הסגרה לארצות הברית - עתירה

פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. העותרת הינה ארגון יהודי המגדיר עצמו כ"ארגון יהודי הפועל להגנה על זכויות האדם". בעתירה שבפנינו מבקשת העותרת כי תבוטל החלטת המשיבה 1 (להלן: שרת המשפטים) להסגיר את המשיב 2 לארצות הברית, החלטה שניתנה בעקבות פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 5496/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 30.11.05), לפיו אושרה ההכרזה על המשיב 2 כבר-הסגרה לארצות הברית. 2. העותרת טוענת, כי הסגרתו של המשיב 2 לארצות הברית מעמידה את המשיב 2 בפני סכנה לפגיעה חמורה בגופו ובחייו, מאחר שלדבריה עצירים ואסירים יהודים הכלואים בבתי הכלא בארצות הברית נתונים להתנכלות מצד סוהרים ואסירים, לרבות גילויי אלימות קשים. הטענה מכוונת ליחס לו זוכים עצירים עירקיים ואפגניים בבסיסי מעצר אמריקאיים מחוץ לשטחה של ארצות הברית. כתימוכין לטענתה זו מפנה העותרת לדו"ח שהוציא משרד ההגנה האמריקאי ולדו"ח שכותרתו "Supplemental Report on September 11 Detainees' Allegations of Abuse at the Metropolitan Detention Center in Brooklyn, New York", אשר הוצא על ידי משרד המשפטים האמריקאי בשנת 2003. כן טוענת העותרת למקרים שונים בהם ננקטו יחס קשה ואלימות כלפי אסירים ועצירים יהודים בבתי הכלא בארצות הברית. לעניין זה מפנה היא לטענות שנטענו בכתב עתירה שהוגש לבית משפט זה (בג"ץ 4380/05 פולארד נ' הרשות לאסירי ציון) ולקטעי עיתונות. העותרת מוסיפה, כי סוגיית ההגנה על חייו ובטחונו של המשיב 2 בכלא האמריקאי לא נדונה עד כה, היות שלא ניתן היה להעלותה אלא בסיומם של ההליכים כולם. לדבריה, כאשר נחקק חוק ההסגרה, התשי"ד - 1954 (להלן: חוק ההסגרה או החוק) הניח המחוקק כי במדינות מתוקנות תישמרנה זכויותיהם של אסירים ועצירים והם יזכו להגנה, מה שאין כן במקרה דנן. העותרת מציינת, כי היא אינה מייצגת את העותר 2. לדבריה, העתירה מכוונת להגן על כל יהודי מפני הסגרה לארצות הברית ולטעמה יש לה זכות עמידה עצמאית בהיותה עותרת ציבורית העוסקת בתחום זכויות האדם. 3. שרת המשפטים בתגובתה טוענת, כי דין העתירה להידחות על הסף מאחר שבענייננו קיים עותר קונקרטי - המשיב 2 - שנמנע מלעתור ועל כן אין לאפשר הגשתה של עתירה ציבורית. שרת המשפטים מוסיפה, כי טענותיו של המשיב 2 נגד הסגרתו נבחנו על ידי ערכאות משפטיות שונות, לרבות בית משפט זה ונדחו. כמו כן נדחתה עתירה שהגיש עותר ציבורי אחר נגד ההסגרה (בג"ץ 11315/05 א.י. בצלאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 11.12.05)), מאותם טעמים. טעם נוסף לדחיית העתירה על הסף לטעמה של שרת המשפטים הינו כי התשתית העובדתית העומדת בבסיס העתירה רעועה ומבוססת על טענות כלליות שאינן נתמכות בראיות, לפיהן נשקפת סכנה לחייהם של כל האסירים והעצירים היהודים הכלואים בארצות הברית. היא מוסיפה ומזכירה, כי ארצות הברית התחייבה שאם יורשע המשיב 2, הוא יוחזר לישראל לצורך ריצוי עונשו, אף על פי שאין ארצות הברית מחויבת בכך לפי אמנת ההסגרה בינה לבין ישראל. גם בכך טוענת המשיבה, יש כדי ללמד על התשתית הראייתית הלקויה עליה מבוססת העתירה. 