הגדרת "מעילה באמון" חוקת העבודה

הנשיא ס' אדלר (דעת הרוב) בדיון שהתקיים ביום 21.12.1999 הסכימו בעלי-הדין, כי בית-הדין יפסוק סכום שעל המערערת לשלם למשיב 1 (להלן - מר כהן), נוסף על הסכומים שכבר קיבל מר כהן. הצדדים הסכימו שהסכום ישולם תוך 30 ימים, ואם לא ישולם הסכום במועד, יחזור מר כהן לתפקידו הקודם במערערת. עוד הוסכם, כי בפסק-הדין ייכתב כי מר כהן לא עבר עבירה של מעילה באמון, וכי עבודתו הופסקה בשל חילוקי דעות בינו לבין הממונה כאשר בית-הדין אינו נוקט עמדה ביחס לשאלה מי מהצדדים צדק במחלוקת זו. כמו כן הוסכם כי עם מתן פסק-דין זה יבוא סכסוך זה לקצו. כן קבע בית-דין זה מועד לדיון שבו יוכלו הצדדים לטעון טענותיהם באשר לגובה הסכום שעל בית-הדין לפסוק. באי-כוחם של הצדדים הגישו לבית-דין זה עיקרי טיעון בעניין. באת-כוחם של המשיבים טענה כי על בית-הדין לפסוק למר כהן סכום בסך של 1,747,484 ש"ח, ואילו באת-כוחה של המערערת טענה לסכום שאינו עולה על סך של 299,969 ש"ח, נוסף על הסך של 50,667 ש"ח, שכבר שולם, בניכוי חוב בסך של 12,101 ש"ח, ותוך פינוי הדירה של המערערת שבה מתגורר מר כהן. בקביעת הסכום התחשב בית-דין זה בשיקולים האלה: נסיבות הפסקת עבודתו של מר כהן אצל המערערת; הסכומים שהיה על המערערת לשלם למר כהן תוך כדי עבודתו במקרה של פיטורים רגילים; התנהגותם של הצדדים; הסכומים שקיבל מר כהן לאחר סיום עבודתו והתגוררותו בדירת המערערת; השפעת הסכסוך על תעסוקתו של מר כהן; תנאי עבודתו של מר כהן, לרבות שכרו; הוצאות המשפט. 4. לאחר שקילת מכלול נסיבות הסכסוך הגענו למסקנה שעל המערערת לשלם למר כהן סכום של 700,000 ש"ח, נוסף על הסכום שכבר קיבל ושהותו בדירת המערערת. הסכום ישולם באמצעות באת כוחו של מר כהן בשיעורים האלה: 350,000 ש"ח תוך 15 יום ממועד מתן פסק-דין זה; 350,000 ש"ח תוך 30 יום ממועד מתן פסק-דין זה, בתנאי שעד למועד זה יפנה מר כהן את דירת המערערת ויחזירה למערערת כשהיא פנויה. 5. עיינתי בדעתה של השופטת ברק, ולדעתי היא חורגת מהמוסכם בין הצדדים. בעקבות הסכמת בעלי-הדין הוחלט ביום 21.12.1999, כדלקמן: "ב"כ הצדדים מקבלים את המלצת בית-הדין על-פיו: פסק הדין שיינתן יאמר במפורש שמר כהן לא עבר עבירה של מעילה באמון ועבודתו הופסקה בגלל חילוקי דעות בינו לבין הממונה כאשר בית-הדין אינו נוקט עמדה מי צדק במחלקות זו.ב לאחר שמיעת טענות בעל פה של ב"כ הצדדים יקבע בית-הדין סכום שעל המערערת לשלם למר כהן וזה בנוסף לסכומים שכבר קיבל. הסכום ישולם תוך 30 יום ואם לא ישולם, האיש יחזור לעבודה בתפקיד הקודם.ו עם מתן פסק-הדין יסתיים הסכסוך בין הצדדים.נ בית-הדין מתבקש לתת תקוף של פסק-דין להסכם זה ולקבוע מועד לשמיעת טענות בעל-פה ביום 30.12.1999 בשעה 8:30 בפני השופטים אדלר, ברק ורבינוביץ ונציגי הציבור שיוזמנו לאותו יום. עד ליום 28.12.1999 יגיש כל אחד תמצית הטיונים כולל הנתונים".