פיצוי המדינה לאדם שהוגש כנגדו כתב אישום בלי שנבדק האליבי שלו 1. ההליך לפני תביעה לפיצוים של התובעים, אליוף משה ולוי אמנון (להלן:נ- "אליוף", "לוי" ו/או "התובעים") עפ"י סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן:ב- "חוק העונשין"), כאשר הצדדים הגיעו להסכמות דיוניות, לפיהן יינתן פסק-הדין כאמור, וזאת בהסתמך על חומר ראיות מוסכם ומבלי לשמוע ראיות ולחקור עדים. למעלה מן הצורך יצוין, כי התביעה דנן נדונה במסגרת תביעה אזרחית, וזאת שלא בהתאם לרגיל, שכן היא הוגשה תחילה כתביעה אזרחית לפיצוי-התובעים בגין נזקי-הגוף שנגרמו להם, ברם בהמשך, כאמור לעיל, שינתה את עורה, ולכן לאורה של הוראת סעיף 80 לחוק העונשין נתור את דרכנו ובה נלך. למותר לציין, כי לשופט הדן בתיק הפלילי יש עדיפות, שכן הוא המתרשם התרשמות ישירה מן העדויות, ואולם - משהתביעה הכללית חזרה בה מן האישום הפלילי נשוא תביעה זו בטרם נשמעו העדויות, נתמעט חסרוני זה ונותר לי לנסות ולעשות מלאכתי שלי על-סמך החומר שהוצג בפני.   2. העובדות הצריכות לענייננו ביום 5.8.1999 הגישה הנתבעת לבית-המשפט המחוזי כתב אישום כנגד התובעים וכנגד אשת התובע מס' 1 בגין אינוס בנסיבות מחמירות (עבירה על סעיף 345(ב)(2),(5) לחוק העונשין), בגין הדחה בחקירה (עבירה על סעיף 245(ב) לחוק העונשין); בגין שידול למעשה זנות (עבירה על סעיף 201 לחוק העונשין); ובגין איומים (עבירה על סעיף 192 לחוק העונשין).   כתב האישום הוגש בעקבות תלונתה של פלונית (להלן: - "המתלוננת"), אשר התגוררה באותה העת בביתו של אליוף (בו התגורר גם לוי). בתלונתה טענה המתלוננת, כי ביום 25.07.1999 כפו עליה התובעים באיומי נשק-קר קיום יחסי-מין ואף איימו עליה לבל תתלונן פן יבולע לה.   טרם הגשת כתב האישום עוכבו התובעים לחקירה ובהמשך נעצרו ונחקרו מספר פעמים.   ביום 20.08.1999 האריך בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת רוטלוי) את מעצרם של התובעים עד תום ההליכים (ב"ש 91831/99). ביום 08.09.1999 דחה בית-המשפט העליון (כב' השופטת דורנר) את הערר שהגישו התובעים על החלטת בית המשפט המחוזי (בש"פ 5716/99, 5764/99).   ביום 13/12/1999 שחרר בית-המשפט המחוזי (כב' השופט הרטל) את הנאשמים למעצר בית וביום 22/12/1999 אישר בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת סולומון-צ'רניאק) את בקשתם לשינוי בתנאי מעצר הבית.   ביום 09/01/2000 הגישה הנתבעת ליועץ המשפטי לממשלה בקשה לעיכוב הליכים, עקב קשיים באיתורה של המתלוננת ואי-שיתוף פעולה של זו האחרונה עם רשויות החקירה והתביעה הכללית. בקשה זו נענתה בחיוב על-ידו ביום 23/2/2000, אך עוד קודם לכן, ביום 1/2/2000, ביטל בית-המשפט המחוזי (כב' השופטים עמית, קפלן-הגלר וטל), לפי בקשת הנתבעת ובהסכמת התובעים, את כתב האישום לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 (תפ"ח 5141/99). במעמד זה הודיעה הנתבעת, כי דין ביטול כתב האישום הוא כדין ביטול לפני תשובת נאשם, וכי היא שומרת לעצמה את הזכות להגישו מחדש, עם איתורה של המתלוננת ורכישת שיתוף הפעולה הנדרש מצידה מחדש.   3. טענות התובעים התובעים מבקשים לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין נזקיהם הרפואיים והממוניים, אשר נגרמו להם בגין תקופת המעצר:   א. לטענתם, חקירת המשטרה הייתה כושלת, משלא ייחסה די משקל למצבה הנפשי הרעוע של המתלוננת (שאושפזה מספר פעמים בעבר בבתי חולים פסיכיאטריים) ולחולשת הראיות האובייקטיביות אשר אספה כנגד התובעים (ובכלל זאת - חוו"ד לא החלטית מהמכון לרפואה משפטית; טענות-שווא של המתלוננת בדבר היותה שוטרת סמויה העובדת עם המשטרה; הטרדות טלפוניות שהגיעו לכאורה לבית התובעים מצד המתלוננת; תקיפת שוטר ע"י המתלוננת ועברה הפלילי של המתלוננת). בנוסף התעלמה המשטרה מעובדות אחרות, אשר היו יכולות אם לא לחזק את גרסת התובעים, הרי לפחות להחליש מאוד את גרסת המתלוננת.   ב. לטענתם, לא נמצאו ראיות פיסיולוגיות (כגון תאי-זרע או חומרים נושאי די.אן.איי אחרים), שיחזקו את גירסת המתלוננת. בנוסף, ממצא פיסיולוגי שיכול היה להסיר לכאורה את החשד מעליהם (שערה זרה שנמצאה על גוף המתלוננת) לא נבדק כראוי.   ג. לטענתם, המתלוננת לא שיתפה פעולה עם המשטרה, גילתה סתירות מהותיות וחוסר עקביות בהודעותיה, חזרה בה מהאשמותיה לפחות פעם אחת (בעימות עם אליוף) ושיקפה בהתנהגותה חוסר בטחון וחוסר יציבות. כל אלו, אליבא דתובעים, היו צריכה להטיל ספק במהימנותה ובמהימנות התלונה ולפעול לטובתם, שכן "עפ"י השכל הישר, קורבן אונס יבקש דווקא לשתף פעולה עם המשטרה ורשויות התביעה ולתרום להצלחת החקירה...", אך אלו נפלו על אוזניים ערלות ולא זכו להתייחסות נאותה מצד גורמי החקירה.   ד. באשר לטענת הנתבעת בדבר קשיי האיתור של המתלוננת, טוענים התובעים כי אין בה ממש וכי הנתבעת שמרה על קשר רציף עם המתלוננת לפני ואחרי מועד ביטול כתב האישום ולאחריו. לטענתם, מדובר בטענת שווא שכל מטרתה הוא להכשיל תביעת פיצויים מצדם. לראייה - מצרפים התובעים מזכרים, שנערכו בידי גורמי משטרה והמעידים על מסירת מסמכים ושיחות טלפוניות שהתקיימו בין הנתבעת למתלוננת במועדים הסמוכים לביטול כתב-האישום. הקשיים שנתגלעו בשיתוף-הפעולה של המתלוננת עם הנתבעת היו צריכים להביא, כך לטענת התובעים, לשחרור מוקדם יותר שלהם ממעצר. משלא נעשה כן, זכאים הם לפיצוי. ה. לטענתם, הודעת הנתבעת, כי ביטול כתב האישום יהיה כדין ביטול לפני הודעת נאשם וכי האחרונה שומרת לעצמה להגישו מחדש, נועדה אך ורק לחסום תביעת פיצויים מצדם. לו לא הייתה משוכנעת הנתבעת כי בתביעת-שווא עסקינן וכי התובעים אינם מסוכנים לציבור, לא הייתה מסכימה לשחרורם למעצר בית, ובהמשך לביטול כתב האישום כנגדם.   התובעים טוענים, כי בנוקטה בדרך פעולה זו פגעה המשטרה בזכויותיהם לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובהן זכותם לחירות אישית ולכבוד. חקירת המשטרה הייתה, לדידם, למצער רשלנית ומהיות המשטרה אורגן של הנתבעת, יש בה כדי להפר את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית אותה חבה האחרונה כלפיהם. לאור מצבה הנפשי של המתלוננת עובר לתלונתה והתנהגותה לאחר מכן ולאור הבעייתיות שנתגלעה בראיות שנאספו, היתה הפרקליטות צריכה להימנע מלהגיש כתב-אישום כנגד התובעים ולהתעקש על חקירה דקדקנית ורצינית יותר של המשטרה. משלא עשתה כן, פעלה הפרקליטות בחוסר סבירות ובניגוד לאמת המידה של "תובע סביר", הנדרשת בסעיף 80 לחוק העונשין, ובכך גרמה נזקים לתובעים.   ו. התובעים היפנו את בית-המשפט לפרשנות שניתנה לסעיף 80 לחוק העונשין ע"י הרכב מורחב של שבעה משופטי בית-המשפט העליון ב-ע"פ 4466/98 דבש נגד מדינת ישראל, פ"ד נו (3), 73 (להלן:ו- "פרשת דבש"). לטענתם, בהתנהגותה לא ייחסה הנתבעת משקל ראוי לשיקולים הראויים וחרגה מאמות המידה ומהמבחנים שהותוו ע"י בית המשפט העליון בפרשת דבש.   לטענתם, התקיימו המבחנים, הקבועים בהלכת דבש ובהלכות נוספות שנפסקו ע"י בית המשפט העליון, ואשר בהתקיימם יש לפסוק פיצוי לתובעים בגין מעצרם ונזקיהם:   1. חומר החקירה שהונח בפני התביעה הכללית לא היה מעלה אצל התובע הסביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לביסוס הרשעה. משכך קרה, נהגה הנתבעת בהגשת כתב האישום נגד התובעים, בחוסר סבירות וחטאה לדרישת קיומו של "יסוד לאשמה" שבסעיף 80 הנ"ל.                            2. העובדה, כי הארכות המעצר נעשו בידי בתי המשפט בערכאותיהם השונות לא מפחיתה מאחריות הנתבעת, שכן בתי-המשפט פעלו על-בסיס חומר שהוגש להם ע"י הנתבעת.   