א. מבוא   זוהי תביעה שהגישו התובעים נגד הנתבעת לתשלום פיצוי מוסכם בגין אי רישום הזכויות בדירה שרכשו התובעים מהנתבעת על שם התובעים בלשכת רישום המקרקעין, תשלום בגין ליקויי בניה, ופיצוי בגין עוגמת נפש ומניעת הנאה מהדירה בשל הליקויים בה. כמו כן, מבקשים התובעים לחייב את הנתבעת לבצע את רישום הדירה על שמם אצל רשם המקרקעין.   מנגד, הגישה הנתבעת תביעה שכנגד נגד התובעים לחייבם בתשלום עבור תיקון צו רישום בית משותף כך שתוצמד לדירת התובעים חניה בלתי מקורה, שהיא החניה שהתובעים שילמו תמורתה לנתבעת, במקום החניה המקורה הרשומה כיום כצמודה לדירתם. בנוסף, תובעת הנתבעת דמי שימוש ו/או שכר ראוי עבור השימוש שעשו התובעים בחניה המקורה, ותשלום בגין שינויים ותוספות שנשארו התובעים חייבים לנתבעת.   למען הנוחות, יכונו "התובעים" בשם זה גם בהתייחס לתביעה שכנגד, ו"הנתבעת" תכונה בשם זה אף היא בתביעה שכנגד.   ב. תמצית העובדות הצריכות לתובענה   ב.1. בתאריך 14.11.94 חתמו התובעים על הסכם מכר עם הנתבעת (להלן: "ההסכם"), לפיו רכשו התובעים מהנתבעת דירה בת 4 חדרים בקומה ד', בצירוף חדר על הגג וחניה בחצר הבית (להלן: "הדירה"), בבית משותף ברח' בן דוד 21 פ"ת.   הנתבעת היא זו שבנתה ומכרה את הדירה לתובעים.   ב.2. בסע' 11 להסכם (נספח ב' לתצהיר התובע-ת/1), התחייבה הנתבעת להעביר את הדירה על שם התובעים במשרד ספרי האחוזה "תוך 12 חודשים מיום רישום הבית כבית משותף ו/או תוך שנתיים מיום סיום פעולות הפרצלציה". עד היום - מאי 2003, טרם נרשמה הדירה על שם התובעים בלשכת רשם המקרקעין.   ב.3. הסיבה לאי רישום הדירה על שם התובעים הינה בגין מחלוקת בין הצדדים בשאלה איזו חניה מגיעה לתובעים. התובעים טענו כי מגיעה להם חניה מקורה, בעוד הנתבעת טענה כי מגיעה לתובעים חניה בלתי מקורה ועל התובעים לשלם סכום כסף נוסף עבור חניה מקורה.   ב.4. בתאריך מרץ 95 נמסרה החזקה בדירה לתובעים. בעת מסירת החזקה, הבניין עדיין לא הושלם והתובעים נכנסו, לבקשתם, להתגורר בדירה כשהם ראשוני הדיירים בבניין.   ב.5. בתאריך 23.2.01 נעשתה חוות דעת של מומחה פרטי מטעם התובעים, המהנדס מיכאל רוזנפלד, אשר ציין בחוות דעתו ליקויים שונים בבניית הדירה בסכום כולל של 43,690 ₪ (נספח ט' לתצהיר התובע-ת/1).   ב.6. מטעם בית המשפט מונה מומחה מוסכם, המהנדס מר צבי רון. המומחה הממונה קבע בחוות דעתו מיום 12.1.02 עלות תיקונים בגין ליקויי בניה בסכום של 18,650 ₪, בתוספת מע"מ, צמוד למדד תשומות הבניה מחודש 12/01 ובמידה והעבודות יבוצעו על ידי התובעים, תוספת של 30%.   ב.7. ארבע מחלוקות, איפוא, בין הצדדים:   האחת - החניה; האם רכשו התובעים חניה מקורה כטענתם, או חניה בלתי מקורה, כטענת הנתבעת. (כנגזרת ממחלוקת זו, האם מגיעים דמי שימוש מהתובעים לנתבעת בגין השימוש בחניה המקורה על ידם).   השניה - האם הפרה הנתבעת את ההסכם בכך שלא רשמה את הדירה על שם התובעים, כטענת התובעים, או שהיתה זכאית לעשות כן בעקבות חילוקי הדעות ביניהם והעדר הסכמה בעניין מהות החניה הצמודה לדירה.   השלישית-ליקויי הבניה הנטענים, וכן האם יש ליתן לתובעים את הפיצוי הכספי בגין כך, על פי קביעת המומחה, או שיש לאפשר לנתבעת לבצע את התיקונים בעצמה, כטענתה.   הרביעית- סכום החוב הנותר שהנתבעת טוענת לו, עבור שינויים ותוספות.   דיון   ג. החניה   ג.1. בזכרון הדברים עליו חתמו הצדדים ביום 1.6.94 (נספח א' לתצהיר התובע-ת/1), בטרם חתמו על ההסכם, הוגדרה הדירה כדלקמן: "דירה בת 4 חדרים בקומה ד' (4) הפונה לכוונים דרום-מערב וחניה בחצר צמודה לדירה, + גג וחדר + שירותים". החניה הוגדרה, איפוא, בזכרון הדברים: "חניה בחצר". לא נכתב "חניה מקורה".   ג.2. בהסכם שנחתם בין הצדדים ביום 14.11.94, נכתב במבוא, ב-"והואיל" השלישי, כי הממכר הוא הדירה "וחניה לרכב שתרשם על שם הקונה". החניה בהסכם הוגדרה, איפוא, "חניה" בלבד. גם כאן לא נכתב בהסכם "חניה מקורה".   ג.3. הנתבעת העידה מטעמה שני דיירים נוספים מאותו בניין שבו גרים התובעים, שאף להם מכרה הנתבעת דירות בבניין זה; מר דן סיון ומר אריה דוד.   מר דן סיון צירף לתצהירו (נ/12) את החוזה שנעשה בינו ובין הנתבעת ובו הוא רכש מהנתבעת דירה בת 4 חדרים בקומה ג' באותו בנין. בהסכם המכר של מר סיון נרשם לגבי החניה: "וחניה לרכב בחצר הבנין שתרשם על שם הקונה".   מר סיון העיד כי בעת המו"מ לקראת חתימת זכרון הדברים והחוזה נאמר לו על ידי הנתבעת כי מחיר הדירה כולל חניה בלתי מקורה בחצר, אם הוא רוצה לקבל חניה מקורה, עליו להוסיף לנתבעת תוספת כספית בגינה. כך עשה, וקיבל חניה מקורה בבניין. מר סיון צירף לתצהירו את זכרון הדברים שערך עם הנתבעת, ובו נכתב: "מחיר הדירה נקבע לשווי של 150,000 $ + חניה מקורה ב-1,500 $".   ג.4. דייר שני שהביאה הנתבעת מטעמה, היה מר אריה דוד. גם מר דוד רכש מהנתבעת, יחד עם אשתו, דירת 4 חדרים + גג + חדר על הגג, בתאריך 10.10.94.   מר דוד הצהיר אף הוא בתצהירו כי בזכרון הדברים ובהסכם שלו עם הנתבעת נכתב כי מחיר הדירה כולל חניה בחצר, וכי ניתנה להם האפשרות להוסיף 4,000$ ולקבל חניה מקורה במקום חניה בלתי מקורה, וכך עשו. בהסכם שנעשה בין הנתבעת ובין מר דוד ואשתו (נ/14), נכתב במבוא, ב-"והואיל" השלישי, כי הממכר הוא הדירה "וחניה לרכב בחצר הבניין שתרשם על שם הקונה".   ג.5. אנו רואים כי אצל שני הדיירים האחרים בבניין שרכשו אף הם דירות מהנתבעת, כפי שרכשו התובעים, נכתב גם כן בחוזה, "חניה לרכב בחצר הבניין", כפי שכתוב בהסכם אצל התובעים. גם אצלם לא נכתב בהסכם "חניה מקורה", והם נדרשו על ידי הנתבעת להוסיף סכום כספי נוסף לצורך החלפת החניה שרכשו על פי ההסכם, בחניה מקורה. (פרוט' עמ' 53, שו' 5-9. עמ' 56, שו' 11-12, 24-25). איש מהם לא טען שהחניה הכתובה אצלו בהסכם הינה חניה מקורה, וכי המחיר המופיע בהסכם כולל גם חניה כזו. ואכן, שני הדיירים האחרים הוסיפו לנתבעת סכום נוסף מעבר לכתוב בחוזה, כדי להמיר את החניה הכתובה בחוזה, בחניה מקורה.   מהאמור לעיל ניתן לראות, שכאשר נכתב בהסכם שבין הנתבעת לבין הדיירים בבניין: "חניה לרכב בחצר הבניין", או "חניה לרכב", הכוונה היתה לחניה לא מקורה. אין כל סיבה להניח שהמצב אצל התובעים היה שונה, וכי למרות שנכתב בהסכם שלהם גם כן "חניה לרכב", דווקא אצלם היתה כוונה לחניה מקורה.   ג.6. לא רק ההשוואה בין ההסכמים של הדיירים האחרים שרכשו אף הם דירות באותו בניין מן הנתבעת, מלמדת על כך שהכוונה בהסכם היתה לחניה בלתי מקורה, אלא גם לשון ההסכם. בלשון בני אדם רגילים ופשוטים, כאשר כתוב "חניה" סתם, אין הכוונה לחניה מקורה. כאשר רוצים שהחניה תהיה מקורה, כותבים זאת במפורש בהסכם.   