סעיף 23 בחוק הגנת הפרטיות מגדיר מהו "גוף ציבורי" - "(1) משרדי הממשלה ומוסדות מדינה אחרים, רשות מקומית וגוף אחר הממלא תפקידים ציבוריים על-פי דין". ##להלן פסק דין בעוסקת בשאלת הגדרת גוף ציבורי הממלא תפקידים ציבוריים על פי דין:## פסק דין 1. המבקשת עותרת לפסק-דין הצהרתי לפיו היא גוף ציבורי הממלא תפקידים ציבוריים על-פי דין, כהגדרת מונח זה בסע' 23 (1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 (להלן: - "החוק"). מאחורי עתירתה זו עומד רצונה שייקבע שאין מניעה שמשרד הבטחון יעביר לה נתונים על נכי צה"ל המבוטחים אצלה (דהיינו, אם הם נכי צה"ל ומה סוג הפגיעה). המבקשת זקוקה לנתונים אלה כדי שיתאפשר לה לממש את זכותה לשיפוי בגין הוצאות שהוציאה עבור טיפולים רפואיים בנכים שמבוטחים אצלה. השיפוי מגיע לה, לטענתה, ממשרד הבטחון. המבקשת, המעוניינת בקבלת המידע המבוקש על-ידיה, נתקלת בקשיים בשל הוראות החוק הנ"ל, וכדי להתגבר על הקשיים שהחוק מציב, על המבקשת להכלל במסגרת ההגדרה בסע' 23 לחוק, המאפשרת לה לקבל מידע למרות קיומן של ההגבלות. ובמה דברים אמורים? חוק הגנת הפרטיות מגביל את אפשרויות העברת המידע, אך סע' 23ג לחוק מסייג את איסור העברת המידע במקרה של גופים ציבוריים - ומאפשר העברת מידע - אם מסירת המידע נעשית במסגרת הסמכויות והתפקידים של מוסר המידע והיא דרושה למטרת ביצוע חיקוק או מטרה אחרת. דהיינו, כדי שתוסר המגבלה, על המבקשת להכלל בטווח ההגדרה של גוף ציבורי כהגדרתו בסע' 23 (1) לחוק. 2. המחלוקת בין הצדדים היא, אם כך, מחלוקת משפטית של פרשנות סע' 23 לחוק; כשהמבקשת גורסת שהיא חוסה בצילו של סע' 23(1) לחוק והמשיבה אינה מסכימה עמה. סע' 23 מגדיר מהו "גוף ציבורי" - "(1) משרדי הממשלה ומוסדות מדינה אחרים, רשות מקומית וגוף אחר הממלא תפקידים ציבוריים על-פי דין". דהיינו, אם תצליח המבקשת לשכנע שהיא גוף הממלא תפקידים ציבוריים על-פי דין, תוכל היא להנות מהסייג הקבוע בסע' 23ג לחוק. בדרך להכרעה בשאלה האמורה, עלי להתייחס, בראש וראשונה, לסע' 23(2) לחוק. סעיף זה מכליל בגדר הגדרת גוף ציבורי גם "גוף ששר המשפטים קבע בצו, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ובלבד שבצו ייקבעו סוגי המידע והידיעות שהגוף יהיה רשאי למסור ולקבל". עיון בצו הגנת הפרטיות (קביעת גופים ציבוריים) התשמ"ו - 1986 (להלן: - "הצו") מעלה שהמבקשת אכן כלולה בו. הצו מפרט גופים העונים להגדרת החוק, ורשאים לקבל מידע וידיעות לפי הפירוט בצו. המבקשת, כקופת חולים, מוגדרת כגוף ציבורי על-פי דין, ומפורטים בצו הנושאים בהם זכאית היא לקבל מידע: מידע על מצבו הבריאותי של אדם לצורך הטיפול בו; רשימות מהמוסד לביטוח לאומי, ולגבי מי שנפגע בתאונת דרכים, פעולת איבה או תאונת עבודה - זכאית היא לקבל גם פרטים נוספים כמו: תאריך ומקום הפגיעה, סוג הפגיעה, ופרטי כלי הרכב, הנהגים והמבטחים. הצו אינו נוקב ואינו מזכיר זכאות של המבקשת לקבלת פרטים על נכי צה"ל המבוטחים אצלה. לטענת ב"כ המשיבה, אין מדובר בהשמטה