תמריץ אחיות א. הרקע וההליך 1. ביום 10.12.02 הגישה גב' רינה בן זאב (להלן: "התובעת") כתב תביעה כנגד הנתבעים לתשלום הפרשי שכר ל- 4/02 ו- 5/02 (1,594 ₪), פצויי פיטורין (94,117 ₪), דמי חופשה שנתית ( 13,165 ₪), דמי הבראה לשנת 2002 (1,054 ₪), הפרשי תמריץ אחיות לשנת 2001 (2,000 ₪) ותמריץ אחיות לשנת 2002 (2,333 ₪). טוענת התובעת כי הנתבעת 1 הינה חברה פרטית המנהלת בית אבות סיעודי בהוד השרון, והנתבעים 2 ו-3 מנהליה ובעלי המניות בה. התובעת הועסקה ע"י הנתבעת 1 כאחות סיעודית מ- 9/87 ועד 7/02. לטענתה, עד לשנת 99 עבדה כ-7 משמרות שבועיות, ובשנת 99 קיצצה הנתבעת 1 את היקף משרתה לכ-4 משמרות שבועיות. מחודש אפריל 2002 החלה הנתבעת 1 להרע את תנאי עבודתה כולל צמצום במשמרות ואי מתן שכר עבודה לתובעת. התובעת התריעה על כך, בע"פ ובכתב (באמצעות ב"כ) ומשלא נענתה הפסיקה התובעת עבודתה בנתבעת 1 ב- 1.8.02 ודרשה לקבל מלוא זכויותיה. לטענתה, פיצויי הפיטורין נושאים פיצויי הלנה מיום 15.8.02. במהלך התקופה לא העבירו הנתבעים למוסד לבטל"א את דמי הביטוח בגין עבודתה. עוד טוענת התובעת כי לאור האמור יש לחייב הנתבעים 2 ו- 3 באופן אישי, ולהרים מעליהם מסך ההתאגדות. 2. ביום 15.1.03 הגישו הנתבעים כתב הגנה. להלן עיקרי טענותיהם: א. דין התביעה להיות מסולקת על הסף בהיעדר עילה, יריבות וסמכות עניינית , שכן לא התקיימו בין הנתבעים 2 ו-3 לבין התובעת, יחסי עובד מעביד ולא נוצרה מחויבות אישית המקימה עילת תביעה. התובעת לא גילתה עילת תביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 המצדיקה הרמת מסך. ב. בית האבות אותו ניהלה הנתבעת 1 נסגר בהוראת משרד הבריאות בסוף חודש ספטמבר 2002. ג. התובעת החלה לעבוד משנת 87, אך התקיימו מספר הפסקות בעבודה אשר ניתקו יחסי עובד מעביד בין התובעת לנתבעת, מ- 8.12.95 ועד ל-26.3.96 ומ- 11.12.96 ועד ל- 6.10.97 (10 חודשי ניתוק). ד. התובעת עבדה בממוצע 4 משמרות בשבוע. ה. שולם לתובעת כל שהגיע לה בגין העבודה, תנאי עבודתה לא הורעו. לא בוצע כל "קיצוץ" במשמרותיה, סידור העבודה הותאם לבקשות כל האחיות לרבות התובעת, מה גם שהתובעת נשכרה מלכתחילה למשמרות לילה בלבד. ו. לאור הודעת משרד הבריאות בדבר הוצאת החולים מבית האבות, בשל תפקוד לקוי של האחיות, פתחה הנתבעת בהליך משפטי כנגד החלטה זו וניתנו לה 3 חודשי ניסיון לשיפור רמת השירות אך האחיות לא שיתפו פעולה ולא שיפרו עבודתן. במהלך אותה תקופה הפקירה התובעת את העבודה ולא הגיעה ל-2 משמרות. משכך, לא ביצעה עבודתה במסירות ובאחריות, בעיקר בסיום תקופת עבודתה. כתוצאה מכך, הוציא משרד הבריאות צו לסגירת בית האבות מיום 29.9.02. ז. התובעת התפטרה מעבודתה ולא הראתה כל ראיה בדבר הרעה בתנאי עבודתה , על כן אין היא זכאית לפיצויי פיטורין. ח. משרד הבריאות שילם התמריץ לאחיות, בסכומים ששונו מעת לעת בהתאם להיקף עבודתן, והתמריץ שולם ע"י הנתבעת לפי היקף העבודה של כ"א מהאחיות. ט. הנתבעת העבירה למל"ל את דמי הביטוח בגין תקופות העבודה של התובעת. 3. ביום 15.1.03 הוגשה בקשה לסילוק על הסף של התביעה נגד הנתבעים 2-3, ב-9.2.03 הוגשה תגובה לבקשה וב- 13.2.03 נדחתה הבקשה ע"י כב' השופטת א.סלע. 4. ביום 10.4.03 הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת ורשימת מוסכמות/פלוגתאות. 5. ביום 19.6.03 הגישה הנתבעים תצהירו של הנתבע 2 ותיק מוצגים. 6. ביום 1.7.03 התקיים דיון קדם בפני כב' השופטת א.סלע בו הוחלט, בהסכמת הצדדים, למחוק מספר סעיפים מתצהירה של התובעת ומתצהירו של נתבע 2. כן הצהירה התובעת כי לאור טענת נתק ברציפות יחסי העבודה - יש לחשב פיצויי פיטורין רק מ-10.97. 7. ביום 13.8.03 הוגשו תחשיבים מתוקנים מטעם התובעת, כדלהלן: השכר הקובע הינו 6,756 ₪ , פיצויי פיטורין 32,654 ₪, חופשה שנתית 5,880 ₪, דמי הבראה 855 ₪ (עבור 3 ימים ). יתר רכיבי התביעה נותרו ללא שינוי. 8. ביום 18.8.03 הוגשה תגובה בה התנגדו הנתבעים לתיקון סכום פיצויי הפיטורין (שנעשה עקב תיקון השכר הקובע). 9. ביום 22.8.03 הוגשה תגובת התובעת, וב- 31.8.03 ניתנה החלטה על ידי, בה התקבל התיקון, בכפוף להסתייגויות הצדדים. 10. עדויות הצדדים נשמעו ב-4.11.03. 