נדמה שהיום כל בר-בי-רב יודע כי אם הוא רוצה להבטיח שהחניה הנמכרת לו על ידי הקבלן תהיה חניה מקורה, עליו להוסיף זאת במפורש בהסכם, שכן כאשר כתוב "חניה", הכוונה היא לחניה סתם, בלתי מקורה. במקרה כזה אין לאדם כל בסיס, אסמכתא או ראיה לטעון שהוא זכאי לקבלת חניה מקורה. עובדה שכך גם הבינו הדיירים האחרים שרכשו דירות באותו בנין, ואכן שילמו תוספת כספית עבור חניה מקורה. ככל שמדובר ב"פרשנות הסכם", הרי שלבד מההגיון והסבירות כאמור, משקפים גם שני הדיירים האחרים את ההבנה הרגילה של אדם סביר וממוצע, הקורא בחוזה את המילה "חניה" באופן כללי, ומבין שמדובר - כמו שכתוב - בחניה רגילה, סתם, ולא בחניה מקורה.   ג.7. ראיה לאמור לעיל ישנה גם בהסכם שנעשה בין הנתבעת ובין משפחת גפני, אף הם דיירים שרכשו דירה באותו בניין. בהסכם של משפ' גפני נכתב במפורש "חניה לרכב מקורה". נמצא, כי כאשר התכוונו דיירים אחרים באותו בנין לחניה מקורה, כתבו זאת ברחל-בתך- הקטנה, בהסכם. ואכן, בתצהיר שנתנו ה"ה אביגדור ודליה גפני, כתבו כי הם רכשו מלכתחילה את הדירה שלהם יחד עם חניה מקורה ולפיכך נרשם הדבר בחוזה המכר. הדבר גם בא לידי ביטוי, לדבריהם, במחיר שהם שילמו עבור הדירה והחניה המקורה (סע' 3 לתצהיר גפני, וההסכם שצורף לתצהיר זה).   יצויין כי ב"כ התובעים הזמין את ה"ה גפני להחקר על תצהירם, והם הופיעו בבית המשפט, ואולם ב"כ התובעים הודיע בבית המשפט, במהלך הדיון, שהוא שיחרר את ה"ה גפני ומוותר על חקירתם (עמ' 44, שו' 3-4). האמור בתצהירם לא נסתר, איפוא.   ג.8. התובעים טוענים כי עם כניסתם לדירה, הם החלו לחנות במקום שצויין על ידי הקבלן כחניה המיועדת להם, המסומנת בתשריט הבית המשותף כחניה יא (15), שהיא חניה מקורה. לטענתם, הנתבעת לא דרשה מהם כל תשלום שהוא כתוספת בגין החניה (תצהיר ת/1, סע' 13, סע' 37).   מנגד, טוענת הנתבעת כי התובעים היו הראשונים שנכנסו לבניין, עוד בטרם נגמר, ובאותו מועד היו כל החניות פנויות והתובעים לקחו לעצמם חניה מקורה והשתמשו בה. לטענת הנתבעת, היא דרשה מהתובעים סכום של 4,000$ על מנת להמיר את החניה הבלתי מקורה שהיו זכאים לה על פי ההסכם, בחניה המקורה, והתובעים הסכימו לכך (נ/9, סע' 5).   התובעים מכחישים טענתה הנ"ל של הנתבעת. לדבריהם, נתנה להם הנתבעת את החניה המקורה ללא תשלום, משום שהיו להם טענות בגין ליקויי בניה שונים והנתבעת הסכימה לתת להם את החניה המקורה כפיצוי בגין טענותיהם לגבי ליקויי הבניה (עמ' 14, שו' 19-20. עמ' 16, שו' 1-5).   ג.9. לא ניתן לקבל טענתם הנ"ל של התובעים. במועד שבו נמסרה להם החניה המקורה עוד לא נעשתה חוות הדעת של המומחה הפרטי מטעמם והם עדיין לא העלו אז את הטענות שהעלה המומחה בחוות דעתו, כחמש וחצי שנים מאוחר יותר, בגין ליקויי בניה. התובעת עצמה אישרה בחקירתה בבית המשפט כי עד שלא בא המהנדס מטעמה מר רוזנפלד, היא לא ידעה על קיום הליקויים שנמצאו על ידו (עמ' 13,שו' 24-25).   התובעת גם אישרה שלנתבעת נודע על הליקויים שהועלו בחוות הדעת של רוזנפלד רק עם הגשת כתב התביעה (עמ' 16, שו' 23-25).   אמנם לדברי התובעת, היא אמרה לנתבעת למחרת היום שקיבלה את המפתח לדירה, שיש ליקויים בדירה והקבלן אמר לה שכאשר הם יבואו לתקן בכל הבניין, יתקנו גם אצלה (עמ' 12, שו' 11-12. עמ' 16, שו' 18, 21). ואולם הנתבעת מכחישה הדברים וטוענת כי התובעים לא דיווחו ולא ביקשו לתקן כל ליקויים (סע' 12, בתצהיר נ/9). בכל מקרה, לא מדובר על אותם ליקויים שנמצאו אח"כ ע"י המומחה הפרטי של התובעים.   התובעת אישרה בחקירתה כי היא לא כתבה לנתבעת כל מכתב בעניין הליקויים (עמ' 16, שו' 15, 18), והודתה כי הנתבעת קיבלה את פירוט הליקויים לראשונה בכתב, עם הגשת התביעה (עמ' 16, שו' 20-21).   ג.10. התובעת טוענת כי הקבלן תלה פתק בחדר המדרגות וכתב שם שכל מי שרוצה שיבואו לעשות אצלו תיקונים, ירשום את שמו, והיא רשמה את שמה, אולם לא באו לעשות אצלה תיקונים (עמ' 12, שו' 22-24).   מר קולסקי, מנהל הנתבעת, טוען מנגד, כי הנתבעת ביצעה בדירת התובעים תיקוני צבע וסיד, והתובעים לא פנו ולא ביקשו כל תיקונים נוספים מהנתבעת. לדבריו, התביעה לליקויים נולדה רק בשלב מאוחר של הפניה למגשר (תצהיר נ/9, סע' 12).   כנגד טענתו הנ"ל של מר קולסקי עומד מכתב הנתבעת, בחתימת מר קולסקי, אל עו"ד רייזל מתאריך 3.5.99 (ת/7).   במכתב הנ"ל, כותבת הנתבעת כי במעמד ביצוע התיקונים השנתיים בדירות, ביקשו התובעים לבצע תיקונים בדירתם ונאמר להם מפורשות שתנאי לביצוע תיקונים בדירתם הוא סיום ההתחשבנות הכספית בין הצדדים (סע' 4 בת/7).   נמצא, כי התובעים ביקשו מהנתבעת לבצע תיקונים בדירתם, אולם הנתבעת סירבה. יחד עם זאת, לא ברור מן המכתב, אלו תיקונים ביקשו התובעים לבצע בדירתם. כפי שהוזכר, במעמד ביצוע התיקונים השנתיים עדיין לא היתה קיימת חוות הדעת של המהנדס מר רוזנפלד מטעם התובעים, והתובעים לא ידעו אז על הליקויים שהוא יכתוב בחוות דעתו, כפי שהתובעת עצמה העידה.   מר קולסקי אמר בחקירתו שהתיקונים שהתובעים ביקשו מצויים במכתב שהתובעת צירפה ומפורטים בו אחד לאחד (עמ' 49, שו' 1-2). הכוונה היא, כך נראה, למכתב בכתב יד שנכתב על ידי הדיירים - גפני דליה ודן סיון, לצורך התביעה, אשר צורף לתצהירו של מר דן סיון (נ/12). במכתב זה כותבים שני הדיירים הנ"ל שהתובעים כל הזמן התלוננו בפניהם שבבית יש הרבה נזקים והקבלן לא בא לתקנם, ולאחר מכן מופיע פירוט: מדרגות שבורות וסדוקות, סדק גדול בתקרה של חדר המדרגות, בלטות שבורות, כתמים בבלטות וסדקים, מוזאיקה שבורה בחלונות, במרפסת שמש ומסביב לגג, בלטות בגג שוקעות, שפריץ מפוצץ במרפסת שמש וגם בגג.   מר דן סיון כתב בתצהירו כי מי שכתב את המסמך הנ"ל היתה התובעת, והוא רק חתם עליו אחרי חתימתה של גב' דליה גפני. גם הגב' גפני שמסרה תצהיר, אישרה כי היא אמנם חתמה על המכתב הנ"ל, אולם ציינה אף היא כי המסמך נכתב בידי התובעת והיא רק חתמה עליו. ב"כ התובעים ויתר, כאמור, על חקירתה של הגב' גפני.   מר סיון לא נשאל בחקירתו בבית המשפט לגבי עניין זה, לא על ידי ב"כ התובעים ולא על ידי ב"כ הנתבעת. ענין המועד שבו החלו התובעים להתלונן על הליקויים בביתם, נשאר, על כן, לא ידוע. אין כל עדות או ראיה ממסמך זה שמדובר בתלונות שהיו לתובעים במועד קבלת המפתח לדירה, כטענתם. מאחר ועל התובעים נטל הראיה בעניין זה, היה על התובעים לבסס את טענתם שתלונותיהם על הליקויים שפורטו היו למן היכנסם לדירה. התובעים היו יכולים בנקל לשאול את מר סיון על המועד של התלונות שלהם שנכתבו במסמך שנחתם על ידו, ומה היה טיב התלונות שהעלו בפניו באותו זמן. הימנעותם של התובעים מלשאול את העד בעניין זה, צריכה להתפרש לרעתם ויש בה, על פי הפסיקה, כדי ליצור את ההנחה שכנראה חששו מלשאול בעניין זה על מנת שלא לקבל תשובה שאינה נוחה להם.   