פסק-דין 1. בפני עתירה שהגישה העותרת (להלן - העותרת) ושני ילדיה הקטינים (להלן - העותרים) נגד שר הפנים (להלן - המשיב). העותרת מבקשת כי המשיב ידון בבקשתה למתן מעמד של רשיון קבע בישראל במסגרת בקשה לרישום ילדים, בהתאם לתקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל ולא יתנה זאת בדרישה להגשת בקשה לאיחוד משפחות. עיקרי העובדות הצריכות לעניין 2. העותרת הינה תושבת ישראל מכח לידה בישראל ובעלת מעמד של רשיון קבע בישראל, בהתאם לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בשנת 1987 נישאה העותרת לאסמעיל גית המחזיק בתעודת זהות של האזור ומנישואים אלה נולדו לבני הזוג 5 ילדים, כולם נולדו בישראל. העותרים 2 ו-3 נרשמו באזור, לאחר לידתם. 3. במאי 2004 פנו העותרים למשיב בבקשה לרשום את עותרים 2 ו-3 במרשם האוכלוסין הישראלי (נספח ע/9 לעתירה). ביום 14.7.04 הודיע המשיב לעותרים כי החליט לדחות את בקשתם נוכח הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג-2003 (נספח ע/9 לעתירה). על החלטה זו הגישו העותרים את העתירה שבפני. עיקר טענות העותרים 4. העותרים טוענים כי נולדו בישראל ומרכז חייהם בישראל: החל מקבלת חיסונים בישראל ועד לימודים בישראל ומגורים בישראל ברציפות מיום לידתם ועד היום. לטענתם, המשיב לא בדק את בקשתם אלא דחה אותה על הסף. העותרים מכחישים כי הינם תושבי האזור, או כי יש להם זיקה כלשהי לאזור. העותרים מפנים לפסק הדין שניתן בעת"מ 822/02 לינה גושה ואח' נ' שר הפנים (מפי כב' השופט עדיאל), שם נקבע כי בהתאם לתקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, אין להתנות את רישומו של מי שנולד בישראל ואחד מהוריו תושב קבע בישראל, בדרישה להגיש בקשה לאיחוד משפחות. העותרים טוענים כי אינם תושבי האזור ולפיכך חוק הכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג 2003 אינו חל עליהם. לטענתם, המשיב כלל לא בדק טענה זו אלא הסתפק בעצם רישומם במרשם האוכלוסין של האזור כבסיס לדחיית בקשתם, מבלי לבדוק את הבקשה לגופה. העותרים טוענים כי הרישום באזור הינו רק ראיה לכאורה הניתנת לסתירה על ידי הבאת ראיות. לטענתם, מעולם לא היתה להם זיקה כלשהי לאזור, הם לא התגוררו שם והלכה למעשה הינם תושבי מדינת ישראל שקשרו גורלם בגורלה. עיקר טענות המשיב 5. המשיב טוען כי למרות שהעותרת ילדה את ילדיה בתחומי ישראל, אין מקום להחיל עליהם את תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, כאילו מדובר ברישום אוטומטי של מי שלא היה תושב הלכה למעשה, ערב הלידה או בסמוך לאחריה. המשיב טוען כי עותרים 2 ו-3 רכשו מעמד במקום אחר (באזור) ובקשה לאיחוד משפחות שהגישו בשנת 1994, סורבה על ידי המשיב בשנת 1997, בגלל אי הוכחת מרכז חיים. המשיב טוען כי כאשר לתושב קבע בישראל נולד ילד בתחומי מדינת ישראל, ולא התבקש רישומו בישראל אלא באזור, קיימת הצדקה לערוך בדיקה מעמיקה בעת קביעת מרכז חייו ומעמדו של הילד והורהו. לטענת המשיב, עצם פעולה זו של התושב שנישא לתושב השטחים, מקים חזקה בדבר ניהול מרכז חיי המשפחה מחוץ לישראל. המשיב טוען כי בדיקה שכזו נערכת במסגרת הליך של איחוד משפחות ולא במסגרת החלתה של תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, באופן אוטומטי. המשיב טוען כי על העותרים 2 ו-3 להגיש בקשה למתן מעמד בישראל מכח בקשה לאיחוד משפחות, אלא שבקשה מעין זו לא ניתן להגיש כיום, נוכח הוראת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003. המצב הנורמטיבי 6. חוק הכניסה לישראל תשי"ג-1952 (להלן - החוק), אינו מעניק זכות לישיבת קבע בישראל מ"כח לידה". על פי החוק, הסמכות להעניק רשיון לישיבת קבע בישראל למי שאינו אזרח ישראלי או בעל אשרה או תעודת עולה, מסורה לשר הפנים. מכח סמכות זו התקין שר הפנים את תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 (להלן - התקנות) הקובעת כדלקמן: "ילד שנולד בישראל ולא חל עליו סעיף 4 לחוק השבות, תש"י-1950, יהיה מעמדו בישראל כמעמד הוריו; לא היה להוריו מעמד אחד, יקבל הילד את המעמד של אביו או אפוטרופסו זולת אם ההורה השני מתנגד בכתב לכך; התנגד ההורה השני, יקבל הילד את המעמד של אחד מהוריו, כפי שיקבע השר". 