11. ב-9.12.03 הוגשו סיכומים מטעם התובעת, וב- 25.1.04 הוגשו סיכומי הנתבעים. ב. ההכרעה לאחר ששבתי ועיינתי בכל החומר שבפניי, להלן הכרעתי: א. הרמת מסך התובעת מבקשת להרים את מסך ההתאגדות כלפי הנתבעים 2 ו-3, ב- 2 הנמקות: האחת - ניכוי דמי בטל"א לתקופה שפורטה ואי העברתם למל"ל (סע' 17 לתביעה) ואי תשלום תמריץ האחיות לשנים 2001-2002 (סע' 18). אגב סיכומיה טוענת היא עוד מכאן וגם מכאן בהקשר זה: היות והם מנהלי הנתבעת ובעלי מניות בה (סע' 1 למוסכמות), הם קבעו את גובה שכרה והודיעו להנהלת חשבונות על התשלום, פעלו בניגוד לדין תוך הוצאת תלושי משכורת לא אמיתיים שאינם משקפים את שעות העבודה שעבדה בפועל, הם אחראים על תשלום שכר נמוך מהמגיע לה, ובנוסף הם שלחו ידם בכספיה. לאור כל אלה יש להרים את מסך ההתאגדות כלפי הנתבעים 2 ו-3. מוסיפה התובעת וטוענת כי הן קביעת היקף המשמרות והן ניהול שיבוץ המשמרות נעשו ע"י הנתבעים 2 ו-3, על כן יש לראותם כאחראים אישית לחובות הנתבעת 1. אזכיר כי התובעת טוענת עוד (בסיכומיה) - בעניין תיקון יומן המשמרות. מנגד, טוענים הנתבעים 2 ו- 3 כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד ולא נוצרה מחויבות אישית המקימה עילת תביעה המצדיקה הרמת המסך כלפיהם. גליק טוען בתצהירו, כי הוא אחד מהבעלים של הנתבעת 1 והיה אחד ממנהליה (סע' 2 לתצהיר) וכי מעולם לא העסיק את התובעת באופן אישי שכן מעסיקתה היא הנתבעת 1 (סע' 3 לתצהיר). מוסיף הוא וטוען כי : "אח ראשי קובע את המשמרות בהתאם לצרכים"(עמ' 16 שו' 12), וכך גם עולה מתצהירה של התובעת: "שיבוץ המשמרות נעשה ע"י האח הראשי" (סע' 7 לתצהיר), " אני הועסקתי על ידי הנתבעת 1" (סעיף 4 לתצהיר). נטען כי לא הוכחה תרמית בניהול הנתבעת 1 ולא הוכח כי פעלו הנתבעים להשגת טובות הנאה אישיות לעצמם. לא הוכחה כל עילה להרמת מסך. השאלה הנשאלת היא: האם חבים הנתבעים 2 ו-3 חובה כלשהי או אחראים באופן אישי בחובותיה של הנתבעת 1, כלפי התובעת. הלכה פסוקה היא : "בין תאגיד שהוא חברה לבין בעל מניותיו פרוש מסך החוצץ בין האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד לבין האישיות המשפטית הטבועה בבעל המניות, ואין לערבב ביניהם..." (כב' השופט ד' לוין, ע"א 4606/90 איטה מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5), 353, 361ב). גם חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק") עוסק במצבים בהם בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי (במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים) להרים את מסך ההתאגדות (ראה ס' 6(ג) לחוק). בעניין תל מר (בע"א 4606/90 לעיל) אליבא כב' השופט ד.לוין: " המסך אינו כה הרמטי ומצויים בסביבתו תחומים עמומים שבהם פועלים התאגיד ובעלי המניות בערבוביה, ונוצר מדי פעם הצורך, למען עשיית הצדק והעמדת דברים על דיוקם, להציץ מבעד לפרגוד ולהרים במידה זו או אחרת את המסך המפריד. אך, כמובן , אין לנהוג בדרך זו, על דרך השגרה, שהרי אם כך נעשה יתערער יסוד היסודות של תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בתור שכזה. מבנה משפטי זה, שזכה להכרה וליישום יציב ומתמשך בדין ובהלכה, השפעתו מכרעת על התהליכים הכלכליים בארץ ובעולם. מכאן הזהירות הרבה שיש לנקוט בהתייחסות לאישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד ולא לפגום בה כשאין הדבר מחוייב המציאות " (שם, 361ד-ה) (ההדגשות הוספו). ברכיב זה, המבוסס על סעיף 6 לחוק , נטל השכנוע מוטל, כמובן, על התובעת וכך גם נטל הבאת הראיות. לא מצאנו במסכת הראיות שבהליך זה, עילה והצדקה להרים את מסך ההתאגדות כלפי הנתבעים 2 ו-3, כשאין חולק כי הנתבעת היא מעסיקתה של התובעת והיא האחראית לתנאי העסקתה לרבות היקף המשרה והתשלומים להם זכאית התובעת, ואין להטיל אחריות על הנתבעים 2 ו-3. לא הוכח בפנינו כי הנתבעים 2 ו-3 השתמשו במסך ההתאגדות כדי לקפח התובעת או כי גרמו להוצאת תלוש שאינו אמיתי (גם אם להלן יוכח כי אין התלושים הנדונים משקפים זכאותה בחודשים הנטענים), לא הוכחו בידוי ראיות ופעולות בלתי חוקיות (וכאלה כאמור, כלל לא נטענו בתביעה) ולא הוכח רווח אישי - הגם שעסקינן במנהלים/בעלי מניות. לא הוכח גם כל קשר שלהם למשמרות עבודתה! נזכיר כי החוק טבע את המושג שנשאב לפסיקה הישראלית מהדין האנגלי, אך השימוש בכלי זה של "הרמת מסך" אינו שגרתי ואינו יומיומי, ואין להפוך כל מקרה בו לא קיבל אדם תשלום - לתרמית/ קיפוח, למצב שיצדיק הרמת מסך. אגב כך, נזכיר כי הפנייה לפסה"ד בעניין ביסטרצקי - אין המקרה שנדון בו דומה כלל ועיקר לענייננו. פסק הדין בעניין ברגר התבסס על התנהגות בלתי הולמת של בעלי המניות ולמעשים הנוגדים