ג.11. בפרוטוקול שנעשה ביום 2.11.00, על ידי הבורר עו"ד יוסף פרידמן, שישב בבוררות בין הצדדים, נכתב על ידי הבורר, מפיו של עו"ד גץ - ב"כ הנתבעת אז, כי עניין הליקויים עלה לראשונה באותו יום (נ/8). (יוער, כי בסופו של דבר, התובעים הודיעו שהם אינם רוצים להמשיך בבוררות והבוררות לא התקיימה).   ג.12. עורך דין ערי גץ, ששימש אותו זמן כב"כ הנתבעת, מסר תצהיר שבו הוא אומר כי תביעתם של התובעים לתיקון ליקויים בדירה, עלתה בפניו לראשונה בישיבת הבוררות שהתקיימה אצל עו"ד פרידמן ביום 2.11.00. באותה ישיבה, כשהועלה נושא תיקון הליקויים לראשונה, הוא התנגד להעלאת הנושא בבוררות וב"כ התובעים, עו"ד רייזל, הודיע לו, במכתב מיום 8.11.00, כי הוא מקבל את עמדתו וכי נושא ליקויי הבניה לא ידון בבוררות. עו"ד גץ מוסיף וכותב בתצהירו כי הדרישה היחידה שהועלתה בפניו על ידי התובעים היתה השלמת הרישום בטאבו. הוא מוסיף וכותב כי לדעתו אם החברה (הנתבעת) היתה נענית לדרישה זו, לא היה נושא ליקויי הבניה מתעורר כלל.   גם בעניין עדות זו הודיע ב"כ התובעים במכתב לב"כ התובעת מיום 18.7.02, עם העתק לבית המשפט, כי הוא מוותר על חקירתו של עו"ד גץ. יש לקבל, על כן, תצהירו של עו"ד גץ ותוכן האמור בו, כנכון.   ג.13. בנוסף, גם במכתב שכתב עו"ד רייזל, בא כוחם דאז של התובעים, אל הנתבעת, הטענה היחידה של התובעים היתה בעניין החניה. לא הוזכרו באותו מכתב כל טענות בעניין ליקויי בניה (נ/10, וכן נספח ה' בכתב ההגנה מטעם הנתבעת).   ג.14. הן מהפרוטוקול של הבורר, הן מתצהירו של עו"ד גץ, והן ממכתבו של עו"ד רייזל, המוזכרים לעיל, עולה, שכל נושא הליקויים הנטענים היום על ידי התובעים, לא עלה כלל במועד סימון החניות, שהיה במאי 95. התובעת עצמה הודתה בכך בחקירתה, כאמור. לא היתה, איפוא, כל סיבה לנתבעת, באותו זמן, ליתן לתובעים חניה מקורה בתמורה לויתור כביכול על ליקויי בניה.   ג.15. לא זו אף זו, במכתב שכתב עו"ד רייזל אל הנתבעת ביום 18.4.99, כתב עו"ד רייזל שכאשר סומנו החניות, רצתה הנתבעת לסמן לתובעים חניה אחרת, ואילו התובעת ביקשה מהנתבעת ליתן לה את החניה המקורה הנוכחית וזאת בגלל מספר דברים שהובטחו לה ולא קויימו, כמו חלון באמבטיה וניאגרות קטנות יפות. עו"ד רייזל מוסיף וכותב כי התובעת אמרה לנתבעת בקשתה הנ"ל והלכה, בלי לדעת אם הנתבעת מקבלת את בקשתה אם לאו. כשירדה לחניון מאוחר יותר, ראתה התובעת שהנתבעת סימנה את החניות כפי שסימנה (סע' 5 במכתב נ/10).   ג.16. מהגירסא המועלית לעיל במכתבו הנ"ל של עו"ד רייזל שהיה, כאמור, ב"כ התובעים באותו זמן - וברור שלא היה יכול להמציא גירסה זו מעצמו אלא רק אם זו נאמרה לו על ידי התובעת - עולה כי טענתה של הנתבעת, שעל פי ההסכם שבין הצדדים לא היה מגיע לתובעים חניה מקורה, הינה נכונה. עובדה היא שעו"ד רייזל כותב במכתבו כי הנתבעת ביקשה לסמן לתובעים, בעת סימון החניות, חניה אחרת מזו שסימנה בסופו של דבר. כיצד, אם כן, רצתה הנתבעת לסמן לתובעים חניה שונה, אם לטענת התובעים הגיעה להם החניה המקורה על פי דין, לפי ההסכם. אפילו עו"ד רייזל לא טען במכתבו שמגיעה לתובעים חניה מקורה על פי ההסכם, אלא אך זאת שהתובעת הבינה שהנתבעת נענתה לבקשתה ליתן לה חניה מקורה כנגד מספר דברים שהובטחו לה בדירה ולא קויימו. כל זאת, אחרי חתימת ההסכם ואחרי שהתובעים נכנסו כבר לדירתם.   לפי הגירסא הנ"ל, התובעת אף הלכה בלי לדעת אם בקשתה התקבלה אם לאו. משמע, אליבא דגירסת התובעת, שהנתבעת יכלה גם לא לקבל את בקשתה. כיצד מתיישבים הדברים עם גירסתה הנוכחית של התובעת שהיתה הסכמה בינה ובין הנתבעת שבה ויתרה לה הנתבעת בעניין החניה בתור פיצוי על ליקויי בניה כאלה או אחרים. יש באמור לעיל הפרכה מוחלטת לטענת התובעים, שעל פי ההסכם מגיעה להם חניה מקורה.   האמור לעיל הינו בנוסף למה שראינו מדיירים אחרים בבניין, שגם להם היה אותו הסכם כמו לתובעים לגבי החניה, וגם אצלם לא היתה כל כוונה לחניה מקורה, אלא היה עליהם להוסיף כסף בגין חניה כזו.   ג.17. יצויין, כי בחקירתה בבית המשפט, אמרה התובעת שמר קולסקי נתן לה את החניה המקורה כפיצוי על בלטות שבורות, מדרגות סדוקות, מוזאיקות על הגג ובחלונות מסביב, כתמים וחלודה על הבלטות, וזה היה פיצוי על עוגמת הנפש (עמ' 16, שו' 1-5). אין לדברים הנ"ל כל זכר במכתבו של עו"ד רייזל אל הנתבעת מיום 18.4.99. במכתב זה מוזכרים רק חלון באמבטיה וניאגרות קטנות, ותו לא.   אינני מאמין לתובעת ואינני מקבל גירסתה. נראה כי התובעת הוסיפה בעדותה בבית המשפט כהנה וכהנה על מנת לתמוך בטענתה שהיא קיבלה את החניה המקורה בגין כל הליקויים הנ"ל. אילו הדברים היו נכונים, היה עו"ד רייזל כותב אותם במכתבו, שנכתב כארבע שנים לאחר סימון החניות, ואף התייחס באופן ספציפי לעניין החניה ותמורתה.   ג.18. טענת התובעים כי לפי ההסכם מגיעה להם חניה מקורה, איננה עולה בקנה אחד עם טענתם האחרת - שהחניה המקורה ניתנה להם כפיצוי על ליקויים שונים בדירה. אלו הן שתי טענות הפוכות הסותרות זו את זו. לא ניתן, על כן, ליתן אמון בגירסת התובעים בעניין זה.   ג.19. התובעים טענו כי מר קולסקי רשם על שמם את החניה המקורה שהם חנו וחונים בה, בתשריט הבית המשותף, כחניה יא (15), וכי מר קולסקי סימן חניה זו כחניה המיועדת להם במהלך אוקטובר 95 (תצהיר ת/1, סע' 13).   לטענת התובעים, העובדה שהקבלן עצמו רשם את החניה המקורה מספר 15, חניה יא, על שם התובעים, בתוכנית שהגיש לרשויות, שהיא גם אותה חניה שהתובעת קיבלה ביום קבלת החזקה בדירה, מעידה על כך שהקבלן ידע כי החניה המקורה אכן מגיעה לתובעים.   בעדותה בבית המשפט אמרה התובעת כי היא חנתה בחניה יא בבניין, חניה 15, מהיום שנכנסה לבית (עמ' 12, שו' 28). התובעת הוסיפה ואמרה כי כשמר קולסקי בא לחלק את החניות, הוא רצה לתת לה חניה בצד אחד והיא אמרה לו שהיא רוצה להשאר בחניה שהיא נמצאת בה ושהיא נוחה לה, וכך היה. התובעת אישרה כי זו לא היתה חניה שלה אלא חניה מקורה שהיא בחרה לעצמה כשעדיין לא היתה חלוקה (עמ' 13, שו' 7-8).   