ערעור על פסק דין מזונות ילדים

השופטת י' שטופמן (א) ערעור על פסק-דינו מיום 15.6.2003 של בית-המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (השופט י' גרניט), בתמ"ש 86791/97 י' נ' נ' א' נ' [8]. (ב) העובדות הצריכות לענייננו הן כדלהלן: המשיב ואם המערערים (להלן - האם) (להלן - בני-הזוג) נישאו זל"ז ביום... במהלך נישואיהם נולדו לצדדים שני ילדים - י', יליד 21.1.1988 (המערער 1) וא', ילידת 10.6.1992 (המערערת 2) (להלן - הקטינים או המערערים). ביום 30.10.2000 הגישו הקטינים ואמם תביעת מזונות בתמ"ש 86791/97 הנ"ל [8]. בני-הזוג אינם מתגוררים יחד מאז יום 1.9.2001, מועד שבו עברו הקטינים להתגורר עם אמם ועם הורי אמם, בדירה שכורה. מאז אוגוסט 2002 מתגוררים הקטינים, עם אמם ועם הורי אמם, בדירה אותה רכשה האם בפברואר 2002. דירת בני-הזוג נמכרה, בהסכמה, על-ידי כונסי הנכסים. (ג) אם הקטינים, צוינה כתובעת 1 בתביעת המזונות שהוגשה לבית-משפט קמא. בית-משפט קמא קבע "אם הקטינים אינה תובעת מזונות עבורה... לפיכך התובעת 1 נמחקת מכתב-התביעה" (שם [8], בעמ' 725) בית-משפט קמא דן בתביעה למזונותיהם של שני הקטינים בלבד וקבע שם, בעמ' 725 כדלהלן: "על אם התובעים היה לאסוף ולשמור כל קבלה וכל אישור בגין כל הוצאה שהייתה עבור הילדים לאחר הגשת התביעה, או לפחות לרשום רשימות בגין הוצאות אלו... מכיוון שאם הקטינים לא עשתה זאת, אין מנוס אלא לקבוע את צורכיהם של הקטינים על-פי אומדן והערכה של שופט היושב בתוך עמו... אני מעריך את צורכיהם של כל אחד מהקטינים בסך של 2,000 ש"ח בחודש, כאשר סכום זה כולל את חלקו של הקטין בהוצאות אספקת המדור, חוגים ושיעורי עזר. סכום זה כולל את קיצבת הילדים בסך 144 ש"ח לילד (היתרה, 1,856 ש"ח לכל ילד)" (ההדגשה שלי - י' ש'). בהמשך סקר בית-משפט קמא סקירה נרחבת את התפתחות דיני המשפחה בישראל בכלל ודיני המזונות בפרט. בית-משפט קמא קבע, כי השיקולים שעמדו בבסיס ההסדר החקיקתי החל על החיוב במזונות בישראל, קרי החלת הדין האישי בענייני מזונות, כבר אינם רלוונטיים, ואין להם הצדקה במדינת ישראל של שנת 2003: "החלת הדין האישי בענייני מזונות, שהיה לה אולי הצדק מבחינה סוציולוגית בתקופה הקולוניאלית - העותומנית והמנדטורית - והצדק הקואליציוני בשנים הראשונות להקמת מדינת ישראל, עת חוקק חוק המזונות - אינה מוצדקת יותר כיום בשנת 2003, כאשר רוב האוכלוסייה במדינת ישראל הוא חילוני, וחלק ממנה הם חסרי דת בכלל" (שם [8], בעמ' 732). עוד קבע בית-משפט קמא, בעמ' 733 כי: "אין כל הצדקה שבענייני מזונות קטינים לא יחול כיום דין אזרחי טריטוריאלי, אולם גם לגבי יהודים המהווים את רוב האוכלוסיה במדינת ישראל אין כל הצדקה להבחין, לגבי מזונות ילדים קטינים, בין גילאים של הילדים". וכן כי: "אין ליישם את הסיפה לסעיף 3(א) לחוק ויש להחיל על שני ההורים את החובה לשאת במזונות ילדיהם על-פי חלוקה אקוויטבילית ביניהם... אולם כדי למנוע את חילוקי הדעות הקיימים, לפחות בין המלומדים, ופסיקה סותרת, מומלץ למחוקק לבטל את סעיפים 2 ו-3 מחוק המזונות, ולמחוק את ה'מזונות' מענייני המעמד האישי שבסימן 51 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, וכן לבטל את הוראות סימן 51 הנ"ל ואת סעיפים 2(א) ו-3(א) לחוק המזונות... ... ...