ב בתחילת הדיון שהתקיים ביום 30.12.1999 שאל בית-הדין את מר כהן אם הוא שלם עם הסכם הפשרה, והוא השיב: "אני מודע שקשה לי במצב הזה לחזור לעבודה ואקבל פיצוי כספי ולא אחזור לעבודה". לדעתי, יש לכבד את רצונם של הצדדים לאשר את הסכם הפשרה ולקבוע הסכום שעל נעמת לשלם למר כהן. נוסף על-כן, הכלל הוא שסעד של החזרת עובד למקום עבודתו יינתן אך במקרים חריגים שבהם יש הצדקה לכך. כמו כן החזרתו של עובד לעבודה אינה "עונש" המוטל על המעסיק, אלא סעד שניתן לעובד בנסיבות הראויות לכך. יש מקרים שבהם קיימות סיבות התומכות בהחזרתו של עובד למקום עבודתו, אולם למולן עומדות סיבות המצדיקות סעד של תשלום פיצוי ו/או הסכם פשרה בין הצדדים. במקרה שלפנינו הסכם הפשרה בין הצדדים אינו חורג ממיתחם הסבירות ועל-כן יש לאשר ההסכם ובכך ליתן תוקף לרצונם של בעלי-הדין. השופטת א' ברק (דעת המיעוט) לאחר הדיון בפנינו והבאת הטענות הן על-ידי הפרקליטים והן על-ידי הצדדים עצמם אשר ביקשו להשמיע את דברם, הסכימו הצדדים שבית-הדין יחליט לפשרה לאור טענות בכתב והשלמת טענות על-פה. ביקשנו לקבל מהצדדים את השתלשלות האירועים על-מנת להחליט אם ראוי הוא לאשר הסכם פשרה במקרה זה, ואם כן, להחליט לפשרה. עיינתי בפסק-דינה של סגנית השופט הראשי, השופטת ו' וירט לבנה, מושא הערעור, ובטענות הצדדים בכתב ועל-פה, והגעתי למסקנה כי זהו אחד מאותם מקרים מועטים שבם בית-הדין אינו רשאי לאשר פשרה. מדובר בפיטורין בנסיבות קשות מאוד שאין בית-הדין רשאי לאשרם. כמו כן אין בית-הדין רשאי לתת את ברכתו להתנהגות המעבידה לאחר הפיטורין ולטענותיה בפני הערכאות השונות ובפנינו בעת ההתדיינויות. זהו המקרה שבו יש לבטל את הפיטורין כפי שסברו הבורר, עורך-דין בנימין (בני) כהן ורשות השיפוט הארצית, וכפי שסבר בית-הדין האזורי. מובן שאין בכך כדי למנוע מהצדדים להגיע לכל פשרה שיחפצו בה אך אין זה מקרה שבו בית-הדין יכול לאשר פשרה ולתת לה את ברכתו. את העובדות, כפי שהן עולות מפסק-הדין האזורי, מפסק-הדין הארצי שהחזיר את העניין לבורר, מפסקי-הדין של הבוררים, מחומר הראיות ומטענות הצדדים בפנינו, יש לחלק לשניים: האחד, נימוקי הפיטורין והליך הפיטורין והשני, ההליכים שלאחר הפיטורין. א. נימוקי הפיטורין והליך הפיטורין אתחיל ברקע היחסים ובהליך השעייתו של המשיב ולאחר מכן פיטוריו. המשיב, מר אהרן כהן, הועסק אצל המערערת בתפקיד מרכז פנימייה בכפר הנוער "כנות" החל מחודש אוגוסט, 1990. על נעמת והעובד חלה חוקת העבודה לעובדים במוסדות חינוך חקלאיים ופנימייתיים. ביום 15.2.1995 נשלחה למר אהרן כהן הודעה על השעייתו מעבודתו בגין "מעילה באמון", על-פי סעיף 55.1 לחוקת העבודה החלה על הצדדים. מחומר הראיות אשר הוגש על-ידי המשיב עולה כי כבר בשלהי שנת הלימודים 1994 עשה מנהל הכפר, מר אבי קסטרו, לדחיקת רגליו של מר אהרן כהן. הוא ביטל את חופשת הקיץ שבה ביקש מר אהרן כהן לנסוע עם משפחתו לחוץ-לארץ וכן לא שיבץ את מר אהרן כהן בהוראה בשנת הלימודים התשנ"ה. כן הלין מר אהרן כהן על הלנת חלק משכרו באותה עת. הדברים עולים ממכתבים שכתב מר אהרן כהן למנהל הכפר עם העתקים לוועד העובדים. אין בהם משום ראיה ואין