השופטת צ' ברון א. רקע עובדתי המשיבה 1, ההתאחדות הישראלית לכלבנות (להלן - הי"ל) היא ארגון גג המאגד תחת מטרייתו ארגונים של חובבי כלבים העוסקים בכלבנות בישראל, מנהל תשתיות ארגוניות לשירות חבריו ומייצג אותם כלפי גורמים חיצוניים בארץ ובחו"ל. ההי"ל היא החברה הישראלית בהתאחדות הבין-לאומית לכלבנות - Federation Cynologique International (להלן - ההתאחדות). על-פי תקנון ההתאחדות, מיוצגת בה כל מדינה על-ידי ארגון חבר אחד בלבד. לפיכך אין למועדון כלבנות שאינו חבר בהי"ל אפשרות לקיים פעולה בין-לאומית במסגרת ההתאחדות. לפי תקנון ההי"ל, החברים בה הם ארגונים הרשומים כעמותות בישראל, אשר הוקמו למטרות כלבניות ועמדו בתנאי הקבלה הנקובים בתקנון ההי"ל (להלן - התקנון). ביום 21.4.1998 נתנה האספה הכללית של ההי"ל תוקף לתקנון (להלן - התקנון החדש) אשר החליף את התקנון הקודם שהיה בתוקף עד לאותו מועד (להלן - התקנון הישן). ההבדל בין התקנונים מתבטא, בין היתר, בעניין הקמת חוג נפרד לאותו גזע כלבים על-ידי קבוצה שפרשה מחוג קיים. בעוד התקנון הישן שותק בעניין זה קובע התקנון החדש כי התנאי לקבלת החוג הפורש להי"ל הוא קבלת הסכמת האספה הכללית של החוג או המועדון הקיים (ראה סעיף 12ב לתקנון החדש). החוג הישראלי לכלב רועים גרמני (להלן - המשיב 3) עוסק בגידולם בטיפוחם וברישומם של כלבים מגזע רועים גרמני בעלי תעודות יוחסין המוכרות על-ידי ההתאחדות. המשיב 3 הוא חבר ותיק בהי"ל ונחשב מן החברים המייסדים של ההי"ל. המשיב 3 היה רשום כאגודה עותומנית מס' 1229/1. ביום 7.3.1993 התקבלה במשרדי רשם העמותות בקשת המשיב 3 להירשם כעמותה תחת השם "החוג הישראלי לכלב רועים גרמני". אישור רשם העמותות לעניין זה, מיום 16.3.1993, מצוי בתיק בית-המשפט. הנמען לאישור הנ"ל הוא עורך-דין א' גרינפלד (להלן - גרינפלד) אשר אף שימש כיושב-ראש המשיב 3 במשך שנים מספר עד שנת 1997. כמו כן מצוי בתיק בית-המשפט אישור רשם העמותות מיום 3.4.1997 לפיו בתיק הבקשה לרישום עמותה בשם "החוג הישראלי לכלב רועים גרמני" מס' 58-022-672-8 מצוי תיק האגודה העותומנית בעלת שם זהה, ועל כך כי האגודה העותומנית עדיין לא נמחקה וכי העמותה המבוקשת עדיין נמצאת בהליכי רישום. על רקע השליטה במשיב 3 פרץ בשלב מסוים סכסוך בין היושב-ראש גרינפלד ותומכיו (להלן - קבוצת גרינפלד) לבין חברים אחרים במשיב 3 (להלן - החברים), אשר הדיו הגיעו עד לפתחו של בית-משפט זה (ה"פ 298/97, כבוד השופטת ש' סירוטה). ביום 3.12.1997 ניתן פסק-דין לטובת החברים הנ"ל, ובו נקבע כי בגלל פעולתו לשם הקמת עמותה מתחרה ברור כי גרינפלד פועל בניגוד לאינטרסים של המשיב 3, ולפיכך אינו ראוי להמשיך ולשמש בתפקיד היושב-ראש של משיב 3. בסוף שנת 1997 או בסמוך לכך פרשה קבוצת גרינפלד (להלן - הפלג הפורש) מן המשיב 3 והצטרפה לעמותה בשם "המרכז לקדום כלב השירות בישראל" (עמותה שנוסדה בשנת 1983 ומספרה אצל רשם העמותות 58-001-691-3; להלן - המרכז לקידום) שאף היא חברה בהי"ל. עד מועד הצטרפותו של הפלג הפורש הייתה מטרת המרכז לקידום אימון כלבים, בכלל, והכשרת כלבים ככלבי שירות, במיוחד. יודגש, כי המרכז לקידום לא עסק בטיפוחו ובגידולו של כל גזע של כלבים. על-פי תצהירו מיום 6.1.1998 של מר ליאון יוסף אשר בתאריך הנזכר שימש זה שש (6) שנים כיושב-ראש המרכז לקידום, לא ניהלה העמותה בפרק זמן זה כל פעילות כספית ולא הגישה כל דיווח לרשם העמותות. ביום 30.12.1997 התקיימה "אסיפה כללית רגילה ויוצאת מן המניין" של המרכז לקידום. על-פי פרוטוקול האספה (נספח 9 להמרצת-הפתיחה המתוקנת; להלן - ההמרצה) כונסה האספה תוך "ויתור על דרישות תקנון העמותה", והוחלט בה, בין היתר: (א) לשנות את שם העמותה כך שממועד