על כל אחד משני ההורים לשאת במזונותיהם של הקטינים בשיעור יחסי של הכנסותיו הפנויות לסך כל ההכנסות הפנויות של שניהם. בכך הושגה הרמוניה בין סעיפים 3(א) ו-3א לחוק המזונות. ... אני סבור שהנתבע יכול להשתכר לפחות סך של 4,000 ש"ח בחודש ולפי סכום זה יש לחלק את צורכי הילדים בין ההורים. אם הקטינים עובדת כעורכת-דין בבנק המזרחי ומשתכרת בממוצע... סך של 7,595 ש"ח בחודש. הואיל והכנסות שני ההורים הינן בסך כולל של 11,600 ש"ח, והכנסתו של הנתבע, לצורכי פסק-דין זה, היא בסך 4,000 ש"ח, לפיכך חלקו של הנתבע במזונות ילדיו הוא בשיעור של 34.5% וחלקה של אם הקטינים הוא בשיעור של 65.5%. על-פי האמור בסעיף 6 דלעיל [הערכת בית-משפט קמא את גובה צורכי הקטינים - י' ש'], יש לחייב את הנתבע לשלם עבור המזונות של כל אחד מילדיו סך של 640 ש"ח בחודש, אולם מאחר והנתבע מציע בסיכומיו לשלם עבור מזונות שני ילדיו 2,190 ש"ח בחודש, יש לקבל את הצעתו ולחייבו לשלם עבור כל ילד סך של 1,095 ש"ח בחודש. יש לחייב את הנתבע רק מהיום שבו חויב במזונות זמניים על-פי ההחלטה מיום 1.2.2001, דהיינו מיום 30.1.2001, הואיל ועד מועד זה הצדדים ניהלו משק בית משותף" (שם [8], בעמ' 740-739; ההדגשות שלי - י' ש'). (ד) המערערים טוענים, כי טעה בית-משפט קמא, בפרשנות שנתן לחוקים העוסקים במזונות וכן בפרשנותו לתחולת הדינים והחוקים השונים בענייני מזונות בכלל, וככל שהם חלים על מזונות הקטינים נושא הערעור בפרט. לטענת המערערים, הלכה היא כי מזונות קטינים יש לפסוק על-פי הדין האישי החל על ההורים, והוראות החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 אינן חלות על הצדדים בענייננו, באשר חל עליהם הדין הדתי היהודי. עוד טוענים המערערים, כי הסכום אשר סבר בית-משפט קמא כי על המשיב לשלם למזונות ילדיו (640 ש"ח לחודש לכל ילד) הינו נמוך ביותר וחורג באופן קיצוני מהמקובל. כן טוענים המערערים, כי טעה בית-משפט קמא, כאשר הסתמך בקביעת שיעור המזונות על הכנסותיהם של הצדדים ולא על הכנסותיהם הפנויות. לטענת המערערים, הכנסתה הפנויה של האם היא כמחצית מהכנסתה, מאחר שהיא משלמת מידי חודש החזרי הלוואות שלקחה לשם רכישת הדירה שבה מתגוררים האם והקטינים. בנוסף, טוענים המערערים, כי טעה בית-משפט קמא, משלא הביא בחשבון, לשם קביעת גובה המזונות שבהם יחויב המשיב, גם את רכושו של המשיב, בנוסף להכנסתו. עוד טוענים המערערים, כי טעה בית-משפט קמא, כאשר לא חייב את המשיב במחצית הוצאות טיפול השיניים של המערער 1 שלא כוסו על-ידי הביטוח הרפואי, וכן