מבוא: 1. התובע יליד 1977, תושב הכפר ג'ת שבמשולש, נפגע ביום 29.11.97 בתאונת ספורט שאירעה בעת משחק כדורגל, שנערך בין קבוצת מכבי ג'ת - אשר שיחק בשורותיה, לבין קבוצת ג'סר אלזרקא. 2. עקב התאונה, נפגע התובע בקרסול רגלו הימנית, הועבר לבית חולים הלל יפה, שם אובחן שבר בקרסולו. 3. (א) נתבעת מס' 1 - על - פי הנטען בכתב התביעה, נתבעה בשל היותה, במועדים הרלוונטיים לתביעה, הקבוצה בה שיחק התובע, שהיתה הבעלים ו/או המחזיקה במגרש כדורגל, הנמצא בכפר ג'ת, בו נערך המשחק. (ב) נתבעת מס' 2 - הינה ארגון ספורט המאגד בתוכו אגודות ספורט. על-פי הנטען בכתב התביעה, במועדים הרלוונטיים לתביעה היתה הנתבעת מס' - 1 מסונפת אליה. (ג) נתבעת מס' 3 - הינה חב' לביטוח הרשומה בישראל כחוק, אשר ביטחה במועדים הרלוונטיים לתביעה את אחריות אגודת מכבי - הנתבעת מס' 2- בפוליסות אחריות כלפי נזקי צדדים שלישיים. (ד) נתבעת מס' 4 - הינה מועצה מקומית ג'ת, היתה במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, הבעלים ו/או המחזיקה במגרש כדורגל הנמצא בכפר ג'ת. (ה) נתבעת מס' 5 - הינה חברה לביטוח, הרשומה בישראל כחוק, אשר ביטחה במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, את אחריות הנתבעת מס' 4, כלפי צדדים שלישיים. 4. הדיון במשפט זה פוצל לשני חלקים, כאשר נקבע, כי בשלב הראשון, תשמענה ראיות בשאלת החבות בלבד. עתה ניצבים אנו בסיומו של שלב זה, וניגש אנוכי לכתיבת פסק דין חלקי, הנוגע לשאלת החבות בלבד. 5. נסיבות האירוע והגורם לפגיעה בקרסולו של התובע, שנויות במחלוקת בין הצדדים. לטענת התובע, כפי שפירטה בס' 6 לכתב תביעתו, נגרמה הפגיעתה עת זינק וניסה להרחיק כדור קרן שנבעט לרחבת ה-16 של קבוצתו. אגב, כך מעד ונפל, וזאת עקב קיומה של תעלה, בור ו/או שקע (להלן "התעלה") אשר נמצאו במלבן ה- 16 הצפוני של המגרש, וכתוצאה מכך נפגע בקרסול רגלו הימנית. 6. מנגד, טוענות הנתבעות, כי התובע נפגע במהלך המשחק, כתוצאה מהתנגשות עם שחקן יריב, אשר פגע ברגלו, וכי אין כל קשר סיבתי בין פציעת התובע ובין מצב המגרש. לטענתן, כל סיפור השקע ו/או התעלה אינו אלא בדותה חסרת שחר, כמו גם גרסתו הנטענת של התובע, באשר לנסיבות אירוע התאונה. 7. מן הראוי לציין כי העובדות הבאות אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: א. התובע הינו שחקן כדורגל, המשחק בקבוצת הכדורגל של מכבי ג'ת. ב. ביום 29.11.97 התנהל משחק כדורגל בין מכבי ג'ת וקבוצת ג'סר אל זרקא במגרש (להלן "המשחק"). ג. התובע משחק על המגרש הספיציפי בו אירעה התאונה מאז ילדותו. ד. התובע הורד מייד באלונקה ופונה מיידית לבית חולים הלל יפה. ה. לאחר פינוי התובע לבית החולים נמשך המשחק כרגיל עד לסיומו. ו. בתקופה הרלוונטית לתאונה היה התובע מבוטח בחב' ביטוח "אריה" - נתבעת מס' 3, בפוליסת תאונות אישיות. ז. לצורך קבלת תגמולי הביטוח עפ"י הפוליסה לא היה צורך להוכיח נסיבות התאונה, אלא שהתאונה קרתה במהלך פעילות ספורטיבית. ח. ביום 2.1.99 ביקרו אצל התובע בביתו חוקרים מטעם המבטחת וחקרו את התובע. החקירה נרשמה על גבי טופס הודעה 3. 8. המחלוקת העיקרית, הנטושה בין הצדדים בבסיס הדיון דנן, הינה שאלת הגורם לפגיעתו של התובע. שאלה זו נחלקת לשתי שאלות משנה, הן שאלת קיומה של "התעלה" או המהמורה על משטח המגרש, והן שאלת נסיבות הפגיעה - ההיה או לא היה שחקן אשר נתקל בתובע. נסיבות האירוע והדין החל: 9. נראה, כי הצדדים אינם חלוקים בינם לבין עצמם, בסוגיה, לפיה עיסוק בספורט הינו עסק מסוכן מעצם טיבו וטבעו, וכי אדם העוסק בתחומי ספורט שונים, וכדורגל בכלל זאת, נוטל על עצמו את הסיכון, כי הוא עלול להיפגע, בין אם כתוצאה מהפעלת הכוחות והמאמץ הכרוכים במשחק, ובין אם עקב היתקלות בשחקן יריב. סיכונים אלה הינם בגדר סיכונים סבירים. עפ"י ההלכה הנוהגת בארצנו, לא קיימת חובת זהירות קונקרטית מצד בעל מגרש הספורט, או מפעילי המתקן והמאמן, כלפי השחקנים, בגין פגיעות הנגרמות מעצם העיסוק בספורט. ההלכה מצאה ביטויה בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 ,עמ' 120-121. "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". 