שימוש בדירה למטרת עסק בניגוד לחוזה בפני תביעה, אשר הוגשה ביום 15.7.99, לפינוי הנתבע, המחזיק כדייר מוגן בשתי יחידות נכס, הנמצאות זו מעל זו, כדלקמן: דירה בת שני חדרים, מטבח ושירותים, הנמצאת בקומה א' אשר בבית הנמצא ברח' יפו 107, חיפה, והידועה כחלקה 21 (להלן: "החלקה") בגוש 10830 (להלן: "הדירה" או "דירת המגורים"), ואשר נשכרה ע"י הנתבע, מעמידר, על פי חוזה שכירות מיום 1.2.1970 (להלן: "חוזה המגורים"). חנות בת חדר אחד בשטח 18.72 מ"ר ומחסן בשטח 12.39 מ"ר הנמצאים בקומת הקרקע אשר בבית הנמצא ברח' יפו 107, חיפה, והידוע כחלקה 21 בגוש 10830 (להלן: החנות), ואשר נשכרה ע"י הנתבע, מעמידר, על פי חוזה שכירות מיום 19.5.1970 (להלן: "חוזה החנות"), ובה מנהלים הנתבע ואשתו מעדניה בשם "מעדני עדנה". אין חולק כי התובעת 1 הינה הבעלים הרשום של 17/32 חלקים בחלקה, ואילו רשות הפיתוח הינה הבעלים הרשום של יתרת 15/32 החלקים, על פי נסח הרישום המצורף לתצהירו של מר פרייליך, אשר העיד מטעם התובעות. כן אין חולק כי ביום 29.7.94 רכשה התובעת 2 (להלן: "התובעת") מאת התובעת 1, את כל זכויותיה בחלקה. בגין הרכישה נרשמה, בפנקס רישום המקרקעין, הערת אזהרה לטובת התובעת 1, אך בעלותה במקרקעין טרם נרשמה. עד ליום 1.2.96 ניהלה עמידר לבדה את הנכסים הנ"ל, לרבות גביית דמי השכירות, ורק ממועד זה החלה התובעת 2 לגבות את דמי השכירות. התובעות, ולמעשה - התובעת 2 (להלן: "התובעת") דורשת פינויו של הנתבע הן מדירת המגורים והן מהחנות, על פי מספר עילות פינוי חלופיות, אשר מתקיימות, לטענתן, כדלקמן:- שימוש בדירה למטרת עסק - מעדניה, בניגוד לסעיף 4 לחוזה המגורים. עילה זו מיוחדת לדירה בלבד. כל שאר העילות משותפות הן לחנות והן לדירה. ביצוע שינוי בדירת המגורים ובחנות, ע"י פתיחת פתח בריצפת הדירה (היא תקרת החנות), דרכו מעבירים הנתבע ואשתו מזון מהדירה אל החנות, דבר המהווה שינוי במושכר, בניגוד לסעיף 5(ד) לחוזה המגורים ו- 5(ה) לחוזה החנות. ביצוע שינויים במושכר - נעילת חצר המושכר בשער חיצוני, התקנת שער פנימי, המחלק את החצר לשני חלקים, הקמת מחסן מקורה בפח גלי, בחצר המושכר ושימוש בחצר לאחסנת פריטים שונים, בניגוד לסעיף 5(ג) לחוזה הדירה ו- 5(ה) לחוזה החנות. ביצוע שינויים במושכר ע"י הצבת שלטי "מעדני עדנה", האחד - מעל מדרגות מתכת חיצוניות הנמצאות משמאל לכניסה לחנות, המובילות אל מושכר אחר, ואינן שייכות לדירה או לחנות, והשני - על הקיר החיצוני, הצפוני, של הדירה, והכל - בניגוד לסעיף 5(ד) לחוזה הדירה וסעיף 5(ה) לחוזה החנות. אי תשלום דמי שכירות שאינם במחלוקת. התובעות טוענות כי, למרות מכתבים רבים אשר נשלחו לנתבע, הוא לא תיקן את ההפרות הנ"ל, ולפיכך דורשות התובעות להורות על פינוי הנתבע, לצוות עליו לפנות את חפציו, לפרק את השער החיצוני וכן את השער הפנימי אשר התקין באמצע החצר, לפרק ולסלק את השלטים ולחייבו בתשלום דמי שכירות ושכר ראוי בגין תפיסת החצר. כנגד הטענות הנ"ל טוען הנתבע כדלקמן; הוא משתמש בדירה למגורים בלבד. הוא לא פתח את הפתח בין הדירה לחנות. פתח זה היה קיים בעת שהוא קיבל את החזקה בנכסים. שערי הכניסה לחצר היו מותקנים עוד לפני שהוא שכר את הדירה. המחסן היה קיים עוד לפני ששכר את הדירה, וכל שעשה הנתבע הוא החלפת דלתו, אשר היתה דלת עץ, בדלת מתכת. הסכמתה בשתיקה של עמידר מונעת מהתובעות לטעון כנגד השימוש אשר עושה הנתבע במחסן. הצבת חפצים בחצר הינה שימוש רגיל בחצר, והדרישה לפנותו בשל כך נגועה, גם היא בחוסר תום לב. במקום בו מותקנים שני השלטים היו כבר שלטים בעת שהנתבע קיבל חזקה בשני הנכסים. השלטים הוצבו באישור עמידר, אשר ניהלה, בזמנו את הבנין. אי נקיטת צעדים במשך השנים הרבות בהן השלטים נמצאים במקום, מעידה על הסכמה להצבתם שם, מה עוד שהשלטים הוצבו עוד לפני בעלות התובעות בנכסים ולכן אין להן עילת תביעה בגינם. התביעה להסרת השלטים הינה תביעה הנגועה בחוסר תום לב. הוא היה נכון, כל העת לשלם את דמי השכירות, אולם, החל מחודש יולי 1996, סירבו התובעות לקבלם ממנו. מטעם התובעות העידו הגב' מוניקה רושיאנו מטעם עמידר, אשר באמצעותה הוגשו מסמכים שונים מתיק עמידר הרלבנטי לעניננו, מר פרייליך, שהינו מנהל התובעת 2 (להלן: "מר פרייליך") ועו"ד הגב' רות שניאור, אשתו של ב"כ התובעות (להלן: "גב' שניאור") אשר