בתשלום מחצית ההוצאות הרפואיות של הקטינים אשר אינן מכוסות על-ידי הביטוח הרפואי. כן טוענים המערערים, כי טעה בית-משפט קמא, כאשר לא חייב את המשיב במזונות הקטינים בגין החודשים שמיום הגשת התביעה ועד מועד תחילת תשלום המזונות הזמניים. (ה) לטענת המשיב, הפסיקה הביאה, לעתים, בחשבון את הכנסות האם בעת חיוב האב במזונות, וכי מכל מקום, שווה חובת המזונות של האב ושל האם כלפי ילדיהם הקטינים מדין צדקה. המשיב טוען, כי לאור גילו של המערער 1, וכן לאור העובדה שהאם משתכרת שכר העולה על שכרו של המשיב, חייבת האם להשתתף במזונותיו מדין צדקה. כן טוען המשיב, כי סכום המזונות שפסק בית-משפט קמא לקטינים תואם את הסכומים שנקבעו בפסיקה, ומספיק לצורכיהם ההכרחיים של הקטינים. המשיב טוען, כי בפסיקתו אכן התחשב בית-משפט קמא בהכנסותיהם הפנויות של ההורים, וכי הכנסתה הפנויה של האם גבוהה בהרבה מהכנסתו הפנויה של המשיב. לטענת המשיב, הכנסתה הפנויה של האם גבוהה מכפי שהיא טוענת, ואילו המשיב אינו משתכר אפילו סכום של 4,000 ש"ח לחודש, וחלק הארי של משכורתו משולם למזונות הילדים. עוד טוען המשיב, כי האם לא הוכיחה את טענותיה בדבר ההלוואות שלקחה, וכי מכל מקום, את ההלוואות קבלה האם ממקום עבודתה, בתנאים מועדפים. המשיב טוען, בנוסף, כי המערערים לא הוכיחו את טענותיהם בדבר רכושו של המשיב, וכן לא הוכיחו את חיוניות טיפול השיניים של המערער 1. לעניין ההוצאות הרפואיות העתידיות של הקטינים, טוען המשיב, כי לאם עומדת הזכות לתבוע את המשיב על כל הוצאה רפואית שתוצא בעתיד ולא תכוסה על-ידי הביטוח הרפואי, ומשכך אין כל סיבה לחייב את המשיב בתשלומים אלה, מראש. (ו) סבורה אני, כי דין הערעור להתקבל ברמה העקרונית כמו גם ברמה הפרטנית. איני יכולה לקבל את ניתוחו של בית-משפט קמא, ככל שהוא מתייחס למצב החוקי החל על דיני המזונות. אינני סבורה כי הקביעות בפסק-הדין מעוגנות במילות החוק, בפסיקה או בדברי המלומדים והחוקרים. החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 (להלן - חוק המזונות) קובע, בסעיף 3, אלו דינים יחולו על חיובו של אדם במזונות ילדיו: 3. (א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.(ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה" (ההדגשה שלי - י' ש'). "מזונות לילדים   קטינים הדין האישי החל על הצדדים בענייננו, בהיות שניהם בני הדת היהודית, הוא הדין הדתי היהודי, אשר מטיל חובת מזונות על ההורים - הן על האב והן על האם (מזונות מדין צדקה): "האב חייב במזונות ילדיו עד גיל 6 מן הדין, ולאחר גיל 6 ועד שיגדלו - מתקנת חכמים. בתקנות הרבנות הראשית משנת תש"ד הושווה דינם של הילדים לאחר גיל 6 ועד לגיל 15 לדינם של הילדים עד גיל 6, ונקבע, כי גם חיובם הוא משפטי מלא. אותו חיוב של האב על-פי הדין והתקנות הוא לצרכים ההכרחיים של הילדים. [...] אלא שמעבר לחובה מינימאלית זו חייב האב לספק לילדיו אמצעים