטת אסיפת הדיירים איננה מוסכמת על הנתבע 1, וכי הוא יבצע את העבודות בהתאם להסכם אליו הגיעו הצדדים. באנלוגיה להוראת סעיף 11 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 נראה לי כי לא הושג הסכם בין הצדדים בענין זה. ההחלטה שנתקבלה באסיפת הדיירים לא היוותה "קיבול" של ההצעה, משום שהיתה בה הסתייגות. יש לראותה, לכן, כהצעה חדשה. להצעה החדשה לא היתה הסכמה מצד הנתבע 1. אם, למרות זאת, החליט הנתבע 1 "לבצע את העבודות בהתאם להסכם שאליו הגיעו הצדדים", הרי הוא נטל החלטה זו על סיכונו, שהרי הודע לו במפורש ובכתב, כי הסדר זה הוא זמני, ואינו פוגע בטענות הנוגעות לפגיעה בזכויות הקנין ברכוש המשותף. 23. לא מצאתי בפי הנתבעים טענה משכנעת היכולה להצדיק השארת המזגן, והמיגון, על הקרקע, המהווה רכוש משותף, והמיועדת לחניה של כלל דיירי הבית. על כן, אלא אם תושג הסכמה בין הצדדים בענין זה, לא יהיה מנוס אלא להורות על סילוק המזגן מהמקום בו הוא נמצא עתה, והעברתו, או התקנת מזגן מתאים אחר, תוך התייעצות עם אנשי מיזוג ואקוסטיקה, למקום מתאים, שלא יפגע בזכויותיהם הקניניות של דיירי הבית, ולא יגרום רעש בלתי סביר. ייתכן שניתן יהיה להסתפק במזגן קטן יותר, בשים לב לצווים שיינתנו להלן להחזרת החנות למימדיה המקוריים. פתרון אפשרי הוא, אולי, התקנת מזגן חלון, בחלון (המוארך) שיש לחנות בקיר הדרומי. פתרון אפשרי אחר הוא - הותרת המזגן הקיים היום, בהסכמת כל הדיירים, במקומו, תוך תשלום חודשי קבוע לנציגות הבית. ניתן לחשוב על פתרונות יצירתיים רבים, בהסכמה. בהעדר פתרון מוסכם לבעיה זו, יהיה על הנתבע 1 לסלק המזגן ממקומו. בכפוף לסילוק המזגן והמיגון הקיים ממקומם, יהיה על נציגות הבית להחזיר לנתבעים את הסכום ששילמו (עפ"י קבלות) לצורך הקמת המיגון הקיים. מעקה ברזל ליד חנות התובעת 1 24. התובעת 1 מוסיפה וטוענת כי הנתבע 1 הקים מעקה ברזל סמוך לדלת הכניסה המזרחית לחנותה. אכן, מן התמונות ת/1, ת/4, וכן התמונה בדף האחרון של קובץ התמונות ת/24 ניתן לראות בבירור כי לפני שלש המדרגות היורדות מדלת הכניסה של חנות התובעת 1 אין כל מעקה ברזל. ואילו את המעקה שהתקין הנתבע 1 ניתן לראות בתמונה 13 בקובץ התמונות ת/25. המומחה מר סוקולוב סבור כי הכניסה הצדדית (המזרחית) לחנות התובעת 1 מופרעת כיום, מכיון שהמרווח שבין מעקה הברזל לבין הדלת הוא צר, ואינו מאפשר מקום למדרגות (סעיף 5 לחווה"ד). בנקודה זו אני נאלץ לחלוק על דעתו. לעניות דעתי, לאחר שביקרתי במקום, המעקה אינו גורם כל קושי או הפרעה בכניסה לחנות התובעת 1 מצד מזרח. אין באמור כדי למעט מן העובדה, שהמעקה הוקם על הרכוש המשותף ללא הסכמת הדיירים, ועל כן יש ליתן צו להריסתו. אמנם, במצב הנוכחי, קרי, כל עוד קיימות המדרגות אותן בנה הנתבע 1 מן המדרכה אל הרחבה שלפני המינימרקט (ת/3), הורדת המעקה הזה תהווה סיכון בטיחותי