ג.20. הנתבעת מכחישה בתוקף את טענת התובעים הנ"ל. מר קולסקי העיד כי כאשר סימן את החניות בבניין בחודש מאי 95, סומנה לתובעים חניה בלתי מקורה בחצר הבניין. לדבריו, התובעים פנו אליו להמיר את החניה הבלתי מקורה בחניה מקורה, ורק לפי בקשתה המפורשת של התובעת ממנו, כנגד התחייבותה לשלם סך של 4,000$ בגינה, הוא סימן את חניה 15, שהיא החניה המקורה, בתור החניה שלהם. מר קולסקי טוען כי חניה 15 אשר מופיעה בתשריט הטאבו, איננה החניה המקורית שהנתבעת העמידה לרשות התובעים. לדבריו, החניה המקורית שהוא התכוון לסמן לתובעים, היתה חניה ג, בלתי מקורה, שעליה לא היו צריכים להוסיף כל תשלום (עמ' 36, שו' 2. עמ' 38, שו' 2-3). מר קולסקי טען כי הוא נתן הוראה למהנדס להכין את התשריטים לצורך רישום הבית המשותף, כשהחניה המקורה צמודה לדירת התובעים, רק בהסתמך על התחייבות התובעים לשלם את הכסף בגינה (תצהיר נ/9, סע' 5. פרוט',עמ' 35, שו' 25-27. עמ' 38, שו' 24-28).   ג.21. מול גירסתה הנ"ל של הנתבעת, טוענים התובעים, כי הם לא התחייבו לשלם אף פעם תוספת בגין החניה. לטענתם, הנתבעת הינה חב' קבלנית לבניין ופועלת על סמך אינטרסים כספיים גרידא, והיא איננה תמימה, וודאי לא אדיבה, ולא היתה מזכה את התובעים ללא תשלום בחניה אשר צריך לשלם עליה תוספת בסך 4,000$ (תצהיר ת/1, סע' 37-38).   ג.22. הנתבעת משיבה לטענתם הנ"ל של התובעים, כי היא איפשרה גם לדיירים אחרים בבניין לשלם יתרות חוב שהיו חייבים לה, גם לאחר כניסתם לדירות. הנתבעת הביאה בתמיכה לטענתה בעניין זה תצהירים ועדויות של דיירים אחרים בבניין. הדייר מר דן סיון הצהיר שהוא רכש מהנתבעת מחסן בחצר, בנוסף לדירה, ושילם תמורתו בתשלומים שהסתיימו אחרי שקיבל את החזקה במחסן (תצהיר נ/12, סע' 4). בבית המשפט אמר מר סיון כי הוא שילם לנתבעת עבור המחסן זמן רב אחרי קבלת המפתח, לפחות שנתיים לאחר מכן (עמ' 55, שו' 1-2).   מר קולסקי צירף לתצהירו גם מכתבים שונים מדיירים אשר אישרו אף הם כי שילמו לנתבעת כספים שהיו חייבים לה, גם לאחר קבלת החזקה בדירה.   כך למשל, אורן קרלין כותב שקנה מהנתבעת חניה מקורה במעמד מסירת החזקה בדירה, והנתבעת איפשרה לו לשלם עבור החניה עד 6 חודשים לאחר מסירת החזקה בדירה ובחניה (נספח ב לתצהיר התובע נ/9).   כך גם סבן שמואל סמי ומיכל, אשר כותבים כי בעת קבלת הדירה נותרו חייבים לנתבעת סכום של 90,000 ₪, והנתבעת הסכימה שסכום זה ישולם לה בתשלומים עד שנה וחצי לאחר כניסתם לדירה (נספח ג לתצהיר נ/9).   כך גם מכתבו של סיגלר דותן, לפיו הוא נותר חייב לנתבעת סכום של 50,000 ₪ במועד קבלת הדירה והנתבעת אישרה לו לשלם סכום זה בתשלומים לתקופה של עד חצי שנה (נספח ג' לתצהיר נ/9).   כך גם מכתבה של אילנית דוד, לפיו במועד קבלת החזקה בדירה היא נשארה חייבת לנתבעת כסף עבור הדירה ועבור החניה המקורה ומר קולסקי אישר לה לשלם בתשלומים עד 8 חודשים אחרי מסירת החזקה בדירה ובחניה. כך גם מכתבו של גיא שוורץ, לפיו במועד מסירת החזקה בדירה הוא נשאר חייב סכום שהנתבעת איפשרה לו לשלמו עד חצי שנה ממסירת החזקה.   נמצא, כי למרות שמדובר בחברה קבלנית, בכל זאת נותנת חברה זו לדייריה לשלם לה חובות כספיים שהם חייבים לה בגין הדירה או החניה, גם לאחר קבלת החזקה בדירה או בחניה. בכך יש תמיכה בטענתה של הנתבעת, שהיא נתנה לתובעים את החניה המקורה ואף רשמה אותה על שמם בתשריט, למרות שהם טרם שילמו לה את הכסף שהיא טוענת שהתחייבו לשלם לה בגין חניה זו, כפי שעשתה גם עם דיירים אחרים.   ג.23. התובעים מבקשים לערער את מהימנות גירסת הנתבעת בכלל, וגירסתו של מר יצחק קולסקי בפרט. הם מפנים בעניין זה למסמך שצירף מר קולסקי לתצהירו, ובו מופיעה התחייבות מיום 14.11.94, בחתימת התובעים אל הנתבעת, לפיה הם מתחייבים לשלם סך של 4,000$ עבור חניה מקורה (צורף כנספח לתצהיר מר קולסקי נ/9, לאחר ההסכם. יצויין כי אין קשר בין המספרים המסומנים על הנספחים לתצהיר, לבין ציון הנספחים בתצהיר).   ג.1.23. התובעים טענו כי המסמך הנ"ל הינו מזוייף והם לא חתמו מעולם על מסמך זה.   ג.2.23. התובעים המציאו חוות דעת של גרפולוג מטעמם, מר יאיר שולביץ, שקבע כי החתימות של התובע ושל התובעת המופיעות על המסמך הנ"ל, אינן חתימותיהם.   ג.3.23. בית המשפט מינה מומחה גרפולוג מטעמו, מר י.נפתלי, על מנת שיבדוק את החתימות המופיעות על המסמך מיום 14.11.94. בחוות דעתו קבע המומחה הממונה מר נפתלי, כי יש שוני ברוב או בכמעט כל הפרמטרים הגרפיים הניתנים לבדיקה בצילום בהשוואה בין דוגמאות החתימה של התובעים לבין החתימות על המסמך הנחזות להיות שלהם. לאור האמור לעיל, קבע המומחה, "קרוב לודאי שחתימת המחלוקת הנחזית להיות חתומה על ידי גב' גלבנד ועל ידי מר גלבנד לא נחתמו על ידם".   ג.4.23. התובעים טוענים כי לאור העובדה שהחתימות שלהם זוייפו על המסמך, יש בכך כדי לערער את כל אמינותו של מר קולסקי, ועל כן אין לקבל את גירסתו בכל הנוגע לתובענה בכלל, ולחניה בפרט.   ג.5.23. מר קולסקי הכחיש בחקירתו שהוא זייף את המסמך (עמ' 26, שו' 16). גם ב"כ הנתבעת טוענת, אם גם נראה שבשפה רפה בלבד, כי המומחה רק קבע את קביעתו "קרוב לודאי", אך לא בצורה מוחלטת.   ג.6.23. אני מקבל את חוות הדעת של המומחה הגרפולוג מטעם בית המשפט מר נפתלי, ומוצא כי יש בה כדי לומר שהחתימות של התובעים על המסמך מיום 14.11.94, אכן מזויפות, כטענתם.   ג.7.23 נמצא כי מי מאנשי הנתבעת, כך נראה, זייף את חתימותיהם של התובעים על המסמך הנ"ל.   ג.8.23. האם יש בזיוף הנ"ל כדי לערער את כל גירסתה של הנתבעת, ולהשמיט את הקרקע מתחת לטענתה שהתובעים התחייבו לשלם לה תשלום כספי נוסף עבור החניה המקורה? אינני סבור כי זיוף המסמך הנטען יש בו כדי לערער את כל גירסת הנתבעת ואת כל מהימנותו של מר קולסקי. התובעים לא הצליחו לשכנע אותי בגירסתם הם, ולהוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, שהנתבעת נתנה להם חניה מקורה. לא במסגרת ההסכם, כפי שטען בא כוחם, ולא לאחר מכן כפיצוי, כפי שטענה התובעת. מן הנסיבות כפי שתוארו בפסק דין זה לעיל עולה, כי על פי ההסכם היו התובעים זכאים לחניה רגילה, בלתי מקורה, כטענת הנתבעת. לא השתכנעתי כי הנתבעת נתנה לתובעים את החניה המקורה לאחר חתימת ההסכם בתור פיצוי על ליקויי בניה. בענין זה נטל ההוכחה הוא על התובעים, והם לא הוכיחו ולא שכנעו את בית המשפט בטענה זו. בנוגע לרישום חניה 15 על שם התובעים בתשריט הבית המשותף, קיבלתי את עדות מר קולסקי בעניין סיבת הרישום כפי שנרשם, שנתמכה גם בהשוואה לדיירים האחרים ששילמו תוספת כספית בגין חניה מקורה, כאשר בהסכם שלהם לא נכתב שמגיעה להם חניה מקורה.   ג.9.23. נראה לי כי זיוף חתימות התובעים על המסמך מיום 14.11.94, נעשה תוך להיטות יתר על ידי מי מאנשי הנתבעת, להוכיח את טענתם בעניין זה, שעה שהדברים היו לכאורה במצב של "מילה מול מילה" - דבריהם שלהם כנגד דברי התובעים. בכך עברו, אמנם, את הקו האדום. יחד עם זאת, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, העדפתי את גירסתו של מר קולסקי בעניין החניה על גירסת התובעים, מן הטעמים שפורטו לעיל.   