10. מאידך, נראה כי מוסכם על הצדדים, לפחות מכללא, כי היווצרות שקעים, או תעלות במגרש, הינם סיכונים בלתי סבירים, המגבירים את הסכנה הטמונה למשתתפים במשחק הכדורגל, ועל כן חבים בעלי מגרשי ספורט, או מחזיקיהם חובת זהירות קונקרטית, למנוע סיכונים בלתי סבירים אלה, ולנקוט אמצעי זהירות ראויים לשם כך. 11. אף הסתבר, כי אנשי הנתבעות מודעים היו לקיומם של סיכונים, הטמונים בשקעים שבמגרש, ואינם חולקים על חובתם הקונקרטית למנעם, על ידי תחזוקת המגרש ע"י אנשי מקצוע אחראים. כך עולה מעדותו של מר חסן שמיה, מנהל מחלקת ספורט במועצה המקומית מטעם המועצה, בפרוטוקול מיום 29.1.03 עמ' 16 שורות 6-8 : "ש. שמענו יותר מעד אחד על מצבו הרעוע מאוד של המגרש. תוכל לומר מידיעה אישית, כיצד היית מגדיר את מצבו של המגרש, כמצב לא תקין. ת. מצב לא הכי טוב." וכן גם בשורות 9-11: "ש. אני מציג לך תמונות שהגיש התובע, שכך היה מצב הדשא בתחילת עונת המשחקים. האם יתכן כתושב ג'ת, וכעד, שזהו המצב. ת. בכל השנים התחזוקה לא היתה מי יודע מה במגרש". וכן מעדותו של מר אחמד אבו עסבה שהיה בתקופה הרלוונטית מנהל מועצת ג'ת, מיום 23.6.02 עמ' 19 שורה 7-12: "ש. הסבר לי את כל עניין הפיקוח, מי עבד ומי לא וכיצד הוא בוצע. ת. הפיקוח על המגרש, השירות שניתן שם, לא היה יציב. היו תקופות שהיה עובד קבוע שם, שהשקה וקיצץ וכו', והיו תקופות שלא היה שם עובד קבוע, ובתקופה הרלבנטית היה לנו משבר בקבוצת הכדורגל העירונית והיא התפצלה לשניים, ועל כן לא היה לנו עניין להחזיק במגרש, כיוון ששתי קבוצות חלשות לא שוות כלום, ולא יה לנו שום סיכוי, ועל כן המצב היה באמת מבודרק באותה שנה בגלל הסכסוכים בתוך החברה שעסקו בזה". וכן, בשורות 14-17: "ש. היה לכם עובד שטיפל במגרש בשנת 97. ת. לא ידוע לי אם היה מישהו ספיציפי, חושבני שלא היה מישהו קבוע, שלחו מכח-אדם שלחו אדם לעיתים להחזיק, להשקות, אך איני זוכר שהיה מישהו קבוע. לא היה עניין להחזיק את המגרש אותה שנה, כי הקבוצה התפצלה לשניים בגלל סכסוך פנימי, אז זרקתי את שתיהן החוצה, ולכן אמרתי שאף אחד מהן לא יקבל תמיכה. אבל הם החזיקו את עצמם". התובע מעיד , בסעיף 7 לתצהירו כי במגרש היו מהמורות, כדבריו: "המגרש אשר התקיים עליו המשחק היה משובש, אינו מיושר ומלא תעלות ושקעים, שטח הדשא היה מקוטע ולא כיסה את כל משטח המגרש." דברים אלה נתמכים בצילומים, אשר צולמו על ידי העד, ומהם עולה כי פני המגרש לא היו ראויים למשחק והדברים אף נתמכו בעדויות. על כן, אני קובע כי אכן בפני שטח המגרש נוצרו שקעים ומהמורות וכי משטח הדשא לא היה אחיד. ס' 41: נטל הראיה 12. התובע תומך יתדות, להוכחת טענתו כי הנתבעות התרשלו, בכלל, המעביר את נטל הראיה על שכמן של הנתבעות על פי ס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], והידוע ככלל "הדבר מעיד על עצמו". מהותו ותחומיו של הכלל "הדבר מעיד על עצמו" הובהרו, בין היתר, בד"נ 4/69 נוימן נ. כהן ואח', פ"ד כד 234 ; וע"א 789/89 עמר נ. קופת חולים, פ"ד מו(1) 712 . שלושת יסודותיו של הכלל "הדבר מעיד על עצמו" הם אלו: (א) לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה יכולת לדעת, בעת האירוע, מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק. (ב) הנזק נגרם על ידי נכס אשר לנתבע היתה שליטה מלאה עליו. (ג) נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. (ראה גם ע"א 391/67 בן שימול נ. פוקס, פד"י כג(1) 23; ע"א 40/87 נשר נ. אבוטבול, פד"י מג (4) 49 ; פרופ' י. אנגלרד, הכלל "הדבר מדבר בעדו"; בדיני נזיקין, ירושלים: אקדמון, 1967). עם הוכחת קיומם של שלושת התנאים המוקדמים שהוצגו לעיל, עובר נטל השכנוע, בדבר היעדר רשלנות, אל שכמן של הנתבעות. 13. לעניין התנאי הראשון - שהינו כי "התובע לא ידע או לא יכל לדעת על נסיבות הנזק": ס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], יוחל רק כאשר העובדות אינן ידועות לתובע, המבחן להיעדר ידיעה הינו מבחן אובייקטיבי, והמועד הרלוונטי הוא זמן אירוע התאונה. דהיינו, אם נודעו לתובע, לאחר התאונה, נסיבותיה, הוא עדיין יוכל להסתמך על ס' 41. במקרה דידן, לתובע היתה ידיעה על עצם מצבו של המגרש, שכן הוא שחקן מילדות, שיחק במגרש זה בתקופה הרלוונטית, והכירו היטב. עובדה היא, כי התובע מציין כי מצבו של המגרש היה כפי המתואר לעיל. על כן, אין לומר כי תנאי ראשון זה התקיים במקרה שלפנינו. 