לשם קיום רמת החיים, אשר הם הורגלו אליה, או שהם ראויים לה. חובה זו, אשר אף היא חובה משפטית מלאה, נובעת מדיני הצדקה. היא תלויה ביכולתו של האב. בדין צדקה שווה האם לאב, וחיובה תלוי ביכולתה... החובה מדין צדקה אינה תלויה בגיל, [...] במסגרת סעיף 3(א) של החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) דנים בילדים עד גיל 18, כי החוק מדבר על קטינים, והגדרת ה'קטין' היא עד גיל 18. [...] החיוב במזונות מדין צדקה הינו לפי מחסורו של הזכאי ולפי יכולתו של החייב, [...] ילד בגיל 18-15, הלומד בבית הספר, אינו יכול לספק את צרכיו מעבודתו. לפי הנהוג והראוי, אין לעקור אותו מלימודיו ולשלחו לחפש את פרנסתו מעבודתו. [...] מכאן, שדי בכך, שהילד לומד בבית-ספר תיכון ושאין לו מקורות כספיים עצמאיים. כדי לחייב את הוריו לפרנסו כפי יכולתם. כפי שכבר נאמר לעיל, בדין הצדקה שווים האב והאם, וכל אחד מהם חייב לפי הישג ידו (ע"א 166/66 הנ"ל)" (ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר [1], בעמ' 21-20). (ראו גם ספרו של פרופ' מ' שאוה הדין האישי בישראל (כרך ב) [9], בעמ' 353-252). בידוע הוא, כי הדין האישי החל על אזרח ישראלי הוא הדין הדתי שלו. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת, ומעוגנת בפסיקה ובכתבי המלומדים. נוסח סעיף 3 האמור חד-משמעי, והוא קובע בבירור שהוראות חוק המזונות לא יחולו על מי שמחויב במזונות על-פי דינו האישי ועמדו על כך בבירור גם המלומדים: "סעיף 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, קובע את עיקרון החבות למזונות הילדים בהתאם לדין האישי. רק מי שלא חל עליו דין אישי, או שאינו חייב במזונות הילדים לפי הוראות הדין האישי החל עליו, תחול עליו חובת המזונות הקבועה בחוק עצמו. בין יהודים, החובה העקרונית למזונות הילד חלה על האב. האם פטורה מחובת המזונות מן הדין, והיא חייבת מדין צדקה בלבד. חובה, שמקורה הוא בדין צדקה שבדין העברי, הוכרה בפסיקה כחובה משפטית הנובעת מן הדין האישי. ממילא היא מוציאה את הוראות החוק ואת חבות המזונות הקבועה בו. [...] ...ההלכה הפסוקה קובעת היום, כי על האב לבדו מוטלת החובה לשאת בצרכיו ההכרחיים של הילד. מדין צדקה נושאת האם, יחד עם האב, במזונות הילד, שהם מעבר לצרכיו ההכרחיים בלבד. היקף המזונות מסוג זה תלוי במידת יכולתו של כל אחד מן ההורים, בהתאם לדיני הצדקה שבדין העברי" (פרופ' א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול [10], בעמ' 160). על-פי הדין העברי, החל על הצדדים, האב חייב בצורכיהם ההכרחיים של ילדיו, אולם על האם חלה חובה מדין צדקה, השווה לחובתו של האב מדין צדקה. חובת האם היא חובה משפטית בת אכיפה, ומטילה על האם להשתתף באופן שווה במימון צורכיהם של הילדים, שהם מעבר לצורכיהם ההכרחיים. בקביעת גובה המזונות מדין צדקה, יש להתחשב ביכולתם הכלכלית של שני ההורים, כלומר בהכנסותיהם