ג.10.23 על פי הפסיקה, יכול בית המשפט ליתן אמון בחלק מעדות, ובחלק אחר לא. בע"פ 526/90 בלזר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4) 133, נאמר מפי כב' הנשיא (דאז) שמגר: "אין לראות עדות מבחינת האמינות, בהכרח ותמיד כחטיבה שלמה אחת אשר לגביה יש רק שתי חלופות והן - לקבלה בשלמות או לדחותה בשלמות; גם כאשר בית המשפט סבור כי עד פלוני הסתיר דברים ואף דברים רבים - אין בכך כדי לשלול את האפשרות לדלות מדבריו קטעים היכולים לשמש חומר ראיות אמין. ניתן לערוך סינון בדברי העדות כדי לנסות לבור את הבר מן המוץ ולהבדיל בין אמת לשקר, וזאת על ידי העזרות בראיות קבילות ואמינות אחרות (ע"פ 406/78) או על פי הגיונם של דברים. בית המשפט מודרך בכגון דא על ידי הוראותיו של סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח משולב) תשל"א-1971, המפנות הלכה למעשה, לנסיון החיים, להגיון ולטביעת העין השיפוטית". (שם, בעמ' 185 ז, 186 א). כן ראו ע"פ 79/87 גרנות נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3) 617, עמ' 637, 638: "ואכן מקובל על כולנו, שבית המשפט רשאי גם רשאי לחלק את העדות, לקבל חלק ממנה ולדחות את החלק האחר".   ג.24. בעניין מהימנותה של הנתבעת ושל מר קולסקי, יש לציין גם את מכתבי התודה השונים של הדיירים, אותם צירף מר קולסקי לתצהירו. לבד ממכתבי דיירים שכבר הוזכרו לעיל אודות כך שהנתבעת איפשרה לדיירים לשלם כספים שהם חייבים במועד מאוחר יותר לאחר מסירת החזקה בדירות, ובהם גם דברי תודה, צורפו לתצהיר מכתבי תודה נוספים.   מכתב מיום 3.3.96, מאת ברוריה ושמעון שכטר, המודה למר קולסקי ולאביו על יחס אוהד ומבין בכל שלבי רכישת הדירה. "ראינו בכם, קודם כל, בני אדם אשר אפשר לתת בכם אמון מלא, הן בהקשר לאמצעים הכספיים המושקעים בשלבי הבנייה השונים והן בטיב המעולה של הבניה אשר הנכם מבצעים, וזאת אנו שומעים בכל מקום אשר מזכירים את השם - קולסקי!!".   מכתב מיום 11.1.01, מאת אירית ודוד קוסובסקי למר קולסקי: "הערכתנו לגישתך האנושית ורמת הגינות נדירה ויוצאת דופן בעסקים".   מכתב מיום 8.3.02, מאת זוהר ודותן סידלר למר קולסקי: "תודה רבה על ההתחשבות, האכפתיות והעזרה בקניית ביתי וקבלת הדירה. אין לנו מילים להודות לך - אבל בכל זאת תודה רבה מקרב לב!".   נראה כי מר קולסקי איננו דמות שחורה ורעה כל כך כפי שמבקשים התובעים לציירו. מהעדויות והמכתבים שצורפו, עולה דמות אחרת דווקא, חיובית. בכלל, נראה לבית המשפט כי הדברים יצאו מהפרופורציות הראויות בתובענה זו. ויכוח על תשלום לא גבוה בגין חניה, שניתן היה לסיימו כבר מזמן בדרך של פשרה ראויה, ויצויין כי הנתבעת היתה נכונה לפשרה לכל אורך הדיון, דירדר את הצדדים לתובענה דנן ולטענות ההדדיות שהועלו על ידי כל צד נגד הצד האחר.   ג.25. העובדה שהנתבעת רשמה את כל הדירות בבניין שבו גרים התובעים, על שם הדיירים, למעט התובעים בלבד, מחזקת אף היא את טענת הנתבעת כי היא דרשה מהתובעים לשלם לה עבור החניה המקורה, ולא ויתרה להם מעולם על תשלום בגין חניה מקורה.   דרישה זו עלתה מצד הנתבעת למן ההתחלה, כפי שעולה ממכתב הנתבעת לעו"ד רייזל מיום 3.5.99 (ת/7). במכתב זה כותבת הנתבעת כי כבר במעמד ביצוע התיקונים השנתיים בדירות, סירבה הנתבעת לבצע את התיקונים בדירת התובעים כל זמן שלא סיימו את ההתחשבנות הכספית ביניהם, כשהתחשבנות זו, לטענת הנתבעת, מורכבת מהחוב עבור החניה המקורה ומסכום נוסף עבור שינויים ותוספות.   בפני בית המשפט לא הובאה ולא נטענה כל סיבה מדוע הנתבעת "נטפלה" דווקא לתובעים מתוך כל שאר הדיירים בבניין, ומדוע רק להם לא הסכימה להעביר את הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. לא נטען שהיה סכסוך מיוחד בין הצדדים על רקע אחר כלשהו. הסיבה היחידה לאי הרישום היתה דרישתה של הנתבעת מהתובעים לשלם לה קודם את הכסף עבור הצמדת החניה המקורה לדירת התובעים ועוד סכום קטן, זניח, עבור שינויים ותוספות. דבר זה מלמד על כך שהנתבעת ראתה כל הזמן בתובעים כמי שחייבים לה תשלום עבור החניה המקורה. התנהגות כזו איננה מתיישבת ואיננה יכולה להיות מוסברת עם טענת התובעים שהנתבעת הסכימה מרצונה לתת להם את החניה המקורה חינם, ללא תשלום, "כפיצוי על עוגמת הנפש שהיתה להם בעת כניסתם לדירה".   ג.26. מכל האמור לעיל, אני מקבל את טענת הנתבעת, לפיה היו צריכים התובעים לשלם לה עבור קבלת החניה המקורה והצמדתה לדירתם, ומעדיף את גירסתה של הנתבעת בעניין זה על גירסת התובעים.   יצויין, כי גם אם לא הייתי מעדיף את גירסת הנתבעת ששכנעה אותי יותר, על פני גירסת התובעים, עדיין לא הצליחו התובעים לעמוד בנטל הראיה המוטל עליהם ולהוכיח את טענתם לפיה ניתנה להם החניה המקורה ללא תשלום.   ג.27. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי הנתבעת דרשה מהתובעים סכום של 4,000$ בגין החניה המקורה. גם בעניין זה אין כל ראיות בכתב. עו"ד רייזל מציין במכתבו לנתבעת מיום 18.4.99, כי דרישת הנתבעת היתה לתשלום בסך 2,000$ בלבד בגין החניה (נ/10, סע' 3).   גם התובעת חזרה ואמרה בעדותה בבית המשפט כי מר קולסקי אמר לה, כשנתיים בערך לאחר שנכנסו לדירה, שלא יעשה לה את התיקונים בדירה בגלל שהיא חייבת לו 2,000$ עבור החניה (עמ' 12, שו' 3-4, שו' 24-25).   ישנה, איפוא, עדות מצד התובעת לפיה הסכום שדרש ממנה הקבלן קולסקי היה סך של 2,000$. אין ראיה נגדית מצד הנתבעת לדרישה בסך 4,000$, למעט מכתב תשובה של הנתבעת לעו"ד רייזל מיום 3.5.99 (ת/7, סע' 1).   גם הדיירים שהגישו תצהיר או הופיעו בבית המשפט, שילמו סכומים שונים בגין החניה המקורה אותה המירו מהחניה הבלתי מקורה שהיו זכאים לה מהנתבעת.   הדייר דן סיון העיד כי הוא שילם בגין החניה המקורה סכום של 1,500$ (פרוט', עמ' 54, שו' 25). הדייר אריה דוד הצהיר שהוא שילם בגין החניה המקורה תוספת של 4,000$ (נ/13, סע' 4).   מהאמור לעיל עולה כי היו תשלומים שונים שהקבלן גבה מהדיירים בגין החניות המקורות, ולא היתה אחידות בדרישות מהדיירים בענין זה. נטל ההוכחה על הנתבעת להוכיח שהתובעים התחייבו לשלם לה סך של 4,000$ בגין החניה, כטענתה. הנתבעת לא הוכיחה זאת. המסמך היחיד בכתב בקשר לכך, התגלה כמזויף.   אני קובע, על כן, כי הסכום בגין החניה המקורה יעמוד על סך של 2,000$.   ד. הפרת הסכם   ד.1. לאור הקביעה הקודמת, לפיה היו צריכים התובעים לשלם לנתבעת סכום נוסף בגין החנייה המקורה, והתובעים לא שילמו לנתבעת סכום זה, ניתן לקבוע כי הנתבעת לא הפרה את ההסכם עם התובעים, בכך שלא רשמה את הזכויות בדירה על שמם. רישום הזכויות בדירה מחייב, בד בבד, גם רישום של החניה הצמודה לדירה. כל עוד חלקו הצדדים על מהותה של החנייה אשר צריך להצמידה לדירה, אם היא חניה מקורה או חניה בלתי מקורה, ממילא לא יכלה הנתבעת לרשום את הזכויות בדירה על שם התובעים.   