14. התנאי השני דורש, כי הנזק נגרם על-ידי נכס, שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו. תנאי זה ממלא תפקיד מרכזי, בתהליך הסקת המסקנה באשר לאחריות הנתבע, להתהוות האירוע המזיק בשל התרשלותו. ( ר' ע"א 101/81 נעמן דג נ. מדינת ישראל , פ"ד לח(1), 32 ; ד"נ 4/69 יצחק נוימן ואח' נ. פולה פסיה כהן ואח' , פ"ד כד(2), 229 , בעמ' 258 ). לכאורה, ניתן היה לטעון, כי אין לנתבעת מס' 4 שליטה על המגרש בעת המשחק, אולם דין טענה זו להידחות, שכן הנזק נגרם במקרה דנן על ידי נכס שלנתבעת מס' 4 היתה, דרך קבע, שליטה מלאה בו. המגרש והמתקנים, היו בבעלות הנתבעת מס' 4. היא זו אשר היתה מופקדת על אותו מגרש ועל בטיחותו ויכלה לבדוק אותו, בכל עת לפני המשחק. אך היא נמנעה מלעשות זאת, בשל סיבות תקציביות ואחרות. כך עולה מעדותו של מר אחמד אבו עסבה, מיום 23.6.02 עמ' 19 בשורות 27-32: "ש. אתה בעצמך הגעת למגרש, מכיר אותו. ת. הכרתי את המגרש הזה מאלף עד תו... המגרש אמור להיות מוחזק בצורה מתמדת כדי שלא יתפתחו סדקים, כל הזנחה יכולה לגרום לבעיה" . וכן בעמ' 20 שורות 1-6: "ש. המועצה שילמה לאדם באופן קבוע משכורת לטיפול במגרש. ת. ......... ש. ובשנת 97. ת. חושבני שלא היה. לא בטוח, אבל ממה שזכור לי, שבגלל המריבות בתוך הקבוצה, אני הפסקתי את תמיכתי בקבוצה, ולא בטוח שהיה אדם מיוחד שהחזיק את המגרש." ואילו נתבעת מס' 1, היא אשר קיבלה את המגרש לצורך המשחק. על כן היה עליה לדאוג כי יהא במצב תקין במועד המשחק, וכי לא יתהוו בו מכשולים, אשר יהיו משום סיכון בלתי סביר. 15. ואילו התנאי השלישי: "אירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שלא ננקטה ע"י הנתבעות זהירות סבירה על מנת למנוע את גרימת הנזק לתובע, מאשר עם המסקנה שננקטה זהירות סבירה": לנוכח הקביעה כי מצב המגרש היה רעוע, היה מרובב במהמורות, סדקים ושאר מכשולים, ולנוכח העובדה כי התובע מעד דווקא במקום בו היתה מהמורה כאמור, הרי נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה כי התרשלות הנתבעות, אשר לא מילאו חובתן להחזיק את המגרש כראוי, היא אשר הביאה להתרחשות הנזק. 16. אגב אורחא אציין, כי מעבר לכללים הנובעים מסעיף 41 הנ"ל, קיימת במקרה דנן ראיה נסיבתית מסויימת לרשלנותה של הנתבעת מס' 4. שכן אף בסמוך לפגיעתו של התובע, ניזוקו גם שחקנים אחרים, כך עולה מעדותו של מר זיידאן מועתז רסמי (פרוטוקול מיום 29.1.03, עמ' 10 שורות 7-8): "ת. יתכן שנפצע גם בגלל המגרש. אבל תקשיב, היו לפני זה עוד שני שחקנים שנפגעו, גם אני נפצעתי לאחר מכן." במצב דברים זה - קיימת ראיה נסיבתית לכך שנתבעת מס' 4 התרשלה באי נקיטת צעדים מתאימים, כדי למנוע את שקרה לתובע, ולמנוע תופעה מתמדת של סיכון בטיחותי ושל לשחקנים וכלל משתמשי המגרש. המועצה צריכה היתה, בנסיבות המתוארות, לצפות מראש כי המשחקים עלולים, במהלכם הרגיל של הדברים, להיפגע מהשקעים במגרש. (דברים דומים נאמרו בע"א 37/86 שטרנברג נ. עיריית בני-ברק, פד"י מג(3) 343 בעניין אחריות עירייה להצפת רחוב במי ביוב). 17. בע"א 224/51 נעה פריצקר נ. משה פרידמן , פ"ד ז(2) 674 ,עמ' 677. נקבע כי די שלא התקיים אחד התנאים המנויים בסעיף 41, על מנת שהכלל לא יופעל. על כן, המסקנה העולה היא כי כיוון שלא התקיים במקרה דנן התנאי הראשון, לא יוכל התובע להסתמך על החזקה הקבועה בסעיף 41 הנ"ל. עם זאת, גם אם נכשל התובע בניסיונו להעביר על שכם הנתבעות את נטל ההוכחה באשר להעדר רשלנות מצידן, מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שהינו, כאמור, רק כלל ראייתי, שנועד להקל על התובע את נטל ההוכחה, אין הוא מנוע מלהביא ראיות נסיבתיות, שיהא בהן כדי להוכיח קיומה של רשלנות לכאורה. ואם אכן הוא יצליח להראות כי הנזק לא היה נגרם אלמלא התרשלותן של הנתבעות במעשיהן או במחדליהן, עשויה עובדת אירוע התאונה, ליצור הסתברות של רשלנות, ולהצביע על הנתבעות כאחראיות לנזק. (ר' ע"א 101/81 דג נ. מדינת ישראל, פד"י ל"ח (1) 32, 38 ; ע"א 600/86 עמיר ואח' נ. קונפינו ואח', פד"י מו (3) 233 (. 18. אין כל ספק, כי כדורגל, הינו ספורט, הטומן בחובו סיכונים רבים, הצפויים לכל שחקן. אולם, גם אם נניח כי מדובר בפעילות ספורטיבית הכרוכה בסיכונים, אין בכך כדי לפטור את הנתבעות מנקיטת אמצעי זהירות, כנגד הסכנה אשר ניתן היה, או חובה היה לצפותה. נכון הדבר, קיימים סיכונים חזויים, שאינן מטילים אחריות בהיתממשם משום שאינם מבססים "חובת זהירות" או סטייה מסטנדרט הזהירות הדרוש. השאלה בענייננו היא, האם הסיכון במקרה זה, מטיל אחריות על הנתבעות? והאם נקטו הנתבעות באמצעים למניעת הסיכון? בבואנו להכריע במחלוקת האחריות, עלינו לשקול אפוא שלושה דברים: את מידת הסכנה, את הקושי למנעה