מקרית אלא בחסר מכוון. לדבריה, בתהליך ניסוח טיוטות תיקון הצו, ביקשה המבקשת לכלול בו גם מידע לגבי פגיעות שארעו עקב השירות הצבאי, המשיבה התנגדה לכך - והדרישה לא התקבלה. כלומר, המבקשת כלולה בצו ורשאית לקבל המידע המפורט בו, אך במידע המפורט - אין די, ולכן, שבה ועולה השאלה אם ניתן לראות במבקשת "גוף אחר הממלא תפקידים ציבוריים על-פי דין" כהגדרת סע' 23 (1). שאלה זו עולה ביתר שאת, לנוכח העובדה שהמבקשת כלולה בסע' 23 (2) ויש ליתן את הדעת לטענת המשיבה לפיה מעצם הכללת המבקשת בסע' 23 (2) ובצו - ניתן ללמוד שאין היא עונה להגדרת סע' 23 (1), שהרי המחוקק אינו משחית מילותיו לריק. ואם היה סבור שהמבקשת עונה להגדרת סע' 23 (1) לחוק, לא היה טורח וכולל אותה ואת פרטי המידע, המותרים להעברה, במפורש בסע' 23 (2). טענה זו הגיונית היא וסבירה. כנגד טענה זו טוען ב"כ המבקשת, שמועד הוצאת הצו (בשנת 1986) חל טרם חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994 (להלן: - "חוק הבריאות"), ומרגע חקיקת חוק הבריאות, שונה מעמדה המשפטי של המבקשת, והיא ממלאת תפקידה על-פי דין, ופועלת כיום אך ורק בדלת אמות הוראות חוק הבריאות ולהן היא כפופה. אלא שמנגד נטען ע"י ב"כ המשיבה, שהמבקשת הוכללה בסע' 23 (2) לאחר שנדחתה טענתה שהיא כלולה בסע' 23 (1), והצו הורחב בשנת 2000 (ק"ת 6052 מיום 28.8.00) זמן רב לאחר חקיקת חוק הבריאות. עדיפה בעיני עמדת המשיבה בענין זה. סבורה אני שהמבקשת לא היתה נכללת בסע' 23 (2) לחוק, אם היתה היא גוף ציבורי הממלא תפקידיו על-פי דין, שהרי לא היה בכך כל צורך. המבקשת לא היתה עומדת על הכללתה בסע' 23(2) שכן בהכללה זו יש משום הגבלה וצמצום המידע המותר בהעברה רק לנושאים הספציפיים הכלולים בסע' 23 (2), בעוד שלפי סעיף 23 (1) אין הגבלה כלל. בעת שדרשה המבקשת להכלל בצו - לא סברה היא, שהיא עונה על הגדרת סע' 23 (1), וזאת, כאמור, זמן רב לאחר חקיקת חוק הבריאות. כיום, בחוכמה שלאחר מעשה, מעלה המבקשת את הטענה שהינה כלולה בסע' 23(1) אך בעבר, ועד לא מזמן, היא עצמה לא סברה כך. מהמקובץ עד כה עולה המסקנה - שמעצם הכללת המבקשת בצו לפי סע' 23 (2) ניתן ללמוד שהיא אינה כלולה בהגדרה המופיעה בסע' 23 (1), ודין עתירתה להדחות. אך לא בשל כך בלבד. 3. א. עמדת המבקשת הינה, כאמור, שהיא גוף ציבורי הממלא תפקיד על-פי דין, וזאת בשל קיומם של חוק הבריאות הנ"ל וחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 (להלן: - "חוק הנכים"). מכח חוקים אלה, מחוייבת היא ליתן שירותי בריאות לנכי צה"ל שדרגת נכותם 0-19 אחוזים, ומעבר לכך חייב בכך משרד הבטחון, אלא שמשמגיע נכה צה"ל בעל נכות העולה על 19% ומקבל טיפול אצל המבקשת, אין באפשרות המבקשת לדעת זאת, וכדי לקבל שיפוי מהמשיב על הטיפול שנותנת היא לנכה זה ושאמור להיות ממומן ע"י המשיב - עליה לדעת מי ממטופליה הוא נכה צה"ל. חוק הבריאות קובע בסע' 3(א): "כל תושב זכאי לשירותי בריאות לפי חוק זה, אלא אם כן הוא זכאי להם מכוח חיקוק אחר". חוק הנכים בסע' 