7. תכלית תקנה 12 אינה להעניק מעמד בישראל מכח לידה אלא לשמור על שלמות התא המשפחתי ולמנוע נתק בין מעמדו של ההורה לבין ילדו שנולד בישראל (ראה בג"צ 979/99 פבאלואיה נ' שר הפנים, תק-על 99 (3) 108 מפי כב' השופטת ביניש). בתי המשפט חזרו וקבעו כי נוסח תקנה 12 לוקה בחסר והמליצו על תיקונו: "ראוי שהמשיב 1 יתן דעתו לאפשרות לתקן את נוסח התקנה, באופן שיהלום בצורה נאותה את עקרון השוויון ואף יבהיר במדויק את היקף התפרשותה של התקנה" (ראה פסקה 3 לפסה"ד בג"צ 979/99 הנ"ל). עד היום המשיב לא פעל לתיקונה של תקנה 12. 8. המשיב טוען כי נוכח העובדה שעותרים 2 ו-3 רשומים באזור ובקשה לאיחוד משפחות שהגישו בשנת 94 סורבה בשנת 97, עליהם להגיש בקשה לאיחוד משפחות. לטענתם, רק במסגרת הליך של איחוד משפחות נערכת בדיקה מעמיקה של מרכז החיים ולא במסגרת של תקנה 12. עמדה זו יש לחזור ולדחות. ראוי להדגיש כי מדובר בעמדה של הרשות שחזרה ונדחתה על ידי בתי המשפט ויש להצטער על כך שהמדינה אינה רואה עצמה חייבת לפעול על בסיס פסיקה סופית של בית המשפט המחוזי, עליה לא הוגש ערעור. 9. טענת המשיב לפיה די בעובדת רישומו של ילד במרשם האזור כדי לראותו כ"תושב האזור" כמשמעותו בחוק האזרחות (הוראת השעה), נדונה ונדחתה על ידי כב' השופט עדיאל בפסק דין בעת"מ (י-ם) 822/02 לינה גושה נ' מנהל הלשכה האזורית למנהל האוכלוסין (לא פורסם). מדובר במקרה הדומה בנסיבותיו למקרה שבפני. גם שם דחה המשיב, על הסף, בקשה לרישום ילדים בישראל רק בשל העובדה כי הם נרשמו במרשם האזור וגם שם הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחות עבור בעלה וילדיהם שנדחתה על בסיס מימצאי חקירה של המוסד לביטוח לאומי. וכך קבע בית המשפט בעניין זה: "אין חולק על כך שהעותרים רשומים במרשם האוכלוסין באזור. על פי סעיף 1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2002 (להלן חוק האזרחות והכניסה לישראל), מוגדר "תושב אזור" - לרבות מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור...". מהוראות ריבוי זו ("לרבות") ניתן להבין שההגדרה ודאי כוללת את מי שרשום במרשם האוכלוסין באזור. אך הוראה זו אינה קובעת מה דינו של מי שרשום במרשם האוכלוסין באזור, אך בפועל אינו מתגורר באזור. היא גם אינה קובעת שהרישום יוצר חזקה שאינה ניתנת לסתירה בדבר התושבות ומרכז החיים של מי שרשום במרשם האוכלוסין באזור. גם על פי חוק מרשם האוכלוסין הישראלי (סעיף 3 לחוק), הרישום הנו בגדר ראיה לכאורה, ולא בגדר ראיה חלוטה, לנכונות הפרטים הרשומים בו. גם המשיבים אינם טוענים אחרת, שכן הם מסתפקים בטיעון ש"ניתן להניח גם כיום, כי מרכז חייהם [של העותרים] הינו באזור, יחד עם אביהם". לאור אלה, לא אחרוג מהכלל שהרישום, בהעדר הוראת חוק ספציפית (כמו, למשל, רישום לגבי מקרקעין מוסדרים על פי סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969) מהווה אך ראיה לכאורה בדבר נכונותו ואין בו כדי למנוע מהעותרים להוכיח שהפרטים המופיעים בו אינם נכונים". ובהמשך: "אולם, לאור האמור לעיל, גישה זו אינה יכולה להתקבל. שכן, כאשר מדובר בילד שנולד בישראל ואחד