וההוצאה הכרוכה בכך, ואת האינטרס הציבורי שבמתן השירות על-אף שיש בו משום סכנה. (ע"א (חיפה) 4457/99 נחאס לילה נ. החלקרח בע"מ ואח', תק-מח 2001(4), 1869, עמ' 1870). האם הנתבעות ידעו על הסיכון שבמגרש, והאם ידעו להעריך נכון את גודל הסיכון? בעדותו של מר אבו בכר אמיר בפרוטוקול מיום 29.1.03 , עמ' 2 שורות 9-14 נאמר: "ש. מפנה לסעיף 6 לתצהירך, שם אמרת כי התרענו על המגרש ועל סביבתו, מי זה התרענו. ת. כל הקבוצה וגם אני. ש. בפני מי התרעתם. ת. אנחנו בתור שחקנים אמרנו זאת למאמן, וזה היה ניגש למועצה או לאחראי על התחזוקה של המגרש. על מגרש זה אני משחק יותר מ- 9, 10 שנים. כמה פעמים גם אני נפצעתי. אצלנו במגרש הזה, יש בו הרבה דברים ששחקן יכול להיפגע ולהיפצע." עוד מוסיף העד בעמ' 6 שורות 1-5: "ש. בסעיף 6 אמרת שהתרענו על מצבו של המגרש, אתה אישית התלוננת. ת. למאמן, כן. ש. כמה פעמים התלוננת. פעם או פעמיים. ת. לא, אני חושב שיותר, כל אימת שהיינו יורדים לאימון התלוננו, כי מצב המגרש היה ממש מסוכן לשחקנים. " מהאמור לעיל עולה, כי אכן נתבעת 4 ידעה על הסיכון הטמון במגרש ואף התעלמה, מנימוקים תקציביים, מתלונות שהוגשו לה. כעולה מעדותו של מנהלה מיום 23.6.02 (עמ' 20 לפרוטוקול), הוא אף סירב לקבל כל פניה הקשורה לקבוצות כדורגל. הואיל וכפי שקבעתי לעיל, הוחזק המגרש במצב שאינו תקין, כאשר קיימות בו מהמורות כאמור, הרי אין מנוס להגיע למסקנה כי הנתבעות 1 ו- 4 הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית שלהן כלפי התובע. שתי אלה כבעלות, מחזיקות ומפעילות המגרש, היו חייבות לספק לתובע מגרש סטרילי, נקי ממכשולים, כך שיוכל לשחק ברמת בטיחות נאותה, מבלי שיתקיים חשש כי יתקל במהמורות, בורות או תעלות, שנוצרו במשטח הדשא, ואשר היה בהן כדי לסכן שחקנים, הנעים במהירות מצד לצד על פני המגרש תוך זינוקים דילוגים ושאר תנועות הכרוכות בפעולה כוחנית ומהירה, כנהוג במשחקי כדור בכלל וכדורגל בפרט. משקבעתי כי המגרש הוחזק בצורה לקויה, איני רואה כל מקום לטענה כי איגוד הכדורגל אישר, או לא אישר מגרש זה בתחילת העונה, או אם שופט כדורגל פלוני אישר להמשיך ולשחק במגרש. יתכן אף וכל אלה גם הם התרשלו, או שפעלו על פי כללים מנחים שונים. מכל מקום, הוכח, להנחת דעתי, כי הנתבעות 1 ו - 4 חדלו מהחזקת המגרש בצורה ראויה למשחק. אף אציין, כי האגודה, הנתבעת 1, חבה חובת זהירות כלפי השחקנים המשחקים בשורותיה, ממש כפי שמעביד חב כלפי עובדיו, ובהתאם אף אם אינה אחראית ו/או המחזיקה במגרש, הרי מששלחה את שחקניה לשחק במגרש, מוטלת עליה החובה לדאוג לספק להם תנאים הולמים, לרבות מגרש החף מכל סיכונים. אופן התרחשות התאונה: 19. לאחר שהקדמתי את המאוחר, בא אנוכי לבדוק האם אכן התובע הוכיח את נסיבות האירוע. הנתבעות ניסו לסמוך יתדותיהם בהודעות שגבה חוקר, אשר נמנע מלהעיד. התובע התנגד בתחילה להגשתן, לאחר שהתובע והמאמן הכחישו בעדותם כי חתמו עליהן. לאחר שהנתבעת 1 לא הצליחה להביא לעדות את גובה שתי ההודעות נ/ 5 ו- נ/ 7 (להלן "ההודעות"), הוסכם ביום 1.6.03 כי ההודעות תוגשנה, כאשר תינתן לנתבעות הזכות לטעון כי בשל מכלול הנסיבות בתיק, קיימת סבירות כי מדובר בהודעות אוטנטיות, ואילו לתובע תינתן הזכות לטעון, כי יש מקום להאמין לדברי העדים, לפיהם הם לא חתמו על ההודעות. בכפוף לזכות טיעון זו, תוגשנה ההודעות. אדגיש כי טופסי ההודעות התקבלו כאמור בכפוף לזכות הטיעון של הצדדים באשר לנפקותן. המדובר בראיות שהתקבלו מבלי שנחקר החוקר אשר גבה אותן. על-כן, עלי לבדוק בחומר הראיות האם נמצא דבר נוסף אשר יובילני למסקנה כי התובע ועדו חתמו או לא חתמו על ההודעה כאמור, בניגוד להכחשתם - הכחשה אשר הופיעה בעדותם בעל פה. התובע טען בעקביות, במהלך חקירתו הנגדית, כי החתימה על ההודעה נ/ 5 אינה חתימתו, וכי הדברים אשר נכתבו על אופן התרחשות התאונה אינם נכונים, וכי הוא לא התנגש עם שחקן יריב, שכן בעת אירוע התאונה לא היה לידו אף שחקן יריב. תמיכה לדברי התובע מוצאים אנו בעדותו של מר שרקייה פריד מיום 23.6.03, (בעמ' 24 לפרוטוקול שורה 13), שם הוא אומר, כי הוא לא חתם על ההודעה נ/7, שאף היא נגבתה ע"י אותו חוקר. העד חזר על דבריו בעמ' 25 לפרוטוקול שורה 1 . בעדותו של מר זיידאן מועתז רסמי, אשר לא חתם על הודעה, אנו מוצאים כי אכן לא נכח במקום שחקן אחר (פרוטוקול מיום 29.1.03 מעיד בשורות 12-18): "ש. העיד שרקייה, המאמן שלכם. מקריא לך