העידה על ביקוריה במעדניה. מטעם הנתבע העיד הנתבע בלבד. אבחן את הראיות לגבי כל אחת ואחת מעילות הפינוי הנטענות, ואת המסקנות העולות מהן, אולם בטרם אעשה כך, אסיר מעל דרכנו שני מכשולים ראייתיים; ב"כ התובעות צירף לסיכומיו תרשים הבא להמחיש, לדבריו, את עדותה של גב' שניאור, בצורה גרפית, ובצדק התנגד לכך ב"כ הנתבע בסיכומיו. אמנם, טרח ב"כ התובעות וציין כי אין הוא מצרף את התרשים כראיה, אולם, גם כך, אין דרך זו נכונה. ממה נפשך - אם יש צורך בתרשים, היה מקום להציגו בעת עדותה של הגב' שניאור, ואם אין צורך בו, לא היה מקום לצרפו לסיכומים. לפיכך אתעלם מהתרשים. כן אינני מקבלת טענת ב"כ התובעות לפיה התקבל דוח שמאי, אשר ביקר מטעם התובעת 1 בנכס, כראיה בתיק. לתצהירו של פרייליך צורף חלק ממסמך הנראה להיות דוח שמאי כאמור, אולם לא היו על המסמך פרטים מהותיים כגון תאריך או חתימה, וב"כ התובעות הצהיר כי אין בכוונתו להביא את השמאי להעיד. ב"כ הנתבע התנגד לקבלת המסמך כראיה, ללא העדת עורכו, והתנגדותו התקבלה. כמו כן התקבלה טענתו כי הרשום בתצהירו של פרייליך באשר לאמור במסמך (סעיף 3.5 לתצהיר) יימחק, בהיותו עדות שמיעה וטענתו התקבלה. אמנם, במהלך חקירתו של מר פרייליך ביקש ב"כ הנתבע כי יוצג בפניו הדוח במלואו, ואכן כך עשה מר פרייליך, ולב"כ הנתבע נמסר עותק הדוח, אולם הוא לא ביקש להגישו כמוצג בתיק, ואף ב"כ התובע לא ביקש לעשות כן בחקירה החוזרת. לפיכך המסמך לא הוגש לתיק ביהמ"ש, לא סומן כמוצג, ואין הוא מהווה ראיה בתיק. בפרוטוקול נרשם, אמנם, מפי מר פרייליך, המשפט "לבקשתך אני מציג את חוות דעת השמאי" אולם אין הדבר מעיד על הגשת הדוח כמוצג, אלא על הצגתו בפני ב"כ הנתבע. וכעת - אל עילות הפינוי הנטענות; שימוש בדירה שלא למטרת מגורים - הנתבע לא סתר את טענת ב"כ התובעות כי עמידר לא הסכימה שהדירה תשמש כבית עסק, כפי העולה ממוצג ת/ 22. למעשה, הנתבע אינו חולק על כך, אלא שהוא טוען בתוקף כי הדירה לא שימשה מעולם ואינה משמשת גם היום, כבית עסק, וכי תמיד שימשה למגורים בלבד. גב' שניאור העידה כי בין השנים 1990 ו- 1996 היתה מבקרת, לעיתים במעדניה, אשר התנהלה, באותה תקופה, בדירת המגורים. עדותה של הגב' שניאור בענין זה היתה אמינה עלי וניכר היה עליה שהיא מעידה רק דברים הזכורים לה לאשורם. צודק ב"כ הנתבע בטענתו בסיכומיו כי היו בעדותה, של גב' שניאור "חסרים והסתייגויות", אולם אלה נבעו מכך שהגב' שניאור, נהגה באחריות ובזהירות, העידה רק דברים אשר היו זכורים לה בוודאות, ולא "השלימה" את זכרונה בניחושים או השערות. מתוך עדותה של הגב' שניאור ניתן לקבוע בוודאות כי בין השנים 1990 ו- 1996 (השנים אשר בהן נהגה הגב' שניאור לקנות במעדנייה), היתה המעדנייה ממוקמת בקומה העליונה, דהיינו - בדירת המגורים. גם כאשר באים לקחת הזמנה ניתן לראות אם מדובר בדירת מגורים או בית עסק, ואין צורך, לשם כך, לשהות במקום זמן רב מכך. ב"כ התובעות מצביע על מספר מסמכים, אשר הוגשו לביהמ"ש מתיק עמידר, בהסכמת הצדדים, ואשר מהם עולה, לטענתו, כי הנתבע התכוון, כבר בעת ששכר את הדירה, להשתמש בה למטרה עסקית, וכי אף עשה כך, במהלך השנים. כבר בהצהרת הדייר של הנתבע מיום 4.1.97, הנוגעת לשכירת דירת המגורים (ת/5), ואשר בה לא מולא החלק המתייחס לבית עסק, הוסיף הנתבע, בכתב יד, מתחת להתחייבותו הכספית "בתור מחסן להלבשה". כשבועיים אח"כ חתם הנתבע על הצהרה לפיה הוא חוזר בו מההצהרה הנ"ל, ובכוונתו לקבל את המושכר רק למגורים. הנתבע התחייב כי אם יחליט לעשות עסק במושכר, ישלם דמי שכירות על פי עסק (מוצג ת/ 6). בשני רישומים של ביקור נציג עמידר בדירה, משנים 1993 ו- 1994 נרשם כי המקום משמש להכנת מוצרי מזון (מוצגים ת/ 11 ו- ת/ 12). אילו היו מסמכים אלה עומדים בפני עצמם הרי, למרות שמדובר ברשומות מוסדיות לא היה די במשקלן כדי לבסס עליהם ממצא, וזאת - מאחר שנציגי עמידר אשר ערכו את הדוחות לא הובאו להעיד. אולם מאחר שהוסכם על קבלתן בכפוף למשקלן, ולאור היותן רישומים נייטראליים של נציגי עמידר, הנערכים, כדבר שבשיגרה, ניתן לראות בהן תמיכה בעדותה של הגב' שניאור, לאשר התרחש בדירה בשנים אלה. לתצהירו של מר פרייליך צורפו תמונות של השער החיצוני, בהן ניתן לראות בבירור כי השער נעול במנעול חיצוני. עובדה זו אינה מוכחשת ע"י הנתבע, אלא