מהוריו הוא תושב ישראל, קיימת בידו של הילד (בכפוף לשיקול דעתו של שר הפנים) הזכות להירשם במרשם האוכלוסין כתושב ישראל. אכן, כפי שנקבע בפסיקה, התקנה לא נועדה להקנות רישיון ישיבה מכוח לידה בלבד, ועל כן ניתן לדחות בקשה כזו אם מרכז חייו של הילד אינו בישראל. אלא שלא ניתן לדחות את הבקשה בהתבסס על נימוק זה בלא לבדוק את שאלת מרכז החיים של המבקש לגופה. לא ניתן גם לדרוש לצורך כך הגשת בקשה לאחמ"ש, שכן בקשה כזו יכול שתוגש רק על ידי תושב אזור, בעוד שטענת העותרים היא שהם אינם תושבי האזור. לשון אחר, הדרישה להגשת בקשת אחמ"ש יכול שתהא פועל יוצא מהקביעה כי העותרים הם תושבי האזור. אך לא ניתן להקדים את המאוחר ולהעמיד דרישה זו בטרם נבדקה שאלת מרכז החיים של העותרים לגופה" (עמ' 4 לפסק הדין). 10. לאחרונה ניתן פסק דין בעניין דומה על ידי כב' השופט נועם המכיל סקירה ממצה של המצב הנורמטיבי בסוגיה זו וחוזר וקובע את אותם העקרונות שנקבעו כבר על ידי כב' השופט עדיאל, בפרשת גושה (ראה עת"מ י-ם 387/04 עויסאת ואח' נ' משרד הפנים, טרם פורסם). כאמור, אין לקבל את עמדת המשיב שהחליט להתעלם מפסקי דין של בית משפט זה ולא לכבדם. זו דרישה בסיסית המצופה מכל אזרח ובוודאי שעל רשויות המדינה לגלות בעניין זה דוגמה ומופת. 11. הכרעת בית המשפט בפרשת גושה (כב' השופט עדיאל) נכונה ומקובלת עלי. אין מדובר ברישום אוטומטי של הילדים על פי תקנה 12 לתקנות כפי שטוען המשיב (סעיף 21 לכתב התשובה). כל שנפסק הוא שלא ניתן לדחות את הבקשה לרישום ילדים על הסף, בלא לבדוק את שאלת מרכז החיים של המבקש לגופה. לצורך כך אין לדרוש הגשת בקשה לאיחוד משפחות שכן בקשה כזו יכולה להיות מוגשת רק על ידי "תושב האזור" ואילו העותרים טוענים כי אינם "תושבי האזור". טענה זו יש לבחון לגופה ואין לחסום על הסף את הבקשה, רק בשל העובדה שהעותרים הקטינים רשומים באזור ולא לאפשר להם להוכיח כי מרכז חייהם בתחום ישראל, יחד עם אמם שהיא תושבת ישראל. 12. ב"כ המשיבים טענה עוד כי התנהגות העותרים לוקה בחוסר נקיון כפיים בכך שהם לא ציינו בעתירה כי הבקשה לאיחוד משפחות שהגישו בשנת 97 סורבה מהטעם שלא הוכח מרכז חייהם. טיעון זה יש לדחות. עובדה זו אינה מעידה על חוסר נקיון כפיים מצד העותרים ובוודאי שאין בכך כדי להצדיק דחיית עתירתם על הסף. 13. בקשת העותרת לרישום ילדיה נדחתה על הסף "בהתאם לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג-2003" (נספח ע/9 לעתירה), בלא שהתאפשר לעותרים 2-ו3 להוכיח כי מרכז חייהם בישראל, יחד עם אמם שהיא תושבת מדינת ישראל. עמדה זו אינה תואמת את הוראות החוק ופסיקת בתי המשפט ויש לדחותה שכן, רישומם של העותרים באזור יוצר ראיה לכאורה לנכונות הפרטים הרשומים בו, אך אינו חזקה חלוטה. לפיכך על המשיב לאפשר לעותרים להוכיח כי מרכז חייהם בתחום ישראל יחד עם אמם, תושבת ישראל. חסימת דרכם של העותרים על הסף והחלה אוטומטית של חוק האזרחות "הוראת שעה" על העותרים, אין לה בסיס בדין שכן אם יצליחו העותרים להוכיח כי מרכז חייהם בישראל יחד עם אמם, עומדת להם הזכות לרישום בישראל מכח תקנה 12. התוצאה היא שהנני מבטלת את החלטת המשיב הדוחה על הסף את הבקשה לרישום עותרים 2 ו-3 במרשם האוכלוסין. העתירה מתקבלת במובן זה שעל המשיב לבחון את הבקשה לרישום הילדים לגופה, לאחר שיתאפשר להם להוכיח את טענותיהם בדבר מרכז חיים בישראל, ובלא להתנות את הטיפול בבקשה זו בהגשת בקשה לאיחוד משפחות. לאור האמור בסעיפים 8-10 של פסק דין זה, אני מורה להעביר פסק דין זה לידיעת היועץ המשפטי לממשלה. המשיב יישא בהוצאות ובשכר טרחת העותרים בסכום של 7,500 ש"ח בערכם היום. קטיניםמשרד הפניםאיחוד משפחות