מע"מ' 26 לפרוט', "מישהו הרים את הכדור... ניסה לבעוט בו ברגל" מה אתה אומר על זה. ת. לא נכון. ש. יש לנו אנשים שאומרים שהפוגע שמכחיש את זה. אני מקריא לך מנ/4, שורה 1 עמ' 4, ישנו חוקר שהתובע אמר לו, שאחד השחקנים... בעט ברגלי במקום בכדור וגרם לפציעתי בקרסול רגל ימין. ת. לא נכון, לא היה שחקן שבעט בו." מעדותו של מר שירן, מנהל משרד החקירות, עולה כי החוקר, אשר גבה את העדויות, מר מוסטאפה אכן עבד בשירותו ובצע עבורו חקירות, וכי אכן המסמכים המסומנים נ/ 9 נמסרו למשרד ע"י החוקר, אך לא הובאה כל ראיה לגבי החתימה, או לגבי הביקור הספציפי של החוקר בביתו של התובע. על כן, אין בפני כל שמץ ראיה של ממש כי אכן החוקר, אשר לו מיוחסת גבית ההודעות, אכן גבה אותן בפועל מן התובע והמאמן. אף תמוהה בעיני התנהגותו של החוקר אשר נמנע בעקביות מלהתייצב לדיון על מנת להעיד, כך שהגרסה לא עמדה במבחן החקירה הנגדית. סביר, כי לו היתה מכלכלת חברת הביטוח את צעדיה כראוי, לא היינו מגיעים הלום, שכן היה עליה לזמן לעדות את החוקר הנכון. עצם העובדה שחברות ביטוח אינן מצליחות להגיע לעמק השווה עם חוקרים אשר נשלחו מטעמן, אינה אמורה לפגוע במתדיינים מולן, וליצור עבורן ראיות, אשר לא נבחנו בכור המבחן של החקירה שכנגד. נתתי לעניין זה את דעתי אף לסתירות שנתגלו בעדויות התובע גבי חתימותיו השונות, והעובדה כי הכחיש את חתימותיו על תצהירים שהוגשו מטעמו (ר' עדותו מיום 23.6.02). עצם העובדה כי התובע חותם בצורות שונות ומשונות, עדיין אינה מצביעה כי מסר גירסה סותרת לחוקר אשר לא התייצב. התובע הכחיש בתוקף עובדה זו, ועדותו בסוגיה לא נסתרה. לדעתי, משהסכימו הצדדים את אשר הסכימו ביום 23.6.03, הרי עדיין לא הוכח כי הרשום במוצגים נ/5 ו- נ/7 הינם הדברים אשר נגבו מפי התובע ועדיו. הנטל להוכחת תוכנם של שני המסמכים ממשיך לרבוץ לפתחן של הנתבעות, ואלה לא שכנעוני, בהעדר כל ראיה תומכת מטעמן, כי אכן הגירסה המופיעה במסמכים אלה נטלה מן התובע ועדו. לנוכח האמור לעיל, נוטה אני לקבל, כדי מידת ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי, את גרסתו של התובע, כי אכן לא נתקל בשחקן כלשהו, וכי החתימות על גבי ההודעות אינן של התובע והמאמן מר שרקייה. 20. באשר להתרחשות התאונה, התובע חזר, הן בתצהיר עדותו, והן בחקירתו על טענותיו שבכתב התביעה, לפיהן התאונה התרחשה עת שהתרומם להרחיק כדור קרן, ובזמן הירידה נתקעה רגלו בתוך שקע, שהוא מעין בור או תעלה בתוך המגרש. התובע חזר והעיד ביום 23.6.03 עמ' 11 שורה 23-24 : "ת: אני זוכר ששיחקתי נגד קבוצה מג'סר אלזרקה, היה קרן, הרמת כדור, רציתי להרחיק את הכדור ואז נפלתי על שקע על הדשא …" 21. תמיכה לגרסת התובע מצויה אף בדברי עדותו של מר אבו אמיר בכר בחקירתו (פרוטוקול מיום 29.1.03 עמ' 1 , שורות 16-21) : "ש. מדוע לא הצהרת בתצהיר איך קרתה התאונה. ת. איך קרה בדיוק לא ראיתי, ראיתי מה עושים השחקנים. ראיתי שהתובע קפץ בזמן המשחק. התובע היה בחלק שלנו במשחק, היתה התקפה של הקבוצה השנייה. זה היה כמעט ברחבה שלנו, וראיתי את השחקן הזה שקפץ כאילו להרחיק כדור, השחקן היה התובע. הוא קפץ ונפל ולא קם בכלל. אף שחקן לא היה לידו, לא של הקבוצה שלו ולא של השנייה. וכן הוסיף גם בעמ' 3 שורות 16-30: "ש. נשאלת קודם אם היה מישהו ליד התובע כאשר הוא נפצע, ואמרת שלא. ת. נכון... . . ש. לא היה איזה מצב מסוכן בהתקפה. ת. לא זוכר מה היה תפקידו של התובע. אבל ליד התובע עצמו לא היה אף שחקן אחר. . . ש. אמרת לי שהתובע עמד לבד בכלל, ולא עמדו לידו שחקנים. ת. לידו לא, זו רחבה של ה- 16 מטר. יתכן שהשחקנים האחרים היו באותו קו עם התובע, אבל לא היה לידו." 22. תמיכה נוספת לאמור לעיל, מוצאים בעדותו של מר זיידאן מועתז רסמי בפרוטוקול מיום 29.1.03 עמ' 7 שורות 29-31: "ת. לנגוח אותו בעמידה. אני נמוך הכדור היה בגובה של עמידה, פספסת אותו. הכדור הלך מעל לראשי, כלומר לא הספקתי להגיע לכדור, מהר מאוד הסתכלתי להיכן כיוונו, ראיתי את התובע מנסה גם להרחיק את הכדור, ואז הוא פספס ונפל." והן גם בעמ' 8 שורות 28-32, הוא מוסיף כי : "ש. אתה מסתכל על השחקן מג'יסר שמרים את הכדור, הוא מולך, התובע מאחוריך בשני מטר, אתה מפספס את הכדור, ואתה מספיק להסתובב ולראות שהתובע גם מפספס ונופל. ת. אני באתי בריצה כדי להרחיק את הכדור, הסתכלתי לכיוון הכדור, ראיתי את התובע באוויר ונפל על הריצפה על תעלה שהיתה במקום." וכן הוא מוסיף בעמ' 10 שורות 14-16 כי: "ת. כן ראיתי אותו הוא היה בתוך תעלה. ראיתי שהוא נפל לתוך תעלה, ובגלל זה אמרתי שהמגרש לא כשר למשחקים. הוא נפל על תעלה לא בור. תוך כדי הרחקת כדור נפל על תאונה ונפצע." 