שטענתו הינה כי, מאחר שפרצו אליהם 3 פעמים נעלו את השער במנעול. לשאלה מדוע המנעול ננעל מבחוץ דווקא, נעילה אשר אופיינית לבית עסק ולא לבית מגורים, השיב הנתבע כי אשתו נועלת את השער מבחוץ כאשר היא הולכת לבקר את ילדיהם, או כאשר היא לנה מחוץ לבית והוא נשאר בבית. הסבר זה אינו מתקבל, כלל, על הדעת, ואינני מאמינה לדבריו של הנתבע. שום אדם בר-דעת אינו מסכים כי ינעלוהו על מנעול אשר ניתן לפתחו רק מבחוץ, שמא יהיה עליו לצאת ולא יוכל. העובדה כי נעילת השערים קיימת עד היום הוכחה בעדותו של מר פרייליך, אשר ביקר במקום, ואף לא הוכחשה ע"י הנתבע. עובדה זו מוכיחה כי, גם היום, הדירה אינה משמשת למגורים, שכן, כאמור, אין דרכם של הבריות להסכים כי ינעלו אותם מבחוץ, בעת שהם דרים בבית, כך שאין הם יכולים לצאת ולבוא כרצונם, ותלויים הם בחסדו של אחר. בנוסף - הוברר בחקירתו הנגדית של הנתבע, כי לנתבע דירות במקומות אחרים בתל-אביב. האחת - ברח' אלנבי 68א', כאשר מספר הטלפון בדירה זו רשום בספר הטלפונים (מוצג ת/ 33) על שם הנתבע, והנתבע עצמו אף ציין מספר טלפון זה במכתב מיום 4.3.96, אשר הוא עצמו כתב לב"כ התובעות (נספח ה' לתצהירו של מר פרייליך), כמספר הטלפון בביתו. כמו כן ציין הנתבע עצמו, את הכתובת של רח' אלנבי 68א', ככתובתו הוא, כאשר ערך את החוזה לרכישת דירתו אשר ברח' הבסטיליה 7 (נספח א' לתצהיר הנתבע), חוזה אשר נערך ביום 26.8.98. אילו היה הנתבע מתגורר בדירת המגורים, אין כל ספק שהיה מציין בחוזה רכישת הדירה ברח' הבסטיליה כי כתובת הקונים הינה רח' יפו 107, והיה מציין במכתבו הנ"ל את מספר הטלפון ברח' יפו 107, ולא ברח' אלנבי. הרישומים הנ"ל, אשר נערכו ע"י הנתבע עצמו, מעידים כאלף עדים כי גרסתו של הנתבע לפיה הוא גר בדירת המגורים איננה אמת. הסברו המגומגם של הנתבע לפיו, מאחר שהוא מסוכסך עם אשתו, הוא נשאר לגור בדירת המגורים ואילו אשתו גרה בדירות האחרות, אינו אמין עלי כלל ועיקר, ואינו מתיישב עם עובדת רכישת הדירות האחרות, על ידו ועל ידי אשתו יחדיו. עוד יש לציין כי הנתבע הרבה לסתור עצמו, ומסר גרסה מעורפלת ביותר, בכל הנוגע לשאלה היכן הוא ו/או אשתו גרו, ודי לעיין, לצורך כך באמור בעמ' 22 לפרוטוקול שו' 15-31 ובעמ' 23 שו' 1-4. כמו כן סותרות תשובותיו, בענין זה, בעדותו, את תשובותיו לשאלון (מוצגים ת/ 31 ו- ת/ 32). בנוסף, הנתבע לא טרח להביא כל עד נוסף מטעמו, למרות שיכול היה להביא, לפחות, את אשתו ואת בנו אשר מנהלים את המעדנייה, ועובדה זו פועלת לרעתו. צודק ב"כ התובעות בהצביעו, בענין זה, גם על הפרש הזמנים בין מועד מסירת הדירה ברח' הבסטיליה, על פי החוזה (יוני 1999) לבין טענתו של הנתבע כי ניתן היה לגור בדירה זו רק לאחר סיום השיפוצים, אשר הסתיימו באפריל 2001, ובטענתו כי מדובר בשיפוצים שנערכו בפרק זמן ארוך, אשר אינו מתקבל על הדעת, מה גם שהוא סותר את דבריו של הנתבע בעדותו, לפיהם החלו לגור בדירה זו לפני יותר משנתיים. כן צודק הוא בהצביעו על הכזב הנובע מכך בתשובתו של הנתבע לשאלון, לפיה אין לו שני מקומות מגורים. מסכימה אני עם טענת ב"כ הנתבע כי אין להרשות לתובעות להרחיב חזית לעילה של נטישת דירת המגורים, ונראה כי לא היתה כלל כוונה כזו מצד ב"כ התובעות. יחד עם זאת, יש בראיות על מגוריו של הנתבע במקומות אחרים כדי לסתור את דבריו לפיהם הוא גר בדירה, לפגום במהימנותו, ולחזק את הטענה כי בדירה נעשה שימוש שלא למגורים. משקלם המצטבר של הראיות וכן של הסתירות והפירכות בדברי הנתבע אינו מותיר מקום לספק כי הנתבע ואשתו אינם מתגוררים בדירת המגורים, ומשתמשים בה כבית עסק. לאור כל האמור לעיל, אינני מקבלת טענת ב"כ הנתבע כי יש ליתן משקל מכריע לאי הבאת החוקר הפרטי להעיד. אמנם, מר פרייליך העיד כי הם שכרו חוקר פרטי, אולם לא שמענו ממנו אם אותו חוקר ערך תצפיות, או איזה חומר, בדיוק הוא התבקש לאסוף, וב"כ הנתבע לא שאל את מר פרייליך שאלות אלה. לאור כך שבראיות אשר הביאה התובעת יש די על מנת לקבוע את אשר קבעתי, לא אוכל לאמר כי אי הבאת החוקר להעיד ממוטטת את ראיות התביעה. אני קובעת, איפוא, כי הוכח שהנתבע משתמש בדירה כבית עסק ולא כדירת מגורים. ודוק: קביעתי אינה מתיחסת רק לתקופה עליה העידה הגב' שניאור, אלא גם לתקופה שמאז 1996 ועד היום. טענת הנתבע כי בקבלה דמי שכירות ויתרה התובעת על