את אינטרס הציבור - דבר שאינו קיים במקרה דנן. משלא הוכחה בפנינו, להנחת דעתנו, כל עילה להרמת מסך (גם לא רחוקה), כנגד הנתבעים 2 ו-3 - נדחית התביעה כנגדם. ב. הפרשי שכר עבודה לטענת התובעת שכר עבודתה חושב על פי תעריף נטו של 140 ₪ עבור משמרת ערב ו- 253 ₪ עבור משמרת לילה (סע' 6 לתביעה). התובעת עותרת להפרשי שכר לחודשים 4/02 עד 5/02. משב-4/02 שולם לה סך של 1,611 ₪ במקום סך של 2,498 ₪, אשר הגיע לה (דהיינו הפרש של 887 ₪), וב-5/02 שולם לה סך של 1,993 ₪ במקום סך של 2,700 ₪ (דהיינו הפרש של 707 ₪) עתרה לחיוב סה"כ של 1,594 ₪. מנגד, טוענים הנתבעים כי התובעת קיבלה כל שהגיע לה בחודש אפריל ובאשר לחודש מאי, טענו כי מנספח ד' לתצהירה עולה כי החל מסוף חודש אפריל, לכל הפחות, ובשבוע הראשון של חודש מאי, התובעת כלל לא עבדה (סע' 12.2 לתצהיר). מנספח ד' לתצהיר התובעת (ומנספח נ/4) עולה כי התובעת עבדה באפריל 2002, 7 משמרות ערב בין השעות 20:00-13:00, ו-6 משמרות לילה מ- 20:00 ועד 07:00. כשנשאלה כמה משמרות ערב עבדה, השיבה: "בחודש אפריל עבדתי 6 משמרות". הנתבעת אינה נותנת גרסה ברורה בעניין זה מעבר להכחשה הכללית. נזכיר כי גרסת התובעת בתביעתה אכן אינה מפורטת, אך פירוט ניתן בתצהירה - אף על פי כן לא נתנה הנתבעת גירסה סותרת ונותרנו בטענה כללית בלבד ( סע' 6 ו- 12 לתצהיר גליק). למען הזהירות, בחנו את יומן המשמרות לחודש 3.02 ואת תלוש השכר כדי לראות אם ועד כמה יש בו הוכחת טענת התובעת. התובעת עבדה בחודש זה 7 משמרות ערב ו-8 משמרות לילה. לפי השיעורים להם טענה, הייתה זכאית לסך של 3,004 ₪ נטו. בתלוש מרץ 2002 שולם לתובעת שכר בסך 4,881 ₪ ברוטו ו- 2,019 ₪ נטו, ואין התובעת מלינה על אי קבלת מלוא זכאותה ! משמע, מיניה וביה - אין מוכחת טענתה בדבר שיעורי התשלום לכ"א מהמשרות. (אציין, במאמר מוסגר, כי עפ"י יומן המשמרות אין בחודש זה ימי חופשה בגינם זכאית היא לתשלום נפרד). כך בפברואר 2002 (נ/8), לתובעת 4 משמרות ערב ו-9 משמרות לילה. לשיטתה, זכאית היא ל-2,837 ₪ נטו. כעולה מתלוש 2.02 שכר הנטו שלה כולל נסיעות (ששיעורם נטו בתלוש הוא 200 ₪) הוא בשיעור 2,900 ₪. שוב, אין התובעת מלינה בעניין זה ! סבורים אנו כי ראוי היה לנתבעים להגיש חישוב ברור של מספר חודשים כדי לנסות ולהוכיח גרסתם- מחד ומאידך - להפריך גרסת התובעת. גליק בעדותו לא זכר מהו התעריף לכל משמרת, אלא טען כי אין מדובר בתעריף נטו, טען כי התעריף ללילה הוא להערכתו 50 ₪ ברוטו, והסכום שהיתה צריכה לקבל הוא הסכום ברוטו שקיבלה. מעניין לציין כי התובעת (גם בעניין זה) נותנת גירסה חדשה בעדותה וטוענת ל- 20 ₪ לשעת ערב ו-23 ₪ לשעת לילה, עוד מ-10.97. לא אבין מדוע לא הוכיחה באסמכתא כתובה (יומן ותלוש) כי אכן כך שולם לה באותה עת. לאור כל האמור, משאין בפניי ראיות לטענת התובעת, ואף כי הנתבעים חדלו ממתן גרסה עניינית בעניין, משהנטל על התובעת, ומשלא שוכנעתי כי התובעת לא קיבלה מלוא זכויותיה לשכר בגין חודש אפריל - נדחית התביעה לחודש זה. באשר לחודש מאי, טוענת התובעת כי לא שולם לה שכר עבודתה במלואו. מתצהירה עולה כי ביום 13.5.02 לא התייצבה לעבודה משום שלא שולמה לה משכורת חודש מאי (סע' 23 לתצהיר). סתירה לדבריה עולה מעדותה, כשנשאלה : " אם ב-13 במאי הייתי צריכה להגיע לעבודה ולא הגעתי - אני כן הייתי צריכה להגיע והגעתי. אני בטוחה במה שאמרתי עכשיו" (עמ' 7 שו' 20-19), ושוב סתרה דבריה באומרה: "נכון שב-13 למאי, לא עבדתי בגלל שרציתי לדבר עם גליק והוא לא היה" (עמ' 8 שו' 3-2). מנ/4 עולה כי התובעת עבדה בחודש זה 6 משמרות ערב ו- 6 משמרות לילה. עפ"י משמרות אלה, זכאית התובעת, לשיטתה, לסך 2,358 ₪ נטו. כעולה מהתלוש שולם לה שכר נטו של 1,933 ש" כולל נסיעות. עולה מיומן המשמרות כי התובעת הייתה צריכה לעבוד ב-13.5.02- במשמרת לילה. כך עולה גם מנ/2 כי התובעת פשוט לא הגיעה למשמרת הלילה. למחרת רואה היא להודיע על יציאתה לחופשה בת שבועיים, שלאחריה היא רואה עצמה כמפוטרת בשל הרעת תנאים. אעפ"כ, שבוע אח"כ, ב-20.5 היא עובדת הן משמרת ערב והן משמרת לילה. לא שמענו ממנה הכיצד (עד לעדותה ולראשונה). לפתע, מספרת היא כי כן הגיעה באותו יום, ראתה "את הנסיבות", אמרה לנתבע 3 שהיא צריכה את הנתבע 2, חיפשה אותו בבנק ולא מצאה, חזרה לנתבעת, הודיעה שאינה יכולה לעבוד, והלכה מיד להסתדרות. כאמור לעיל - אין בפניי ראיה לטענת התובעת בדבר תעריף משמרת. לא בכדי מפנה הנתבעת