23. מנגד, לא צלחו הנתבעות, בכל שלב, להוכיח כי אכן לא התרשלו, שכן תחזקו את המגרש כראוי, או שאפילו ניסו לעשות מאמץ ולנסות למנוע מפגעים ע"י פיקוח נאות, או תחזוקה ראויה של המגרש. הדברים עולים כאמור, מעדויותיהם של מנהל מחלקת הספורט מר חסן שמיה ומנכ"ל המועצה מר אחמד אבו עסבה, אליהם אף מצרפים את עדויותיהם של התובע, העדים מטעמו, וכן מעדות מאמן הקבוצה . על-כן אין נפקא מינה, אם הוכח כי התמונות אשר צולמו ע"י הצלם, מטעם התובע, צולמו ממש בסמוך לאירוע, שכן הוכח כי הצילומים משקפים ומראים את מצבו של המגרש כפי שהיה אף בעת אירוע התאונה, שכן, מעדותו של מאמן הקבוצה מר שרקייה פריד (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 6-11) עולה, כי כך היה מצבו של המגרש בו שיחקה הקבוצה במהלך העונה: " ש. הוגשו כאן תמונות, שלפי טענת הצלם, צולמו ב 12/97. זה מצב המגרש לפני סיום העונה, האם במצב זה שיחקתם? ת. שיחקנו. רק הניקוז טוב. אבל המשטח על הפנים." דבריו של העד לעיל, מעידים כי אכן מצבו של המגרש היה לא בטיחותי, כאשר על בעליו, מפעיליו ומחזיקיו, לדאוג כי רכוש ציבורי זה, המשמש את כלל הציבור, יהא מוחזק במצב, שלא יהיו בו מפגעים, אשר יש בהן כדי לסכן את המשתמשים בו. כיוון שמגרש ספורט משמש, מעצם טיבעו שחקנים אשר נעים במהירות ממקום למקום מותרים ומפעילים כח ומהירות, הרי כל מהמורה במשטח המגרש, יש בה כי ליצור סיכון של ממש לשלום ובריאות המשתמשים. אציין, כי לנוכח העובדה כי הנתבעות נמנעו מלהביא עדים רלוונטיים, כשחקן המתוקל, או שחקנים אחרים, שיעידו על נכונות גירסתן, יש בה כדי להפעיל כנגדם את החזקה, לפיה לו היו מובאים עדים אלה לעדות, היתה עדותם פועלת לרעת הנתבעים. (ראה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ. מתתיהו עליזה, פד"י מה(4) 651 ; ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ. פרפורי, פד"י לד(1) 701, 705) . הסתכנות מרצון ואשם תורם: 24. פקודת הנזיקין מתייחסת, באופן כללי, להגנה האפשרית, העומדת למעוול, במקרה של נזק שהינו תוצאה של עוולה שביצע. ההגנה ידועה בשם: "הסתכנות מרצון" או "אין המסתכן ניזוק" (Volenti non fit injuria). סעיף 5 (11)לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע בזו הלשון: "(א) בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו." על פי הפסיקה, לא די שתהא לניזוק, רק ידיעה על דרך התרחשות הנזק, אלא צריך שתהא חשיפה לתוצאותיו של הנזק (ראה: ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ. עיריית בני ברק, פד"י מג (3) 343, בעקבות ע"א 143/80 שלמה ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז (ו) 113, 147). השאלה הרעיונית באשר לחלוקת האשם, אותה הציב בית המשפט, וחזר עליה בפס"ד ועקנין: האם מדובר בתאונה אפשרית בחיי היום יום, שהשחקן צריך להביאה בחשבון, או שמא המדובר בסיכונים שאינם רגילים. 25. גם אם נאמר, כי התובע ידע על מצב הדברים שגרם לנזק, וגם אם נקבל את ההנחה שהתובע חשף עצמו למצב שגרם לנזק מרצונו, אין די בכך כדי לשלול את האחריות על יסוד הדוקטרינה של ההסתכנות מרצון. הטעם לכך הוא, כפי שמביא אותו פרופ' טדסקי, כי: "... הידיעה על מצב הדברים שגרמו לנזק, והרצון להסתכן, אין די בהם, כשלעצמם, כדי לבסס הגנת הסתכנות מרצון. לא כל מי שמסתכן מרצון, בידיעת הסיכון, חושף את עצמו לנזק. ההסתכנות מרצון חייבת להיעשות בנסיבות שניתן לומר עליהן כי הניזוק הסכים לקבל על עצמו את הסיכון לנזק ללא פיצויים". (ג. טדסקי (עורך), דיני הנזיקין (הוצאת י"ל מאגנס), האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1976. שם, עמ' 315). אם ניישם את הדברים לענייננו, הרי עצם השתתפות התובע במשחק אין לפרשה, כהסכמה מרצון, לאפשרות פגיעה בגופו, תוך מתן פטור מחבות לנתבעות. אולם כאשר התובע היה מודע למפגעים הקיימים במגרש - שהיו מפגעים גלויים לעין, ואשר הוא הכירם, כמי שנהג לשחק במגרש, הרי ברי היה לו, כלכל בר-בי-רב אחר, כי משחק על גבי מגרש כאמור, עלול להביא למעידה ולנזק גוף, שהינו תוצאה מסתברת של מעידה זו. הואיל ומגרש כדורגל אמור להיות מגרש בעל משטח הומוגני ונעדר מכשולים, הרי המכשול שהיה במקום