פסק דין 1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בתל-אביב, שניתן ביום 26.07.2006, בת.ק. 3282/06, ע"י כב' השופטת רונית פינצ'וק -אלט. 2. המשיב הגיש תביעה נגד המבקש. בכתב התביעה טען המשיב כי המבקש גרם נזק למכוניתו שהייתה נהוגה בידי בנו, וזאת כתוצאה מתאונה עם משאיתו של המבקש. לטענת המשיב, כאשר נסע בנו בכביש דו סטרי, עמד המבקש עם משאיתו בצד שמאל של הדרך כאשר חזית רכבו מנוגדת לכיוון התנועה, ולפתע פנה שמאלה. המשיב ובנו לא יכולים היו לומר אם המבקש ביקש לבצע פניית פרסה או לא, אך כתוצאה מכך נפגע רכבו של המשיב בצידו השמאלי. לטענת המשיב, בנו אשר נהג ברכב, נסע במהירות של 20 קמ"ש בעת ההתנגשות. לדבריו, סך הנזקים שנגרמו לרכבו מגיע ל- 5801 ₪. 3. בכתב ההגנה טען המבקש כי התאונה אירעה כאשר נסע לאחור על מנת להחנות את משאיתו, והבחין במראה הימנית ברכבו של המשיב, כאשר נהג הרכב אינו נותן דעתו לדרך. לטענתו, הוא בלם מייד את המשאית והחל לצפור לנהג. המשאית הייתה במצב של עצירה מוחלטת, ולמרות שבלם והחל לצפור השתפשף רכבו של המשיב בצידה הימני קדמי של משאיתו וגרם לנזק האמור (להלן- "התאונה"). לטענתו המשיב הוא שהיה אחראי ברשלנותו וחוסר זהירותו לתאונה. 4. בימ"ש קמא, לאחר ששמע את הצדדים קבע כי המשאית לא הייתה בעצירה מוחלטת בעת התאונה וכי שני הצדדים אחראים לתאונה, וחילק ביניהם את האחריות. וכך נקבע בפסק הדין: "הפגיעה במכונית אינה מחזית הרכב או מחלקה הקדמי ביותר של הדופן השמאלית. לפיכך אני מקבלת את גרסת התובע כי הנתבע היה בנסיעה ולא בעצירה בעת התאונה...עם זאת לאור הפגיעות לאורך דופן המכונית אין ספק כי בנו של התובע המשיך בנסיעה ולא עצר, דבר התומך בגרסת הנתבע לפיה הוא נסע במהירות גבוהה מדי בנסיבות הדרך, וודאי שלא במהירות של כ-20 קמ"ש כפי שהעיד. לאור כל האמור לעיל אחראי הנתבע לקרות התאונה אולם בנו של התובע נושא ברשלנות תורמת בשיעור של 30%... לאור חלוקת האחריות שקבעתי ישלם הנתבע לתובע סך של 4061 ₪...הוצאות אגרה בסך 90 ₪...וכן הוצאות בסך 300 ₪." 5. בבקשת רשות הערעור ובדיון שהתקיים בפני במעמד הצדדים טען המבקש כי הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט הם שגויים. לטענתו, האחריות לקרות התאונה היא של בנו של המשיב, היות ולא הסתכל על הכביש בעת הנסיעה, ולא שעה לצפירותיו של המבקש. לדבריו, רק לאחר ההתנגשות, רכבו של המשיב פנה ימינה ונעצר, תוך גרימת נזק לרכבו שלו ולמשאיתו של המבקש. המבקש אף טען כי בעת הדיון בבימ"ש קמא, תרגם בנו של המשיב לאביו את המתרחש בדיון באופן לא מדויק. בתגובתו טען המשיב כי בית משפט קמא העדיף את גירסתו על פני גירסת המבקש ואין מקום להתערב בממצאים שנקבעו. 6. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא ובבקשת רשות הערעור, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, להבדיל מפסק דין של ערכאה ראשונה, אין ערעור בזכות אלא ניתן לערער עליו ברשות בלבד, אם וכאשר סבור בית המשפט כי נפלה טעות מהותית בפסק הדין של בית משפט קמא, וכי יש סיכוי לערעור. זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי לא יתערב בימ"ש של ערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה. לעניין זה ראה ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים פ"ד לב(2) 661, עמ' 665: "אין בית משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון הקיים לפני בית המשפט של הדרגה הראשונה מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות". כן ראה ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות, תק-על 2005(1), 2899, עמ' 2903: "התערבות בממצאים עובדתיים תיעשה במקרים קיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל בהכרעת הערכאה הקודמת פגם היורד לשורש העניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם". (ראה גם ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נ"ב (2) 582). 6. במקרה זה, בימ"ש קמא נתן את פסק הדין לאחר ששמע את גירסאות שני הצדדים, ולאחר שהתרשם מן העדויות שהביאו. בימ"ש קמא קבע על בסיס הראיות את הממצאים העובדתיים בהם בית המשפט לא יתערב. ביהמ"ש קבע כי משאיתו של המבקש נסעה לאחור בשעת התאונה ופגעה תוך כדי נסיעה ברכבו של המשיב. יחד עם זאת קבעה השופטת קמא כי היה אשם תורם מצידו של בנו של המבקש בכך שנסע במהירות גבוהה ולא עצר בעת ההתנגשות. בממצאים אלה, אין כל אפשרות להתערב. פסק דינו של בימ"ש קמא מבוסס על ממצאים עובדתיים שמצא ועל התרשמותו הבלתי אמצעית מן הצדדים. לאור כל האמור לעיל, אין מקום להיעתר לבקשה ולאפשר ערעור על פסק הדין של בימ"ש קמא. הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. תאונת דרכיםתביעות קטנות