אני קובעת את נכונותם. הם אך מצביעים על מסכת היחסים בין מר אהרן כהן למנהל הכפר עובר להשעיית מר אהרן כהן. בין הצדדים התקיים משא ומתן אשר לא העלה פרי, וביום 8.3.1995 קיבל המשיב הודעת פיטורין. היה ניסיון נוסף למשא ומתן בין הצדדים שלא עלה יפה והסכסוך הועבר להכרעת בורר יחיד. שטר הבוררות קבע כי השאלה שבה היה על הבורר להכריע הייתה אם מעשיו והתנהגותו של מר אהרן כהן מהווים "מעילה באמון" כמשמעותה בחוקת העבודה, המצדיקה את פיטוריו של אהרן כהן. את יתר העובדות ונימוקי הטענה של "מעילה באמון" ניתן ללמוד מטענות הצדדים בפנינו ומפסק-דין משלים שניתן על-ידי הבורר, עורך-דין בנימין (בני) מ' כהן, בחודש נובמבר, 1998, לאור הנחית בית-הדין הארצי. בית-הדין הארצי החזיר אז את העניין לבורר, על-פי בקשת נעמת, כסעד חלופי, על-מנת שהבורר יפרש את המונח "מעילה באמון" שבסעיף 51.1 לחוקת העבודה על-פי הפרשנות המחייבת בדיני העבודה. בפסק-הדין המשלים סיכם הבורר את מימצאיו אשר קבע בפסק-דינו הראשון. על-פי המימצאים של הבורר ועל-פי הטענות בפנינו שהיו מוסכמות על שני הצדדים, החלו היחסים בין מר אהרן כהן למנהל הכפר על מי מנוחות. בשנה האחרונה השתבשו היחסים על רקע מחלוקות בנושא מדיניות הטיפול באירועים חריגים במוסד, בעיקר על רקע טיפול בתלמידים הצורכים סמים. כפי שמציין הבורר, "שיא האירועים" אשר הביא למכתב ההשעיה בטענה של "מעילה באמון" היה כאשר תלמידה סיפרה למר אהרן כהן על תלמידת כיתה ט' בת 14 המעשנת סמים עם עובד של קבלן בניין שעסק בעבודות צביעה בכפר. מר אהרן כהן טלפן למנהל הכפר לביתו באשר הדבר היה בשעות הערב המאוחרות. מנהל הכפר שהה אותה עת במילואים ועל-כן הוא הפנה את מר אהרן כהן לממלא-מקומו. המשיב סיפר לממלא-מקום מנהל הכפר על האירוע, וזה טלפן מיד למשטרה. ממלא-מקום מנהל הכפר דיווח למנהל הכפר כי העניין בטיפול. חוקר נוער התקשר אל מר אהרן כהן שעה שמנהל הכפר וממלא-מקומו לא היו במקום ודרש ממנו להביא את התלמידה לתחנת המשטרה. היות שלא היה איש מהמנהלים במקום, התייעץ מר כהן עם פרקליטו כיצד לנהוג. הוא עשה זאת מאחר שלדבריו "חיפשו אותו" לאחרונה וניסו להטיל דופי במעשיו. מר אהרן כהן אכן לקח את התלמידה למשטרה לצורך מסירת עדות כפי שצווה, ושב עמה למוסד. למחרת פנה אליו ממלא-מקום מנהל הכפר והורה לו לקחת את התלמידה לתחנת המשטרה לעימות בינה לבין העובד החשוד. מר אהרן כהן נסע למשטרה, שם כבר הייתה התלמידה שהוסעה על-ידי נהג הכפר וכן היה שם אביה שהיה בעבר חוקר נוער. בתכוף לכך קיבל מר אהרן כהן מכתב הפסקת עבודה לאלתר כאשר המכתב נשא את התאריך של יום לאחר הטיפול של ממלא-מקום המנכ"ל ומר אהרן כהן בעניין, הוא יום 15.2.1995. המכתב נכתב על-ידי הגברת שולה שחר, מנהלת רשת חינוך נעמ"ת, לאחר פנייה טלפונית של מר אבי קסטרו ממקום המילואים. במכתב נאמר: "הרינו להודיעך כי לאור האירוע הקשה שהיה אתמול בכנות, בו ניצלת את מעמדך בכפר כבעל סמכות כלפי התלמידים ופנית למשטרה עם תלמידת הכפר... וזאת בניגוד להוראות שקיבלת