4. בטרם נידרש לטענות לגופן, דומה שיש לבחון את זכות העמידה של העותרת. העותרת אינה מייצגת את המשיב 2 והיא מאשרת כי היא מבקשת, כעותרת ציבורית, למנוע הסגרתו של כל יהודי לארצות הברית. יחד עם זאת, בסופו של יום הסעד המבוקש בעתירה הינו ביטול החלטתה של שרת המשפטים להסגיר את המשיב 2 לארצות הברית. הסגרתו של המשיב 2 נדונה בפני הערכאות המשפטיות המוסמכות, לרבות בפני בית משפט זה (ע"פ 5496/05 הנ"ל; דנ"פ 11414/05 רוזנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, ניתן ביום 31.1.06)) ובמסגרת דיונים אלה העלה המשיב 2 את מלוא טענותיו נגד הסגרתו. הטענות נבחנו ונדחו. גם אם בהליכים הקודמים בעניינו של המשיב 2 לא כוונו הטענות נגד החלטת שרת המשפטים אלא נגד ההכרזה על המשיב 2 כבר-הסגרה, הרי שמהותית הדברים נבחנו ולמעלה מכך, לא ניתן להתעלם מכך שהמשיב 2 עצמו נמנע מלעתור לבית משפט זה נגד החלטת שרת המשפטים להסגירו. משכך, איננו סבורות כי יש לאפשר העלאת טענות בעניינו של המשיב 2 על ידי גורם אחר, זר להליך ההסגרה (ראו גם: בג"ץ 11315/05 הנ"ל; בג"ץ 1759/94 סרוזברג נ' שר הביטחון, פ"ד נה(1) 625, 631 - 632). בטעם זה לבדו די כדי להביא לדחייתה של העתירה, אולם למעלה מן הצורך נוסיף ונידרש ליתר טעמיה. 5. לגופו של עניין, העותרת מעלה טענה קשה ביותר נגד הרשויות בארצות הברית. טענתה המרכזית באשר לסיכון הנשקף לאסירים ועצירים יהודיים, והמשיב 2 ביניהם, מן השהיה בבתי כלא בארצות הברית הינה טענה עובדתית בעיקרה, אולם עיון בעתירה על נספחיה מעלה, כי תשתית העובדות שהניחה העותרת לטענתה זו רופפת עד למאוד ודומה שלא היה מקום להטחת האשמות כה קשות. ראשית, חלק עיקרי של טענות העותרת נוגעות ליחס לו זוכים על פי הנטען עצירים החשודים בפעולות טרור ומוחזקים במחנות מעצר במקומות שונים בעולם, מחוץ לארצות הברית. העותרת לא הבהירה כיצד זה פרטים אלה, אם הם אכן נכונים, נוגעים לעניינו של המשיב 2 אשר לאחר הסגרתו יוחזק בארצות הברית ורשאי יהיה על כן לפנות בטענות הנוגעות לתנאי החזקתו במעצר - ככל שיהיו לו טענות כאלה - לערכאות המוסמכות בארצות הברית. דומה איפוא, כי קשה לקשור בין עניין זה לבין עניינו של המשיב 2. בהקשר זה נציין, כי כאמור, כפי שנמסר לנו בדיון על ידי ב"כ המשיבה, יוחזר המשיב 2 לישראל לשם ריצוי עונשו אם אכן יורשע, הגם שקיים פער בין הערכות הצדדים באשר למשכם הצפוי של ההליכים. הדוגמאות המובאות ביחס לאסירים ועצירים יהודים בארצות הברית גם הן אינן מבססות את טענות העותרת בדבר הסכנה הנשקפת לעותר אם יוסגר לארצות הברית. מדובר בטענות שאינן מעוגנות בממצאים עובדתיים שנבחנו ונבדקו, אלא בטענות שחלקן עומדות להכרעתן של ערכאות שיפוטיות וחלקן האחר מקורן בפרסומים בכלי התקשורת. ראויים בהקשר זה הדברים הבאים מפי המישנה לנשיא, השופט מ' חשין: "נציין ונדגיש: מקום בו יוכח לבית המשפט כי מבוקש בהסגרה ייחשף במדינה המבקשת לסכנת מוות, לעינויים ולשאר מרעין בישין כיוצא באלה, לא נכריז עליו להיותו בר-הסגרה. בנסיבות מעין אלו, הערכים העלולים להיפגע בהסגרה יקרים הם מכדי שהחיוב הבינלאומי בהסגרה יגבר עליהם. ואולם דווקא בשל כך, אין די בהעלאתן של טענות כלליות - טענות-של-סתם - ושומה עליו על הטוען לייסד חשש ממשי לפגיעה בו שלא-כדין." (ע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, ניתן ביום 7.3.05)). נוסיף, כי בקבלו