3. לחלופין טוענים התובעים, כי התקיימו (כלשון סעיף 80 לחוק העונשין) "נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקת פיצוי לתובעים ובהן: א. עלילת שווא שהומצאה ע"י המתלוננת והטעתה את רשויות התביעה. ב. מעצרם התמשך אל מעבר לנדרש ולסביר בנסיבות העניין. ג. ההחלטה להעמידם לדין לא תמכה עצמה בסיבה סבירה ועל-כן איננה ראויה. ד. עקב ההליך הפלילי נגרמו לתובעים נזקים ניכרים במישורים שונים ובהם המישור המשפחתי, הכלכלי והבריאותי וכן עגמת נפש, כאב וסבל ופגיעה בשמם הטוב. בגין נזקים אלו הם זכאים לפיצוי.   4. שיקולי צדק, הראויים להישקל במסגרת הכרעה לפי סעיף 80, מצדיקים פסיקת פיצויים לטובת התובעים.   5. מגמת בתי המשפט בישראל היא להרחיב את הזכות להוצאות ולפיצוי לכל נאשם שיצא זכאי בדין, ללא קשר לטעמי הזיכוי. לפיכך ראוי כי ביהמ"ש יפסוק בהתאם למגמה זו. לדידם, יש לקבל את עמדת כב' השופטת דורנר בעניין רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל פ"ד נג(4) 294, 307.   ז. אי-פסיקת פיצויים לתובעים במקרה זה תהווה פגיעה בחזקת החפות העומדת לזכותם וזאת לאור פסיקת בית הדין האירופי לזכויות אדם.             ח. לתובעים נגרמו נזקים מחמת שהייתם במעצר ובגינם הם דורשים פיצוי כאמור לעיל:   ביחס לאליוף: א. הותקף בידי עצירים בעת שהייתו במעצר ומהם נגרמו לו פציעות שונות. ב. מצבו הבריאותי הוחרף ואובחנה בגופו סוכרת ובנוסף יתר לחץ דם עקב מצב נפשי רעוע וירידה משמעותית במשקל גופו. ג. עקב אי הספקת תרופות מתאימות סבל מכאבי ראש ומנדודי שינה. ד. במהלך תקופת מעצרו חשש באופן מתמיד לחייו. ה. עגמת נפש לו ולמשפחתו עקב "תדמית האנס", כמו-גם הוצאות ניכרות בגין ביקורים בכלא.   ביחס ללוי: א. פגיעה כלכלית בגין סיכולה של עסקת שותפות, בה היה אמור לקחת חלק עובר למעצר. ב. סיכול של שידוך לנישואין, עקב התלונה והמעצר. ג. עגמת נפש עקב ניתוק היחסים עם בני משפחתו והידרדרותו לחיים ברחוב ולקיבוץ נדבות. ד. חשש מתמיד לחייו במהלך המעצר, עקב התנאים הקשים ושותפיו העברייניים לתא המעצר. ה. פגיעה בריאותית, שהתבטאה בירידה משמעותית במשקל ובהיזקקות לטיפול פסיכיאטרי עקב חרדה, נדודי שינה וצריכת כדורי שינה. המוסד לביטוח לאומי הכיר בו כבעל 20% נכות יציבה. ו. פגיעה גופנית והשפלה מתמדת עקב תקיפות מצד אסירים.   בגין כל אלה מבקשים התובעים להכיר באחריות הנתבעת לנזקיהם הנפשיים, הרפואיים, הכלכליים והחברתיים ובחובתה לפצותם בגינם בהתאם לשיקול דעת ביהמ"ש, עפ"י סמכותו הקבועה בסעיף 80 לחוק העונשין.   טענות הנתבעת א. לטענתה, מוטלת הייתה עליה החובה להגיש כתב-אישום, לאור דיות הראיות, אשר נצטברו בתיק החקירה עובר להגשת כתב האישום. משעשתה כן, לא נותרה בידיה כל ברירה, לאור חומרת העבירות שיוחסו לתובעים, אלא לדרוש מעצר עד תום ההליכים, וזאת בשל חזקת המסוכנות, הטבועה בעבירות מעין אלו.   ב. אין לייחס משקל לפסיקות ביה"ד האירופי לזכויות אדם, עליה סומכים ידם התובעים, לאור ההלכה הידועה, כי בחינת פסיקת פיצויים בשיטתנו נעשית אך לפי החוק המקומי והשיקולים שבגדרו.   ג. לאור תיק החקירה המשטרתי ותכולתו, נטען כי עובר להגשת כתב האישום היו בידי הנתבעת די ראיות-לכאורה, על-מנת לסבור כי קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות, אשר תבססנה את אשמת התובעים, ובכלל זאת: (1) הודעות המתלוננת, המצביעות על עקביות בעיקרי הפרטים. (2) תמלילי עימותים בין המתלוננת לתובעים, בין התובעים לבין המתלוננת ובין התובעים לבין אשתו של אליוף. (3) סתירות בגרסאות התובעים גופן ובינן לבין עצמן שגובו גם ע"י הודיית אשתו של אליוף. (4) חוו"ד של המכון לרפואה משפטית שלא שללה את מעשה האינוס. (5) הפרכת האליבי של אליוף.   ד. לטענתה, ייחסה היא משקל ראוי למצבה הנפשי המעורער של המתלוננת. מצב זה היה ידוע לנתבעת ונלקח בחשבון ביחד עם הראיות הנוספות. בנוסף, מצבה הנפשי של המתלוננת היווה בסיס לחומרת המעשים אשר יוחסו לתובעים, מחשש שהללו ניצלוהו לטובתם. בנוסף, מסתמכת הנתבעת על קביעת כב' השופטת רוטלוי לפיה גם אם מדובר בחולת נפש, אין בכך כדי לשלול מראש את מהימנותה. לטענתה, הסתירות בהודעות המתלוננת ניתנות להסבר, לאור החוויות הקשות שעברה, מצבה הנפשי והסברים אובייקטיביים אחרים. בכל-אופן אין הם יורדים - כך לטענת הנתבעת - לשורשו של עניין ואינם מפריכים את מהימנותה. הוא הדין באשר לעברה הפלילי של המתלוננת.   ה. קיימים ממצאים אובייקטיביים שהצדיקו הגשת כתב-אישום במועד שהוגש, למרות שלא הושלמו פעולות החקירה באשר לאותה שערה לבנה זרה והיעדרם של תאי-זרע.   עמדת הנתבעת דלעיל חוזקה ועלתה למעמד החלטה בשורת החלטות של בתי-המשפט בערכאות השונות, והללו גרסו, כי היה מקום להגיש כתב אישום כנגד התובעים ולהאריך את מעצרם עד לתום ההליכים.   ו. כתב האישום בוטל אך ורק מחמת קשיים באיתור המתלוננת ובהיעדר שיתוף-הפעולה מצידה עם הנתבעת, אשר הקשו על הרשעת התובעים. תביעה זו, כך לטענת הנתבעת, לא הופרכה ע"י התובעים. הנתבעת לא יכולה הייתה ולא הייתה צריכה לצפות את השתלשלות האירועים, שהתרחשה לאחר הגשת כתב-האישום, ואשר כתוצאה ממנה חזרה בה מכתב האישום. הנתבעת עשתה ניסיונות חוזרים ונשנים ליצור קשר עם המתלוננת ואף לא התנגדה לשחרור התובעים למעצר בית, משנתגלעו הקשיים האמורים. הנתבעת ניסתה לאתר את המתלוננת עובר לביטול כתב האישום וגם לאחריו. עם זאת, הנתבעת שמרה עם המתלוננת על קשר טלפוני בלבד עובר לביטול כתב האישום ואין בקשר זה כדי להצביע, לטענתה, על יכולתה לאתרה בזמן ובמקום לצורך ראיון ו/או מתן עדות בפני ביהמ"ש.   ז. הנתבעת טוענת כי כוונתה המקורית הייתה לעכב את ההליכים בתיק ורק בשל טעות טכנית נבצר הדבר ממנה והאישום בוטל לפני שנתקבל אישור היועמ"ש לעיכוב. לפיכך, אין ממש בטענה, כי הנתבעת הכריזה על ביטול כתב האישום כעל ביטול לפני תשובת נאשם, רק כדי לחסום את תביעת הפיצויים של התובעים.   ח. לטענתה, חומר הראיות אשר עמד בפני הנתבעת עובר להגשת כתב-האישום והבקשה למעצר מצביע על כי הכל נעשה בתום-לב, בסמכות ותוך הפעלת שיקול דעת ומילוי כל החובות והנהלים הנדרשים ומראים הם על פעולה סבירה, מקצועית ומיומנת בנסיבות העניין. לחלופין טוענת הנתבעת, כי אם יקבע ביהמ"ש כי טעתה משהגישה את כתב-האישום, הרי מדובר בטעות שבשיקול-דעת בנסיבות העניין ובמסגרת הראיות שניצבו לפניה, ולא ברשלנות.   ט. לטענת הנתבעת, הלכת דבש קובעת כי כל מקרה ייבחן לגופו, באם קיימות הנסיבות, המצדיקות פיצוי, ואין לקבוע כללים נוקשים בסוגיה זו. משכך נקבע, נסיבותיו הייחודיות של מקרה זה מחייבות את דחיית התביעה.   י. לטענתה, החזרה מכתב האישום נעשתה לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982 (להלן:נ- "החסד"פ") ומאפשרת את הגשתו מחדש ועל-כן איננה מקימה לתובעים זכאות לפיצוי ולשיפוי.   י"א. לטענתה, התובעים בהתנהגותם (ע"י מסירת אליבי כוזב ועובדות שקריות לגבי עצמם) הקשו על עבודת הנתבעת, עכבו אותה ועל-כן (לאור פרשת דבש) נשללה זכותם לקבל פיצוי ושיפוי על מעצרם, אשר הוארך, בין השאר, בשל התנהגותם שלהם.   י"ב. הנתבעת מכחישה כל קשר לנזקי התובעים ואת הקשר הסיבתי בין הנזקים לבין האירועים נשוא התביעה, וזאת מן הטעמים הבאים: (1) לא הומצאה כל חוו"ד רפואית באשר למצב התובעים עקב המעצר. לפיכך, הם מנועים מלטעון לנזק שברפואה ועליהם לדבוק בהוכחת נזקים מיוחדים וכאב וסבל. (2) לא צורפו מסמכים, המעידים על נזקים מיוחדים אצל התובעים ולכן אין לפצותם בגינם בהיעדר הוכחות. (3) העובדה כי התובעים לא עבדו לאחר המעצר איננה קשורה לאירועים נשוא התביעה, שכן התובעים לא הוכיחו כי הם מוגבלים ביכולתם למצוא עבודה או שפעלו להקטנת נזקיהם או כי אינם יכולים למצוא עבודה התואמת יכולותיהם.   