ממנהל הכפר, ובניגוד להנחיה חוזרת של מ"מ מנהל הכפר, עבודתך בכפר תופסק לאלתר בהתאם להוראת סעיף 55.1 לחוקת העבודה לעובדי מוסדות חינוך חקלאים ופנימייתיים. אנו רואים בהתנהגותך מעילה באמון". ביום 8.3.1995 הודיעה נעמת לעובד על פיטורין, כדלקמן: "בעקבות פגישה שהתקיימה בין הנהלת נעמת וועד העובדים ב'כנות'. ביום 26.2.95 בה לא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה בעניין הפסקת עבודתך. הריני להודיעך כי ההודעה על הפסקת עבודתך בנעמת מיום 15.2.95, מהווה מכתב פיטורים". הבורר הסיק מעדות מנהל הכפר כי מנהל הכפר סבר שמר אהרן כהן פנה מיוזמתו לחוקר הנוער. כך דיווח לגברת שולה שחר, מנהלת רשת חינוך נעמ"ת. הבורר ציין כי קיימות הוראות חוזר מנכ"ל לגבי תחקור נוער הצורך סמים. אלא שבמקרה זה התחקור היה לגבי העובד החיצוני, ועל-כן לא פעל מר אהרן כהן בניגוד להוראות חוזר מנכ"ל. במכתב קודם הורה מנהל הכפר למר אהרן כהן לא לטפל בשאלת הסמים. גירסת המערערת בפנינו הייתה כי מר אהרן כהן עמד על כך שיש לדווח למשטרה על שימוש בסמים במוסד ומכאן הסכסוך בין הצדדים. גירסתה של המערערת, כעולה מפרוטוקול הדיון בפנינו, היא כי מדובר במעילה באמון מאחר שמר אהרן כהן ניצל את היות מנהל הכפר במילואים על-מנת לטפל בעניין ולדווח למשטרה על כך. כאמור, המימצאים העובדתיים של הבורר הם שונים, אך כפי שאראה, על-פי גירסת המערערת נראה לי כי פיטוריו של המערער עוד חמורים יותר. בית-הדין הארצי החזיר את העניין לבורר לבקשתה החלופית של המערערת על-מנת שיפרש את המונח "מעילה באמון" שבסעיף 51.1 לחוקת העבודה על-פי הפרשנות המחייבת בדיני העבודה. זאת, מאחר שמדובר בהוראה נורמטיבית בהסכם קיבוצי ולא בהוראה פלילית. הבורר, עורך-דין בנימין (בני) מ' כהן, לאחר שניתח את תכלית ההוראה שבהסכם הקיבוצי, הגיע למסקנה, ולפיה: "...אני סבור כי פעולתו של מר אהרון כהן לא היתה פעולה של מעילה באמון ולכל היותר ניתן לקבוע, כי היה במעשהו משום הפרת הוראת ממונה אלא שהמרחק בין הפרת הוראת ממונה למעילה באמון היא מרחק רב ביותר. אף אם מר כהן ידע כי הפניה למשטרה תיראה בחומרה והוא פועל בניגוד להוראת מנהל הכפר, נראה לי כי לא ניתן לקבוע, בין שמדובר בקביעה שלי כבורר ובין של כל ערכאה משפטית אחרת, כי פניה למשטרה בנסיבות אלה היא מעילה באמון כמשמעותה במשפט העבודה. על כל פנים, גם אם נאמר כי מר כהן הפר הפרה ברורה של הוראת מנהל הכפר, אין בכך על פי כל אמות המידה שנקבעו, בפסיקה, ובנסיבות המקרה, משום מעילה באמון כמשמעות המושג בחוקת העבודה לעובדים במוסדות חינוך חקלאיים ופנימייתיים". ב. ההליכים שלאחר הפיטורין הליכים אלו פורטו בפסק-דינו של בית-הדין האזורי מושא הערעור שבפנינו (אשר ניתן על-ידי סגנית השופט הראשי ו' וירט-ליבנה בתב"ע נח3-3851/ ואחרים). אביאם בקצרה. לאחר פיטוריו של המשיב בגין "מעילה באמון" וכישלון המשא ומתן בין הצדדים הושגה הסכמה להעברת הסכסוך לדיון בוועדה פריטטית מיוחדת. ברם גם חברי הוועדה הפריטטית לא הגיעו לכלל הכרעה