ההפרה - התובעת רכשה את הזכויות בנכסים בשנת 1994, וקיבלה דמי שכירות עד יולי 1996. הנתבע טוען כי בכך השלימה התובעת עם ההפרות הנטענות, ואילו התובעת טוענת כי רק כאשר קיבלה, בתחילת 1996, את חוזי השכירות, רק אז התברר לה כי הדירה הושכרה למגורים בלבד, וכי השימוש אשר הנתבע עושה בה, כבית עסק, מהווה הפרה של חוזה השכירות. ב"כ הנתבע טוען כי אין לקבל את טענתו של מר פרייליך כי למד על השימוש החורג רק בתחילת 1996, ומפנה בין היתר לדוח השמאי אשר לא הוגש לביהמ"ש, ולדבריו של מר פרייליך כי, כאשר קיבל לידיו את חוזי השכירות לא הופתע משום דבר. לא אוכל לקבל טענה זו. ראשית - לא היה מקום לכך שב"כ הנתבע יעשה שימוש בדוח השמאי לאחר שהוא התנגד, בכל תוקף (ובצדק), להגשתו. לאחר שדוח השמאי לא התקבל כראיה שני הצדדים אינם יכולים להסתמך עליו. שנית - בין כך וכך טען מר פרייליך כי ידע על השימוש בדירה כבית עסק, אלא שהוא לא ידע כי חוזה השכירות מגביל את השימוש למגורים בלבד, עובדה אשר נודעה לו רק כאשר קיבל, בתחילת 1996, את חוזי השכירות. דבריו כי לא הופתע משום דבר התכוונו, בבירור, אל השימוש אשר נעשה במקום ולא אל תנאי החוזה. אני מקבלת את דברי מר פרייליך לפיהם הוברר לו כי השימוש בדירה כבית עסק מנוגד לחוזה השכירות, רק בתחילת 1996. כל עוד לא ידעה התובעת כי השימוש אשר עושה הנתבע בדירה מנוגד לחוזה השכירות אין לאמר כי ידעה שנעשה בדירה "שימוש חורג", ולפיכך גם אין לאמר כי קבלת דמי השכירות על ידה מהווים הסכמה לשימוש זה. ב"כ הנתבע טוען כי עדותה של הגב' שניאור מתייחסת לתקופה אשר עד סוף שנת 1995, ומאחר שהתובעת גבתה דמי שכירות עד לחודש יולי 1996, וציינה הסתייגותה לגביהם רק בתחילת 1996, הרי, גם אם הויתור אינו צופה פני העתיד, היא ויתרה בכך על הפרות העבר. לטענתו, מאחר שהתובעת לא הוכיחה כי, לאחר תום שנת 1995 השתמש הנתבע בדירה שלא למגורים, אין כל רלבנטיות לעדותה של הגב' שניאור, באשר היא מתייחסת לעבר, לתקופה בה גבתה התובעת 2 דמי שכירות, ואילו החל מתחילת 1996, ועד יולי 1996, תקופה אשר לגביה אין ראיה על הפרה, גבתה התובעת דמי שכירות. לאור קביעתי העובדתית כי, גם לאחר 1995, ולמעשה - עד היום משתמש הנתבע בדירה כמעדניה, דין טענה זו להידחות. אולם, גם אילו הייתי מקבלת טענתו של ב"כ הנתבע, לא הייתי קובעת כי, קבלת דמי שכירות במשך תקופה של חודש או חודשים, מהווה ויתור על טענה בגין הפרה, שכן כבר בפברואר 1996 הודיעה התובעת על קבלת דמי שכירות תוך שמירה על זכויותיה. פתיחת הפתח בריצפת הדירה (תקרת החנות) - בענין זה מסתמכות התובעות על עדותה של הגב' שניאור לפיה לא ראתה, בביקוריה בדירה, כל פתח, וכי, כאשר הנתבע ואשתו החלו להשתמש בחנות כמקום מכירה, רק אז ראתה שיש פתח בתקרת החנות, דרכו הם מורידים תוצרת מהדירה אשר מעליה. כמו כן מסתמכות התובעות על כך שבטרם שכר הנתבע את הדירה ואת החנות, היו שני נכסים אלה מושכרים לשני אנשים שונים, ובנוסף - על הסתירות אשר התגלו בדברי הנתבע בנוגע לפתח, כאשר בתצהירו אמר שהיה עליו ארון אשר הם סילקו ופעם אמר שלא היה ארון ולא זרקו כל ארון, בתצהירו אמר שהפתח היה סגור בלוח עץ, ובעדותו התכחש לכך ואמר שהפתח היה סגור בלוח מתכת. אכן, יש בסיס של ממש לסברה כי הנתבע הוא אשר פתח את הפתח, אולם לא אוכל לאמר כי די בראיות אשר הביאו התובעות כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהן בענין זה. העובדה שהגב' שניאור לא ראתה פתח איננה אומרת שהוא לא היה קיים, שכן הגב' שניאור לא חיפשה פתח ולא בדקה את כל שטח הרצפה. בנסיבות אלה, הגם שהסתירות בדבריו של הנתבע פוגמות קשות באמינותו, עדיין אין בהן כדי להשלים את החסר בראיות התובעות, במיוחד לאור כך שמר פרייליך העיד כי המפקח מטעם עמידר אמר לו שלא היה כל פתח ברצפה, וכי ראה תמונות, אולם המפקח לא הובא להעיד, ולא הוגשו כל תמונות. אין בטענה כי מר פרייליך אינו זוכר מיהו המפקח כדי לכפר על הפגם, כאשר לא הוצגה ראיה פוזיטיבית של ממש כי הנתבע הוא אשר פתח את הפתח. לפיכך אני קובעת כי לא הוכח שהנתבע הוא זה אשר פתח את הפתח האמור, ואין, איפוא, הפרה של תנאי השכירות בגין פרט זה. התקנת שערי הברזל, נעילת חצר המושכר ושימוש בלעדי בחצר - התמונות אשר צורפו לתצהירו של פרייליך, ואשר לא נסתרו, אינן משאירות מקום לספק כי