לאור כל זאת מבקשת הנתבעת לטעון, כי לא חלה עליה אחריות בנזיקין ועל התביעה נגדה להידחות. לחלופין טוענת הנתבעת, כי נזקי התובעים נעוצים במצבם הקודם ועל-כן אין על הנתבעת לפצותם בגינם. לחלופי חלופין טוענת הנתבעת, כי החבות לפצות את התובעים מצטמצמת רק על הוצאות הגנתם ובגין מעצרם בפועל.   5. המסגרת הנורמטיבית בהתאם להסכמת הצדדים ולהחלטתי מיום 25.6.2002 הוגבלה מסגרת הדיון הצריכה הכרעתי לגדרו של סעיף 80 לחוק העונשין, אשר קובע בזו הלשון:   "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה 80. (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית-המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית-המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. (ג) החלטת בית-המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים."   דרך נאה פילס לנו בית-המשפט העליון בפרשו את סעיף זה, הן בקביעת אמות-המידה והמבחנים לגיבוש עילותיו והן ביישום פרמטרים אלו. הלכה בהירה, מקיפה ומעמיקה ניתנה בפרשת דבש ע"י הרכב מורחב בן שבעה משופטי בית-המשפט העליון. את פסק הדין המרכזי בפרשה זו נתן כב' השופט חשין ואליו נצטרפו כב' הנשיא וכב' השופטים אור, בייניש, דורנר ומצא (כאשר השניים האחרונים הסכימו לתוצאה, אך החזיקו בדעות יחיד בכמה סוגיות), דעת המיעוט שמורה היתה לכב' השופט ריבלין.   מפרשת דבש עולה, כי רק בהתקיימם של 2 תנאים מצטברים רשאי ביהמ"ש לחייב את המדינה לשלם פיצויים לפלוני שהיה נאשם במשפט פלילי: התנאי הראשון, תנאי פורמלי הוא, ולפיו פלוני עמד לדין פלילי ויצא בו זכאי, או שכתב האישום נגדו בוטל בהתאם לסעיף 94(ב) לחסד"פ. התנאי השני, הגמיש, מציב שתי חלופות: האחת, כי "לא היה יסוד לאשמה", והשנייה כי "ראה ביהמ"ש נסיבות אחרות המצדיקות" מתן פיצוי כאמור.   באשר לחלופה הראשונה לפיה "לא היה יסוד להאשמה" נאמר בדעת הרוב (בעמ' 88) כי:   "עד שנגיע לכלל מסקנה כי לא היה יסוד להאשמה, אין די בכך שניווכח כי נאשם זוכה במשפטו. זיכויו של נאשם הוא תנאי מוקדם והכרחי אך אין הוא תנאי מספיק. שומה עליו על בית-המשפט להוסיף ולבדוק את תשתית הראיות שהיתה עובר להגשת כתב האישום לבית-המשפט, שרק כך יוכל להגיע לכלל מסקנה אם היה ואם לא היה יסוד להאשמתו של פלוני בדין פלילי. כך, למשל, ניתן לומר כי לא היה יסוד להאשמה במקום שהמעשה אינו עולה כלל כדי היותו עבירה, או במקום - והוא השכיח - שאין תשתית ראיות ראויה. (...) יש לבחון באורח אובייקטיבי 'אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס הרשעה'. .... נדע כי לא היה יסוד להאשמה מקום 'ששום משפטן בר דעת לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו [נגד הנאשם]': ע"פ 269/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' יעקב דוד, פ"ד ט ‎1323, 1825. כך הוא כאשר 'לא היה לאל ידי התביעה הכללית, מלכתחילה, להוכיח בוודאות סבירה' פרטים מרכזיים באישום (ע"פ 420/63 ברגמן (ברטל) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) 557, 562. עוד נאמר, כי יש מקום לבחון, לאחר מעשה, אם הזיכוי היה צפוי מראש: ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 503, 504; ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 204, 207. (...) פירוש הדברים הוא זה: במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, לא נֹאמר כי לא היה יסוד להאשמה גם אם בערבו של יום יֵצֵא נאשם זכאי בדינו. במקום זה נֹאמר - בכפיפות לעילה השניה - כי הנזק והצער ינוחו על מקומם; ובלשון השאולה ממקום אחר נֹאמר: ‎The loss lies where it falls. ואילו אם התביעה נהגה שלא בסבירות ושלא בזהירות ראויה, תישא המדינה בהוצאותיו של הנאשם ותיאלץ לפצותו על מעצרו ועל מאסרו..."   לשון אחרת, עילה זו טומנת בחובה פן של "אשם" מצד רשויות התביעה בהגשת כתב-האישום (וראה גם ע"פ 7826/96, רייש נ' מ"י, פ"ד נא(1) 481 רע"פ 931/96 מאיר נ' מדינת ישראל, דינים עליון, מ"ג, 494 ובעקבותיו בש"פ 1228/99 (שלום ק. גת) ביאר נ' מדינת ישראל, דינים שלום, כרך ט"ו 602).   באשר לחלופה השניה בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" נקבע בדעת הרוב, כי:   "עילה זו של 'נסיבות ... המצדיקות' שיפוי ופיצוי, עילה היא ללא גבולות וסייגים. אין לה לא גוף ולא דמות-הגוף ושואבת היא כוח ואון במישרין ממעיין הצדק. הצדק הוא האמור להורות לבית-המשפט הדרך, כמובן תוך הבנה שזיכויו של נאשם באשר הוא אין די בו כדי לזכות בפיצוי. מושג-מפתח לענייננו הוא מושג העוול .... שיקול דעתו של בית-המשפט, שיקול דעת הוא הפורשׂ עצמו על-פני מרחבים, והוא שיכריע בנושא הפיצוי והשיפוי. השוו: פרשת יוסף וסרסור, שם, 524, 528. ומתוך שאין להשאיר את השדה פרוצה לכל רוח, ניסתה ההלכה כוחה בניסוחן של אמות-מידה שתדרכנה את בית-המשפט בניהוגה של עילה זו.   ‎כך באשר לפעילות בלתי-תקינה של רשויות החקירה והתביעה. למשל: אי בדיקתה של טענת אליבי. החשוד העלה טענת אליבי; רשויות החקירה והתביעה לא בדקו טענה זו; ולסופו של דיון הביא הדבר לזיכויו של הנאשם...כך אף במקרה (ההיפותטי) בו מעלילה התביעה עלילת-שוא על הנאשם... או במקרה (ההיפותטי) בו ההחלטה על העמדה לדין טבלה בזדון או שלא תמכה עצמה בסיבה סבירה...ההלכה נתנה דעתה גם לשאלה אם נגרם לנאשם שזוכה עיוות דין או נזק משמעותי בשל ההליך; כך, למשל, מקום שהוכח כי הנאשם נפל קורבן לעלילת-שוא שהיטעתה את רשויות התביעה... כך אף כאשר עקב ההליך הפלילי נפגע התא המשפחתי של הנאשם, נגרם לו נזק כלכלי או נפגעה בריאותו...   מן הצד האחר, נקבע כי בנסיבות מסוימות לא יהא זה מוצדק לחייב את המדינה בפיצוי ובשיפוי. כך, למשל, נסיבות הקשורות בהתנהגות הנאשם - שהנאשם בהתנהגותו הביא להעלאת חשדות נגדו, לפתיחה בחקירה או להגשת כתב אישום נגדו... או, מקום שהתנהגותו של הנאשם במהלך החקירה והמשפט לא תרמו לחקר האמת... כך אף נסיבות הקשורות באשמתו של הנאשם, למרות זיכויו. למשל, מקום שהנאשם זוכה אך היה זה זיכוי מן הספק או בשל קושי טכני בהרשעתו. בנסיבות אלו נקבע כי על-אף הזיכוי לא יהא זה מוצדק לחייב את המדינה בפיצוי ובשיפוי...   מנגד, במקום שבית-המשפט סבר כי התנהגות התביעה היתה התנהגות ראויה ורצויה, ניתן לגורם זה משקל לשלילת חיובה של המדינה בפיצוי ובשיפוי הנאשם. כך, למשל, מקום שהתביעה שקלה מחדש את עמדתה והחליטה לחזור בה מן האישום, נפסק כי אין לחייבה בהוצאות הגם שלא חל שינוי בנסיבות; טעם הדבר: יש לעודד את התביעה, ושלא לרפות את ידיה, לשקול מחדש המשך ניהולו של הליך הפלילי, ועל דרך זו להקטין את הנזק והטרחה העלולים לבוא על הנאשם..." (שם, בעמ' 92-91)   מכאן עולה כי אכן עסקינן בחלופה "עמומה" בלשונה, וכי זו נועדה לאפשר פיצוי ושיפוי גם במקרה שבו היו מלכתחילה ראיות שהצדיקו את הבאתו של הנאשם לדין, אך בדיעבד נתברר כי הוא חף מפשע. חלופה זו יוצרת "מתחם של סבירות", המצדיק חיובו של אוצר המדינה בהוצאות נאשם שזוכה. (בעניין זה ראה גם, בין השאר, את ההלכות בענין ע"פ 1767/94 יוסף וסרסור נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 517; ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל פ"ד נא(1) 481, 496; ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל פ"ד לה(3), 503; ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל פ"ד מח(2), 650; ע"פ 1703/96 פלונית נ' מדינת ישראל פ"ד נא(4) 69; רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 294).   