בסכסוך, ועל-כן העבירה אותו הוועדה להכרעת בורר יחיד. הצדדים חתמו על שטר בוררות, כאשר השאלה שהוצגה בפני הבורר הייתה אם מעשיו והתנהגותו של המשיב 1 (להלן - המשיב) מהווים "מעילה באימון" כמשמעותה בחוקת העבודה, המצדיקה את פיטוריו של המשיב. הבורר עורך-דין בנימין (בני) כהן פסק בפסק-דינו הראשון כי התנהגותו של המשיב אינה מהווה מעילה באימון. בהסתמך על פסק הבורר הזה הגישו המשיבים תביעה לראשות השיפוט הארצית על-מנת שתורה להחזיר את המשיב לעבודתו ותאכוף את תשלום שכרו בגין התקופה שלאחר פיטוריו עד להחזרתו לעבודה. המערערת נעמ"ת הגישה בקשה לבית-הדין האזורי לביטול פסק הבוררות הראשון ועתרה לרשות השיפוט הארצית לדחיית התביעה בגין חוסר סמכות עניינית של רשות השיפוט לדון בכך. טענה אחרונה זו נדחתה על-ידי רשות השיפוט הארצית, אך זו עיכבה את הדיון בפניה עד לסיום הדיון בבית-הדין האזורי בבקשת נעמ"ת לביטול פסק הבורר. בית-הדין האזורי ביטל את פסק הבורר, ועל-כן קיבלה רשות השיפוט הארצית את בקשת נעמ"ת לדחיית התביעה על הסף מחוסר עילה. המשיבים ערערו לבית-הדין הארצי ובד בבד עתרו לרשות השיפוט הארצית לביטול הדחייה על הסף. בקשתם זו נתקבלה. בית-הדין הארצי קיבל את הערעור של המשיבים והורה, כאמור לעיל, על החזרת העניין לבורר להבהרת השאלה אם אכן מדובר ב"מעילה באמון" על-פי דיני העבודה ולא על-פי הדין הפלילי. בשלב זה הגישה נעמ"ת נימוקים נוספים לרשות השיפוט הארצית לדחיית הבקשה על הסף, בעיקר בגין פקיעת הסכם הבוררות, מאחר שהבורר לא נתן את פסק-דינו תוך שלושה חודשים. הבורר נתן את פסק-דינו המשלים כפי שפירטתי לעיל. בדיון בפני רשות השיפוט הארצית דחתה זו את הטענה כי פסק הבורר המשלים בטל בגלל האיחור בנתינתו. על טענה זו עומדת המערערת לאורך כל הדרך משלב זה. רשות השיפוט הארצית סירבה לעכב את ההליכים וקבעה שפסק-הדין המשלים של הבורר הוא עובדה קיימת, ועל-כן על המערערת נעמ"ת להחזיר את המשיב לעבודה לאלתר וכן עליה לשלם את כל שכרו לגבי התקופה שחלפה מאז פיטוריו. על-כן פנה המשיב לנעמ"ת והודיע על חזרתו לעבודה, אך זו סירבה לקבלו בחזרה בטענה כי תפקידו אויש. כן סירבה נעמ"ת לשלם את שכרו מאז פיטוריו בטענה כי המשיב לא הוכיח הפסד השתכרות בתקופה הרלוונטית. לאור האמור הוגשו כמה בקשות לבית-הדין האזורי וזה דן בהן במאוחד בקשת המשיב והסתדרות הפקידים לאשר את פסק-דינה של רשות השיפוט הארצי, אשר כזכור הורתה על ביטול הפיטורין והחזרת המשיב לעבודה. בקשה של המשיב והסתדרות הפקידים בהליך של ביזיון בית-משפט ועניינו לאכוף על המערערת נעמ"ת קנס או מאסר על-מנת שתציית להחלטת רשות השיפוט הארצית. בקשת המערערת נעמ"ת להצהיר על בטלותו של הפסק המשלים של הבורר עקב בטלותו של הסכם בוררות ולחלופין על ביטול פסק הבוררות. בקשת המערערת נעמ"ת להורות על עיכוב ביצוע פסק הבוררות שניתן על-ידי רשות השיפוט הארצית עד למתן החלטה בדבר ביטול פסק הבוררות. בקשת המערערת נעמ"ת לבטל את פסק הבוררות של רשות השיפוט הארצית ולחלופין להורות כי פסק