גרם הסתברות להיווצרות הסיכון שהביא לנזק, אשר התובע אמור היה לצפותה, כפי שגם המזיק אמור היה לצפותה. על בית המשפט לנקוט כאן במבחן מידת האשמה (ר' ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ. אמסלם, פד"י לח (1) 72, 81). ובע"א 316/75 שור נ. מדינת ישראל, פד"י לא(1) 299, בעמ' 305, נאמר לעניין הקביעה האם קיים אשם תורם מצידו של הניזוק מפי השופט שמגר (כתוארו אז) : "עלינו לבחון אם נהגה המערערת-הניזוקה כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה... או שמא היה בהתנהגותה משום העדר זהירות סבירה בהגנה על עצמה." 26. בענייננו יש ליישם מבחן זה גבי התנהגותו של התובע כ"שחקן כדורגל" סביר- לטעמי גם אם אין, לא יהא מקום לומר כי התובע חשף עצמו מרצון לנזק, במידת אשם כזו, אשר יהא בה להביא לניתוק הקשר הסיבתי, הרי עדיין יש לייחס לו אשם תורם בגין מעשיו ומחדליו הרשלניים, עובר לתאונה ובמהלך התרחשותה, שכן גם עליו היה לנקוט זהירות סבירה, ביודעו את מצב המגרש. ואכן בעניין שור הנ"ל, עמד השופט שמגר אף על המבחן, לחלוקת האחריות בין המזיק לניזוק, באומרו (שם, בעמ' 306-305): "...מקובל עלינו, כי יש להכריע בחלוקה זו על-פי המבחן של 'מידת האשמה ... הווה אומר, בית-המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד... מידת האשמה המוסרית עולה בעיקרה מתוך הבחינה של ההתנהגות של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון בפני הערכאה השיפוטית... אך יקרה לא אחת, כי לצורך הערכת מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית ייזקק בית-המשפט גם למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר... בחינה כמתואר איננה בגדר מלאכה שיסודותיה במדע המדוייק, אלא היא מושתתת בהכרח על שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית-המשפט, לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה..." 27. איני מקבל את גישת ב"כ הנתבעות 4 ו- 5 בהסתמכו על ע"א (חיפה) 4161/98 צ'יזיק אילן נ. עירית חיפה ואח', תק-מח 99(1), 148 ,עמ' 156. מקום בו צוטטו דברי בית המשפט קמא, וזאת בהתעלם מדבריו של כב' השופט י. גריל, אשר קיבל את דעת בית המשפט קמא, פרט להסתייגותו, לפיה ראוי לומר כי האשם התורם, אשר יש לקובעו במקרה מסוג זה, הינו גבוה, אך אין הוא מגיע לכלל רשלנות כזו שיש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותם של אלה החבים בחובת זהירות כלפי הנפגע, לבין אירוע התאונה. דהיינו, חרף העובדה כי העוסק בספורט אמור ליתן דעתו למצב המשטח, עליו הוא משחק, אין כל הצדקה לפטור מאחריות, בנסיבות כאלה, את הרשות המקומית, האחראית על מצב תחזוקת המגרש שבבעלותה ובתחום אחריותה. כך גם אין מקום לפטור מאחריות את הקבוצה - הנתבעת מס' 1 - במסגרתה שיחק התובע אשר עליה מוטלת החובה לוודא מראש כי לא יהיו ליקויים במגרש, אשר יש בהם כדי לסכן את השחקנים. 28. התובע, בחור בוגר בגילו (כבן 20 שנה בהתרחשות התאונה), אשר שיחק מגיל 10 על אותו מגרש, ידע על הסיכון הטמון במשחק הכדורגל, אולם לא העריך אותו כראוי. על פי מבחן האדם הסביר, אכן יש לצפות מהתובע, כי יהיה בעל תבונה וניסיון, כי שחקן סביר ידע להפעיל שיקול דעתו ולהימנע מן הסכנה המצויה במגרש. 29. עם זאת, בבואי לחלק את האשם בין התובע לבין הנתבעות, עיקר האשם רובץ על האחרונות, אשר דידן היה למנוע מראש את היווצרות הסיכון. על כן אני מייחס לתובע אשם תורם בשיעור 30%. לא מצאתי לנכון להחמיר יתר על המידה עם התובע, שכן מקובל עלינו כי אין להקפיד עם הנפגע, ולהשית עליו מעמסה של אשם תורם, יתר על המידה, שעה שלא הוא אשר גרם למפגע, אלא נאלץ לשחק במגרש רעוע, כפי שהועמד ע"י הנתבעות לרשות השחקנים. (ת"א (ירושלים) 748/94 אברהם בכר נ. השילוח תעופה (1984), תק-מח 2001(1), 3441 עמ' 3497). חלוקת האחריות בין הנתבעות: 30. אחריות הנתבעת מס' 1 - נכון הוא כי הוכח שהמגרש הינו בבעלותה של המועצה, וככזאת היא אחראית על תחזוקתו. ברם, כפי שהדגשתי לעיל, אין להתעלם מאחריותה של קבוצת מכבי, לשמור על בטיחותם של השחקנים, המשחקים בין שורותיה, שכן לא הובאה ע"י ב"כ הנתבעת מס' 1 כל טענה המורה, כי אכן האגודה התריאה, על מצבו של המגרש בפני השחקנים, או שעשתה כל פעולה ממשית, מלבד פניה למועצה, (אשר לא נענתה בדרך הראויה), אשר יש בכוחה לאיין את הסכנה הטמונה במגרש. הנתבעת מס' 1 אף לא מנעה קיום משחקים על המגרש, תוך ידיעה כי