בהמשך ניתנו בבית-המשפט העליון עוד פסקי דין, המחרים מחזיקים אחרי פרשת דבש והמחזקים נקודות מרכזיות בה. כך בענין ע"פ 700/00 טוויל נגד מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 23/05/02) מתייחסת כב' השופטת בייניש בדעת הרוב לשיקולים שצריכים לעמוד לנגד עיניו של ביהמ"ש, בבואו לפסוק פיצויים לפי סעיף 80:   "בדונו בשאלת זכאותו של הנאשם לכיסוי הוצאות הגנתו ולפיצויים, על בית-המשפט לבחון את שאלת נזקו של הנאשם ולאזנה עם מכלול רחב של שיקולים. כך יונחו על כפות המאזניים מחד - התנהגות המשטרה, התביעה, אם וככל שאלה פגעו באופן בלתי מידתי בנאשם מחמת אי-חוקיות או מעשה זדון ויתכן אף ברשלנות. מנגד יונחו על הכף הנסיבות הקשורות בנאשם וכן התנהגותו הן בחקירתו במשטרה והן במהלך המשפט. שיקולים אלה אינם רשימה סגורה; אל לו לבית-המשפט להתייחס אל פן בודד של הסוגיה שבפניו, אלא עליו לשקול את מכלול השיקולים ולבטא את האיזון הנכון שבין הפגיעה בזכויות הפרט המצדיקה פיצוי, לבין משקלו של האינרטס הציבורי שעלול להיפגע עקב מתן הפיצויים. הבאה בחשבון של מכלול השיקולים תסייע להכריע בכל עניין על-פי נסיבותיו הקונקרטיות..."   לאחרונה שב בית-המשפט העליון על עיקרי ההלכה גם בענין ע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ב- 8/8/2002), ובעניין עש"מ 85/01 יריב ואח' נ' נציב שירות המדינה (טרם פורסם - ניתן ב-2/9/02).   משכך הם פני הדברים נותר לנו להבהיר את העילות החלופיות של היסוד הגמיש בסעיף 80 לחוק העונשין, הוא יסוד של "קיום נסיבות נוספות". עיון בפרשת דבש מעלה, איפוא, כי נסיבות אלו יכולות להיות משלושה סוגים: א. נסיבות פנימיות למשפט - נסיבות שעניינן הליכי המשפט בכללותם, עליהם נמנים גם שיקולי צדק; ב. אופי זיכויו של הנאשם; ג. נסיבות חיצוניות למשפט - נסיבותיו האישיות של הנאשם (ובכללן זהותו ונזקיו).   בטרם ניכנס לעובייה של הקורה, נדגיש את הברור מאליו בענייננו באשר לסוגיית "טיב הזיכוי", אשר העסיקה את בית-המשפט העליון בפרשת מקמילן ובפרשת דבש. לשון סעיף 80 לחוק העונשין נהירה למדי ואליבא דכולי עלמא חזרת התביעה מכתב האישום על פי סעיף 94(ב) לחסד"פ נכנסת לגידרה במפורש. איני מוצאת לנכון להידרש לסוגיית 'מלאותו' של הזיכוי ונפקותו לעניין הפיצוי. לפיכך, אסתפק בקביעה, כי מתקיים בענייננו היסוד הראשון של סעיף 80 לחוק העונשין, לפיו הועמד התובע לדין פלילי והתביעה חזרה בה מאישומיה לפי סעיף 94(ב) לחסד"פ. בענייננו, השיקולים הרלבנטיים לשאלת הנסיבות המצדיקות פיצוי ושיפוי הן התנהגות המשטרה והתביעה הכללית והנזקים שסבלו התובעים והקשר שלהם למעשי/מחדלי הנתבעת, ומנגד - התנהגות התובעים.   6. התנהגות המשטרה והתביעה פעילות בלתי תקינה של רשויות החקירה והתביעה הוכרה זה מכבר כעשויה להוות "נסיבה אחרת" לצורך סעיף 80 לחוק פרשת דבש בעמ' 91 ובעקבותיה מחוזי-ב"ש 92296/00 עבדאללה נ' מ"י, דינים מחוזי, כרך לג(1) 562).   כלום עלתה התנהגות המשטרה והתביעה הכללית לכדי רשלנות במקרה דנן?   שאלה זו צריכה להיפרט ל-4 תת שאלות רובדיות: א. האם חקירת המשטרה היתה אכן שטחית, חלקית ומגמתית, ועל-כן כושלת ורשלנית? ב. האם החלטת התביעה הכללית להגיש כתב-אישום כנגד התובעים היתה ראויה וסבירה? ג. האם ההחלטה לבקש את מעצרם של התובעים עד תום ההליכים היתה ראויה וסבירה? ד. (1) האם חזרת התביעה מכתב האישום היתה במועד או שמא התעכבה באופן בלתי ראוי ובלתי סביר? (2) האם נימוקי החזרה מכתב האישום (קשיים באיתורה של המתלוננת וסירובה לשתף פעולה) וטיבה של חזרה זו ("דינה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם") הינם אותנטיים, ראויים וסבירים?   אקדים ואומר כבר עתה, כי אף לא לאחת מהשאלות שלעיל תשובה קלה, העולה בבירור מחומר הראיות במקרה זה. נהפוך הוא. לכל שאלה פנים לכאן ולכאן ועל בית-המשפט מוטלת המשימה לקבוע, איזו גרסה הכריעה את כפות המאזניים בכל שאלה בנפרד ובכולן כמכלול. וכדי שלא נקדים את עגלת ההכרעה לסוסי ההנמקה, נדון כעת בכל נושא בהרחבה: א. חקירת המשטרה ביום ה- 26.7.1999 מגישה המתלוננת תלונה למשטרה על אינוסה בידי התובעים. בעקבות תלונה זו נפתחת חקירת משטרה, במסגרתה נאספות שורת ראיות: א. נגבות הודעתה ועדותה של המתלוננת וכעבור שבוע נגבית הודעה נוספת. ב. המתלוננת נבדקת ע"י רופא מהמכון לרפואה משפטית באבו-כביר. ג. נגבות עדויות משני התובעים ומאשתו של אליוף. בהמשך, נגבות שלוש עדויות השלמה מאליוף ומאשתו. ד. עימות בין התובעים נערך, הוקלט ותומלל. ה. שמואל בידרמן, ששהייתו עם אליוף מגבשת לכאורה את האליבי של האחרון, משוחח עם שוטר ונחקר ארבע פעמים (כאשר בפעם הראשונה הוא מפריך את האליבי של אליוף ואח"כ חוזר בו ושב לאששו). מעבר לכך, נערכות עמו במשטרה עוד מספר שיחות-רקע המתועדות בזיכרון דברים. ו. נערך, מוקלט ומתומלל עימות בין לוי לבין אשתו של אליוף. ז. המשטרה חוזרת לבית התובעים, הוא זירת האונס-לכאורה, ומנסה לאמת טענות שעלו מהחקירות השונות. ח. נערך, מוקלט ומתומלל עימות בין המתלוננת לבין שני התובעים. ט. נערך, מוקלט ומתומלל עימות בין המתלוננת לבין אשתו של אליוף. י. נגבות הודעות מעדות נוספות (ורדה קציר וליבגה מטטייב) לבירור מעורבותן וידיעותיהן ביחס לפרשה.   במהלך החקירה מתגלעים מספר קשיים, עמם מתמודדת המשטרה: א. עדותו של בידרמן, אשר מפריך את האליבי של אליוף ואח"כ חוזר בו. ב. עדותה של אשתו של אליוף, אשר מאשרת קיום לכאורה של יחסי-מין בכפיה בין המתלוננת לשני התובעים, על-אף שבהתחלה הוכחש עצם קיום יחסי המין ולמרות הצהרתו של אליוף, אשר טען כי הוא אימפוטנט. בהמשך חוזרת בה אשתו של אליוף מחלק מהודעותיה. ג. התובעים מכחישים תחילה שימוש בכוח או בחפצים מאיימים, אך בזירה מתגלים אקדחים עתיקים וחרב, המאששים את גרסת המתלוננת. ד. המתלוננת מגלה סימנים של אבדן שליטה, אבדן ריכוז והידרדרות בבריאותה הנפשית. הללו יכולים לכאורה לפגום במהימנותה, אך בו-בעת יכולים להעיד על מצב קשה, בו היא מצויה עקב החוויות הקשות שעברה. בכל-מקרה יש בכך בכדי להקשות על עבודת המשטרה.   בעקבות ממצאים אלו, ולמרות הקשיים שציינתי, סבורה אני כי יש לדחות את טענות התובעים כאילו חקירת-המשטרה הייתה שטחית או רשלנית. המשטרה אוספת ראיות ומגישה אותן לפרקליטות לשם הכרעה בדבר הגשת כתב-אישום. לא זו אף זו, לא מצאתי בחקירת המשטרה ובתיק שגיבשה בפרשה זו, ואשר הובא בפניי במלואו במצורף לסיכומי הנתבעת, פגמים היורדים לשורשם של דברים ואשר מצביעים על רשלנות או על היותה חקירה כושלת. נהפוך הוא, נראה כי המשטרה פעלה כראוי וחקרה את כל המעורבים, תוך הצלבת גרסאות ועדויות, גביית ראיות חפציות וראיות שבע"פ, בהליך נמרץ ומהיר יחסית. זה המקום להעיר כי עיקר פעולות החקירה נעשו עד ליום 9/8/1999, קרי, 15 ימים ממועד התלונה הראשונה. יש בכך לכאורה להעיד על אינטנסיביות ורצינות החקירה מזה, ועל כוונה לכאורה לרדת לשורש הדברים ולגילוי האמת (ובכך למנוע ישיבה מיותרת של התובעים במעצר) מזה.   בנוסף, סומכת אני את ידי על החלטותיהם של כב' השופטים רוטלוי והרטל בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב ושל כב' השופטת דורנר בביהמ"ש העליון, לפיהן די היה בראיות שהוצגו בפניהם (כמו גם בפני) בכדי לאשר את מעצרם של התובעים עד לתום ההליכים נגדם, ואסתפק בדברים אלה שקבעה כב' השופטת דורנר בסיפא של החלטתה:   "בנוסף לעדויות המתלוננת, שהן קוהרנטיות, מצויות בחומר הראיות ראיות תומכות בעלות משקל, לרבות דברי העוררים עצמם... העבירות שביצעו העוררים מקימות חזקת מסוכנות, ולשני העוררים עבר פלילי מכביד. בנסיבות אלו אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי (לעצרם עד תום ההליכים - א.