בוררות זה אינו בר-ביצוע. בקשת המערערת נעמ"ת לדחות את בקשת המשיבים שהוגשה על-פי פקודת ביזיון בית משפט או למוחקה בגין היעדר עילה. טענתה העיקרית של המערערת בבית-הדין האזורי הייתה כי פסק הבורר בטל מאחר שלא ניתן תוך שלושה חודשים, וכי מאחר שהוא בטל, בטל ממילא גם פסק-הדין של רשות השיפוט הארצית אשר פעלה ללא סמכות באשר פסק-דינה מבוסס על פסק-דינו המשלים של הבורר אשר בטל, על-פי הטענה. כן טענה נעמ"ת כי יש לבטל את פסק-דינה של רשות השיפוט באשר חברי המותב ברשות השיפוט הארצית פעלו תוך משוא פנים ודעה קדומה. השאלה העיקרית שעמדה אפוא בפני בית-הדין הארצי הייתה אם בטל פסק-דינו המשלים של הבורר. נעמ"ת שלחה מכתבים לבורר על כך שהוא מאחר במתן פסק-הדין. סגנית השופט הראשי, השופטת ו' וירט-לבנה ניתחה בהרחבה את השאלה אם אכן בטל פסק הבורר. היא הגיע למסקנה כי אכן פקע הסכם הבוררות בגין האיחור, אך קבעה כי חוק הבוררות, תשכ"ח1968-, סעיף 26(א) משאיר לבית-המשפט שיקול-דעת אם לבטל את הפסק. סעיף 26(א) קובע כי בית-המשפט "רשאי" לדחות בקשת ביטול על-אף קיום עילות ביטול אם בית-המשפט היה סבור כי לא נגרם עיוות דין. סגנית השופט הראשי, השופטת ו' וירט-לבנה הגיעה למסקנה כי לא נגרם עיוות דין במקרה זה בגין האיחור במתן פסק-הדין. בניתוח מקיף וממצה הגיעה סגנית השופט הראשי, השופטת וירט-לבנה למסקנה כי לא נגרם עיוות דין במקרה דנן. על-כן גם לא נפל פגם בפסק-דינה של רשות השיפוט הארצית. היא גם דחתה את טענת נעמ"ת כי לא ניתנה לה הזדמנות לטעון בפני רשות השיפוט. לדבריה, נעמ"ת בחרה מיוזמתה שלא לטעון דבר ביחס להחזרתו של המשיב לעבודה אף שניתנה לה הזדמנות לכך. רשות השיפוט אף השאירה פתח לטענה בקובעה כי הדיון בפניה כפוף לקיומו של פסק הבורר, ואם זה יבוטל על-ידי בית-משפט מוסמך, פתוחה הדרך לצדדים לטעון בפני רשות השיפוט הארצית כל טענה הנובעת מכך. בסיכום הגיעה השופטת למסקנה כי יש לדחות את הבקשה לביטול פסק הבוררות ולקבל את הבקשה לאישור הפסק. היש מקום לקבל את הערעור, או לחלופין האם זהו מקרה שבו בית-הדין רשאי להציע הסכם פשרה או לאשרו. כפי שציינתי בתחילת דבריי, זהו מקרה שבו אין מקום שבית-הדין ייתן ידו לאשר פיטורין ועל-כן אין בית-הדין צריך לתת יד לפשרה במקרה זה. אין זה כמובן מונע מהצדדים להגיע לפשרה בינם לבין עצמם אם רצונם בכך, אך בית-הדין לא ייתן יד לכך. מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים שבהם יש לאכוף את יחסי העבודה. וכך כדין החליטו כל הערכאות שדנו בכך. המערערת בערעור שבפנינו חוזרת וטוענת כי פסק הבורר בטל בגין האיחור במתן פסק-הדין. כן טוענת המערערת לבטלות פסק-דינה של רשות השיפוט הארצית בגין משוא פנים ודעה קדומה. הדעה הקדומה מתבטאת בכך שרשות השיפוט הארצית סברה כי פסק הבורר תקף ולכן מחייב להחזיר את המשיב לעבודה. בדיון על-פה בפנינו חזרה המערערת וטענה כי מדובר במעילה באמון. הטענה היא כי היה חוסר אמון בין מנהל הכפר למשיב בדבר דרך הטיפול בנגע הסמים. סגן הנשיא אליאסוף ניתח