החלטה על הסגרתו של אדם לפי סעיף 18 לחוק, יש מקום ששר המשפטים יבחן גם טענות בדבר סיכון הנשקף לחייו של מי שהסגרתו מתבקשת. אלא שגם כאן סיכון זה צריך להיות מבוסס ומהותי. על הטוען לו להראות כי יש יסוד ממשי לטענה. בהפרחת חששות בעלמא, שאין להם ביסוס בחומר המוצג בפני שר המשפטים או בפני בית המשפט, לא די (בג"ץ 852/86 ח"כ אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 53; ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 529, 586 - 587). סיכומה של נקודה זו, הטענות שהעלתה העותרת, רב הערטילאי בהן על הממשי, ולפיכך אנו סבורות כי לא הונחה תשתית מספקת להתערבותנו (ראו גם: בג"ץ 852/86 הנ"ל, בע' 55 וכן בע' 70). 6. העותרת מבקשת לתקוף בעתירתה, את שיקול דעתה של שרת המשפטים אשר הורתה, בהתאם לסעיף 18 לחוק, על הסגרתו של המשיב 2 לארצות הברית. יחד עם זאת, במישור הבחינה המשפטית טענתה של העותרת - גם אם היא אינה מגדירה אותה ככזו - אינה אלא כי בשל הסכנה הנשקפת ליהודים המוחזקים בבית הכלא בארצות הברית, הרי שהסגרתו של המשיב 2 מנוגדת לתקנת הציבור. בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 5496/05 הנ"ל נבחנה הטענה לפיה הסגרת המשיב 2 לארצות הברית עומדת בניגוד לתקנת הציבור. נקבע, כי הסגרת המשיב 2 לארצות הברית אינה עומדת בניגוד לתקנת הציבור בשני היבטים - זכותו של העותר להליך הוגן ועקרון ריבונותה של מדינת ישראל. כן נבחנה הטענה בדבר הצורך ליתן הגנה מיוחדת לאזרחים ישראליים מפאת החשש שאם יוסגרו יהיו חשופים לגילויי שנאה על רקע מוצאם הלאומי והדתי. טענות אלה נבחנו ונדחו. כאמור, בעתירה הנוכחית מבקשת העותרת לטעון כי הסגרתו של המשיב 2 לארצות הברית מנוגדת לתקנת הציבור בהיבט אחר - מדיניות העינויים וההתנכלות השיטתית שנוקטת לטענת העותרת ארצות הברית כלפי עצירים, ועצירים יהודים בפרט. 7. סעיף 2ב(א)(8) לחוק, קובע סייג להסגרה, לפיו לא יוסגר מבוקש אם "היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל". תקנת הציבור בה מדבר סעיף 2ב(א)(8) לחוק היא תקנת ציבור "חיצונית" שעניינה "...בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, עקרונות, השקפות ואינטרסים שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שראויים הם כי נדחה מפניהם מעשה של הסגרה." (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346. להלן: עניין סירקיס). מכאן, ככל שמעשה ההסגרה פוגע בתפישות יסוד של מדינת ישראל, בערכים שהיא מחויבת להם ומחויבת בהם, הרי שעל אף ההצדקה העקרונית להסגיר את המבוקש, לא יאשר בית המשפט את דבר ההסגרה. יצוין, כי בעניין סירקיס נאמרו הדברים במסגרת הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי להכריז על סירקיס כבר הסגרה, בעוד אנו ענייננו בעתירה נגד החלטת שרת המשפטים, ואולם הגיונם של דברים יפה, כך דומה, גם למקרה דנן. העותרת אינה מכחדת כי מטרתה להביא לכך שלא יוסגר כל יהודי לארצות הברית. החלטה גורפת כזו עשויה להפוך את מדינת ישראל מקלט לעבריינים יהודים שמתבקשת הסגרתם לארצות הברית ובה בעת לפגוע ביחסיה של ישראל עם מדינה זו (לדיון בטענה דומה ראו: ע"פ 6914/04 הנ"ל). צעד שכזה מנוגד לאינטרס ההדדיות שיש לישראל בענייני הסגרה אל מול מדינות אחרות, כאקט ריבוני אשר