ד.) ואני דוחה את שני העררים".   אגב אורחא אעיר, כי התובעים בעצמם מוצאים בחקירת המשטרה מימצאים לא-מעטים, אשר מקדמים את טענותיהם האחרות. מסופקני לו חקירה רשלנית או כושלת, היתה מאפשרת להם לעשות כן. הדבר בולט במיוחד בטענת התובעים כי אין ממש, לכאורה, בטענת הנתבעת בדבר קשיים באיתורה של המתלוננת. לחיזוק טענתם זו הם מביאים שורה של התקשרויות טלפוניות ואחרות בין הנתבעת למתלוננת עובר לביטול כתב-האישום ולאחריו. דומני כי בכך מחזקים התובעים את קביעתי, כי חקירת המשטרה היתה כדבעי, וכי הנתבעת לא ניהלה הליכי החקירה כלאחר יד.   לפיכך, דוחה אני את טענת התובעים בדבר חקירת משטרה כושלת או רשלנית.   ב. החלטת התביעה הכללית להגיש כתב-אישום כנגד התובעים ובקשתה להאריך את מעצרם עד תום ההליכים נגדם ביום 5.8.1999, 11 ימים לאחר התלונה הראשונה, הוגש בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב כתב האישום כנגד התובעים. האחרונים אינם קובלים במישרין כנגד ההחלטה להעמידם לדין, כי-אם עושים הם זאת בעקיפין, בהלינם על ההערכה שנעשתה ע"י התביעה הכללית באשר לחומר החקירה ולראיות ספציפיות בו.   סעיף 62 לחסד"פ קובע כדלקמן: "העמדה לדין ראה התובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור; אולם אם הועבר חומר החקירה לתובע כאמור בסעיף 12(א)(2), טעונה החלטה שלא להעמיד לדין מהטעם האמור אישור קצין משטרה בדרגת פקד ומעלה" (ההדגשות שלי - א.ד.)   לפיכך כל טענה המועלת כנגד פרשנות או משקל שגויים שניתנו לראיה שנאספה בחקירת המשטרה מופנית לכאורה אל התביעה הכללית. בענייננו, טענותיהם של התובעים מסתמכות על שלוש אילו: (1) מצבה הנפשי המעורער של המתלוננת עובר לתלונה ולאחריה; (2) התנהגותה של המתלוננת לאחר הגשת התלונה, שאיננה הולמת התנהגות של קורבן אונס; (3) סתירות בעדות המתלוננת, הפוגעות, לכאורה, במהימנותה, כמו-גם עברה הפלילי.   אקדים ואומר כי ביחס למכלול טענות התובעים בסוגיה זו, מקובלים עלי דבריה של כב' השופטת רוטלוי בעמ' 25 לנימוקיה בהחלטתה לעצור את התובעים עד תום ההליכים (ב"ש 91831/99):-   "העולה מכל האמור לעיל הוא כי הונחה לפני תשתית ראייתית לכאורית במידה מספקת, שיש בה כדי לערב את שני המשיבים (הם התובעים - א.ד.) בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום".   לא זו אף זו, היתלותם של התובעים במצבה הנפשי המעורער של המתלוננת נראית לי תמוהה לכל הפחות ואולי אף מקוממת: לכאורה, ראוי להתייחס במשנה זהירות אל טענות, אשר משמיע אדם הסובל מליקוי מנטלי ("מחלת-נפש" בפי הדיוטות), אך מכאן ועד לפסילה מוחלטת או להתעלמות מתלונה או מקובלנה של אדם הלוקה בנפשו המרחק רב. כל גורמי החקירה, החל בשוטרי הסיור, עובר בשוטר המעמת וכלה ברופא-המשפטי ואחרים הבחינו בנקל כי המתלוננת אינה בריאה בנפשה. אין חולק כי היא אף אושפזה מספר פעמים בעבר בביה"ח גהה ונזקקה לטיפולים פסיכיאטריים שונים. עובדה זו היתה ידועה הן לתובעים והן לנתבעת עובר להגשת כתב-האישום ולחזרה ממנו. עם זאת, אין בעובדה זו לכשעצמה כדי להעיד על כי תלונתה מצוצה היא מן האצבע וכי היא חסרת כל בסיס. בוודאי שאין בכך כדי לפסול את המתלוננת, או כל בעל מוגבלות אחרת, מלהתלונן ומלצפות כי תלונתו תיחקר ברצינות הראויה. אף אדם, ובוודאי לא שוטר-סיור מקרי ואפילו לא פתולוג מן המכון לרפואה משפטית, איננו מוסמך להסיק ממצבה הנפשי של המתלוננת בעבר או ברגע נתון לגבי מהימנות תלונתה. והנה, אף אחד מהנ"ל לא התיימר לעשות זאת, למעט התובעים, אשר הרהיבו עוז בנפשם והכניסו בסיכומיהם את המתלוננת אל בין גרשיים. זאת כאילו לרמוז שתלונתה איננה לגיטימית או איננה מהימנה, רק בשל מצבה הנפשי. זאת ועוד. אין בטענות התובעים כדי לענות על השאלה המתבקשת - מדוע אין לראות במצבה הנפשי של המתלוננת משום חומרה יתרה של נסיבות המעשה, משניצלו התובעים, עפ"י האישום שיוחס להם, את מצבה הנפשי לשם כפיית יחסי מין. לא זו אף זו, אם מצבה הנפשי של המתלוננת פוסל את תלונתה או מטיל בה ספקות כבדים, מדוע מצבו הנפשי של לוי איננו מכתים את מהימנות גירסתו באותו האופן? מדוע אין בכך כדי להפכו מתובע ל-"תובע"? שאני!   לסיכום נקודה זו, התביעה מייחדת בכתב-התביעה ובסיכומיה דיון נרחב, על-מנת להוכיח, כי המתלוננת איננה בקו-הבריאות הנפשית. לדעתי, גם לו היתה צולחת במשימתה זו, אין בכך כדי להפוך, באופן אוטומטי, את המתלוננת למתלוננת-לכאורה ואת התלונה לתלונת-שווא. הסתירות שנתגלעו בעימות ובהודעותיה השונות של המתלוננת, דו"חות השוטרים חיון, גבורין ורונן ואף עברה הפלילי מעידים, אולי, על חוסר יציבותה של המתלוננת, אך זה לכשעצמו, לא מעיד בהכרח על חוסר יציבותה של תלונתה, גם באמת-מבחן של מאזן-הסתברויות הנדרשת במשפט האזרחי, כמו גם בזה הפלילי. בנקודה זו יש לדעתי לשוב אל החלטתה המעמיקה והמקיפה של כב' השופטת רוטלוי, התוהה על שיטת החקירה של המשטרה, אשר בחוסר-רגישות עימתה את המתלוננת ואת הנילונים, ואשר יש בה כדי להסביר לא-מעט את אי-השקט, בו היתה נתונה המתלוננת במהלך החקירה. בפיסקה 15 להחלטתה קובעת כב' השופטת רוטלוי:   "במאמר מוסגר אציין כי שיטת חקירתה של המשטרה בעניין זה תמוהה בעיניי וכוונתי לעריכת עימות בין נאנסת לבין חשודים באונס. אינני סבורה כי קו זה של צורת חקירה הולם עבירות מסוג זה, ועלול להיות בו משום ניצול לרעה של חולשת הנאנסת במהלך החקירה".   מקובלת עליי במלואה טענתה של הנתבעת, כי מצבה הנפשי של המתלוננת נלקח בחשבון עובר להחלטה על הגשת כתב-האישום וכי היו ראיות לחיזוק, ובכלל זאת הפרכת האליבי של אליוף ע"י העד שמואל בידרמן והסתירות בעדות אישתו, כמו-גם הפרכת טענתו, כאילו הוא אימפוטנט (אשר לכל אחת אייחד דיון בהמשך).   תמיהה נוספת עולה בי באשר לטענתם השניה של התובעים בדבר התנהגותה של המתלוננת, אשר איננה הולמת קורבן אונס. את טענתם הם סומכים על שתיים אלה: נכונותה של המתלוננת לחזור לביתו של אליוף לאחר התלונה, ובנוסף - אי-שיתוף הפעולה של המתלוננת עם רשויות החקירה והתביעה. לדעתי מוטב היה כי טענה זו לא הייתה נשמעת כלל. דומני שאיש איננו יכול להתיימר לחזות במדויק כיצד יתנהג אדם שזה מכבר חווה חוויה פיסית קשה כגון אונס בנסיבות מחמירות, תוך שהוא מאוים בחרב ובאקדח. לא כל שכן כאשר אותו אדם סובל מבעיות נפשיות כאלו או אחרות. איש לא מעז לטעון כי בידיו מצוי "קוד התנהגות לקורבן אונס מצוי" ואסתפק רק בהוסיפי - וטוב שכך. באשר לטענתם השלישית של התובעים בדבר סתירות שנתגלו לכאורה בעדותה של המתלוננת במשטרה ובעימות שנערך לה עם התובעים - לדעתי יש לדחות גם טענה זו, שכן אי-דיוקים, מה עוד שאינם יורדים לשורש העניין, הנם צפויים בבואם מפיו של קורבן אונס, לא כל שכן כאשר זו לוקה בנפשה. יש לציין כי עיון בחומר החקירה מעלה כי המתלוננת שמרה על אחידות טענותיה העיקריות בהודעותיה השונות במשטרה וגם במהלך הסיטואציה הקשה של עימות עם התובעים, ואז - החשודים באינוסה.   באשר לטענה בדבר עברה הפלילי של המתלוננת, המכתים לכאורה את תלונתה בכתם חוסר המהימנות, אעיר כי אין לו קשר לאירוע נשוא התלונה ולא היה מקום להשמיעו. באופן כללי ולאור הרמיזות העולות באשר ללגיטימיות העלאת הטענות, משאלו באות מפיו של אדם בעל עבר פלילי, אעיר, ביחס לתובעים, כי יפה לגביהם האמירה הידועה לפיה - מי שיש לו חמאה על ראשו, מוטב שלא ייצא אל השמש הקופחת, וכי "הפוסל - במומו פוסל" - והמבין יבין ויחריש.   