בפסק-דינו הקודם של בית-הדין הארצי את הוראת ההסכם הקיבוצי שמכוחו הושעה המערער ולאחר מכן פוטר. אביא את הדברים כפי שהובאו בפסק-הדין: "בפרק 52 של חוקת העבודה נקבעו דרכי הפיטורים של עובדים. השלב הראשון של הליך הפיטורים הוא פניה של הנהלת המוסד לועד העובדים וקיום משא-ומתן על פיטורי העובד (פרק 52 לחוקת העבודה). עם זאת, נקבעו בסעיף 55.1 לחוקת העבודה הוראות מיוחדות בדבר 'פיטורים מסיבות חמורות', כדלקמן: '55.1 פיטורים מסיבות חמורות ההנהלה זכאית להפסיק מיד את עבודתו של העובד מהסיבות המפורטות להלן: תפיסת העובד בביצוע עבירה פלילית. מטעמי מוסר הגובלים בפלילים. התנהגות בריונית כלפי חניכים ו/או עובדים. עקב מעילה באמון. התנהגות הנוגדת באופן מובהק את הרוח החינוכית של המוסד. עובד אשר הורשע בבית המשפט בעבירה שביצע מחוץ לכתלי המוסד ושיש עמה קלון. על פיטורי עובד מהסיבות המפורטות לעיל, יתנהל דיון בהתאם ל'דרכי הפיטורים' שבפרק 52. אם יתברר בדיון כי אין מקום לפיטורים חייבת ההנהלה להשיב את העובד לעבודתו ולשלם את משכורתו בעד הזמן שלא עבד. אם הפיטורים יאושרו, ייחשב יום הפסקת העבודה, כיום עבודה אחרון כולל הודעה מוקדמת. פרט למקרה של תפיסת עובד בבצוע עבירה פלילית אשר בו אין משלמים פיצויי פיטורים - דנים ביתר המקרים על זכות המפוטר לפיצויי פיטורים'". עינינו הרואות כי דרכי הפיטורין קבועות בחוקה באופן שאין לפטר עובד באופן שרירותי ועל אתר, אלא כאשר ההנהלה מתכוונת לפטר עובד, עליה קודם לכול לפנות לוועד העובדים ולשאת ולתת עמו על פיטורי העובד . ההוראה שבסעיף 55.1 שעל-פיה פוטר המשיב ללא כל משא ומתן עם הוועד ועל אתר מדברת במקרים חמורים במיוחד. פיטורין ללא משא ומתן ועל אתר ניתן לעשות במקרים של ביצוע עבירה פלילית על-ידי העובד , בהתנהגות אי-מוסרית הגובלת בפלילים, התנהגות בריונית, התנהגות הנוגדת באופן מובהק את הרוח החינוכית של המוסד, או הרשעה שיש עמה קלון. עם אלה נמנית גם מעילה באמון. ברי כי מדובר במקרים חמורים של התנהגות חמורה, ולא בחילוקי דעות שיש לעובד עם ההנהלה. על-כן לא זה המקרה שהנהלה סבירה הייתה צריכה לפטר עובד על אתר. מקרים אלו הם מקרים שבהם אין פנאי למשא ומתן מאחר שהמעשים כה קשים שההסכם הקיבוצי מאפשר לפטר את מבצעם על אתר. זה לא המקרה שבפנינו, בוודאי לא על-פי המימצאים העובדתיים שקבע הבורר ולא על-פי טענות המערערת בפנינו. יתרה מזאת, על-פי העובדות שנקבעו בפסק-דינו הראשון של הבורר, ועליו אין עוררין, מדובר בעובד שמיד עם היוודע לו אירוע הסמים טלפן למנהל הכפר אשר הפנה אותו לממלא-מקומו. ואכן העובד , המשיב, פנה לממלא-המקום וזה מצדו פנה למשטרה. מכאן התגלגלו העניינים ללא התערבות המוסד. המשטרה היא שזימנה את המשיב עם החניכה. קשה לראות בכך התנהגות של "מעילה באמון" מצד המשיב. יתרה מזאת, גם על-פי הגירסה שהציגה בפנינו המערערת, אין מעילה באמון. נהפוך הוא, המערערת טענה בפנינו כי חילוקי הדעות בין מנהל הכפר למשיב היו בשאלת אופן הטיפול בנגע הסמים במוסד, כאשר המשיב, לפי