קיימים במקום שערי ברזל, אולם התובעות לא הוכיחו מתי הותקנו או כי הנתבע הוא זה אשר התקינן. אמנם, התובעות הגישו תמונה המראה דלתות עץ (ת/ 28), ונטען כי היא צולמה בשנת 1995, וכי היא מראה את הפתח הנראה בתמונה כא/ 3, המצורפת לתצהירו של מר פרייליך, אולם צלם התמונה לא הובא להעיד, ומעיון בשתי התמונות נראה כי מדובר בשני פתחים שונים. שונה המצב לגבי סגירת שער הברזל באופן שאחרים לא יכולים להיכנס דרכו, והשימוש בחצר. כמות וסוג החפצים הנראים בתמונות אינם מותירים מקום לספק כי הנתבע עושה שימוש בחצר לצורך אחסון מסיבי של חפצים וציוד המשמשים את המעדניה. למעשה - גם הנתבע עצמו הודה בעדותו, כאשר שכח להיזהר בדבריו, או כאשר לא נותרה לו ברירה לאור העובדות הברורות, כי רק הוא ובני משפחתו יכולים להכנס לחצר, וכי אדם שאין לו מפתח לשער אינו יכול לעשות כן. על כך טוען ב"כ הנתבע כי הכניסה לדירות האחרות הינה מרחוב מאיר, ולכן החצר אינה שטח משותף לדיירים האחרים, וסגירת השער אינה פוגעת באיש. אינני יכולה לקבל טענה זו. העובדה שקיימת אפשרות כניסה ליחידות דיור אחרות אשר במבנה, מרחוב אחר, אינה נותנת לנתבע זכות לחסום כניסה או יציאה של המחזיקים ביחידות הדיור האחרות, לרח' יפו. גם דינה של הטענה כי הנתבע עדיין השאיר אפשרות מעבר בחצר, בין החפצים אשר איחסן שם וכי לאור מבנה החצר ממילא אין לדייר אחר ענין להשתמש בה, להידחות. הנתבע אינו יכול להחליט אם דייר אחר רוצה להשתמש בחצר אם לאו ואין לו כל זכות לאחסן בחצר חפצים, באופן מסיבי כפי הנראה בתמונות. מעשיו הנ"ל אכן מהווים שינוי בנכס ומפרים את סעיפים 5(ג) (ד) לחוזה המגורים ו- 5(ד) (ה) לחוזה החנות הקובעים, בין היתר, כי השוכר מתחייב: "לא להעמיד אופנים, ארגזים או מיטלטלין איזה שהם בחדר המדרגות ובמקומות המעבר...". השימוש במחסן - הנתבע אינו חולק על כך שהוא החליף את דלת העץ של המחסן בדלת ברזל, ועל כך שהוא עושה במחסן שימוש בלעדי, אולם, לדבריו, עשה זאת עוד בימיה של הבעלים הקודם של הנכס אשר לא התנגדה לכך, וכי גם עמידר לא התנגדה, וכי הסכמות אלה מונעות מהתובעות לטעון כי מדובר בהשתלטות ובהפרת ההסכמים. סעיף 5(ד) לחוזה המגורים וסעיף 5(ה) לחוזה החנות דורשים הסכמה בכתב של המשכיר לכל שינוי במושכר, ובכללו, כמובן, גם המחסן. לפיכך, אין כל משקל לטענת הנתבע כי ניתנה הסכמה בעל-פה, מה גם שמעבר לדבריו של הנתבע לא הובאה כל הוכחה להסכמה כזו. חובת ההוכחה כי היתה הסכמה הינה על הנתבע, ואינני מוכנה לקבל טענה על הסכמה בעל-פה כאשר מדובר בגב' אשר הלכה לעולמה. לגבי הסכמה מעמידר - לא רק שהנתבע לא הביא כל עדות על הסכמה שכזו, אלא שמכתב עמידר מיום 14.12.98, מוצג ת/ 23, סותר את טענת הנתבע. בהעדר הוכחה על הסכמה, ובהעדר הסכמה בכתב, כפי שדורשים הסעיפים הנ"ל, יש לקבוע כי בעשותו שינוי במחסן ובהשתמשו במחסן, שימוש בלעדי, הפר הנתבע את חוזי השכירות. אין כל ממש בטענת הנתבע כי, מאחר שהמחסן אינו נכלל בחוזי השכירות אין השימוש בו מהווה הפרתם. נהפוך הוא - אין חולק כי המחסן נמצא בחצר המושכרים אשר הושכרו לנתבע ע"י התובעות. לפיכך, המחסן מהווה חלק מחצר המושכר, ואם הנתבע משתמש במחסן, כאשר זה לא הושכר לו, בוודאי שיש לאמר כי הנתבע עושה שימוש בחצר בניגוד לחוזי השכירות, ובכך מפר אותם. בענין זה ראה: ת"א (חיפה) 9943/93 חנן מרום נ' אליהו דואק תק-מח 98(3) 367 עמ' 376בו השתלט הנתבע על מחסן ללא היתר, וביהמ"ש קבע כי, הגם שהמחסן לא הושכר לנתבע בשכירות מוגנת הרי התנהגותו ביחס למחסן מתיישבת עם התנהגותו המזלזלת בהתחייבויותיו כדייר מוגן בנכס אשר הושכר לו. בענין זה ובענין האמור בסעיף 12 לעיל, הערה נוספת - לאור סגירת השער והמחסן, ולאור כמות החפצים אשר מאחסן הנתבע בחצר, באופן שבקושי יש מעבר בה, יש לאמר כי אין כל אמת בהצהרותיו של הנתבע לפיהן הוא עושה בחצר שימוש רגיל וסביר וכי אינו עושה שימוש ייחודי בחצר ואינו מונע שימוש כזה מאחרים. הצהרות אלה נעשו, בבירור, שלא בתום לב, תוך שהנתבע יודע כי אין אמת בדבריו, והן משליכות גם על חוסר אמינותו הכללית של הנתבע, וחוסר יכולתו של ביהמ"ש ליתן אמון בדבריו, גם בנושאים אחרים הנדונים בתביעה זו. השלטים - התובעות טוענות כנגד שני שלטים של "מעדני עדנה", המפרסמים את המעדניה. האחד - מוצב בצמוד לגרם המדרגות, אשר ייקרא, בלשון