ד.2. הנתבעת לא היתה מוכנה לרשום על שם התובעים דירה עם חניה צמודה מקורה, כדרישת התובעים, כל זמן שהתובעים לא שילמו לה בגין חניה כזו, ובצדק מבחינתה. אם היתה רושמת החניה המקורה על שם התובעים, היתה מודה בכך שחניה כזו מגיעה להם, והיא הרי לא הודתה בכך ולא הסכימה לכך.   ד.3. מצד שני, התובעים טענו שמגיעה להם חניה מקורה ולא הסכימו לקבל חניה בלתי מקורה.   ד.4. המצב הרישומי של הזכויות נשאר איפוא פתוח בגין חילוקי הדעות הנ"ל, וכל זמן שלא הגיעו לפתרונם לא ניתן לומר שהנתבעת הפרה את ההסכם עם התובעים בכך שלא רשמה את הזכויות בדירה ובחניה - הבלתי ידועה - על שם התובעים.   ד.5. אינני מקבל את טענת התובעים, לפיה היתה יכולה הנתבעת לרשום את הדירה על שם התובעים כשצמודה לה החניה המקורה, ולתבוע לאחר מכן את התובעים לתשלום הסכום בגין חניה זו. אין מדובר על מחלוקת בגין תשלום כספי גרידא, אלא מחלוקת על עצם הזכויות שצריך לרושמם בגין החניה. רישום כזה היה גם יכול לתמוך מאוחר יותר בטענות התובעים, דבר שהנתבעת לא הסכימה לו. הנתבעת לא היתה חייבת לכוף רצונה מפני רצון התובעים ולרשום את החניה הצמודה לדירה של התובעים כפי שהם רוצים דווקא, שעה שהיא טוענת אחרת.   ד.6. הנתבעת לא הפרה, איפוא, את ההסכם עם התובעים בכך שלא רשמה את הזכויות בדירה ובחניה הצמודה לה על שמם במועד הקבוע בהסכם. ממילא, אין הנתבעת חייבת כלפי התובעים בפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם.   ה. ליקויי הבניה   ה.1. כפי שכבר נאמר, בית המשפט מינה מומחה מטעמו, בהסכמת הצדדים, המהנדס מר צבי רון. שני הצדדים הסכימו כי חוות דעת המומחה תהיה היחידה בתיק, והם לא יסתמכו על חוות הדעת של המומחים מטעמם (פרוטוקול מיום 30.10.01, עמ' 3, שו' 6, שו' 25). להסכמת הצדדים הנ"ל ניתן תוקף של החלטה (שם, עמ' 4, שו' 6).   ה.2. המומחה הממונה מר צבי רון נתן חוות דעת ובה קבע את אומדן עלות התיקונים בגין ליקויי הבניה בסכום של 16,950 ₪, בתוספת פיקוח הנדסי בסך 1,700 ₪, ובסה"כ 18,650 ₪. (חוות הדעת - במ/1, בעמ' 10).   המומחה השאיר לשיקול דעת בית המשפט אומדן תיקונים נוספים של עלות התקנת כיור מפולס בסך 150 ₪, איטום חלון מעל הכיור ופתיחת חלון צידי בסך 800 ₪, ואספקת סף בממ"ד בסך 250 ₪. לאחר שקראתי מה שנאמר בחוות הדעת של המהנדס רון בעניין הפריטים הנ"ל, אני מכיר לתובעים סכום נוסף של 1,050 ₪ בגין הליקויים הנ"ל, כשאיני מכיר בעלות הכיור המפולס בסך 150 ש"ח. סה"כ: 19,700 ₪.   כל הסכומים שנקבעו על ידי המומחה צמודים למדד תשומות הבניה של חודש 12/01, ויש להוסיף עליהם מע"מ. במידה והעבודות יבוצעו על ידי התובעים, יש להוסיף לאומדן הנ"ל תוספת של 30%. (חוות הדעת - במ/1, בעמ' 11).   ה.3. עיקר המחלוקת בין הצדדים בעניין הליקויים, הינה לגבי אי קיומה של דלת יציאה מהחדר שעל הגג למרפסת.     ה.1.3. המומחה קבע כי בניגוד לתוכנית המכר לא קיימת יציאה מהחדר על הגג למרפסת ויש לבצע חציבת פתח הקיר ולהתקין דלת כזו, לרבות תיקוני טיח, צבע וריצוף. (במ/1, סע' 9).   ה.2.3. הנתבעת טוענת כי המומחה הוטעה וטעה, וכי לא היתה צריכה להיות כל דלת יציאה מהחדר שעל הגג למרפסת. לטענת הנתבעת, המומחה הסתמך בקביעתו הנ"ל על תוכנית מכר שהוגשה לו על ידי ב"כ התובעת. כאשר נשאל המומחה בחקירתו, כיצד הוא יודע שזוהי תוכנית המכר שהיתה מצורפת להסכם, ענה כי ב"כ התובעת העביר לו את התוכנית נ/4 והציג אותה כתוכנית המכר (עמ' 24, שו' 17. עמ' 25, שו' 4-5, שו' 9). המומחה אמר עוד כי הוא הסתמך בעניין זה על מכתב לוואי של ב"כ הנתבעת ועל חותמת של הנתבעת על התוכנית (עמ' 26, שו' 7-12).   ה.3.3. המומחה אישר כי הוא קיבל מהנתבעת תשריט בית משותף מתאריך 3/93 -נ/5 (עמ' 25, שו' 12-15). המומחה טען כי תוכנית רישום בית משותף מגיעה בדיעבד, "לפני רישום הבית המשותף ולא בהתחלה" (עמ' 26, שו' 25-26). לדבריו, התוכנית נ/5 הוצגה לו כתוכנית בית משותף ולא כתוכנית עבודה.   ה.4.3 המומחה אישר כי התוכנית נ/5 הינה מיום 17.3.93, וכי על פי התוכנית נ/5 לא מופיעה שם דלת יציאה מהחדר שבגג למרפסת, אלא יש שם קיר. יחד עם זאת, המומחה העלה בענין נ/5 תמיהה בעקבות כך שתוכנית ההיתר היתה מאוחר יותר מ- 8/93. (עמ' 27, שו' 7-9).   המומחה אישר כי במפרט הטכני, כתוב רק "דלת יציאה מהחדר לגג מפלדה", אולם לדבריו, בהתאם לתוכנית המכר שקיבל, צריכות להיות שתי דלתות והתוכנית היא חלק מהמפרט. כאשר נשאל המומחה לפשר הסתירה בין המפרט הטכני שבו נכתב דלת יציאה אחת, לבין התוכנית שבה מופיעות שתי דלתות, ענה המומחה שהוא נותן משקל לתוכנית המכר יותר מאשר למפרט הטכני הכתוב.   ה.5.3 ואולם התובעת אמרה בחקירתה בבית המשפט, כי היא חתמה על תוכנית המכר כשקנתה את הדירה, והתוכנית היתה מצורפת להסכם (עמ' 3, שו' 13-16).   והנה, על התוכנית שהוצגה למומחה על ידי ב"כ התובעת, שסומנה כנ/5, לא מופיעה כל חתימה של התובעת. החתימה היחידה על התוכנית הזו הינה אך ורק חותמת של החברה הנתבעת, וגם עליה אין חתימות של בעלי החברה כפי שמופיע בחתימות שעל גבי ההסכם. נמצא, כי התוכנית שהוגשה למומחה כתכנית המכר, איננה תוכנית המכר שצורפה להסכם, וזאת על פי דבריה של התובעת עצמה לפיהם תכנית המכר הנכונה נחתמה על ידה. יש בדברים הנ"ל כדי לערער את קביעתו של המומחה, לפיה היתה צריכה להיות דלת יציאה מן החדר שעל הגג לגג, כשהוא מתבסס בכך על התוכנית שהוצגה לו כתכנית המכר, שעה שמתברר כי זו איננה תוכנית המכר, וכשמנגד מוצגת בפני המומחה, ובפני בית המשפט, תוכנית אחרת על פיה אין דלת יציאה כזו.   ה.6.3 מר קולסקי טען בתצהירו כי לא קיימת תוכנית מכר חתומה על ידי הצדדים הנושאת תאריך ההסכם. לטענתו, ישנם מסמכים כדלקמן: תוכנית בניה של הדירה מיום 17.3.93, אישור מכון התקנים לפיו נוצקה תקרת החדר שעל הגג ביום 5.2.94, אישור איטום הגג כולל הגג שמעל לחדר הגג מ- 10/94, ומפרט טכני מיום 14.11.94. (נ/9, סע' 31 (6) ).   מר קולסקי טוען עוד בתצהירו כי במקום שבו כביכול היתה צריכה להיות דלת, קיימים כיור ושיש שהתובעים הזמינו. לטענתו, אותה סגירה של פתח קיימת בכל 8 דירות הגג הקיימות בבניין, ללא כל יציאה נוספת. כמו כן, לא מתקבל על הדעת כי לחדר אחד תהיינה שתי יציאות. מר קולסקי מוסיף וטוען כי התובעים רכשו את הדירה, כשהחדר על הגג כבר היה בנוי, והיה ברור וידוע להם שלא יהיה פתח יציאה נוסף כזה. כך גם לגבי סורג בחלון החדר, כאשר חלון החדר כלל לא פונה לגג. (שם).   