לכך כי אף שהתובעת התפטרה ב- 14.5, בשל אי קבלת שכר אפריל (כנראה, משבתצהירה טענה מאי) - חזרה לעבודתה. הנה כי כן - גם התביעה בגין הפרש שכר למאי 2002 נדחית, משלא הוכחה כדבעי. ג. מועד סיום יחסי העבודה התובעת טוענת כי הפסיקה עבודתה בנתבעת מיום 1.8.02 לאחר פניות שלה בע"פ, מכתב שלה ומכתב ב"כ (סע' 8,11 לתביעה), קרי: במכתב אותו הביאה אישית לנתבע 2 והניחה אותו על שולחנו (סע' 8 לתצהיר). כשנשאלה האם מתכוונת היא ל-נ/5, היא משיבה: "לא היה מכתב נוסף של ההסתדרות, שההסתדרות כתבה את המכתב. לא צירפתי העתק של המכתב כי דרך ההסתדרות זה עבר ישר לבעל הבית, לא אני הנחתי על השולחן (ההדגשה הוספה)" (עמ' 7 שו' 4-1). במכתב אחר ששלחה התובעת לנתבע 2 מיום 14.5.02 מודיעה היא, כי היא יוצאת לחופשה למשך שבועיים ולאחר מכן רואה עצמה כמפוטרת עקב הרעת תנאיה. בפועל, חזרה כאמור לעבודה ביום 20.5.02 ( נ/ 4). כשנשאלה: "איך זה קרה- עקב פנייתי להסתדרות עשיתי את כל התהליכים שזה היה חוקי, הם אמרו תכתבי מכתב שאת נותנת ארכה לשבועיים, פניתי אליו ואמרתי מה אני עושה עכשיו, הוא אמר לי תחזרי נדון עם בעל הבית עוד פעם, את לא עושה שום דבר, שום צעד בלעדי. נורא כאב לי, אין לי ברירה ויש חוק ולכן חזרתי" (עמ' 8 שו' 19-14). כמוסכם על בכ"י הצדדים בפועל החלו יחסי העבודה לעניין הליך זה, רק ב-10.97. הנתבעת הכחישה טענת התובעת כי עבדה עד יולי 2002 (סע' 4 להגנה) ולא טענה עובדתית אחרת, למעט הטענה כי התובעת לא התייצבה למשמרת ב-5.8.02 (טענה ממנה משתמע כי לא הופסקה עבודתה ב-31.7.02). מטופס 106 (נספח ג' להגנה) ומתלושי שכר העבודה עולה כי התובעת הועסקה בנתבעת באוגוסט 2002. התובעת בתצהירה מעלה גרסה חדשה לפיה ב-5.8.02 לא התייצבה לעבודה, אך מתוך אחריות התקשרה לגליק, הזכירה לו כי לא תבוא לעבודה, אך הוא טרק לה הטלפון. גרסה זו עולה כאמור גם מנ/2. גליק בתצהירו (ס' 6.3.2) הכחיש הטענה. אין בפניי ראיה כי אכן התקשרה התובעת לגליק באותו יום, ראייה שניתן היה בנקל להציג. יתר על כן, בנסיבות, אין מתקבל על הדעת כי גוף המצוי "בתקופת מבחן" ע"י משרד הבריאות, ינהג בקלות ראש ויותיר את השוהים בו ללא אחות במשמרת לילה - כשנודע על כך עוד בבוקר. למעשה, אין בפניי מכתב התפטרות של התובעת. כל שהוגש הוא מכתב ב"כ התובעת (נספח ה' לתצהירה), כשעולה מדברי ב"כ בדיון - כי בוודאות לא נמסר לנתבעת או למי מטעמה ! נבהיר כי בנושא זה, למצער, אין במכתב גם תאריך סיום העבודה. קרי : אף לוּ נתקבל (וכאמור, שמענו ההפך מהתובעת) לא יכלה הנתבעת לדעת עד מתי ניתן לה "לתקן" ההרעה. אוסיף ואוֹמר כי מכתב שתאריכו 8.7.02, ודאי אינו "מצדיק" הפסקת עבודה ב- 31.7.02, עפ"י חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001. בעדותה בפניי טענה התובעת כי הודיעה לגליק בע"פ על התפטרותה, באה אליו למשרד, כי זו אותה פגישה שבסעיף 16 לתצהירה, פגישה שלטענתה היתה ביוני. כשעומתה עם סעיף 18 ועם גרסתה, כי סעיפים אלה מתארים אירוע במאי - השיבה 2 תשובות סותרות, זו כן אותה פגישה, זו לא אותה פגישה (עמ' 11). אח"כ טענה כי היתה פגישה נוספת בינה לגליק "בסוף מאי משהו כזה" (עמ' 12 שו' 6), ואינה יודעת מדוע לא נכתב כך בתצהיר. מעדותה עולה עוד כי היה עליה לעבוד ב-5.8.02, אך הודיעה בבוקר לגליק שלא תבוא והוא טרק לה הטלפון (עמ' 12 שו' 10-9). אח"כ אישרה כי יש לתקן את סע' 21 לתצהירה כך שהפסיקה עבודתה מ- 5.8.02 (תחת 1.8). העובדה כי בטופס 106 אין מופיע דיווח - אינה נשקלת לטעמנו, משמציין הוא תשלומים, ומשאין טענה כי עבדה בימים שטרם 5.8, ומשמוסכם כי תוכננה לעבוד ב-5.8, אך בפועל לא הגיעה לעבודה ולא עבדה. כאמור לעיל, מועד סיום יחסי העבודה של התובעת בנתבעת 1 הינו איפוא ביום 5.8.02. פיצויי פיטורין התובעת טוענת כי הפסיקה את עבודתה אצל הנתבעת בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, ועל כן זכאית היא לפיצויי פיטורין מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורין, התשכ"ג- 1963. לטענתה, הנתבעת החלה להרע את תנאי עבודתה באופן ממשי ב- 4 ההנמקות הבאות: (א) באי תשלום שכר אפריל - מאי 2002 - לא נכביר בעניין זה, משקבענו לעיל כי לא הוכחה זכאות התובעת להפרשים בגין חודשים אלה, לא הוכח עוד כי עסקינן בהרעה שהיוותה פגיעה ביכולתה להתקיים. (ב) התובעת טוענת כי החל מתחילת עבודתה, עבדה בהיקף של משרה וחצי וביצעה כ-7 משמרות שבועיות. לשיטתה, החל מ- 