סיכומי ב"כ הנתבע - "שלט המדרגות", והשני - מוצב מעל הכניסה לחנות - "שלט החנות". שלט המדרגות; אין חולק כי שלט המדרגות אינו נמצא על קיר של המושכר. ב"כ התובעות טוען כי בשל כך, ברור כי לא היתה לנתבע כל זכות להציבו, ואילו ב"כ הנתבע טוען כי דווקא בשל כך אין בהצבתו משום הפרה של תנאי השכירות ומפנה ללשון סעיף 5(ה) לחוזה החנות וסעיף 5(ד) לחוזה הדירה, המתייחסים, לטענתו, רק למושכר או לצמוד אליו, וטוען כי הצבה של שלטים במקום אחר אינה מהווה הפרה. לדבריו יש לפרש את הסעיף באופן דווקני, כנגד בעל הבית. קיים חוסר תום לב רב בטענתו זו של הנתבע, אשר הציב את השלט במקום בו אין לו כלל, גם לגרסתו, כל זכות להציבו. אכן, בדרך כלל, יש לפרש סעיפים בחוזים מסוג זה כאמור ע"י ב"כ הנתבע. אולם, בעניננו, הציב הנתבע את השלט "בצמוד למושכר" על קיר חיצוני של הבית בו נמצא המושכר. הקיר החיצוני אמנם אינו מושכר לנתבע, אולם הצבת השלט עליו היא הוספה בצמוד למושכר, הוספה האסורה על פי הסעיפים הנ"ל. בענין זה ראוי לפנות, שוב, אל ת"א (חיפה) 9943/93 הנ"ל, ואל הערת ביהמ"ש בנוגע למחסנים, הערה היפה גם לענין שלט המדרגות. מדובר בהפרה המקיימת, על פי החוזים, עילת פינוי אולם אבהיר כי אילו היתה הפרה זו עומדת לבדה, הרי למרות זלזול הנתבע בדרישת התובעת לסלק את השלט, לא הייתי סבורה שיש ליתן צו פינוי, והייתי מורה על תיקון ההפרה. לצערי אין זה המצב. שלט החנות; טענתו של הנתבע כי באותו מקום כבר היה שלט בעת ששכר את החנות, וכי הוא עצמו הציב את השלט "מעדני עדנה" לפני כעשור שנים, לא נסתרה. הנתבע טוען בדבר הסכמה מכללא, בשתיקה, של עמידר, הסכמה אשר יש לראותה כויתור על הטענה בדבר הפרה. טענת ויתור טוען הנתבע גם כלפי התובעות, וזאת - לאור עדותו של מר פרייליך לפיה הבחין בשלט עוד בשנת 1994, וכי כבר אז ראה בשלט הפרת הסכם. בטענתו זו של התובע יש ממש. אמנם, הפנייתו של ב"כ הנתבע אל ספרו של ד. בר-אופיר, לוקה בחסר, שכן המחבר מדגיש (בהסתמך על פסקי דין אנגליים אשר אומצו ע"י ביהמ"ש העליון) כי, על מנת שביהמ"ש יסיק ויתור, צריכה ההסכמה להשתרע על פני תקופה של שנים (20-30 שנה), ובעניננו לא מלאה תקופה זו. אולם מאחר שהתובעת לא התנגדה לשלט, ואף קיבלה דמי שכירות למרות הצבתו, ולמרות שעל פי דברי מר פרייליך ראתה בכך הפרה, לא הייתי רואה בכך הפרה ולא הייתי מורה על פינויו של הנתבע מהחנות בשל הצבת שלט החנות. אי תשלום דמי שכירות - מר פרייליך מודה בסעיך 13 לתצהירו כי, החל מחודש יולי 1996, סירבו התובעות לקבל מהנתבע את דמי השכירות, וזאת - כל עוד אין הוא מתקן את ההפרות הנ"ל. ביום 16.2.96 שלח ב"כ התובעות מכתב לנתבע בו הוא קובל על כך שהנתבע טרם שלח לו פירוט של השינויים במושכר אשר בוצעו על ידו, וציין כי, בינתיים, יתקבלו דמי השכירות, תוך שמירת זכויותיה של התובעת. ביום 4.3.96 השיב הנתבע וטען כי לא ביצע כל שינויים במושכר, פרט לציפוי קירות גבס והדבקת ריצוף, וביקש מסמך לתשלום שכה"ד. ביום 31.3.96 נשלח ע"י ב"כ התובעת, מכתב אל הנתבע בו צויין כי התובעת קיבלה מעמידר את חוזי השכירות והתברר לה מהם כי הדירה הושכרה למטרת מגורים ולא למטרת בית עסק, והתבקש הסבר לכך. שוב צויין כי דמי השכירות יתקבלו תוך שמירת זכויות התובעת. ביום 24.11.97, נשלח מכתב נוסף אל הנתבע (מוצג נ/ 1) ובו צויינו ההפרות הנטענות של השערים, המחסנים, ושלט המדרגות, וענין נוסף של כבל חשמל, אשר לא עלה בדיון. הנתבע נדרש לסלק את חפציו מהחצר, לפרק את השערים, ולסלק את השלט. ביום 18.12.97 נשלח מכתב לב"כ התובעות, ע"י ב"כ הנתבע, בו צויין כי בדירה השתמשו רק למגורים, כי הפתח ברצפה היה קיים מאז מחזיק הנתבע במושכר, כי השערים היו קיימים תמיד וכי השלטים ניתלו לפני 11 שנים. ביום 12.1.98 נשלח מכתב תשובה למכתב הנ"ל ובו התראה כי אם לא יתוקנו ההפרות תוגש תביעת פינוי. תביעת הפינוי הוגשה, כאמור, ביום 15.7.99, בה נדרש הנתבע, בין היתר, לשלם לתובעת את דמי השכירות המגיעים לה, תוך הדגשה כי קבלת דמי השכירות ייעשה תוך שמירת זכויותיהם של התובעות ותביעתן מביהמ"ש (סעיף 15 לתביעה). ביום 10.5.01, ניתן במסגרת תיק זה, פס"ד חלקי בהסכמה, המחייבת את הנתבע לשלם לתובעת דמי שכירות שאינם שנויים במחלוקת, בסך של 11,450 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.98. ביהמ"ש