לפיכך, קובעת אני, כי בדין הגישה הנתבעת כתב-האישום כנגד התובעים ובוודאי שלא דבק בהגשתו כתם של רשלנות. משהוגש כתב-אישום בגין עבירות חמורות כגון "אינוס בנסיבות מחמירות", ברי כי קיימת חזקת מסוכנות, המצדיקה בקשה למעצר עד תום ההליכים. בהקשר זה יובא סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, לפיו:-   "מעצר לאחר הגשת כתב אישום 21. (א) הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה: (1) בית המשפט סבור, על סמך חומר שהוגש לו, כי נתקיים אחד מאלה: (ג) הואשם הנאשם באחד מאלה: (4) עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם;"   לסיכום נקודה זו אחזור ואזכיר את החלטתה המנומקת של כב' השופטת רוטלוי, המוצאת בתיק החקירה ראיות מספיקות על-מנת לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים נגדם ואת החלטתה של כב' השופטת דורנר, אשר דוחה את ערר התובעים על החלטה זו. משכך הכרעתי, מתייתר הדיון באשר לתלונת התובעים באשר להגשת הבקשה למעצר עד תום ההליכים.   ודוק: גם אם שגתה התביעה הכללית בהחלטתה להגיש כתב אישום כנגד התובעים על-בסיס הראיות שהצטברו בעקבות חקירת המשטרה, עסקינן בטעות הנופלת בגדרו של מתחם הסבירות, ואין בה כדי לגבש את היסודות, הנדרשים לתביעה לפי עילות סעיף 80 לחוק העונשין (שהוא הבסיס והקו המנחה לפסק-דיני זה). זה המקום להעיר כי לאור הכרעתי זו, למעלה מן הצורך אוכל לקבוע, כי לא עולה מחומר החקירה כי התביעה התרשלה בהגשת כתב-האישום או כי היתה אמורה לדעת מראש על ביטולו הצפוי ולצפותו, וזאת גם במשמעות סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).   ג. חזרת הנתבעת מכתב האישום כנגד התובעים אקדים ואומר, כי עצם החזרה מכתב-האישום איננה מבססת, לכשעצמה, את כלל יסודותיו של סעיף 80 לחוק העונשין. יש להתיר לתביעה לחזור בה מכתבי-אישום ללא מורא, שכן יש בכך כדי לקדם מדיניות רצויה, המקטינה עינוי-דין ומגדילה את אמון הציבור במערכת התביעה הכללית וביכולתה להכיר בטעויותיה. אין באמור לעיל כדי לשלול פיצוי ושיפוי של נאשם, שכתב האישום נגדו הוגש בעליל שלא כדין, תוך מתן בכורה לשיקולים זרים ובאי-סבירות בולטת. עמד על-כך כב' השופט חשין בפרשת דבש:   "מקום שהתביעה שקלה מחדש את עמדתה והחליטה לחזור בה מן האישום, נפסק כי אין לחייבה בהוצאות הגם שלא חל שינוי בנסיבות; טעם הדבר: יש לעודד את התביעה, ושלא לרפות את ידיה, לשקול מחדש המשך ניהולו של הליך פלילי, ועל דרך זו להקטין את הנזק ואת הטרחה העלולים לבוא על הנאשם" (שם, בעמ' 92)   בענייננו, התובעים שהו במעצר מיום 25/7/1999 ועד ליום 13/12/1999 בו שוחררו למעצר בית כלומר 141 ימים (4.5 חודשים בקירוב). במעצר בית שהו התובעים מיום 13/12/1999 ועד יום 1/2/2000, כלומר 47 ימים. בסך-הכל שהו התובעים במעצר 188 ימים, שהם 6 חודשים בקירוב, זמן רב לכל הדעות. הקשיים באיתור המתלוננת, שהם, אליבא דנתבעת, הגורם העיקרי לביטול כתב-האישום, נתגלעו כבר ביום 27/10/1999, כלומר כ-חודש וחצי לפני שחרור התובעים למעצר בית וכשלושה חודשים לפני ביטול כתב-האישום. חוששני כי בפרק הזמן שעבר בין מועד גילויים של קשיי האיתור של המתלוננת לבין פעולותיה לשחרור הנאשמים, יכולה היתה הנתבעת לפעול במישנה מרץ, על-מנת לאתר את המתלוננת, ולא להסתפק בשיחות טלפוניות ובבקשות בעל-פה ובכתב. משהתחוור לנתבעת כי לא יעלה בידיה להבטיח את הגעתה של המתלוננת למשרדיה (לא כל שכן, למתן עדות בביהמ"ש), היה עליה לפעול בנחרצות ובמהירות להקטנת השהייה המיותרת של התובעים במעצר. במיוחד לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המצווה עלינו להחמיר ולהקפיד בקוצו של כל יום.   כאן עלי לחזור ולהידרש לאופי החזרה מכתב האישום ולטיבה. כאמור, חזרת הנתבעת מכתב האישום דינה כדין "ביטול לפני הודעת הנאשם", ומשמעותה היא כי הנתבעת יכולה לשוב ולהגיש את כתב-האישום, משיחודש הקשר עם המתלוננת. אמנם מדובר בפעולה חוקית שהותרה לתביעה הכללית עפ"י חוק, אך תמהתני לגבי מהותה של חזרה מאישום זו - לו סברה הנתבעת באמת ובתמים כי התובעים ביצעו את אשר יוחס להם בכתב האישום, ברי כי מדובר בעבירות חמורות ביותר ויש להתפלא על שחרורם ממעצר ללא כל מגבלה, בהסכמתה של הנתבעת (ואפילו הנתבעת בסיכומיה מסבירה זאת כ"טעות טכנית" וראה: עמ' 21 לסיכומי הנתבעת). מאידך, אם אין הנתבעת משוכנעת ביכולתה להוכיח את אשמת התובעים מעבר לספק סביר (כנדרש במשפט הפלילי בשיטתנו), מדוע הכריזה כי היא שומרת לעצמה את הזכות להגיש את כתב האישום מחדש?   האם יש בכל אלה כדי לגבש את יסוד "נסיבות אחרות" שבסעיף 80 לחוק העונשין? בפרשת ביאר הנ"ל התייחס כב' השופט א' זמיר לנפקותו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עליו סומכים ידם גם התובעים בענייננו, בקובעו כי:   "...במילים אחרות, רק כאשר הפגיעה בפרט תוכר כלא חיונית מבחינת ההיבט הציבורי, תתקיים הצדקה לפיצויו של נאשם שזוכה, אשר יהא בה כדי לבוא בגדר החלופה השניה. ברם, גם לדעתו, נעדרת הצדקה כזו מקום בו לא קבע בית המשפט, פוזיטיבית, כי הנאשם נקי מכל רבב וכי לא ביצע את העבירה:   פגיעה חיונית אחרת קיימת כאשר בית המשפט לא משתכנע כי הובאו בפניו ראיות שאינן מותירות ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם. במקרה כזה לא קובע בית המשפט כי הנאשם לא ביצע את העבירה, אלא רק כי אשמתו לא הוכחה. זיכוי כזה כשלעצמו אינו הופך את הפגיעה עקב ההליך הפלילי לבלתי חיונית, שכן, סופו מעיד על תחילתו, כי מן הבחינה הציבורית היה צורך בקיומו..." (לעניין זה - ראה גם פרשת דבש, עמ' 132-131)   ומן הכלל אל הפרט - בענייננו, ברי כי נפגעו זכויותיהם של התובעים ובהן זכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ברם אינני משוכנעת כי פגיעה זו היתה בלתי מוצדקת מן ההיבט הציבורי. הנתבעת היססה לשחרר ממעצר נאשמים באינוס בנסיבות מחמירות, מחשש שיסכנו את שלום הציבור ואת שלומה של המתלוננת. ואולם, יש בכך אולי כדי להסביר את העיכוב בפעולת הנתבעת, אך לא את טיב ואופי החזרה מכתב האישום.   על-אף תהיות אלו, יש לזכור כי על הנאשם מוטל להרים את נטל ההוכחה, כי נתקיימו נסיבות נוספות כאמור, ואין די בהפרחת השערות שונות ומשונות לאוויר העולם מבלי שיש לו על מה לבססם, כדברי כב' השופט חשין בפרשת דבש:   "...ולבסוף: כהוראת סעיף 80 לחוק העונשין, בית-המשפט לא יפסוק פיצוי או שיפוי לנאשם שיצא זכאי בדינו אלא אם נמצא לו כי 'לא היה יסוד להאשמה' או שנתגלו לעיניו 'נסיבות אחרות המצדיקות' היענות לבקשה. הנטל להוכיח אחת משתי עילות אלו מוטל על שיכמו של הנאשם; לעניינה של העילה הראשונה - כי אמנם לא היה יסוד להאשמה, ולעניינה של העילה השניה - כי נתקיימו נסיבות המצדיקות שיפוי ופיצוי. לעניין נטל זה נוסיף, שדומה כי לאחר חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועד שיחליט על שיפוי ופיצוי, יספק בית-משפט עצמו בנסיבות שאינן חמורות במיוחד. כמובן לא נוכל לאמוד משקלן של אותן נסיבות - מה-גם שאין מקרה אחד דומה לרעהו - ואולם זה הקו הכללי בו נלך..." (הדגשה שלי - א.ד.) (שם, בעמ' 118)   בנוסף אעיר, כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח טענתם כאילו על התביעה הכללית היה לצפות את השתלשלות האירועים כפי שהתרחשו. אין בכך כדי להעיד על מהות הטענה, אולם משזו לא הוכחה, אין היא יכולה לשמש את אחד הצדדים לצרכיו.   7. התנהגות התובעים במהלך החקירה וההליך המשפטי בבואנו לבחון האם נתקיימו נסיבות אחרות, בגינן יש לזכות את התובעים בפיצוי מאוצר המדינה, יש להתנהגותם של התובעים חשיבות לא מבוטלת. עמד על כך כב' השופט חשין בפרשת דבש (בעמ' 91) ולאחרונה בפרשת טוויל (ע"פ 700/00) הנ"ל, שם קובעת כב' השופטת בייניש (בסעיף 9 לפסק-הדין):   "...