מר קולסקי הגיש מטעמו תצהירים של שני דיירים - אריה דוד ואביגדור ודליה גפני, שגם להם דירות גג, והחדר על הגג בדירתם זהה לחדר על הגג שבדירת התובעים. משפחת דוד רכשה את דירתה בתאריך 10.10.94 (נ/14), ומשפחת גפני רכשה את דירתה בתאריך 2.10.94 (נספח לתצהיר גפני), דהיינו כחודש לפני שרכשו התובעים את דירתם. שני המצהירים כותבים בתצהיריהם כי במועד שרכשו את הדירה, החדרים על הגג היו כבר בנויים.   שני המצהירים כותבים בתצהיריהם כי מעולם לא הוצגה בפניהם ולא הובטחה להם יציאה נוספת מהחדר לגג מעבר ליציאה הקיימת.   ה.7.3. אני מקבל את טענת הנתבעת בעניין הדלת הנוספת בחדר הגג. התובעים רכשו את דירתם כשחדר הגג היה כבר בנוי. לחדר זה היתה יציאה אחת בלבד. הטענה שצריכות להיות בחדר זה שתי יציאות מסתמכת על תוכנית ישנה. לדיירים אחרים שגם להם ישנם חדרים בגג אין שתי יציאות. במפרט הטכני של התובעים, לא כתוב שתי דלתות אלא דלת אחת בלבד לחדר זה. נראה כי המומחה טעה בעניין זה, כשטעותו נבעה מכך שהתבסס על תוכנית שהוצגה בפניו כתוכנית המכר, אולם היא איננה תוכנית המכר ולא צורפה להסכם.   זאת ועוד, אין כל הגיון להניח שהובטח לתובעים שתי יציאות לחדר הגג, שעה שהתובעים ראו בעת שרכשו את הדירה כי בחדר הגג ישנה רק יציאה אחת. כמו כן, לתובעים לא היתה כלל טענה בעניין זה ולא העלו אותה בשום מקום, פרט למועד שבו המומחה הפרטי מטעמם ערך חוות דעת בתאריך 23.2.01, כ- 6 שנים אחרי רכישת הדירה, וגילה את "התגלית" שבחדר הגג צריכה להיות יציאה נוספת. מאז דבקו התובעים בטענה זו כמוצאי שלל רב, ואף נלחמו על דלת זו, שלא ידעו כלל על קיומה, בתביעתם דנן, כשלמעשה אין לכך בסיס של ממש. הדרישה בענין זה, נדחית.   ה.4. הנתבעת חולקת גם על קביעתו של מומחה בית המשפט, בכל הקשור למדרגות שבדירה. (סע' 2 בחוות הדעת במ/1). לטענת הנתבעת יש להבחין בין תקן למדרגות שבתוך הדירה, שהוא המקרה שבפנינו, לבין תקן למדרגות בחדר מדרגות משותף לדיירים. לטענת הנתבעת התקן לא חל על מדרגות שנמצאות בתוך הדירה. הנתבעת גם המציאה חוות דעת של היועץ המשפטי של משרד הפנים משנת 1996, לפיה יש להבדיל בין תקן המדרגות בחדר מדרגות משותף לבין גרם מדרגות בתוך הדירה.   ה.1.4. המומחה נשאל בעניין זה בחקירתו בבית המשפט, והשיב שמה שקובע הוא לא אם המדרגות הינן בתוך הדירה או מחוצה לה אלא האלמנט הבטיחותי. המומחה אמר כי הוא מסתמך על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין זה - ע"א 804/95 (עמ' 28, שו' 8-22). המומחה אמר כי בפסק הדין הנ"ל, נקבע גם שחוות הדעת של היועץ המשפטי של משרד הפנים איננה מחייבת לגבי מדרגות בתוך דירה.   ה.2.4. בעניין המדרגות, אני מקבל את חוות הדעת של המומחה. חוות הדעת נשענת על פסק הדין של כב' השופט ביין בע"א (מחוזי חיפה) 804/95 בלירן ציפי ואח' נ' תומר הצפון (1989) קבלני בנין פיתוח והשקעות בע"מ ואח', תק-מח 97' (1), 1293. בפסק דין זה נקבע: "מה שקובע הוא לא אם המדרגות עונות על דרישות המיועדות למדרגות פנים או חוץ, אלא האם הן בטוחות". גם במקרה שלנו קבע המומחה בחוות דעתו כי המדרגות שבתוך הדירה אינן בטוחות. יש לאשר, על כן, את הפיצוי שקבע המומחה בגין תיקון ליקוי זה.   ה.3.4 ב"כ הנתבעת לא טענה בסיכומיה מעבר לענין דלת היציאה הנוספת בחדר הגג וענין המדרגות, ולכך התייחסתי, כאמור לעיל. ו. הפיצוי לתובעים בגין ליקויי הבניה או זכות תיקון לנתבעת   ו.1. מאחר והתברר בבית המשפט כי הנתבעת סירבה לתקן את ליקויי הבניה שהעלו בפניה התובעים במועד ביצוע התיקונים השנתיים בדירות, וזאת לפי הודעתה של הנתבעת עצמה במכתבה לעו"ד רייזל מיום 3.5.99 (ת/7, סע' 4), איני מוצא מקום לאפשר לנתבעת לתקן היום את הליקויים בדירת התובעים. ו.2 אמנם מדובר בליקויים שנקבעו על ידי מומחה בית המשפט, ואפשר שחלקם או אף רובם לא הועלו על ידי התובעים במועד ביצוע התיקונים השנתיים, אולם אין ספק שהתובעים ביקשו מהנתבעת לתקן אצלם ליקויים - כך לפי הנתבעת עצמה, כאמור - והנתבעת סירבה.   ו.3. נראה כי סירוב הנתבעת לתקן את הליקויים במועד ביצוע התיקונים השנתיים בדירות היה שלא כדין. הנתבעת לא היתה יכולה לקשור את ענין החבות הכספית שהיא העלתה כלפי התובעים, לעניין ביצוע התיקונים. התיקונים היו מחובתה של הנתבעת על פי חוק, ומשהנתבעת סירבה לבצעם, אין היא יכולה היום לעמוד ולדרוש לבצע את תיקון הליקויים עתה. (יצויין, כי אין הדברים כן בכל הנוגע לרישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. ולענין זה כבר התייחסתי לעיל).   ו.4. זאת ועוד, בעקבות הסכסוך המשפטי הארוך והממושך בין הצדדים, אין כבר כל אמון כיום בין הצדדים. התובעים מאשימים את הקבלן בזיוף מסמך, והקבלן מצדו האשים בחקירתו את התובעים שהם כביכול אלה שזייפו את המסמך. התובעים גם לא הסכימו להתפשר עם הנתבעת בכל צורה שהיא. יש בכל האמור לעיל כדי להעיד על התהום העמוקה הפעורה כיום בין שני הצדדים. גם מסיבה זו לא יהיה זה נכון לתת לנתבעת לבצע היום את התיקונים בדירת התובעים בעצמה.   ו.5. התובעים זכאים, איפוא, לקבל את סכום הפיצוי שקבע המומחה מטעם בית המשפט כאומדן עלות הליקויים, בתוספת סך של 1,050 ₪ שהושאר על ידי המומחה לשיקול דעת בית המשפט ובית המשפט הכיר בסכום נוסף זה.   ו.6. יחד עם זאת, יש להפחית מסכום עלות הליקויים שנקבע על ידי המומחה , את עלות דלת יציאה מחדר הגג למרפסת. המומחה קבע בחוות דעתו סכום של 6,350 ₪ בתור אומדן תיקונים של חציבת פתח הקיר והתקנת דלת, לרבות תיקוני טיח, צבע וריצוף, איטום משקופי חלון רפרפות, התקנת תריסי אלומיניום במקום פי.וי.סי והתקנת סורגים בחלונות רפפות (במ/1, סע' 9). המומחה לא חילק בחוות דעתו הנ"ל את העלויות בגין כל תיקון ותיקון שהזכיר בסע' 9 הנ"ל, אלא קבע סכום אחד כולל.   לצורך קביעת אומדן עלות התקנת דלת פלדלת בחדר הגג, שיש להפחיתה מהעלויות שהוזכרו, נעזרתי בחוות דעת המומחה מטעם התובעים - המהנדס-מר רוזנפלד, אשר קבע בחוות דעתו את העלויות הכוללות בגין התקנת הדלת בסכום של 2,404 ₪ (חווה"ד צורפה לכתב התביעה, בעמ' 10 למעלה - פריצת קיר, דלת פלדלת, צביעת משקוף פלדה, תיקוני טיח, סיוד, תיקוני טיח חוץ סביב הדלת ותיקוני צבע סביב הדלת). סכום זה יופחת על כן מהסכום הכללי שנקבע בחוות דעתו של המומחה הממונה.   