43 מסדיר את מימון הטיפול לנכים בעלי נכות הפחותה מ-19%, וממנו עולה האמור לעיל; כשביחד עם סע' 22 לחוק הבריאות - זכאית המבקשת לשיפוי ממשרד הבטחון. מהאמור לעיל עולה שחבות המבקשת במתן טיפול רפואי אכן קבועה בחוק, ויחד עם זאת, קבועה בחוק זכותה לקבל שיפוי ממשרד הבטחון, בגין טיפול רפואי אותו היא נותנת לנכי צה"ל ששיעור נכותם עולה על 19%, ולצורך כך - עליה לדעת מי ממטופליה הינו נכה צה"ל העונה להגדרה האמורה. ב. המבקשת הינה קופת חולים כהגדרתה לפי חוק הבריאות, וכטענת המשיבה, חוק הבריאות לא שינה את מעמדה של המבקשת. עסקינן בגוף, שאינו גוף ציבורי במובן המלא של המילה - המעניק שירותי בריאות לציבור המבוטחים. מכח חוק הבריאות נגבים דמי הביטוח במישרין ע"י המדינה, אך אין במנגנון זה כדי לשנות את מעמדה. המבקשת פועלת בתחום המשפט הפרטי - יחסיה עם מבוטחיה מוסדרים במסגרת תקנון המהווה חוזה - ועליה לפעול, ככל גוף אחר, על-פי הוראות כל דין. ג. הפסיקה נדרשה לפרשנות המונחים הנ"ל במספר פסקי-דין: בבג"צ 6658/02 ד"ר משה נילי נ' שירותי בריאות כללית ואח', הוא פסק הדין האחרון בסוגיה זו, התבקש בית המשפט העליון להורות על ביטול דו"ח ועדה שהוקמה ע"י המבקשת (היא המשיבה 1 שם) לבדיקת נסיבות ארוע בו היה מעורב כרופא. בית המשפט העליון דחה את עתירתו על הסף וקבע: "המשיבות 1-2 אינן ממלאות תפקיד ציבורי על-פי דין כמובנו בסע' 15 (ד) לחוק יסוד: השפיטה". העותר הופנה לערכאות המוסמכות לדון בסכסוך זה המצוי בתחום המשפט הפרטי (בית הדין לעבודה או בית המשפט המחוזי). סע' 15(ד) לחוק יסוד: השפיטה מעניק לבג"צ סמכות לתת צווים לגופים שונים, ובין היתר, לגופים הממלאים תפקידים ציבוריים על-פי דין, ניסוח דומה לזה המופיע בסע' 23 (1) לחוק וכן בסע' 2 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000. פסק הדין בענין ד"ר נילי ניתן בשנת 2003 בעתירה שהוגשה בשנת 2002 לגבי אירועים משנת 2002 - דהיינו, פסק הדין ניתן הן לאחר חוק הבריאות והן לאחר חוק בתי משפט לעניינים מנהליים - ובכל זאת קבע באופן נחרץ שאין לראות במבקשת גוף הממלא תפקיד ציבורי על-פי דין. אין ספק שהמבקשת ממלאת תפקידיה על-פי דין. מרבית הגופים והאנשים ממלאים תפקידיהם על-פי דין. חוק הבריאות הינו אחד החוקים המסדירים פעילויות והתנהגויות של תאגידים ופרטים במדינה מתוקנת. אין גם ספק שהמבקשת היא גוף ציבורי - מבחינה חברתית ולאומית, כפי שאף נקבע בבג"צ 6845/00 איתנה ניב נ' ביה"ד הארצי לעבודה. אלא שאין בכך, לדעת ב"כ המשיבה, כדי להפוך את המבקשת לגוף הממלא תפקיד ציבורי על-פי דין כמשמעות מונח זה בחוקים השונים, ובעיקר בחוק הנ"ל, שהרי תפקודה של המבקשת היה ונותר בתחום המשפט הפרטי, פרט להיבטים מסויימים בהם מוחלים עליה במכוון ובמפורש עקרונות הלקוחים מהמשפט הציבורי. בבג"צ 160/72 אחים שרבט - חברה לבנין בע"מ נ' האגודה למען הזקן באיזורי העמקים, פד"י כז (1) 620 נדרש בית המשפט העליון לפרשנות המונח "גוף הממלא תפקיד ציבורי על-פי דין". השופט אלון (בעמ' 624) קבע שסמכות בג"צ מותנית בקיום שני יסודות: האחד - תפקיד ציבורי. השני - שהתפקיד יהיה על-פי דין, מכח סמכות שניתנה ע"י החוק. הגוף, כך נקבע, אינו חייב להיות יציר כפי החוק ויכול להיות גוף שכינונו, קיומו ופעילותו הם על-פי המשפט הפרטי - "אך אם יוטל עליו תפקיד בעל אופי ציבורי על-פי דין, כי אז בקשר למילוי תפקיד מיוחד זה - הוא יהיה נתון למרותו של בית משפט זה". כאמור, בג"צ, בענין ד"ר נילי, הגיע למסקנה, באופן ספציפי, לגבי המבקשת, שהיא אינה עונה להגדרה המצויה בסעיף 15(ד) לחוק יסוד: השפיטה. שם כאמור, נדונה סמכות בג"צ ליתן צווים לגופים שונים, ואף על פי כן, ננקטה פרשנות מצמצמת המוציאה את המבקשת מגדר גוף הממלא תפקיד ציבורי על-פי דין. פרשנות זו יפה מקל וחומר, כשעוסקים בפרשנות הביטוי בחוק הגנת הפרטיות, ביחס לחריג המאפשר פגיעה בפרט (סעיף 23(1)). בעניינינו יש לנקוט בפרשנות מצמצמת, שאינה מחילה את חריג העברת המידע בין גופים ציבוריים, על המבקשת, בשל כך שאינה ממלאת "תפקיד ציבורי על-פי דין", במשמעותו על פי חוק הגנת הפרטיות. גם האמור בבג"צ 4212/91 המוסד החינוכי הממלכתי דתי על יסודי לבנות "בית רבקה" ואח' נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פד"י מז (2) 661, אינו מסייע בידי המבקשת. נאמר שוב ש-"לא הגוף הוא שצריך להיות יציר הדין, אלא התפקיד המוטל עליו צריך שיבוא מהדין". בפסק-דין זה מצטט השופט אלון את דבריו של השופט י. כהן בבג"צ 187/71 רמט בע"מ נ' החב' לשיקום הרובע היהודי פ"ד כו(1) 118, לפיהם אין להרחיב את סמכות בג"צ גם לגבי גופים שאין להם דבר עם הסמכות השלטונית רק בשל העובדה שהם ממלאים תפקידים ציבוריים שונים, כגון - קופות החולים. הפסיקה מכירה בקיומם של גופים דו-מהותיים כשמדובר בגוף שלטוני הפועל בתחום המשפט הפרטי או כשמדובר בגוף פרטי שיש לו סממנים ציבוריים - אך במקרים אלה - מקום ההתדיינות בבתי המשפט האזרחיים ולא בבג"צ. בעת"מ (חיפה) 413/02 השפלה - שירותי אמבולנסים בע"מ נ' שירותי בריאות כללית נקבע ע"י כב' השופט ד"ר ביין שהמבקשת היא רשות על-פי דין לענין סע' 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים. ד"ר ביין מנמק מסקנתו זו בעובדה שלאחר מתן פסק הדין בבג"צ 4212/91 נכנס לתוקף חוק הבריאות שהטיל על המבקשת חובות על-פי דין, והא ראיה שבחוק חובת מכרזים הוטלו על המבקשת חובות גם בתחום זה. 4. מסקירת הפסיקה האמורה עולה שפרט לפסק-דינו של כב' השופט ביין, אין למעשה מחלוקת בענין השאלה אם המבקשת יכולה להכלל בטווח ההגדרה של גוף ציבורי הממלא תפקידים על-פי דין. בענין נילי ניתנה מפורשות תשובה שלילית לשאלה זו, ומיתר פסקי הדין, ניתן להגיע למסקנה זו. בשולי הפסק אעיר, שלגופה של דרישת המבקשת (דהיינו, העברת פרטי נכי צה"ל המבוטחים אצל המבקשת)- אני מוצאת שהינה דרישה סבירה והגיונית- וראוי שיימצא לחסר האמור- פתרון חקיקתי. לפיכך, דין התובענה להדחות. המבקשת אינה זכאית לסעד ההצהרתי המבוקש על-ידיה, אך לא אעשה צו להוצאות. גוף ציבורי