הפנויות. הלכה ידועה היא, כי בקביעת סכום המזונות שבו יחויב האב, יתחשב בית-המשפט, בין היתר, גם בגובה הכנסתו של האב וביכולתו הכלכלית. יתרה מזו, קבעה הפסיקה, כי בתביעת מזונות של קטין מאביו, רשאי בית-המשפט להתחשב גם בהכנסותיה של האם, ולהפחית מחיוב האב במזונות ילדיו. (ראו לעניין זה ע"א 401/78 ווס נ' ווס [2]; ע"א 656/78 אגיוב נ' אגיוב [3]; ע"א 451/79 פורת נ' פורת [4]; ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז [5]; ע"א 210/82 הנ"ל [1]). נראה, אם כן, כי על-אף ה"הפליה", כביכול, בין האב לאם, בפסיקת המזונות, הרי, למעשה, בתי-הדין הרבניים ובתי-המשפט האזרחיים נוהגים, בדרך-כלל, לאזן בין חובות ההורים כלפי ילדיהם, בהתחשב בכלל נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראו פרופ' שאוה בספרו הנ"ל [9], בעמ' 825-823). (ז) אין בידי לקבל את קביעת בית-משפט קמא, שלפיה "לא יכול להיות ספק כי סעיף 3א לחוק המזונות מהווה הוראת חוק מהותית, וכי כוונתו של המחוקק ותכלית החקיקה הן שהוראת סעיף 3א תחול גם על מי שיש לו דין אישי, ובייחוד על יהודים" (תמ"ש (ת"א) 86791/97 הנ"ל [8], בעמ' 733). סעיף 3א שהוסף לחוק המזונות, אינו מבטל את סעיף 3 לחוק המזונות, ולכן, בהכרח, גם הוא כלול ב"הוראות" אליהן מתייחסת הסיפא של סעיף 3(א), לאמור: "הוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". לעניין זה, מן הראוי לפנות לעקרונות היסוד שבכללי הפרשנות. עקרון פרשני בסיסי הוא הכלל הלשוני, כלומר פרשנות שלשון החוק יכולה לשאת: "אכן, על הפרשן להגשים את תכלית החקיקה... אך הגשמה זו צריכה לעגן עצמה בלשון החקיקה. אין שופט רשאי לתת למילות החוק משמעות שהן אינן יכולות לשאת" (א' ברק פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה [11], בעמ' 82). אינני סבורה שמילות החוק, בענייננו, מאפשרות הבחנה בין ההוראה שבסעיף 3א לבין שאר הוראות החוק, במובן זה שהוראת סעיף 3א תחול גם על מי שמחויב במזונות על-פי דינו האישי, בעוד שאר הוראות החוק לא תחולנה על מי שחבותו במזונות על-פי דינו האישי. אינני סבורה, כי ניתן לקבל את פרשנותו של בית-משפט קמא להיקף תחולתו של סעיף 3א, וליישב פרשנות זו עם מילות החוק המפורשות. פרשנות שונה מפרשנותו של בית-משפט קמא ניתנה לתחולת סעיף 3א הן על-ידי בית-המשפט העליון (ראה ע"א 591/81 הנ"ל [5]) והן על-ידי מלומדים: "מקום שהוראות החוק בכללותן נדחות מפני הוראות הדין האישי, נטענת הטענה, כי גם הוראת סעיף זה של החוק נדחית מפני הדין האישי. אולם, הלכה למעשה השפעת סעיף זה מועטה בכל מקרה, וזאת משני טעמים עיקריים: האחד, הואיל ונפסק, כי חיוב האם מדין צדקה הוא חיוב בדין האישי, אין התיקון משנה דבר. [...] השני, חלוקת נטל המזונות בין חייבים משותפים, כולל החובה הקמה בין ההורים מכוח סעיף 3א לחוק, נקבעת במסגרת סעיף 7 לחוק, והדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט" (פרופ' רוזן-צבי