ז. פיצוי בגין עוגמת נפש   רשימת הליקויים שקבע המומחה מטעם בית המשפט בחוות דעתו, אינה גדולה. יחד עם זאת, הליקויים היו צריכים להיות מתוקנים במסגרת הבדק השנתיים ולא להתעכב עד עתה בשל המחלוקת על החניה. לענין זה אין זה משנה מה היה טיב הליקויים שתיקונם נדרש אז. אין מחלוקת שהנתבעת סרבה לתקן כל תיקון שהוא בדירת התובעים. לתובעים נגרמה עוגמת נפש בעקבות אי תיקון הליקויים. בכל הנוגע לסכסוך המהותי בין הצדדים, בקשר עם החניה, התובעים תרמו לסכסוך הזה את תרומתם הם, ואינם יכולים לטעון לעוגמת נפש בקשר לכך. התובעים הם גם אלה שהפסיקו את הבוררות שהתחילה בינם ובין הנתבעת לפני מספר שנים, הגם שיכלו בדרך זו לסיים המחלוקות בינם ובין הנתבעת כבר לפני שנים.   אני פוסק לתובעים בגין עוגמת הנפש, סכום של 1,500 ₪, נכון להיום.   ח. החוב בגין שינויים ותוספות   ח.1. הנתבעת טענה בתביעה שכנגד כי התובעים נשארו חייבים לה סכום של 4,927 ₪, כולל מע"מ, נכון לחודש אפריל 95. כראיה, צירף מר קולסקי לתצהירו דף פירוט חשבון (נספח ראשון לתצהיר נ/9), שם מופיע פירוט חוב המסתכם בסכום של 4,127 ₪.   ח.2. התובעת טענה כי רק שלוש השורות הראשונות בדף פירוט החשבון הנ"ל הינן נכונות. כל שאר השורות נוספו במועד מאוחר יותר ללא ידיעתה והיא מכחישה אותן. באשר לשלוש השורות הראשונות, העלות שם היא 1,180 ₪ בלבד, וכנגד זה הגיעו לתובעים זיכויים בסך 1,700 ₪, כמפורט באותו דף.   ח.3. הנתבעת לא הוכיחה, להנחת דעת בית המשפט, את החוב הנטען על ידה. אין ספק שהשורות האחרונות בדף פירוט החשבון הינן תוספת מאוחרת. הן גם כתובות בכתב יד אחר. לא ברור מתי הן נכתבו. כבר ראינו כי הנתבעת לא דקדקה בכתיבת מסמכים מטעמה. אין גם כל דרישה בכתב לתשלומו של חוב זה. מדובר בסכום לא גבוה וב"כ הנתבעת עצמה אמרה בסיכומיה כי הסכום איננו העיקר לנתבעת אלא העיקרון.   ח.4. אמנם, מר קולסקי צירף לתצהירו מכתבים מדיירים שונים, מהם עולה כי הוא איפשר להם להכנס לדירותיהם למרות שנשארו חייבים כספים, אולם במכתבים מדובר על תקופה שבין 6 חודשים עד 8 חודשים מיום קבלת החזקה בדירה.   במקרה שבפנינו, התובעים לא שילמו את הסכומים הנטענים מזה מספר שנים. הפעם הראשונה שהדברים מוזכרים בכתב הינה במכתב לעו"ד רייזל מיום 3.5.99 (ת/7), דהיינו, כארבע שנים לאחר הכניסה לדירה, והדבר הועלה רק בעקבות המחלוקת בין הצדדים לגבי רישום הזכויות בדירה ובחניה על שם התובעים והכחשת התשלום הנטען בגין החניה. ח.5. גם במכתב שכתב עו"ד רייזל לנתבעת מיום 18.4.99 (נ/10), כותב עו"ד רייזל כי הדרישה היחידה של הנתבעת, הינה הדרישה לתשלום סך 2,000$ בגין החניה. אין כל אזכור לחוב אחר כלשהו שנדרש מהתובעים באותו שלב בגין שינויים ותוספות.   ח.6. זאת ועוד, הנתבעת גם לא תבעה כלל את התובעים בגין החוב שהיא טוענת לו מהם. רק כאשר התובעים הגישו את התביעה דנן נגד הנתבעת, הגישה הנתבעת את התביעה שכנגד, וזאת שש שנים לאחר היווצרות החוב, לטענתה.   ח.6. הנתבעת לא שכנעה אותי, ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, בדבר תשלום החוב בגין שינויים ותוספות הנדרש על ידה, ואני דוחה את תביעה זו.   ט. דמי שימוש בגין השימוש בחניה   ט.1. אני דוחה את תביעת הנתבעת, בתביעה שכנגד שהגישה, לחייב את התובעים בדמי שימוש בגין השימוש שלהם בחניה המקורה.   הנתבעת לא דרשה מעולם מהתובעים דמי שימוש בגין החניה המקורה, וזאת למרות שידעה שהם משתמשים בחניה זו. בכך יש משום ויתור בדרך של התנהגות על דרישה כזו.   הנתבעת גם הסכימה לכך שהתובעים יקבלו לרשותם את החניה המקורה, אם גם כנגד תשלום. הנתבעת זכאית, על כן, לקבל את התשלום בגין החניה, כפי שנפסק לה בפסק דין זה, אולם לא מגיעים לה גם דמי שימוש בנוסף.   נראה כי התביעה לתשלום דמי שימוש בגין החניה המקורה, נולדה רק לצורך ההליכים כאן.   יצויין כי ב"כ הנתבעת אפילו לא חזרה על דרישה זו בסיכומיה.   י. סיכום   י.1. בקשת התובעים לקבוע כי הנתבעת הפרה את החוזה עימם, נדחית.   י.2. תביעת התובעים נגד הנתבעים לתשלום הפיצוי המוסכם על פי ההסכם, נדחית.   י.3. תביעת התובעים בגין ליקויי בניה, מתקבלת באופן חלקי, כדלקמן: הנתבעת תשלם לתובעים בגין ליקויי הבניה את הסכום של 19,700 ₪ (סע' ה.2 לעיל). סכום זה יהיה צמוד למדד תשומות הבניה מחודש דצמבר 2001 ועד התשלום בפועל (על פי חוו"ד המומחה במ/1, עמ' 11).   מהסכום הנ"ל יש להפחית סך של 2,404 ₪ (סע' ו.6 לעיל), כשסכום זה צמוד למדד תשומות הבניה מחודש דצמבר 2000 ועד התשלום בפועל (על פי חוו"ד מר רוזנפלד, בעמ' 11).   ליתרה לאחר ההפחתה האמורה לעיל, יתווספו מע"מ, וכן תוספת של 30%, מאחר ועבודות התיקונים יבוצעו על ידי התובעים (חווה"ד במ/1, עמ' 11).   י.4. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעים סכום של 1,500 ₪ בגין עגמת נפש. לסכום זה יצטרפו ריבית כחוק והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל.   י.5. הנתבעת תרשום את הזכויות בדירה ובחניה המקורה על שם התובעים, מיד לאחר שתקבל מהם את הסך בשקלים של 2,000$ בגין החניה המקורה. סכום זה יחושב בשקלים על פי שער הדולר נכון ליום 30.5.95 (מועד סימון החניות- נ/9, סע' 5), ומיום זה ואילך יתווספו לו ריבית והפרשי הצמדה למדד עד ליום התשלום בפועל.   י.6. הסכומים שנפסקו לכל אחד מהצדדים בפסק דין זה, יוכלו להיות מקוזזים אלו מאלו.   י.7. התביעה של הנתבעת נגד התובעים, בתביעה שכנגד, להחזיר את המצב לקדמותו ולתקן את צו רישום הבית המשותף כך שלדירת התובעים תוצמד חניה בלתי מקורה, נדחית.   י.8. התביעה של הנתבעת נגד התובעים, בתביעה שכנגד, לתשלום חוב בגין שינויים ותוספות, נדחית.   י.9. התביעה של הנתבעת נגד התובעים לתשלום דמי שימוש בגין החניה המקורה, נדחית.   י.10. לאור התוצאה של פסק הדין, תשלם הנתבעת לתובעים החזר 25% מאגרת התביעה, וכן החזר ההוצאות שנפסקו במשפט לעדים, החזר 50% מהוצאות המהנדס מר רוזנפלד, והחזר מלא של הוצאות הגרפולוג שולביץ ומומחה ביהמ"ש, מר צבי רון, הכל בצירוף ריבית והפרשי הצמדה למדד מיום ההוצאה ועד התשלום בפועל.   בנוסף לאמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעים, שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪, זאת בהתחשב בכך שטענת התובעים נגד הנתבעת בענין החניה, שהיא היתה עיקר התביעה מבחינת מהותה ומשכה, נדחתה, וכן בהתחשב בכך שהתובעים ניהלו מערכה משפטית ארוכה ומייגעת למרות שהוצעו להם מספר פעמים לסיים ההליך בפשרה שבמסגרתה יכלו לקבל, בהסכמת הנתבעת, את כל אשר נפסק היום, ואף יותר.   לסכום שכה"ט הנ"ל יתווסף מע"מ, והוא ישא עליו ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל.    המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.    ניתן היום ו' באייר, תשס"ג (8 במאי 2003) בהעדר הצדדים.         א. מקובר, שופט בתים משותפיםרישום בית משותףצווים