1999 קיצצה הנתבעת את היקף משרתה להיקף של 4 משמרות שבועיות, הכוללות שתי משמרות ערב ושתי משמרות לילה, והחל מחודש מאי 2002 הנתבעת קיצצה את משרותיה באופן שהפחיתה את מכסת משמרות הערב בהן נהגה התובעת לעבוד. "לשאלה לפיה מלכתחילה נשכרתי (בפרוטוקול נרשם בטעות "נזכרתי") רק למשמרות לילה ומשמרות ערב היו בונוס -כן. לשאלה כמה משמרות ערב עבדתי לפני מאי 2002- שני ערבים ושני לילות בשבוע. אם היה צורך הייתי מוסיפה לפי תנאי בית החולים" (עמ' 9 שו' 22-17). טוען נתבע 2 בתצהירו כי התובעת הועסקה לאורך כל תקופת עבודתה לא יותר מ-4 משמרות שבועיות, שכן עבודתה בנתבעת היוותה עבורה "עבודה שניה" וחלקית מכיוון שעבדה במשרה מלאה בבית החולים מאיר בכפר סבא (סע' 4 לתצהיר). כאמור, סידור העבודה נעשה ע"י האח הראשי עפ"י בקשותיהן של האחיות לרבות התובעת. אין בפניי כל ראיה כי אכן עבדה ב- 1997 בהיקף אחר מ-1999. יתר על כן, קשה לקבל הטענה כי נדרשה ל-3 שנים של צמצום בעבודתה כדי הרעה. מקובל עלינו כי התובעת הסכימה למספר המשמרות שעבדה מ- 99, שלא השתנה ב-2002. (מכל מקום - לא הוכח על ידה אחרת). יש טעם בהפניית הנתבעים למספר המשמרות ( עמ' 3 סע' 5 לסיכומיהם) כדי לשלול הרעה, ודאי מוחשית. נזכיר כי אף העובדה שב- 7.02 עבדה רק 10 משמרות, אינה מהווה הרעה, שכן ניכר שעסקינן בתנודות, מה גם שב-8.01 עבדה 11 משמרות. (ג) החל מחודש יוני 2002 הפסיקה הנתבעת את עבודת התובעת במשמרות הערב. לטענתה, האח הראשי הודיע לה כי נתבע 2 הוא שהורה על כך (סע' 14ד לתצהירה). מנגד, טוען נתבע 2 כי התובעת עבדה בחודש זה 7 משמרות ערב (ו-8 משמרות לילה) כפי שעולה מדו"ח המשמרות של חודש יוני 2002 (נספח נ/6 לתצהיר נתבע 2). התובעת לא הציגה כל ראיה המוכיחה את טענותיה באשר להפסקת עבודתה במשמרת הערב בחודש יוני ולא הצליחה לסתור את האמור בדו"ח המשמרות האמור. יתר על כן, גם העובדה שביולי עבדה רק משמרות לילה - אין בה ראייה לענייננו, שהרי כבר ב-8.7, נכתב מטעמה כי היא תתפטר, ולא שמענו הנמקה ספציפית זו, כהנמקה להתפטרות. התובעת גם לא הראתה כי ביקשה לקבל משמרות ערב - וסורבה, ואף עדות האח לא הושמעה על ידה. גם לא שמענו במכתב כי האח הודיע לה כך. יתר על כן, עולה, לכאורה, מיומן המשמרות כי בחודש יולי הועסקו רק 2 אחיות במשמרות ערב, במקום 5 בחודש קודם (נ/6) ואין לדעת מדוע. הנה כי כן - גם בהנמקה זו לא מצאתי הרעה מוחשית. ולדעתי - זכותו של עובד לקבל פיצויי פיטורים בעקבות התפטרות שמקורה בהרעת תנאי עבודה, מעוגנת בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963, הקובע לאמור: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". נפסק כי הרעה בתנאי העבודה חייבת להיות רצינית עד אשר בית הדין ייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד (עדמ 21/03 חברת השמירה נ' גל מילר,מפי כב' השופט צור, טרם פורסם) (ההדגשה הוספה). עוד נקבע כי צמצום ימי העבודה לשבוע עד כדי מחצית ולתקופה בלתי מוגדרת, מהווה הרעה מוחשית של תנאי העבודה. (בדב"ע ל/15-3 קלרה בג'רנו נ' יוסף לוי). אך לא כך בענייננו: התובעת עבדה קודם להחלטת משרד הבריאות 4 משמרות ערב בחודש בפברואר (ו-9 לילה), 7 משמרות ערב (ו-8 לילה) בחודש מרץ, 7 משמרות ערב (ו-6 לילה) באפריל , ולאחר החלטת משרד הבריאות עבדה 6 משמרות בחודש מאי, 7 משמרות ערב (ו-8 לילה) בחודש יוני ו-10 משמרות לילה בחודש יולי (עמ' 10 שו' 6-3, 14). גם אם, לשיטתה של התובעת, חלה ירידה משמעותית במשמרות הערב ועקב כך ירידה בשכרה, הרי גם לכך אין כל בסוס שהרי עבדה יותר משמרות לילה בחודשים שלאחר ההחלטה מאשר לפניה, כשכאמור, לדבריה תעריף משמרת לילה גבוה יותר ממשמרת ערב (עמ' 10 שו' 20), ובשיעור של 50% ! נקבע בפסיקה כי אחות שהתקבלה, כאמור לעבודה למשמרות ערב, וכך עבדה שנים - סירוב המעביד להמשיך ולהעסיקה כאמור יחשב להרעה מוחשית בתנאי עבודתה (תב"ע לז/478-3 אסתר צור-שדי נ' נווה שומרון בע"מ, פד"ע ט' ק"י), בענייננו, התובעת נשכרה מלכתחילה למשמרות לילה, (כעבודה משנית לעבודתה העיקרית בבי"ח מאיר בכפר סבא), שינוי משמרות העבודה בהמשך היה לאור הסכמת הצדדים וכך טרם התפטרותה, לכשנתקבלה ההחלטה ממשרד הבריאות, חזרה התובעת לעבוד במשמרות הלילה. נזכיר כי לא הוכח שאכן מדובר רק במשמרות לילה מאותו חודש. אין מתקבל על הדעת כי הקטנה משמרות הלילה והוספת משמרות ערב - לא תחשב להרעה, ומנגד, אופן העבודה ביולי - להרעה