מטבעו יכול שיושפע, בין היתר, משיקולים בין-מדינתיים (ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 463 - 464; בג"ץ 852/86 הנ"ל, בע' 36). בנוסף, העמדה שנוקטת העותרת אינה עולה בהתאמה עם המטרה שלשמה נחתם הסכם ההסגרה בין ישראל לארצות הברית - שיתוף פעולה בינלאומי במלחמה בפשיעה (ע"פ 74/85 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 281, 285). זאת ועוד, דומה כי טענה כללית מעין זו שמעלה העותרת, הנוגעת לכלל היהודים שארצות הברית תבקש את הסגרתם לישראל ולא רק למשיב 2, שאלה היא למדינאים ולא לבית המשפט (בג"ץ 852/86 הנ"ל, בעמ' 37). 8. מדינת ישראל רואה לה למטרה להגן על שלומם של יהודים ברחבי העולם, ולפיכך לא תיתן ידה למצב בו נחשף יהודי, לא כל שכן אזרח ישראלי, להתנכלויות ואף לסכנה חמורה יותר, על רקע היותו יהודי. יחד עם זאת, היותה של ישראל ביתו של העם היהודי אין בה כדי להפכה לארץ מקלט בה נאחז עבריין בקרנות המזבח בכל כוחו על מנת שלא יובא לדין במדינה המבקשת את הסגרתו. האם החשש מפני פגיעה במשיב 2 אך מפאת יהדותו - אם אכן קיים חשש כזה - מסתופף תחת תקנת הציבור החיצונית של ישראל? לשם מענה על שאלה זו דומה שניטיב לעשות אם נעיין בדברים שאמר הנשיא שמגר בהקשר קרוב אך שונה, באשר לקווי הפעולה אשר ראוי כי ינחו את שר המשפטים בבואו להפעיל את סמכותו לפי סעיף 18 לחוק: "(ד) אשר לתחום הפרסונאלי-הומאניטארי: אי-הסגרה על יסוד שיקול דעת המסור לשר, שלא בקשר להתפתחויות מדיניות, תהיה מוצדקת רק בנסיבות שבהן יש נתונים בדוקים, יוצאי דופן וכבדי משקל, אשר לפיהם תהיה הסגרה, בנסיבות המקרה, בגדר מעשה בלתי צודק בעליל או תעלה לכדי מעשה של התעמרות קשה במבוקש. מובן, שהכוונה איננה לכך שהמבוקש עלול להישפט ולהיאסר ולסבול עקב כך את סבלו של נאשם, עציר או אסיר, שהרי זו מטרתה הלגיטימית של ההסגרה ותוצאתה הטבעית. המדובר בהתפתחות שהיא מעל ומעבר לתוצאה המשפטית המתוארת, אשר הינה צפויה וטבעית. כאשר מתייחסים לתוצאה בלתי צודקת בעליל או להתעמרות קשה, הרי הכוונה לנסיבות שבהן אין המדובר עוד בתוצאות המקובלות של ההסגרה, אלא, למשל, במסירתו של המבוקש למרצחים, אשר בכלל אינם מתכוונים לקיים הליך משפטי כדין, או לידי מענים, המפעילים שיטות חיסול או עינוי שאינן נוהגות, כמובן, במדינות בנות תרבות". (בג"ץ 852/86 הנ"ל, בעמ' 46 -47). דומה, כי אין צורך להבהיר שעל בסיס החומר שבפנינו אין הסגרתו של המשיב 2 לארצות הברית מעוררת חשש למצב דברים מעין זה המתואר על ידי הנשיא שמגר. לא הוכח בפנינו כי אכן קיים חשש ממשי לשלומו של המשיב 2 אך בשל יהדותו, לא הוכח בפנינו כי הסגרתו לארצות הברית פוגעת בתקנת הציבור, כפי שגם לא הוכח בפנינו כי הסגרתם של יהודים בכלל לארצות הברית מנוגדת לתקנת הציבור. נזכיר בהקשר זה דברים שנאמרו אך לאחרונה מפי השופט לוי: "ראוי להטעים, ראשית, את שידוע היטב גם כך, כי ההליך המשפטי האמריקני מקיים את עקרון ההגינות, על מכלול הזכויות המהותיות והדיוניות הנובעות ממנו. עקרון זה מעוגן מפורשות בחוקה האמריקנית (בתיקון החמישי, השישי והארבעה-עשר לה), והוא שב ומשתקף בפסיקתם של בתי המשפט בארצות הברית". (ע"פ 4596/05 הנ"ל). הדברים יפים גם לענייננו. מכל הטעמים האמורים העתירה נדחית. מעצרהסגרהארצות הברית (ארה"ב)