הטענה, עמד על פנייה למשטרה שעה שמנהל הכפר דרש שלא לפנות למשטרה. ידיעה שיפוטית היא, ידיעה המתפרסמת לאחרונה מדי יום כמעט בכלי התקשורת, שישנם מנהלי בתי ספר שאינם מדווחים למשטרה על סמים בבית ספרם ומסתירים דבר זה. לנגע זה אין בית-הדין נותן את ידו. המשיב פוטר על אתר כמי שביצע מעשה נורא שכונה "מעילה באמון". הגברת שולה שחר, מנהלת רשת חינוך נעמ"ת, שלחה לו את מכתב הפיטורין לאחר פנייה טלפונית של מר אבי קסטרו, מנהל הכפר, למחרת הטיפול של ממלא-המקום של מנהל הכפר ושל המשיב בעניין, ובלי לשמוע את גירסת המשיב. היא עשתה זאת בדרך שמפטרים במקרים חמורים וחריגים תוך שהיא סברה כי המשיב פנה למשטרה מיוזמתו באשר לשימוש בסמים. הנהלת מוסד חינוכי אמורה לעודד התנהגות כזו של מנהל. כדין קבע הבורר שאין מדובר ב"מעילה באמון". רחוק מכך. המשיב מילא אחר הוראות ממלא-המקום שעה שמנהל הכפר שהה במילואים, ועיקר - המשיב פעל כפי שיש לפעול כאשר מתגלים סמים במוסד חינוכי. הוא עשה זאת על דעת ממלא-המקום, אך גם אילו עשה זאת מיוזמתו יש לברכו על כך. תחת זאת עבר המשיב השפלה, נטען במשך שש שנים כי הוא מעל באמון, וכל זאת ללא כל סיבה. יש לברך את הבורר על החלטתו כי אין מדובר ב"מעילה באמון" בנסיבות המקרה ואת רשות השיפוט הארצית על החלטתה כי יש להחזיר את המשיב לעבודה. המערערת נאחזה בטענות פורמאליות של איחור במתן פסק-הדין כאשר לעיוות דין גרמה היא ולא הבורר. גם אילו בוטל פסק הבורר, ומקובלת עליי דעתה של סגנית השופט הראשי, השופטת וירט-לבנה, כי אין מקום לבטלו, הרי שזהו המקרה שבו היה על בית-הדין להחליט לאכוף את יחסי העבודה. לכן נראה לי שיש לאשר את פסק-דינו של בית-הדין האזורי הנותן תוקף לפסק הבוררות של רשות השיפוט הארצית. המערערת הייתה מודעת לכך שמתקיימים הליכים שונים לשם החזרת המשיב לעבודתו, ולכן לא היה מקום לאייש את משרתו בתפקיד קבוע. המערערת תחזיר את המשיב לעבודתו ותשלם לו את השכר למשך כל התקופה, כפי שקבעה רשות השיפוט הארצית בפסק-דינה אשר אושר על-ידי בית-הדין האזורי. השופט ע' רבינוביץ הצדדים הסכימו כי בית-הדין יפסוק לפשרה, כאשר הסעד שיינתן יהיה כספי ולא סעד של אכיפת יחסי עובד-מעביד. לא נטען שהסכמה זו נעשתה שלא מתוך גמירות-הדעת או מחמת פגם כל שהוא ברצון של אהרון כהן או מי מטעמו. בעת הדיון בערעור התרשמתי שאכן הסכמת מר כהן ניתנה, בסופו של דבר, ללא כל עוררין. בנסיבות אלה איני רואה כל נימוק משפטי שלא לפסוק במקרה זה סכום כספי בפשרה, שהרי זה היה רצון הצדדים. אני מסכים עם פסק-דינו של הנשיא ס' אדלר. נציג עובדים ר' גולדברג: הנני מצטרף לדעתו של הנשיא. נציג מעבידים ק' גבור: הנני מצטרף לדעתה של השופטת ברק. סוף דבר: הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא ס' אדלר, ואליו הצטרפו השופט ע' רבינוביץ ונציג הציבור ר' גולדברג, כנגד דעתם החולקת של השופטת א' ברק ונציג הציבור ק' גבור. ניתן היום, ל' באב תש"ס (31.8.2000) בירושלים ויישלח לצדדים.חוקת העבודהמעילה באמוןהגדרות משפטיות