לגבי מי שיורד במדרגות הצדדיות (המזרחיות) של חנות התובעת 1 (תשובה 2 לשאלות ההבהרה למר סוקולוב. ניתן לראות את הדבר בתמונה 13 בקובץ התמונות ת/25). אולם, בכוונתי ליתן צו להחזרת המצב לקדמותו, ובמצב זה (ר' ת/ 18), מי שיורד במדרגות הצדדיות של חנות התובעת 1, מגיע למשטח ישר, ואין צורך במעקה. המדרגות לחנות התובעת 1 25. התובעת 1 טוענת בתצהירה (סעיף 19) כי הנתבע 1 שבר את מדרגות הכניסה לחנותה. אכן, המדרגות כיום שבורות, אך לא הוכח כי הנתבע 1 הוא ששבר אותן. בתמונות שצולמו במהלך ביצוע העבודות על ידו נראות המדרגות שלמות ולא שבורות (ר' תמונות ת/4, ת/13, וכן התמונה השניה בקובץ התמונות ת/24). חיבור חנות התובעת 1 למים ולביוב 26. טענה נוספת היא, כי הנתבע 1 ניתק את חיבור חנות התובעת 1 לצנרת המים והביוב. המומחה מר סוקולוב קובע בחוות דעתו (סעיף 8) כי החנויות שבחזית רח' סוקולוב נותקו מאספקת המים, שהיתה באמצעות צנרת פלדה, וחוברו באמצעות צנור פלסטי על פני השטח, חיבור שאינו מקצועי ואינו תיקני, וכן כי חנות התובעת 1 אינה מחוברת למים (סע' 8, 9 לחווה"ד). הנתבע 1 טוען בתצהירו (סע' 15) כי התובעת 1 היא זו שפנתה לעירייה, וביקשה לנתק את זרם המים לחנותה. והנה, התובעת 1 בתצהירה (עמ' 5) מאשרת את הדבר במפורש, בהצהירה כי היא זו שניתקה את המים (אפילו שאין מים בחנות). 27. אשר לחיבור חנות התובעת 1 למערכת הביוב, לא הוכח בפניי כי החנות אכן מנותקת ממערכת הביוב. כאמור בחוו"ד מר סוקולוב (סע' 9), הביוב לחנות הזאת אמור לעבור דרך החזית המזרחית, אך החנות היתה סגורה, ועל כן אין הוא יודע אם החנות מחוברת לביוב או לא. חוטים וצנורות שונים על קיר חנות התובעת 1 28. התובעת 1 טוענת כי הנתבע 1 העביר חוטים וצנורות גומי למיניהם בקיר חנותה או על פני הקיר (ר' סע' 12, 13, 20, 24 לתצהירה). גם הדיירים האחרים טענו כי הנתבע 1 העביר פרטיזנית חוטים וכבלים שונים לפני ומעל חלונותיהם, וכן דרך חדר המדרגות ובתוך רצפת המקלט או תקרת המקלט. המומחה מר סוקולוב לא מצא צנרת או סימנים לצנרת שעברה דרך חדר המדרגות או המקלט (סעיף 6 לחווה"ד, וכן תשובה 3 לשאלות ההבהרה). באשר לחנות התובעת 1 טען הנתבע 1 כי לא העביר כל צנרת וכבלים בכניסה לחנות התובעת 1, בכל אופן שהוא (סע' 16 לתצהירו). לא הוכח בפניי כי הנתבע 1 התקין צנורות, כבלים, או חוטים בקיר חנות התובעת 1 או בכניסה לחנותה או מתחת לדלת הכניסה לחנותה. ייתכן שהיו צנורות כאמור בזמן ביצוע העבודות בשטח, אך אלה אינם קיימים כיום. כל שנותר בשטח כיום הם רק שני צנורות מים פלסטיים שחורים, שאינם מונחים כהלכה, אם כי אינם מסכנים את הכניסה לחנות התובעת 1, וכן צנור גז ישן, שאינו בשימוש (סע' 10 לחוו"ד מר סוקולוב). רעש ממכוניות ובני נוער בשעות הלילה 29. טענה נוספת ואחרונה שאדון בה היא הטענה כי בשל כך שהחנות (המינימרקט) פתוחה 