אישר לתובעת פיצול סעדים לתביעת דמי שכירות ראויים. מיד לאחר שניתן פסק הדין החלקי, ואושר פיצול הסעדים, ובאותה ישיבת בימ"ש ממש, ביקש ב"כ הנתבע לפרוש את הסכום שנפסק לתשלומים, וביקש שפסה"ד החלקי יבוטל בטענה כי, אם לא יבוטל, יהווה הדבר "מנוף לחץ" מצד התובעת על הנתבע. ביהמ"ש לא ביטל את פסק הדין החלקי והוא נשאר על כנו. לאור סירוב התובעת לפרוש את תשלום סכום פסה"ד, שולמו דמי השכירות, על פי פסק הדין החלקי, בחודש מאי 2001. אין חולק כי הנתבע שלח לתובעת, פעמיים, שיקים לתשלום שכ"ד ואלה הוחזרו לו ע"י התובעת. טענת ב"כ התובעות הינה כי הנתבע התחמק, במשך תקופה ארוכה, מלאמר מהם דמי השכירות אשר אין עליהם מחלוקת. אכן, יש ממש בטענה זו, אולם, לאחר שאין חולק כי עד לתחילת שנת 1996, עת הודיעו התובעות לנתבע כי הן מסרבות לקבל דמי שכירות, שילם הנתבע את דמי השכירות כסדרם ולאור המחלוקות אשר היו בין הצדדים, כפי שעולה מחלופת המכתבים, לאור הודעת התובעות הנ"ל, לאור השיקים אשר שלח הנתבע לתובעת כדמי שכירות, ואשר הוחזרו ע"י הנתבעת, וכן לאור תשלום דמי השכירות על פי פסק הדין החלקי, אין לאמר כי הנתבע סירב לשלם את דמי השכירות, ואין באי תשלומם על ידו, בתקופה הנ"ל, כדי להוות עילה לפינויו. לאחר שהסתיימו הראיות בתיק והוא נדחה לסיכומים בכתב, ביקש ב"כ התובעות לצרף, כראיה נוספת, תצהיר נוסף מטעם מר פרייליך, בו נטען כי הנתבע ממשיך באי תשלום דמי השכירות. לתצהיר צורף מכתב אשר נשלח אל הנתבע ביום 19.12.01, ובו דרישה לתשלום דמי שכירות, אשר טרם שולמו, לגבי שני הנכסים, לחודשים 11/01 ו- 12/01, בסך כולל של 702 ש"ח. לתצהיר הוסף, בכתב יד, סעיף בו נרשם כי דמי השכירות שולמו רק ביום החתימה על התצהיר - 23.12.01. ב"כ המשיב לא התנגד לצירוף התצהיר ונספחיו, וזאת - מבלי להסכים לתוכנם ובתנאי שתישמר זכותו להגיב עליהם בסיכומיו, וכך נעשה. אמנם, הנתבע אחר בתשלום דמי השכירות עבור חודש נובמבר 2001, אולם אין מדובר באיחור משמעותי, ואין ביהמ"ש מורה על פינוי דייר בשל איחור כה פעוט. דמי שימוש ראויים עבור השימוש בחצר והמחסן - לאור קביעתי לפיה עושה הנתבע שימוש ייחודי בחצר ובמחסן, שימוש אשר התובעת אינה מסכימה לו, ראוי היה, אמנם, כי הנתבע ישלם לה דמי שכירות ראויים בגין שימוש זה, אולם התובעת לא הביאה ראייה של ממש בדבר דמי השימוש הראויים ולא אוכל לסמוך, בענין זה, על האמור בתצהירו של מר פרייליך, אשר אינו יכול להיות מוחזק כמומחה לענין. פינוי הנתבע - בסעיף 10 לשני החוזים נקבע כי הפרת התנאים הנ"ל תקנה למשכיר זכות לדרוש פינויו של השוכר מהמושכר. לאור קביעתי כי הנתבע הפר את תנאי השכירות מספר הפרות - בשימושו בדירה למטרת עסק, בנעילת השערים ומניעת שימוש בחצר משאר הדיירים, בהנחת חפצים רבים במעבר אשר בחצר, תוך הפיכת החצר למחסן, בביצוע שינוי במחסן ובשימוש ייחודי בו, וכן בתליית שלט המדרגות, קמו לתובעות עילות פינוי אשר בגינן אני מורה על פינויו של הנתבע מהדירה ומהחנות. סעד מן הצדק - ב"כ הנתבע טען, בראשית סיכומיו, לסעד מן הצדק, ובגוף הסיכומים טען כי, לאור טיבן ואיכותן של טענות התובעות, לאור התנהגותן "הבזויה וחסרת תום הלב", כטענתו, לאור חוסר החומרה שבהפרות והשוואתן אל הנזק הרב אשר ייגרם לנתבע אם יינתן כנגדו צו פינוי, אשר משמעותו הינה סילוקו ממקור פרנסתו, הרי גם אם נעשתה הפרה כלשהי, יש להעניק לנתבע סעד מן הצדק. ב"כ התובעות טוען כי הנתבע אינו דובר אמת, וכי הצגתו את עצמו כנכה חסר כל אינה תואמת את האמת. לדבריו, אין להעניק סעד מן הצדק לנתבע, אשר הפר את חוזי השכירות ובין היתר השתלט על שטחי חצר בתקווה, כפי הנראה, להפיק מכך רווח בעתיד. בשקלו האם ליתן לדייר, אשר קמה כנגדו עילת פינוי, סעד מן הצדק, על ביהמ"ש לשקול ארבעה שיקולים, כדלקמן: משך ההפרה והאם היה רצון לתקנה. האם ההפרה תוקנה בפועל. התנהגות השוכר. מאזן האינטרסים. עוד נקבע כי, במיוחד כאשר מדובר באי תשלום דמי שכירות או עשיית שינויים במושכר, יש להקפיד יותר עם דייר של בית עסק מאשר עם דייר של דירת מגורים, וכן כי יש להיזהר מנטיה מופרזת לקולא. ראה: ע"א 88/81 וודאד אלסחורי ואח' נ' יוסף מזרחי פד"י לז' (3), 309, אליו הפנה ב"כ הנתבע. בעניננו, אחת מהיחידות הינה דירת מגורים, והאחרת - בית עסק. אתיחס לכל אחד