בספרו הנ"ל [10], בעמ' 162-161). וכן: "המגמה הברורה של בית המשפט העליון בשנים האחרונות... היא, להתייחס אל חיובם של אב או אם יהודים במזונות ילדיהם הקטינים מכוח דיני הצדקה במשפט העברי כאל 'חיוב על פי הדין האישי' כמשמעותו בסעיף 3(א) לחוק המזונות, ועל כן דוחה חיוב זה - על כלליו, סייגיו וסעיפי הפטור שבו - את תחולת הוראות חוק המזונות ביחס למזונות אלה. [...] השאלה המרכזית המתעוררת היא: כלום יחול סעיף 3א לחוק המזונות, שהוסף בשנת 1981, על הורים יהודים? התשובה, למרבה התמיהה, היא שלילית. אין כל אפשרות, לדעתנו, להפעיל את סעיף 3א לחוק המזונות על מנת לחייב הורה יהודי (אב, או אם) במזונות ילדיו הקטינים, וזאת נוכח האמור בסעיף 3(א) לחוק המזונות... סעיף 3א, הבא לאחר סעיף 3 לחוק המזונות, הוא סעיף סובסטנטיבי, הדן בחיוב ההורים במזונות ילדיהם הקטינים ובאופן חלוקתו בין ההורים. לאור האמור בסיפא לסעיף 3(א) לחוק המזונות - 'והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה' - שלא תוקן, אין מקום להיזקק לסעיף 3א, כאשר להורה-נתבע יש דין אישי המטיל עליו חיוב עקרוני לזון את ילדיו הקטינים" (פרופ' שאוה בספרו הנ"ל [9], בעמ' 826-824, 835 והאסמכתאות שם; ההדגשה שלי - י' ש'; וראו גם ע"א 591/81 הנ"ל [5]; ע"א 210/82 הנ"ל [1]). (ח) בתמ"א (חי') 372/81 פלוני נ' פלוני [7], בעמ' 240 נפסק מפי עמיתי השופט י' יעקובי-שווילי: "טוען בא-כוח האב שעל-פי סעיף 3א לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959... צריך לחלק את דמי המזונות בין ההורים באופן פרופורציונלי להכנסות ההורים... אינני סבור שיש לקבל טענה זו. סבורני כי סעיף 3א אין לו תוקף... בענייננו, שכן חל על ההורים הדין הדתי היהודי כדין אישי, ועל-פי סעיף 3(א) לחוק הנ"ל, אין הוראת החוק חלות במקרה כזה... יצוין שסעיף 3א נחקק רק לאחרונה, למרות שניתן להניח שידוע היה למחוקק הפולמוס הממושך בפסיקה בנוגע לסעיף 2א לאותו חוק, בקשר להיקף תחולתו, ולוא התכוון המחוקק להחיל את סעיף 3א גם על מי שיש לו דין אישי, יש לשער שהיה מנסח את התיקון בצורה נאותה, ללא הספקות שדבקו בסעיף 2א". דברים אלה, בכל הכבוד הראוי, מקובלים עליי. זאת במיוחד לאור הפולמוס הממושך בפסיקה בנוגע להיקף תחולתו של סעיף 2א לחוק המזונות, שהוסף בתיקון לחוק בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) (תיקון), תשל"ו-1976, ולאור הנוסח של סעיף 2(א) לחוק המזונות. אך סביר הוא, כי המחוקק היה מקפיד בניסוחו של סעיף 3א, אם אמנם הייתה כוונתו כי יחול גם על מי המחויב במזונות ילדיו על-פי דינו האישי. כה יפים לענייננו הדברים שכתב השופט ויתקון: "שותף אני לכל דברי הבקורת שהשמיע חברי הנכבד, השופט שמגר, על הסעיפים 2(א) ו-3(א) של חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, כאשר מפרשים אותם, כמקובל אצלנו, כשוללים את