24 שעות ביממה, הרי נגרם רעש גדול ממכוניות ואופנועים. כמו כן משמש המקום - לפי הטענה - למפגש של בני נוער הגורמים לרעש בדיבורים וצעקות במיוחד בשעות הלילה, ולרבות בערבי שבתות וחגים. הנתבעים מכחישים טענה זו. לגירסתם, מאחר שהחנות אינה כוללת מקומות ישיבה, אין אפשרות ללקוחות לבלות בה. כמו כן, החנות ממוקמת בצומת מרכזית ורועשת, ואין לשייך את הרעש לחנות הנתבעים דווקא (סעיף 25 לתצהיר הנתבע 1, סעיף 24 לתצהיר הנתבעת 2). יצוין כי טענת התובעים בנושא זה נתמכה בעדותה היחידה של הגב' רחל אורטס. איש מן הדיירים האחרים לא העלה בעדותו כל טענה בענין רעש הנגרם בעטיים של בני נוער המתקבצים במקום בשעות הלילה, ועדותה היחידה של הגב' אורטס אין די בה - נוכח הכחשת הנתבעים - כדי להוכיח את הטענה. אציין, מלבד זאת, כי גם הסעדים המבוקשים בגינה של טענה זו (לאסור יצירת רעש העולה על רעש הרקע בכל עת. וכן לאסור על פתיחת העסק בשעות המנוחה) הם סעדים שכלל לא נתבקשו בכתב התביעה (גם לא בכתב התביעה (המאוחד) המתוקן), והועלו לראשונה בסיכומים, וגם מטעם זה אין להיעתר לכך. 30. לסיום אביא דברים כדורבנות, שנאמרו בפרשת ע"א 395/74 לוי נ' סמואל פד"י כט (2) 39, בעמ' 45, והינם מתאימים עד מאד למקרה שבפניי: "חושבני שהדברים הבאים שנאמרו על ידי השופט מני ב-ע"א 515/65 יפים ומתאימים גם לעניננו ומוטב לחזור עליהם ולהדגישם למען יידעו ויבינו פורצי קירות משותפים בבית משותף שלא תהיה תפארתם על הדרך הזאת: "המשיבים התנהגו בכל הפרשה הזאת ביד רמה ובזלזול והתעלמות גמורה מכל אותן זכויות שהחוק מקנה למערערים כבעלי דירות בבית משותף... אם בתי-המשפט יעצמו עינם מהתנהגות זדונית שכזו כי אז ייהפך כל חוק הבתים המשותפים לפלסתר, ובמקום שמירת אפיו ושלמותו של הבית המשותף וקיום זכויותיהם וחובותיהם של דייריו לגביו ייהפך הנכס להפקר וכל דייר אלם יוכל לנהוג ולעשות בו כטוב בעיניו. אם בנסיבות כגון אלו לא תינתן למערערים התרופה האפקטיבית היחידה שיש בה כדי להחזיר את המצב שלו הם זכאים לקדמותו כי אז ייגרם עיוות-דין משווע למערערים". וכן דברי כב' הנשיא ברק בפרשת רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פד"י נה(1) 199 בעמ' 282 - "לפנינו מעשה מכוון של "הפקעה" של חלק ניכר מהרכוש המשותף. נראה לי כי באיזון הכולל בין השיקולים השונים חובת ההגינות אינה דורשת מתן הכרה חוקית להשתלטותם של המערערים על הרכוש המשותף. הכרה כזו תפגע ברקמת היחסים בין בעלי דירות בבית המשותף נושא הערעור ובמשטר הבתים המשותפים בישראל". סיכום 31. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע 1 לבצע את הפעולות כמפורט להלן: (א) להחזיר לרכוש המשותף את כל שטח החצר ש"סיפח" לעצמו, דהיינו 38.92 מ"ר. (ב) להרוס את תוספת הבניה שהוספה לחנות, בשטח של 11.13 מ"ר, דהיינו להרוס את הויטרינה ואת קיר החזית של החנות, ולהסיג אותו לאחור כדי 1.42 מ' ממיקומו הנוכחי, באופן שיהיה בהמשך לקיר הבנין, ולא בהמשך לקו המרפסת של קומה א'. (ג) להרוס ולסלק את שבע מדרגות הבטון שבנה מן המדרכה ועד הרחבה שלפני החנות, ולבנות במקומן שלש מדרגות קטנות, באותה צורה ובאותו מיקום שבו היו המדרגות אל החצר המזרחית בעבר. (ד) להרוס ולסלק את הריצוף אשר בשטח החצר המזרחית, וכן למלא באדמה ולהגביה את שטח החצר בשיעור של 47 ס"מ מהמפלס הקיים היום. (ה) להרוס ולסלק את מעקה הברזל שנבנה על המדרכה ברחוב קהילת ציון, לאורך הגבול המזרחי של חצר הבית, ולהתקין במקומה "גדר חיה" בדומה לזו שהיתה במקום זה בעבר. (ו) להרוס ולסלק את הקיר ומעקה הברזל שנבנו בצד הדרום-מזרחי של חצר הבית, בין רחבת הכניסה לחנות לבין שטח החניה. (ז) להרוס ולסלק את מעקה הברזל שבנה בסמוך לדלת הצדדית (המזרחית) של חנות התובעת 1, מול מדרגות חנות זו. 32. כמו כן אני מחייב את שני הנתבעים ביחד ולחוד לבצע את הפעולות כמפורט להלן: (א) לפנות את החצר המזרחית מכל חפץ השייך להם או למי מהם, לרבות כל המקררים, מעמדי הסחורה, השלטים, המנורות, הסחורות, הארגזים, הפסולת, וכל חפץ אחר. (ב) להסיר ולסלק את המנורות שהותקנו על קירות הבית, לרבות קיר חנות התובעת 1, וכן את השלט המואר "קניתי ברגע האחרון אצל מונה", שהותקן על קיר הבית המשותף, ולהימנע מהפעלת תאורה ברכוש המשותף, ללא הסכמת הנציגות. (ג) באם לא תושג הסכמה אחרת בתוך 45 יום מהיום - לסלק את המזגן, והמיגון שמסביבו, ממיקומו הנוכחי, ולהעביר המזגן, או להתקין מזגן אחר, במקום מתאים, שלא יפגע בזכויות קנין של דיירי הבית, ולא יגרום רעש בלתי סביר. בכפוף וכנגד סילוק המזגן והמיגון ממקומם, תשלם הנציגות לנתבעים את הסכום ששילמו (לפי קבלות) לצורך התקנת המיגון הקיים כיום. (ד) להימנע מלתפוס חזקה או לאחסן דברים בשירותים המשותפים. למסור את מפתח השירותים המשותפים לנציגות, וכן לכל אחד מבעלי החנויות בבית. (ה) להוציא ולסלק משטח החצר/החניה את ארבעת פחי האשפה שהוספו שם על ידם. (ו) להוציא ולסלק את כל הגרוטאות המונחות ליד הדלת הצדדית (המזרחית) של חנות התובעת 1, ולהימנע מלהניח שם גרוטאות, או כל דבר אחר. 33. הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעים את הוצאות המשפט, לרבות שכרו של המומחה מר סוקולוב, וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500₪ בצירוף מע"מ לתובעת 1, ושכ"ט עו"ד בסך 7,500₪ בצירוף מע"מ לתובעת 2, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל. התובעת 2 תחזיר לנתבעים את הסכום ששולם על ידם עבור חווה"ד של מ.ג. יועצים לאקוסטיקה, וכן עבור חווה"ד של מר ויקס מיום 23/6/04. ניתן היום ח' בכסלו, תשס"ה (21 בנובמבר 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח פסק דין זה לב"כ הצדדים. צבי דותן, שופט בתים משותפים