הינו מסוכן למשחק. על כן הנתבעת מס' 1 חבה חובת זהירות כלפי התובע, ומשהפרה חובה זו, חלה עליה החובה לפצותו בגין נזקיו . אחריות הנתבעת מס' 2 - באשר לנתבעת מס' 2, לנוכח העדויות בתיק סבורני כי נשלל הקשר הסיבתי המשפטי שבין חבותה של הנתבעת מס' 2 לבין התאונה כפי שאירעה. ואולם, אפילו תמצי לומר, כי יש לייחס רשלנות לאיגוד הספורט, הרי שיש לראות באשמם המשולב של הנתבעות 1 ו- 4 והתובע גם יחד את הסיבה המכרעת לנזק, שיש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי המשפטי שבין רשלנות איגוד מכבי לבין התאונה. לעניין זה יפים הם לכאן, בהתאמה, דבריו של כבוד השופט ש' לוין (כתארו אז) בע"א 20/80 פליישר ואח' נ. לקטוש ואח', פ"ד לו(3) 617, בעמ' 625, לאמור: "אף במקרה שלפנינו - כך סבור אני - אין לראות את רשלנותה של העירייה אלא כעובדת רקע אך לא כגורם, במובן המשפטי, לאירוע התאונה, אך גם אם תמצי לומר שרשלנותה של העירייה גורם היא, יש לראות באשמתם של הנהג ושל המנוחה במשולב את הסיבה המכרעת לנזק, במובן סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ושוב יש לפטור את העירייה מחבות." במקרה דידן, רשלנותם של הנתבעת מס' 4, כבעלת המגרש והאחראית לתחזוקתו, והנתבעת מס' 1, אשר השתמשה בו ונתנה לשחקניה לשחק עליו, כשהוא במצב זה, מהווים במשולב את הסיבה המכרעת לנזק, במובן סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. על כן, יש לפטור את אגודת מכבי ישראל מאחריות. אציין, כי התובע לא טרח לטעון כל טענה, ממנה עולה כי קיימת חבות כלשהי על האיגוד לדאוג לתקינות המגרש. על-כן, צדק ב"כ הנתבעת 1-3, באומרו כי טענה זו נזנחה ע"י התובע הן בחקירות בבית המשפט והן בסיכומיו. על-כן איני רואה מקום להשית חבות נזיקית כל שהיא על נתבעת מס' 2 וממילא גם לא על מבטחתה. אחריות הנתבעת מס' 4 - הרשות המקומית הינה הבעלים של המגרש. בין היתר אחראית הרשות המקומית לתקינות המבנים, והחצרות, מגרשי ספורט, ושאר מתקנים ציבוריים שבתחום שיפוטה. היא זו המבצעת בדק בית, שיפוצים ותיקונים בטיחותיים בנכסים שבבעלותה, והיא גם זו שאחראית לתיקון ולהסרת מפגעים בחצרה העלולים לגרום לתאונות. על-כן, במידה ואחד השחקנים נפגע, התוצאה ממפגע שנוצר בנכסים אלה, הרי, כפי שקבעתי לעיל על הרשות לשאת באחריות. טענת המועצה, לפיה המגרש הינו באחריות האגודה, לא תשחרר את המועצה מחובת הזהירות המוטלת עליה. אומנם לא נדרש פיקוח מצידה על פעולות בלתי שגרתיות הנעשות במגרש כדורגל, אולם היא חבה, כבעלת המקרקעין, חובת זהירות כלפי המשתמשים במגרש, כאשר מצבו של זה אינו תקין עקב הזנחתה. (על אחריותו של מחזיק מקרקעין, ראה ע"א 143/80 שלמה ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז(ו) 113, 147). כך המצב בענייננו. הוכח כאמור לעיל, כי המועצה אכן התרשלה בתחזוקת המגרש. בחקירתו של מנהל מחלקת הספורט עולה, כי על אף היותו בתפקיד זה - אשר במסגרתו אמור להיות בקיא ואחראי על פעולות הספורט, ותקינות פעולות אלו - הוא כלל לא היה מודע לגבי תחזוקת המגרש. כך הוא מעיד בחקירתו מיום 29.1.03 בעמ' 14 לפרוטוקול, שורות 25-28: "ש. לעובד התחזוקה במגרש, יש כלים על מנת לתחזקו. ת. שאל את מנכ"ל המועצה. ש. יודע אם יש כלים אם לאו. ת. בד"כ יש ציוד של העובד במגרש. קשה לי לזכור אם ראיתיו." על כן, רואה אני בנתבעת מס' 4 כאחראית לנזקו של התובע יחד עם נתבעת מס' 1. אחריות הנתבעת מס' 5 - במועדים הרלוונטיים לתביעה, ביטחה הנתבעת מס' 5 את נתבעת מס' 4, בביטוח חבות כלפי צדדים שלישיים. הנתבעת מס' 5 לא הכחישה את הטענה כי הינה מבטחתה של נתבעת 4. על כן, משקבעתי כי נתבעת 4 חייבת בשיפוי התובע, הרי יש אף להטיל חבות זו על מבטחתה - הנתבעת 5. סוף דבר: 31. לאור האמור בפסק דיני זה לעיל, אני קובע כי הנתבעות 1 ו- 4 אחראיות לשיפוי נזקי התובע, הואיל והפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן. התובע ישא באשם תורם של 30%. נתבעת מס' 5 כמבטחת של נתבעת מס' 4, חבה יחד עם נתבעת מס' 4 בחיוביה כלפי התובע. גובה הנזק, ייקבע לאחר שמיעת הראיות בסוגיית הנזק, במועד שיקבע לכך בבית משפט השלום בעפולה, ע"י המוטב המכהן שם. התביעה נגד נתבעות מס' 2 ו- 3 נדחית ללא צו הוצאות. ניתנה היום כ"ד בטבת, תשס"ד (18 בינואר 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ בדואר רשום. בנימין ארבל, שופטכדורגלפיצוייםדיני ספורטשאלות משפטיותתאונות ספורט