תחולת החוק כולו בכל מקרה שבו חייב הנתבע במזונות בן-זוגו או ילדיו הקטינים לפי הוראות הדין האישי החל עליו; אך אין אני רואה את עצמי בן-חורין להוציא מקרא מפשוטו ולפרש את המילים הברורות שבסיפא של הסעיפים הללו כמתכוונות אך ורק להוראות המהותיות שבחוק זה, להבדיל מהוראותיו הפרוצידורליות" (ע"א 779/76 שוחט נ' שוחט [6], בעמ' 588-587). נראה לי, כי אפילו שופט בית-המשפט לענייני משפחה איננו בן חורין "להוציא מקרא מפשוטו" ולפרש את סעיף 3א פרשנות שאיננה עולה בקנה אחד עם הוראותיו הברורות של החוק. אמנם ייתכן, כי סעיף 3א אינו תואם את "כוונת המחוקק", אולם בידוע הוא, כי תיקון החוק איננו מסור בידי בית-המשפט. (ט) בסופו של יום, לא חייב בית-משפט קמא את המשיב במזונות הקטינים על-פי הכללים שקבע בפסק-דינו, אלא אימץ את הצעת המשיב. בית-משפט קמא העריך, בהיעדר ראיות מספיקות, על דרך האומדן, כי צרכיו של כל אחד מן הקטינים מגיע לסך של 2,000 ש"ח. כן קבע כי פוטנציאל הכנסתו של המשיב הוא כ-4,000 ש"ח, וכי הכנסתה הממוצעת של אם הקטינים היא כ-7,595 ש"ח בחודש. אינני רואה להתערב בקביעות האמורות של בית-משפט קמא, באשר הן קביעות עובדתיות, ולא אוכל לקבוע כי בית-משפט קמא טעה בקביעותיו אלה. בהיעדר נסיבות חריגות לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, והדברים ידועים. וכך, על-פי אומדנו של בית-משפט קמא בהתייחס לצורכי הקטינים ובהתחשב בקביעותיו של בית-משפט קמא באשר להכנסתם של ההורים, סבורה אני כי אמנם סכום המזונות שבו חויב האב נמוך מעט, אולם הכנסתו הנמוכה של האב אינה מאפשרת חיובו במזונות גבוהים בהרבה, וחובתה של האם להשלים את צורכי הילדים מדין צדקה. עם זאת, חזקה היא שהצעתו של האב לשלם למזונות הקטינים סכום של 2,190 ש"ח מעידה על יכולתו הכלכלית הוודאית, של האב, לעמוד לפחות בתשלום סכום זה. אשר-על-כן, על-מנת לאזן איזון הוגן בין יכולות ההורים וחובותיהם כלפי ילדיהם ועל-פי דין, סבורה אני כי יש לחייב את המשיב במזונות הקטינים בסכום של 1,300 ש"ח לחודש, עבור כל אחד מהקטינים. בנוסף, ישא המשיב במחצית ההוצאות הרפואיות של המערערים, שאינן מכוסות על-ידי הביטוח הרפואי, אשר יאושרו על-ידי רופא המשפחה או רופא מקצועי, על-פי העניין. (י) סוף דבר - הערעור מתקבל, כמפורט בפסק-הדין. סכום מזונות הקטינים שבו חויב המשיב, יעמוד על סך 1,300 ש"ח לחודש עבור כל אחד מן הקטינים. כן יחויב האב במחצית ההוצאות הרפואיות שאינן מכוסות על-ידי הביטוח הרפואי, כמפורט בפסק-הדין. בכפוף לאמור לעיל, יישארו בעינם סעיפים 43-35 של פסק-הדין קמא מיום 15.6.2003. המשיב ישלם למערערים, לידי אמם, הוצאות ההליך ושכר טרחת עורך-דין בסך 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ, שישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד תשלומם בפועל. ניתן היום, כ"ה בטבת תשס"ד (19.1.2004). קטיניםמזונות ילדיםערעורמזונות