מהשיקולים הנ"ל; לגבי הפרת מטרת השכירות, בכל הנוגע לדירת המגורים - מדובר בתקופת הפרה ארוכה ביותר. מעדות הגב' שניאור עולה כי כבר בשנת 1990 נוהלה המעדניה בדירה. גם לגבי נעילת שערי הברזל והשימוש בחצר ובמחסן - מהנתבע עצמו שמענו כי הוא משתמש במחסן ובחצר תקופה העולה על 10 שנים, וזו, בוודאי, תקופה ארוכה. לגבי השימוש בדירה שלא למטרת מגורים, נקבע על ידי כי ההפרה לא תוקנה, ולגבי נעילת השער והשימוש בחצר ובמחסן, מודה הנתבע עצמו כי ההפרות לא תוקנו, וכך המצב גם כיום. התנהגותו של הנתבע אינה מצדיקה מתן סעד מן הצדק. הנתבע ניסה לאחז את עיני התובעות וביהמ"ש בטענות חסרות שחר, תוך שהוא מכחיש הפרות ברורות, כגון מגוריו במקום אחר, עשיית שימוש בלעדי וייחודי בחצר ובמחסן, ועוד. מאזן האינטרסים - בשיקול זה יש להביא בחשבון, מחד, את חומרת תוצאת הפינוי לשוכר, ומאידך - את חומרת ההפרות והנזק אשר ייגרם למשכיר אם לא יינתן הצו. ביהמ"ש ייעתר לבקשה לסעד מן הצדק רק אם ישתכנע כי תוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן, על חומרת ההפרה. ראה: ת"א (חיפה) 9943/93 חנן מרום נ' אליהו דואק הנ"ל, ופסה"ד המצוטט שם. אין מדובר בהפרות טכניות, אלא בהפרות יסודיות ומהותיות ביותר, היורדות לשורשה של מטרת השכירות ולהיקף הנכס המושכר. גם אין מדובר בהפרה אחת, אלא במספר הפרות, אשר משקלן המצטבר רב ביותר, ומראה על אי כיבוד ההסכמים בשיטתיות ובעזות מצח. הנתבע שינה את מטרת השכירות בדירה והפכה לבית עסק, והוא מתמיד בשימוש זה לאורך שנים. בנוסף - השתלט הנתבע על כל שטח החצר והפך אותו ל"רכושו הפרטי", תוך שהוא מונע גישה ושימוש משאר הדיירים, ובמקביל - טען בכתב הגנתו ובתצהירו, בעזות מצח, כי אין הדבר כך. הנתבע גם לא שיכנע אותי כי מצבו הכלכלי כה קשה. הנתבע, אמנם, נכה, אולם לא הובאה כל ראיה כי אין הוא יכול לעבוד, בנכותו, וממילא את העסק מנהלים אשתו ובנו. מאחר שהנתבע עושה בדירה שימוש כבית עסק, הרי, בפועל, מדובר לא בדירת מגורים אלא בבית עסק. מאחר שמדובר בבית עסק, יכול הנתבע להעבירו למקום אחר, וגם אם ברור שישלם באותו מקום שכ"ד גבוה יותר, אין הנזק כה גדול ואין הדבר מצדיק, בנסיבות הענין, הענקת סעד מן הצדק. זאת ועוד - למרות טענותיו של הנתבע כי מצבו הכלכלי קשה, רכש הנתבע דירה ברח' הבסטיליה, דירה אשר לדבריו, עומדת ריקה, וממתינה לבואה של אשת הנתבע ללון בה, כאשר פורץ ריב בין בני הזוג. אדם אשר מצבו הכלכלי קשה, ולטענתו הוא גר במקום אחר (ברח' יפו 107, כביכול), טורח להשכיר דירה הנמצאת בבעלותו, ולא משאירה, למעשה, ללא שימוש. לנתבע דירת מגורים בבעלותו, ולא תחסר קורת גג מעל ראשו וראש בני משפחתו. מאידך - שוכנעתי כי השארת המצב הקיים תגרום לתובעת נזק רב. דווקא דבריו של ב"כ הנתבע בסיכומיו, לפיהם עלה מאד ערך הנכסים באזור, פועלים בענין זה נגדו, שכן הם מצביעים על הנזק הרב הנגרם לתובעת, תוך העובדה שהנתבע מנצל את הדירה שלא למטרה לה הושכרה לו, ועושה שימוש, על מנת להפיק רווח, בשטח החצר של הנכסים. הצדדים העלו, בסיכומיהם, מספר טענות נוספות, אשר לא ראיתי צורך לדון בהן, בין מאחר שהיו שוליות, ובין מאחר שהתשובות להן ברורות מאליהן. התוצאה - אני מורה לנתבע לפנות את דירת המגורים - דירה בת שני חדרים, מטבח ושירותים, הנמצאת בקומה א' אשר בבית הנמצא ברח' יפו 107, חיפה, והידועה כחלקה 21 בגוש 10830, ואשר נשכרה ע"י הנתבע, מעמידר, על פי חוזה שכירות מיום 1.2.1970, ולמסור אותה לידי התובעת כשהיא פנויה מכל חפץ ואדם. אני מורה לנתבע לפנות את החנות בת חדר אחד בשטח 18.72 מ"ר ומחסן בשטח 12.39 מ"ר הנמצאים בקומת הקרקע אשר בבית הנמצא ברח' יפו 107, חיפה, והידוע כחלקה 21 בגוש 10830, ואשר נשכרה ע"י הנתבע, מעמידר, על פי חוזה שכירות מיום 19.5.1970, ולמסור אותה לידי התובעת כשהיא פנויה מכל חפץ ואדם. אני מורה לנתבע לסלק את כל חפציו מהחצר של הבית הנמצא ברח' יפו 107, חיפה, והידוע כחלקה 21 בגוש 10830. ניתנן בזה אורכה לנתבע, לביצוע האמור בס"ק א' - ג' לעיל, עד ליום 30.6.2002, בכפוף לתשלום דמי השכירות עד למועד זה. אני מחייבת את הנתבע בתשלום הוצאות התובעות וכן שכ"ט בא כוחן בסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ, ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזהשימוש בדירה