יחשב, כשתואם הוא ההסכמה המקורית. עוד מקישה התובעת כי העובדה שצמצמו ליתר האחיות את המשרה - יש לראותה כהרעת תנאיה, באומרה: " לשאלה לפיה עולה שלא היה שינוי - קיבלתי אותו מי אחראי עלי, להוריד משרה לכל הבנות בגלל המצב הנתון בבית החולים וזה היה הרעת המצב שלי, כאלו שהורידו לי משמרות" (עמ' 9 שו' 27-25). התובעת אישרה כי בעבר היה מספר המטופלים כפול ממספרם בשלהי העסקתה. אין חולק כי דומה מצב בו אחראית התובעת (במשמרת לילה) על 50 מטופלים, עת נעזרת היא ב-2 מטפלות, למצב בו אחראית היא על 17-24 מטופלים בסיוע מטפלת אחת. במה נעוצה ההרעה ? שהרי מספרית, אין חולק כי נשמרה אותה פרופורציה. הקיטון הדרסטי הוא זה שבין המצב לפני התערבות משרד הבריאות (כ-50 מטופלים) לבין מאי ואילך (פחות ממחצית). טוענת התובעת כי פנתה לנתבעים מספר פעמים בע"פ ובכתב להחזרת תנאי עבודתה לקדמותם (נספח ה' לתצהירה). מנגד, טוענים הנתבעים כי מעולם לא פנתה אליהם בטענותיה אלה וכי מעולם לא הומצא להם המכתב. במהלך חקירתו של נתבע 2 הוכיחה ב"כ התובעת כי הנתבעת מעולם לא קיבלה מכתב ב"כ התובעת (בהציגה את המכתב שנשלח לשיטתה בדואר רשום והוחזר למשרדה כ"לא נדרש" (עמ' 18 שו' 6-5)). באשר להודעתה על ההתפטרות, העובדה כי במאי נרשם "ושוב איומים" אינה תמוהה בשים לב לכך, שנוצר הרושם כי באלה כבר נקטה בעבר. גם אין לדעת מתי נרשם כך- מול חזרתה לעבודה שבוע אח"כ. כאן ראוי להזכיר כי התובעת מציינת במכתב ההתפטרות ממאי 2002 (נ/5) כי היא מעבירה עותק "לעו"ד שלי", כשבפניי אישרה כי לא היה עו"ד בעת זו ! לאור האמור - אינני מוצאת הרעה מוחשית בתנאי עבודתה של התובעת, ומכל מקום, לא תקום זכאות לפצויי פיטורים בגין הרעת תנאים - מקום שלא ניתנה התרעה כדבעי המאפשרת תיקון ע"י המעסיק. משאין בפניי כל ראייה להתרעה כאמור, המעמידה די זמן לתיקון המעוות, ומשכזה לא הוכח בפניי - ומשהפסקת העבודה קדמה למועד שבחוק הודעה מוקדמת, אין לי אלא לדחות התביעה ברכיב זה. (ד) בחודש יולי 2002 הודיע לה נתבע 2 כי במשמרות הלילה בהן היא עובדת, לא יעבדו עמה שתי מטפלות כפי שהיה נהוג, אלא מטפלת אחת בלבד. הסיבה לכך, כפי שטוענים הנתבעים, היא כי בחודש מאי 2002 הודיע משרד הבריאות (להלן: "ההחלטה") לנתבעת 1 כי החליט להוציא חולים מבית האבות, בשל תפקוד לקוי של האחיות ורמה נמוכה של סיעוד וטיפול שניתנו על ידן למאושפזים (סע' 9.3 להגנה). בתצהירם נטען: עוד מוסיף הוא בתצהירו: " אכן בחודש יולי לאחר שהעבודה פחתה בצורה דרמטית כתוצאה מהקיטון במספר החולים, לא היה עוד צורך בהעסקת שתי מטפלות במשמרת לילה אלא מטפלת אחת, בנוסף לאחות. כל יתר האחיות עבדו בצורה כזו ולא העלו טענות. התובעת היתה היחידה שעוררה בעיות ולמעשה, עשתה כל שביכולתה להמאיס עצמה עלינו על מנת שנפטר אותה מהעבודה" (סע' 13 לתצהירו). שינוי היקף עבודתן של האחיות מקורו בכך שמספר החולים שהיו מאושפזים בבית החולים הלך ופחת. כך גם עולה מדברי התובעת כשנשאלה: "כמה חולים היו בשנת 2001 - בסביבות 50-45 חולים. לשאלה כמה היו במאי 2002 - בין 17 ל-20-24 חולים. לשאלה כמה אחיות סיעודיות נדרשו למשמרת ב-2001 - אחות אחת, אני מתקנת ב-2001 היו שתיים (בפרוטוקול רשום בטעות "שניים") וב-2002 אחת, עקב המצב הורידו "(עמ' 10 שו' 10-9, ההדגשות הוספו). דהיינו, התובעת ערה לכך שהיקף עבודתה צומצם עקב הפחתת מספר החולים ולאו דווקא משיקולים אישיים של מנהלי המשמרת או לחלופין מי מהנתבעים. ד. חופשה שנתית התובעת עותרת לפדיון חופשה שנתית בגין שנות עבודתה בנתבעת. לטענתה, לשנת 2000 זכאית היא ל-14 ימי חופשה (סך של 2,744₪), לשנת 2001 זכאית היא ל-7 ימי חופשה (סך של 1,372 ₪), לשנת 2002 זכאית היא ל-9 ימי חופשה (סך של 1,764 ₪), ובסה"כ זכאית ל- 5,880₪ (לאחר תיקון התביעה, כאמור בהודעת ב"כ התובעת מ- 17.8.03). מנגד טוענים הנתבעים, כי התובעת קיבלה את כל ימי החופשה שהגיעו לה במהלך עבודתה בנתבעת, וכי במועד סיום העובדה היתה התובעת ביתרה שלילית של 3 ימים כעולה מתלושי השכר, ומוסיפים כי עבדה בנתבעת פחות מחצי משרה, ולא במשרה מלאה. הנתבעים בסיכומיהם מפנים אותנו ליומן המשמרות, המשקף לטענתם את ימי החופשה (נ/4, נ/6, נ/7, נ/8) ודי בכך כדי חובת ההוכחה. יומן המשמרות משקף אך ורק את המשמרות אותן ביצעו האחיות בבית החולים, אך אין בו כדי לשקף את ימי החופשה של התובעת, ומעבר לכך, את התשלום בגינם. מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה חייב הוא לתת לעובדיו, כמה נתן למעשה, לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים (כאמור בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, ובתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה) תשי"ז-1957). נטל ההוכחה בדבר יתרת חופשה הוא על המעביד (דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר ). התובעת אינה טוענת אם הימים הנתבעים הם יתרה שלא נוצלה, או נוצלה ולא נתקבל תשלום. אין גם לדעת לפי מה קבעה התובעת מכסתה והאם חישבה נכון זכאותה בשים לב להוראת החוק והתקנות בעניין זה (כדוגמת ימי העבודה בכל שנה). כבר הזכרנו לעיל כי הנתבעת לא הגישה בפנינו פירוט התשלומים בתלושי השכר השונים, אלא, שברכיב זה, בו הנטל עליה - אין די, לטעמי, בכך כי בתלושי השכר צוינה יתרה שלילית. אין לראות בתלושי השכר מתי קיבלה התובעת (וכמה) תשלום בגין היעדרותה בחופשה. התובעת טוענת כאמור לזכאותה ל-14 יום לשנת 2000, 7 לשנת 2001, 9 לשנת 2002 (תוך הוספת הטענה כי למרות שניצלה חלק מימי החופשה, לא עולה מהתלושים כי קיבלה תשלום). גם בתצהירו לא נותן גליק פרטים מדויקים, אלא חוזר כללית על הטענה (ומוסיף בעניין טענתה, עפ"י התביעה בטרם הודעתה המתקנת). התובעת טענה כי קיבלה חופש שנתי בכסף, וכי תלוש 4.02 כולל תשלום על ימי חופשה שנטלה באותו חודש (עמ'11-10). אזכיר כי אין בפניי נתונים נוספים, ודאי לא בהתייחס לשנת 2000-2001. בעדותו טען גליק כי התובעת מקבלת כסף עבור חופשה שנתית (עמ' 10 שו' 20), וכי תשלום החופשה היה מגולם במשכורות. בפועל, גרסתו זו, לפיה בתוך השכר ששולם בתלושים מצוי גם תשלום חופשה - תואמת גרסת התובעת בעדותה (כאמור לעיל). לצערי, גרסאות 2 הצדדים בעניין זה אינן מפורטות ואינן מאפשרות בחינת התביעה כדבעי. איני מקבלת "הסבר" התובעת בסיכומיה לכוונתה בתשובת דלעיל,אף שהשאלה התייחסה לתלוש 4.02 - לא שמענו "כוונה" כאמור, או הסתייגות כי אין זה המצב גם ביתר החדשים בהם שהתה בחופשה. ביומן המשמרות ב-8.01 נרשם : "2 ימי חופש, 5 משמרות ערב ו-6 משמרות לילה. בתלוש חודש זה קיבלה 5,811 ₪ שכר. ביומן המשמרות ב-9.01 נרשם : "3 ימי חופש, 6 משמרות ערב ו-6 משמרות לילה. בתלוש חודש זה קיבלה אותו סכום ברוטו כשכר. לאור העדר הנתונים שיסבירו תביעת התובעת ויאפשרו בחינת הזכאות הנטענת, לאור העדר הנתונים מטעם הנתבעת שיוכיחו ניהול פנקס חופשה כדבעי ותשלום בגין ימי חופשה לכל ימי החופשה, ולאור העובדה כי בתלושי השכר מופיעה התייחסות בעניין זה רק בחודש 4.02, בלא שהיתרה השלילית שונתה אח"כ (ע"י צבירת זכות כלשהי, בחודשים מאי-יולי) - איני רואה לקבל התביעה ברכיב זה ואף לא לדחותה. רואה אני לקבוע, על דרך ההערכה , ומאחר ו-2 הצדדים "חדלו" בראיותיהם - את זכאות התובעת במחצית מתביעתה, משמחד - ניתן היה לדחות התביעה (שאין לה הסבר ואף לא קצה פרוט) ומאידך- אין הנתבעת, כנטל שעליה, סותרת טענת התובעת. משכך, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 2,940 ₪. ה. דמי הבראה לטענת התובעת זכאית היא לדמי הבראה בסך של 855 ₪ בגין 3 ימים. מנגד, טענו הנתבעים כי התובעת קיבלה כל שהגיע לה. גליק בתצהירו טוען בעניין זה בבחינת "ככל הידוע לי התובעת קיבלה כל שהגיע לה" (סע' 17) - ברי כי אין לקבל טענה סתמית זו. בתלושי השכר שהציגו הנתבעים (נ/9) לא נמצא כי שולמו לתובעת דמי הבראה לשנת 2002- משכך, לא עמדה הנתבעת בנטל ההוכחה ואף לא הציגה כל ראיה לסתור טענת התובעת. התובעת כאמור, נמנעת מציין מתי שולמו לה דמי הבראה בגין השנה הקודמת ( רק מנ/9 עולה כי קיבלה זכאותה לשנת 2001). משכך, משעסקינן ב-7 חדשים לשנת 2002 וכשאין מדובר במשרה מלאה, ומשאין בפניי כל הסבר לחישובי התביעה - רואה אני לקבלה כלשונה. אזכיר רק כי יום הבראה ב- 8.02 עמד ע"ס 301 ₪ , וכי עסקינן בשנת העבודה החמישית המזכה ב- 7 ימים. ו. תמריץ אחיות התובעת עותרת לקבלת תמריץ אחיות לשנת 2002 (סך 2,333 ₪) וכן הפרשי תמריץ לשנת 2001 (סה"כ 2,000 ₪). לשיטתה, הנתבעת קיבלה התמריץ ממשרד הבריאות, כחלק מהזכויות המוקנות לאחיות, לשם העברתו לתובעת. מנגד טוענים הנתבעים כי האחיות ,לרבות התובעת, מקבלות תמריץ ממשרד הבריאות כפי שזה משתקף בתלושי השכר. הסכום המועבר ממשרד הבריאות אינו קבוע והוא מחושב עפ"י נוסחה של משרד הבריאות והוא מתחלק בין כל האחיות בהתאם להיקף עבודתן, ועל כן שונה הוא מעת לעת. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי התובעת לא פירטה את דרך חישוב הסכומים בגין התמריץ ולא הראתה כיצד הם מתיישבים עם הנוסחה לתשלום שנקבעה ע"י משרד הבריאות (ראה גם פלוגתא 23). אין מחלוקת בין התובעת לנתבעים כי זכאית היא עקרונית ל"תמריץ אחיות". כשנשאל נתבע 2: "האם העברתי לתובעת את סכום הכסף שהגיע לה בגין תמריץ אחיות- כן בהחלט" (עמ' 20 שו' 14-13). אעיר כי גרסת הנתבעת - גם בעניין זה היא כללית ולא מפורטת, אלא, שכך אף גרסת התובעת ! איננו נדרשים לשאלה מהו הבסיס המשפטי לרכיב זה, משאין הנתבעת חולקת על חובתה בתשלומו. מנגד, התובעת חדלה גם בעניין זה מהוכחת טענותיה. עוד עומדת לה לרועץ טענת הנתבעת (גם זו לא הוכחה באסמכתאות) כי עסקינן בתמריץ שאינו ניתן "לראש" ואין לו צבע (כהגדרת הנתבעת) ובהתאם, התמריץ מתחלק עפ"י היקף התעסוקה של כל אחות. משמסכימה הנתבעת כי התובעת זכאית (עקרונית) לתמריץ - שומה היה עליה להוכיח הן את שעור הזכאות ששולמה (ומתי), והן את הזכאות/נוסחתה. אין די גם בטענת התובעת כי שנה קודם התמריץ היה שווה לכמחצית שכרה, ודאי כשאין לדעת אם השתנו הקריטריונים לנתינתו (במאמר מוסגר נזכיר כי עפ"י ההסכם הקיבוצי אין התמריץ מהווה חלק מהשכר). משכך, ומשגם ברכיב זה חדלו 2 הצדדים מהבאת ראיות מחוייבות , שנקל היה להגישן - רואה אני לקבל התביעה עפ"י הסכום הנתבע. אזכיר כי יכול שתהא חשיבות למספר המטופלים בנתבעת, כמו גם לעובדה כי מדובר בעבודה שהתובעת הפסיקה (לא עבדה שנה תמימה) או כי משרד הבריאות סגר את ביה"ח של הנתבעת. ז. ביטוח לאומי התובעת טענה כי הנתבעת לא העבירה כל המגיע למוסד לביטוח לאומי, ובטענתה נסמכה על אישור המל"ל מ-21.11.02. מהאישור עצמו עולה כי התובעת יכולה להראות תקופות ביטוח ע"י הצגת תלושי שכר (וטופס 106). אזכיר כי טענת התובעת בעניין כללית ומתייחסת לכל השנים. הנתבעת הכחישה הנטען, טענה כי העבירה למל"ל כל דמי הביטוח וכי בתקופות בהן לא עבדה התובעת - ממילא לא ד?וחה למל"ל. לתקופה נשוא הליך זה יכול שמתייחסת הטענה לחודשים אוגוסט 98, ינואר-יולי 2002. בתצהיריהם לא הוסיפו, לצערי, הצדדים על טענותיהם הכלליות. רואה אני להזכיר כי ב-11.02 יתכן כי טרם נקלטו במחשבי המל"ל דיווחים של הנתבעת כמעסיקה, לשנת 2002. שוב, חדלו הצדדים בראיותיהם. מנגד, הצהירה ב"כ הנתבעים כי אם תוצג דרישה קונקרטית - תכובד. לאור האמור, איני רואה ליתן סעד כספי כבתביעה אלא להורות כי ב"כ התובעת תבקש עמדת המל"ל לתקופה הנדונה, מ-10.97 - 7.02, ותעביר לב"כ הנתבעים. היה ולפי אישור המל"ל חסר תשלום כלשהו - תעבירו הנתבעת למל"ל, תשלום כאמור, בתוך 30 יום מקבלת הדרישה (עם העתק לב"כ התובעת). ח. שכר קובע למען הזהירות אתייחס אף לעניין זה. משעסקינן בעבודה בהיקף משתנה מדי חודש- יש לקבוע השכר הקובע עפ"י ממוצע שכרה ב-12 חודשי עבודתה האחרונים. בדיקתי העלתה כי השכר הקובע הוא 5,679.46 ₪. אעיר כי משהוכח בפניי כי השכר ששולם כלל אף תשלום בגין ימי חופשה- ראוי כי השכר הקובע יקבע בסכום המפחית את ימי החופשה ששולמו. בהעדר נתונים על כך - ממילא, לא אוכל לקבוע השיעור הנכון ! אין בפניי נתונים לקביעת שכר קובע בטרם ה"הרעה" הנטענת (4.01-3.02), כטענת התובעת מ- 17.8.03, מה גם שלא כך נקבע ע"י כבוד השופטת סלע לחישוב רכיב זה ! משכך, נקבע השכר הקובע כ-5,679.46 ₪. ט. כללי ראוי לומר כי עדות התובעת נשמעה לא אמינה, לא ברורה ולא מדוייקת. לא נכביר בכך, ודי אם נפנה להפניות הנתבעים בסיכומיהם. מנגד, עדות גליק נשמעה ברורה וקונסיסטנטית. ובאשר ל"תיקון" יומן המשמרת - איני רואה להכביר מילים גם בעניין זה. מהיומן שהוגש בתיק המוצגים עולה כי נרשם ביומיים האחרונים "שנתי" כפי שעולה מהיומן המקורי (עמ' 11 לפרוטוקול), וכך גם באשר לרישום ב-2.4. משמע, עפ"י המוצגים שבפניי- אין כל שוני ברישום. עוד רואה אני לציין כי המס השולי בתלושי השכר שהוצגו לי (נ/9) עמד על 49%, ושונה ל- 50% מתלוש מאי 2002. בכך, אין הסבר לשוני הנטען בשכר התובעת. לסיכום: על הנתבעת לשלם אפוא לתובעת את הסכומים הבאים: דמי חופשה בסך 2,940 ₪. דמי הבראה בסך 855 ₪. תמריץ אחיות לשנת 2002 והפרשי תמריץ לשנת 2001 בסך 4,333 ₪. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום וישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.8.02 ועד ליום התשלום בפועל. לאור תוצאות ההליך, ולאור אופן ניהולו והגשת הראיות - ישא כל צד בהוצאותיו.אחיותתמריץ אחיותתמריץ