התנהגותו של נאשם במהלך החקירה במשטרה או במהלך משפטו, אף היא נכללת בגדר מכלול השיקולים שיובאו לעניין החזר הוצאות ותשלום פיצויים. אדם המבקש להקים לעצמו זכות לפיצוי או שיפוי, צריך להראות, בין היתר, כי התנהגותו שלו לא גרמה ולא תרמה למצב אליו נקלע בחקירתו או במשפטו. כמובן, שאף שיקול זה, כמו יתר השיקולים הנבחנים לעניין זה, אינו בלעדי ומשקלו שונה בהתאם לנסיבות העניין..." (ההדגשות שלי - א.ד.)   בענייננו, אין לומר כי התובעים בהתנהגותם 'לא גרמו ולא תרמו' למצב אליו נקלעו. במהלך חקירת המשטרה, חיבלו התובעים ביודעין בחקירה בכך שמסרו פרטים לא מדויקים ולא נכונים. בכך היקשו התובעים בעצמם על עבודת החוקרים, הקשו על החקירה והאריכוה, ובו בעת תרמו להימשכותו של פרק הזמן בו שהו במעצר: כך בראשיתה של החקירה הכחישו שני התובעים כי קיימו יחסי-מין עם המתלוננת, וכך בהודעתו מיום 26/07/1999 בפני השוטר סולמה שב לוי וטוען, כי לא היו דברים מעולם: "...לא היה כלום, כלום לא נגע שום דבר שאלה: מה קרה עם פלונית? תשובה: לא קרה שום דבר שאלה: למה אנסת את פלונית? תשובה: לא אנסתי ולא נגעתי בה וגם לא מעניינת אותי ... שאלה: אמנון לוי אני מציע לך בפעם נוספת ספר לי את האמת מה קרה אתמול בלילה. תשובה: אני ישים יד על המזוזה לא קרה כלום הכל שקר..."   באותו היום (26/7/1999) נחקר גם אליוף וגם הוא הכחיש את מעורבותו מניה וביה:   "..שאלה: האם אנסת אתמול את פלונית? תשובה: לא עשיתי לה דבר לא שכבתי איתה לא בכוח ולא בהסכמה תמיד אמרתי לה שהגוף שלה מגעיל..."   בהמשך מגדיל אליוף לעשות, וטוען:   "...אני אימפוטנט שנה שישית או שביעית עקב תאונת דרכים יש לי תעודות..."   מידע שידוע לו שאיננו נכון ואף לאשתו אשר לעומתו טענה בעימות בינה לבין לוי, כי כן התקיימו יחסי מין בין התובעים ובין המתלוננת וכן טענה, כי קיימה עם אליוף יחסי מין לאחרונה וכי "הוא לא אימפוטנט, יש לו הרבה כוח לזיין, הוא אוכל הרבה..." (ראה עדותה מיום 29.7.99).   יש להוסיף ולהבהיר, כי בעדותה זו אף אמרה אשתו של אליוף, כי "... אמנון לוי שקרן... אמנון אמר לילדה כל הזמן אני חייב לשכב איתך".   באותה העדות התקיימו בינה ובין חוקר המשטרה חילופי הדברים הבאים:   "ש.: האם זה נכון שבעלך הינו סוטה מין? ת.: אני לא יודעת אם הוא סוטה מין. אולי הוא עושה את זה בחוץ... (...) ת.: ... אני רוצה להגיד לך שאמנון ושלמה זיינו אותה עם גומי עם קונדום בגלל שהיא יש לה פצעים יש לה הרפס..."   ולבסוף - בעימות שנערך בינה ובין לוי ביום ה-29.7.99 טוענת אשתו של אליוף מפורשות (עמ' 1):   "... אמנון, אתה ושלמה זיינתם את פלונית (...) אני גיליתי את האמת, אתה ושלמה זיינתם את פלונית".   עיננו הרואות, סתירות מהותיות מתגלעות, לכאורה, בין גרסאות התובעים לבין זו של אשתו של אליוף, ולאלו לא אחראית הנתבעת או רשויותיה. התובעים לא הותירו איפוא בידי הנתבעת כל ברירה והיה עליה לברר מה מהות הסתירות הללו ואיזו גירסה נכונה. במהלך הבירור שהו התובעים במעצר על תקן של חשודים במעשים פליליים מן החמורים ביותר.   בנקודה זו אביא גם את קביעתו של כב' השופט לנדמן בעת הדיון להארכת המעצר, שהתקיים ביום 29/7/1999, אשר מצביע על שינוי בעמדתו של לוי:   "גרסתו של המשיב 2 (הוא לוי - א.ד.), עברה שינוי מאז הודעתו הראשונה ועד היום - זאת בשתי נקודות עיקריות, היינו לעניין מעשיו של המשיב 1 (אליוף בענייננו - א.ד.) ולעניין טיב הקשרים והאמירות שהוחלפו בינו לבין המתלוננת"   בשל-כך ובשל סיבות נוספות מחליט השופט הנכבד להורות על הארכת מעצרם ב-6 ימים נוספים.   עניין חמור נוסף הוא סוגיית האליבי-לכאורה של אליוף. בחקירתו טען האחרון כי בשעת ביצוע האונס-לכאורה הוא כלל לא היה בבית, שכן שהה באותה העת בתל-אביב עם רעו, שמואל בידרמן, לצורך רכישת תרופות. דא עקא, בידרמן עצמו מכחיש בחקירתו מיום 28/7/1999 כי נילווה אליו מישהו למסעו לתל-אביב, לא כל שכן, אליוף:-   "שאלה: יש טענה שאתה יצאת עם שלמה אליוף מביתו לרמת-אביב וחזרתם לביתו בשעה 23:00 לערך, האם זה נכון: תשובה: לא זה לא נכון אני עזבתי לבדי לחלוטין את ביתו של שלמה אליוף בין השעות 20:00-21:00 ונסעתי לבד לתל-אביב ומשם לירושלים. שאלה: אני אומר לך ששלמה ואמנון חשודים באונס של פלונית ושלמה טוען שבזמן האונס הוא היה איתך ברמת-אביב אצל פסיכיאטר - האם זה נכון? תשובה: לא זה לא נכון כנראה שהוא משקר."   באתו היום נערך עימות בין שני התובעים (אז היו במעמד של חשודים), במהלכו מתנהלים חילופי הדברים הבאים:   חוקר: ... אני שואל אותך איך אתה מגיב לזה שבעדות שלו (של בידרמן) הוא אומר שאתה (אליוף) היית כל היום בבית ולא יצאת לשום מקום כל הלילה והלכת לישון בשעה 11 וחצי בלילה. איך אתה מגיב לזה? זאת העדות שלו. ... חשוד ב' (בענייננו - אליוף): לא רציתי שגם שמוליק (בידרמן) ייכנס לזה .... לא רציתי שעוד אדם עם 6,7, ילדים ייכנס לזה...ושיהיה לו בלגן בתוך המשפחה שלו וייעצר גם כן.   ... חוקר: זאת עדות אמיתית או לא אמיתית? חשוד ב': הכל אמיתי חוץ מהקטע הזה שאמרתי ששלמה לא יצא..." (הערות בסוגריים- שלי, א.ד.)   הנה-כי-כן עינינו הרואות, אליוף מודה במו פיו, כי מסר ביודעין עדות שאיננה אמת. כאמור לעיל אין בכוונת בית-משפט זה לדון בנפקויות הפליליות של מסירת עדות שקר ושל שיבוש לכאורה של מהלכי חקירה. עם זאת, יש בהתנהגות זו של הנאשם כדי להסביר במידה מסוימת את הימשכותה של החקירה ולהשפיע על זכאותו לפיצוי ולשיפוי.   סוגיה נוספת המעלה תהיות ביחס להתנהגות הנאשמים נוגעת לסוגיית האיומים-לכאורה במהלך מעשה האינוס. כפי שהראיתי לעיל, טענו התובעים כי לא כפו על המתלוננת קיום יחסי-מין עימם, בעוד זו האחרונה התעקשה על כך שכן נכפתה לקיים יחסי-מין ואף אוימה בחרב ובאקדח. והנה למרבה ההפתעה, בעימות שנערך בין המתלוננת לבין אליוף, במהלכו עומדת המתלוננת על גירסתה וטוענת כי אוימה, חוזר בו התובע מגרסתו (עמ' 15 ואילך): "חוקר ב': מי דחף אותך לחדר? י. (המתלוננת): אתה (אליוף)....עם האקדח של הקפצונים גם כן. ועם ה, עם הזה שהורדת מלמעלה, עם החרב הזה, אני פחדתי מאוד ... חוקר ב': איימת עליה בסכין, או עם אקדח או עם... שלמה (אליוף): בחיים לא, בחיים לא. לא, זה אקדח צעצוע, שאנחנו משחקים עם זה. היא, אני, כולנו משחקים עם זה..." (בסוגרים - הערות שלי, א.ד.)   גם כאן מוסר אליוף גרסאות סותרות, מחייב את המשטרה לעמת אותו עם גרסאותיו המנוגדות ומעכב את מהלך החקירה ומאריך באופן תואם את זמן שהייתו במעצר.   הנה כי כן, מתייצבים אלה מול אלה מחדלי הנתבעת ומעשי התובעים:   הנתבעת פעלה אולי שלא בצורה האידיאלית משלא וידאה קיומו של שיתוף פעולה מלא בין המתלוננת לבין התביעה הכללית ולא עקבה בצורה אינטנסיבית אחר מימושו של שיתוף פעולה זה לאחר הגשת כתב האישום, כל זה בידיעה (עליה מצהירה הנתבעת בסיכומיה), כי בעברה של המתלוננת אשפוזים בבתי-חולים פסיכיאטריים ובעובדה שהמתלוננת סובלת ממצב נפשי רעוע.   כמו כן לא הוברר האם אכן (כטענת התובעים) לא נעשה בירור מהיר, מקיף ומעמיק אודות מקורה של אותה שערה לבנה, שנתגלתה בגופה של המתלוננת במהלך הבדיקה הרפואית.   משנתחוור לנתבעת, כי קשיים מתגלעים בהליך התביעה, היה עליה לפעול לקיצור תקופת מעצרם של התובעים בנחרצות דומה, אם לא זהה, לזו בה נקטה בעת מעצרם, ואולי ניתן היה לקצר את ימי מעצרם ולו בימים מספר.   מאידך, ניצבים בפנינו מעשיהם של התובעים, אשר סקרתי לעיל, ובכלל זאת - הצהרות לא נכונות ביחס לעצם קיום יחסי-מין בינם לבין המתלוננת, מצבם הבריאותי ויכולתו של אליוף לקיים יחסי-מין ומסירת אליבי כוזב גם ביחס לפרטים בסיסיים, כמקום הימצאם ושעת הגעתם לביתו של אליוף.   לסיכומה של נקודה זו נראה כי בבחינת מכלול הנסיבות, אשר הובילו להתמשכות החקירה והמעצר ואשר בגינם מבקשים התובעים מבית-המשפט שיפסוק להם פיצוי ושיפוי, לא טמנו האחרונים את ידם בצלחת וביודעין מסרו עדויות שאינן-אמת, אליבי-כוזב ועובדות, אשר אינן מחזיקות מים. בכך תרמו להתמשכות מיותרת של הליך החקירה ובמו-ידיהם האריכו את זמן שהייתם במעצר.   8. הנזקים שנגרמו לתובעים והקשר שלהם למעשי הנתבעת ו/או מחדליה בתביעתם מונים התובעים שורה של נזקים שנגרמו להם, לכאורה, כתוצאה משהייתם במעצר הממושך. בין השאר הם טוענים לנזקים גופניים, לנזקים בריאותיים (פיסיולוגיים ונפשיים), נזקים כלכליים ונזקים חברתיים. בהחלטתו מיום 19/10/2000 קבע כב' השופט גלדשטיין, כי התובעים מבקשים פיצוי בגין נזקים מיוחדים אשר נגרמו להם לטענתם, אך לא נקבו בסכום, כנדרש בתקנה 9(9) לתקנות סדר הדין האזרחי [נוסח חדש], התשמ"ד-1984, השופט הנכבד התיר לתובעים לבקש פיצוי בגין נזק מיוחד שנגרם להם ובלבד שיתקנו את כתב התביעה.   התובעים לא תיקנו את כתב התביעה כנדרש ועל-כן מנועים הם מלתבוע פיצוי בגין נזקים מיוחדים. משנמנעו אף לצרף חוות-דעת רפואיות, הוסכם בין הצדדים גם, כי התובעים יהיו מנועים מלהוכיח כל דבר שברפואה.   הנתבעת צירפה לסיכומיה מסמכים נוספים המעידים על מצבם הבריאותי של התובעים עובר למעצרם וכן במהלכו ולאחריו. ממסמכים אלו עולה כי מצבם הרפואי של התובעים נגרם בעיקר בשל פגיעות בעבר או בשל החמרה של מצב רפואי נזקים, מבלי שהוכח קשר-סיבתי לאירועים נשוא דיוננו.   יצוין עם זאת, כי לביסוס הנזקים שנגרמו להם מצרפים התובעים את המסמכים הבאים:   באשר לאליוף א. אישור מל"ל על זכאות לגמלת נכות עובר לאירועים נשוא דיוננו (משנת 84) ועל קביעת דרגת אי-כושר יציבה בשיעור של 75% החל מיום 01/11/1993. ב. אישור רופאה להחמרת סימפטומים שונים מיום ה-30.3.2000. ג. אישור מס-הכנסה על אי-עבודה בשנת 1999. ד. אישור רפואי של הפסיכיאטר ד"ר קריגל המפנה את אליוף לטיפול פסיכיאטרי בגין חרדות ותופעות אחרות הנובעות מתסמונת פוסט-טראומתית שנעוצה במעצרו.   מעבר לכך לא צורפו כל מסמכים נוספים.   אני קובעת כי המסמכים הללו אינם מוכיחים איפוא, כי נגרמו לאליוף נזקים רפואיים או מיוחדים ו/או כי הנזקים הנטענים קשורים בקשר-סיבתי לאירועים נשוא דיוננו.   זאת ועוד. אליוף הפסיק לעבוד, עפ"י הצהרתו שלו, עוד בשנת 1990 על-רקע תאונת דרכים שעבר ובגינה הוא מטופל גם במרפאה פסיכיאטרית. ממסמכי המל"ל עולה גם, כי התובע נזקק לטיפולים פסיכיאטריים עוד משנת 1982 וכי הוא סובל מהפרעות נפשיות הפוגעות ביכולתו לעבוד עוד בתקופה שקדמה לאירועים נשוא דיוננו. באשר למחלת הסוכרת. בהעדר חוו"ד רפואית לא הוכח ע"י התובע, ולו לכאורה, כי להופעתה של מחלה זו יש קשר לאירועים נשוא דיוננו ובפרט לשהייתו חצי שנה במעצר. ונכונים הדברים גם באשר לנזקי הגוף, מהם סבל בשל התנכלויות האסירים האחרים. כך גם באשר לנזקיו בשל תרופות לא מתאימות.   באשר ללוי - ממסמכי שירות התעסוקה עולה, כי זה איננו עובד החל משנת 1988 וכי הוא חסר-דיור מאותה העת לערך. לא הובאו מסמכים, המאשרים את עבודתו כמשגיח כשרות עובר למעצר ואת פיטוריו לאחריו. בנוסף, לא הוכחה גדיעה בטרם עת של מו"מ על הצטרפות לשותפות, בה התעתד התובע להוציא את לחמו וכי נקטעו תוכניותיו העסקיות בגין המעצר. הוא הדין ביחס לקשר הנישואין, שסוכל-לכאורה בשל האירועים נשוא דיוננו. לתביעה אכן צורף אישור של רופא פסיכיאטר, המפנה את התובע לטיפול במכון פסיכיאטרי אך לא צורפו רשומות על הטיפול, ולא שוכנעתי כי מצבו הנפשי של התובע נגרם, או הוחמר, בשל השהייה במעצר.   לסיכום נקודה זו, לא הוכח איפוא קיומו של קשר סיבתי בין המעצר לבין נזקיהם המיוחדים של הנתבעים. עם זאת, ברי כי לפתיחתו של כל הליך פלילי נלווית פגיעה בשמו הטוב של האדם ונגרמים לו נזקים כלליים מסוג של כאב וסבל. נזקים אלה מוחרפים כאשר מדובר בהליך, אשר בדיעבד מתחוור להיות הליך שווא (ראה סעיף 10 לפסק דינו של כב' השופט מצא ופסק-דינה של כב' השופטת בייניש בפרשת בדליאן). מאידך, היקרותם של נזקים לאדם איננה מזכה אותו באורח אוטומטי בפיצויים, ויש, כאמור, לבחון את נסיבות המקרה, את נסיבותיו האישיות של אותו אדם ואת מידת הרמת נטל הוכחת קיום קשר-סיבתי.   9. סיכומם של דברים כפי שטענתי בפתח דבריי, בעצם הפתיחה בהליך פלילי טמון נזק אינהרנטי לאדם. נזק זה מחריף והולך, כאשר מתחוור כי מדובר היה בהליך שווא. מעבר לכך, כאשר אין הצדקה חוקית או אחרת להאשים אדם במעצר, הרי כל דקה בה הוא מצוי במעצר בכל-זאת גורמת לו נזק בל-ישוער, לא כל שכן 188 ימי מעצר שווא. בגין נזקים אלו ואחרים נולדה לשיטתנו הוראת סעיף 80 לחוק העונשין, המפצה והמשפה את הניזוק מהליך הנפל. ברם, מנגד לאינטרסים, המכבירים בזכויות הפרט הנפגע, ניצבת שורת שיקולים, המהווה תמרורי אזהרה והתרעה לבית-משפט, היושב על המדוכה, באם לפסוק לפלוני פיצוי ושיפוי מאוצר המדינה. בין תמרורים אלה נמצא בין השאר את החשש מלרפות את ידי התביעה ובכך לפגוע בהליך הפלילי, החשש כי פיצוי שייפסק יוביל להתארכות נוספת של ההליך הפלילי וכמובן הנזק החברתי והכלכלי שייגרמו לכלל הציבור מן הנטל שיונח על כתפיה הצרות של קופת אוצר המדינה. לאור שיקולים כבדים ומנוגדים אלו, רווחה ההלכה בפסיקה, לפיה - אין לקבוע מסמרות וכללי-פעולה נוקשים ביחס להכרעה בתביעה לפי סעיף 80 לחוק העונשין וכי כל מקרה יידון בגופו ולפי נסיבותיו המיוחדות.   בענייננו, כפי שהראיתי לעיל, ניצבים אלו מול אלו שיקולים שונים: מחד גיסא - שיקולי החובה, המצביעים על פעולה סבירה וראויה של רשויות החקירה והתביעה הכללית במהלך החקירה והליכי המעצר. אליהם חוברת התנהגותם הנפסדת של התובעים בחלקים מסוימים של תקופת החקירה ומעצרם. מנגד ניצבים שיקולי הזכות, שיקולים חוץ משפטיים ונסיבותיהם האישיות של התובעים והנזקים אשר הוכיחו כי נגרמו להם (על כל הפרצות והפירכות שבטענותיהם בענין זה).   ערבו של יום, קובעת אני, כי לא הוכיחו התובעים טענתם, לפיה - המעצר בו הוחזקו ע"י הנתבעת היה חסר-עילה וכי יש בינו לבין נזקיהם המיוחדים קשר סיבתי. עם זאת, הוכיחו התובעים, כי קיימות נסיבות אחרות, המצדיקות שיפוי ופיצוי ואשר סובבות סביב סוגיות של צדק וגרימת נזק מיותר לתובעים. לפיכך, תוך שאני שמה נגד עיני את דבריו של כב' השופט חשין בפרשת דבש, לפיהם: "הכרעה בנושא הפיצוי והשיפוי הכרעה בת-גוונים היא ויש בה לא-מעט מיסוד הפשרה" (שם, בעמ' 129), ובהתחשב בעובדת שהיית התובעים 141 ימים במעצר (לא כולל 47 ימי מעצר הבית), קובעת אני כי על הנתבעת לשפות כל אחד התובעים בסכום של 40,000 ₪, המחושב לפי 15% מסכום הפיצוי המרבי שהם זכאים להם לפי תקנה 8(א) לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצוים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב - 1982 (במעוגל).   לא ראיתי לנכון להורות על פיצוים של התובעים בגין הוצאות הגנתם (עפ"י תקנה 9 לתקנות האמורות), משאלו לא הוכחו כלל ועיקר, ואף לא הובהר האם זכו התובעים להגנה בתשלום או שמא זכו להגנה של סניגורים מטעם הסניגוריה הציבורית וללא תשלום. ושוב - משלא הרימו התובעים את הנטל בענין זה ולא הוכיחו נזקיהם, אין להם להלין אלא על עצמם.   מעבר לכך, ישא כל צד בהוצאותיו ולא ראיתי לזכות את התובעים בהוצאות משפט ובשכ"ט באת-כוחם בהליך הנוכחי, משלא מצאתי לכך כל זכר בפסיקה המנחה של בתי-המשפט המחוזיים ובית-המשפט העליון, בפסקם עפ"י סעיף 80 לחוק העונשין וממילא הוצאות אלו (כמו גם הוצאות הייצוג בהליך הפלילי, כאמור לעיל) לא פורטו ולא הוכחו.  משפט פליליפיצוייםטענת אליבי (במקום אחר הייתי)