זה תיקרא "המועדון לקידום כלב הרועים הגרמני, והשירות בישראל" (להלן - המבקשת). (ב) לשנות את תקנון העמותה כך שהתקנון שעליו חתמו הנוכחים יהי תקנון העמותה מאותו מועד ואילך. (ג) לשנות את מטרות העמותה באופן כזה שתכלולנה גם גידול וטיפוח מכוון ורשום של כלבי רועים גרמני בעלי תעודות יוחסין המוכרות על-ידי ההתאחדות הבין-לאומית לכלבנות - F.C.I על-פי תקן גזע הכלב המפורסם על-ידי המועדון הגרמני לכלב רועים גרמני (להלן - S.V). (ד) "למרות הכתוב בתקנון העמותה (הישן והחדש), בעניין סדרי קבלת חברים" לקבל כחברים מיום 1.1.1998 עשרים ושבעה (27) מחברי הפלג הפורש לפי רשימה שמית המופיעה בפרוטוקול האספה (להלן - המצטרפים החדשים), בכפוף לתשלום דמי חבר שנתיים על-ידיהם. (ה) "למרות הקבוע בתקנון העמותה (הישן והחדש), בעניין בחירת בעלי תפקידים וסדרי בחירה" נבחרו בעלי התפקידים בעמותה כדלהלן: כסגן יושב-ראש העמותה נבחר עורך-דין גרינפלד. רוב רובם של התפקידים בעמותה אוישו על-ידי חברי הפלג הפורש ששמותיהם מנויים ברשימת עשרים ושבעה המצטרפים החדשים, אשר חברותם הייתה אמורה להתחיל ביום 1.1.1998. (ו) כיושב-ראש העמותה נבחר היושב-ראש היוצא, מר פיקו ליאון. "למרות הקבוע בתקנון העמותה (הישן והחדש)" הוסכם מפורשות כי בשנת 1999 תתקיימנה בחירות לכל התפקידים הנבחרים לבד מלתפקיד היושב-ראש "שישאר בתפקידו לקדנציה מלאה משנת 1999 ובמשך 3 שנים". ביום 11.1.1998 הודיע גרינפלד, בתפקידו כסגן יושב-ראש של המבקשת, להי"ל שהאספה הכללית של המרכז לקידום אישרה את שינוי שמה ותקנונה לשם המבקשת ותקנונה. בחודש ינואר 1998 הפיצה המבקשת חוזר לחובבי כלב הרועים הגרמני (נספח א1 לכתב התגובה של המשיב 3) במטרה לצרף חברים לשורותיה. בחוזר מוצגים מייסדי המועדון שעמם מנויים שמית חלק מן הקבוצה הפורשת, וביניהם שופטים לגזע רועים גרמני ובעלי בתי גידול לכלבים מגזע זה. ברשימת בעלי בתי הגידול הנ"ל מופיע גם עורך-דין גרינפלד כבעלים של בית הגידול "שדה ירוק". בסעיף 4 לטופס הנ"ל מובהר כי המתקבל לעמותה אינו רשאי להיות חבר בעמותה או בחוג אחר בישראל אשר מטרתם גידול וטיפוח מכוון ורשום של כלבי רועים גרמני. ביום 3.5.1998 אישר רשם העמותות כי העמותה "המרכז לקידום כלב השירות בישראל" שינתה את שמה, והשם החדש של העמותה הוא "המועדון לקידום כלב הרועים הגרמני והשירות בישראל (ע"ר)" (להלן - המבקשת). ביום 10.5.1998 הודיע סגן היושב-ראש של המבקשת עורך-דין גרינפלד להי"ל על אישור רשם האגודות לשינוי השם כנ"ל. על רקע השתלשלות הדברים דלעיל וסביב שאיפתו של כל צד לייחד לו בלבד, במסגרת ההי"ל, את העיסוק בגידולם ובטיפוחם של כלבים מגזע רועים גרמני, קמה בין המבקשת למשיב 3 יריבות. שני הצדדים פנו אל בית-הדין של ההי"ל (להלן - בית-הדין). המשיב 3 ביקש מבית-הדין צו-מניעה זמני אשר יאסור על המבקשת לעסוק בכל פעילות הקשורה בגזע כלב הרועים הגרמני עד למתן החלטה בתביעה לצו-המניעה וצו עשה קבועים אשר ביקש. המבקשת עתרה לבית-הדין כי יורה להנהלת ההי"ל להרחיק את המשיב 3 מחברותו בהי"ל מאחר שהוא אגודה עותומנית אשר לא נרשמה כעמותה, כנדרש בתקנון. המשיב 3, אשר המבקשת לא צירפה אותו לעתירתה, הגיש לבית-הדין בקשה להצטרף לעתירה כמשיב. ביום 18.1.1999 קיים בית-הדין דיון בעתירת המבקשת ולאחר שקיבל את בקשת ההצטרפות של המשיב 3 לעתירה שמע את טענות הצדדים והחליט (להלן - ההחלטה), פה אחד, תוך פרשנות התקנון, כי: "לא ניתן לשנות את שמו של חוג קיים ובאמצעות השינוי ליצור חוג מקביל לכלב הרועים הגרמני - לא עפ"י המנגנון הקבוע בסעיף 12ב' לתקנון החדש ולא עפ"י התקנון הישן". בהמשך הדברים הוסיף בית-הדין וקבע, כי: "ההחלטה אחרת בנושא פיצול חוגים יכולה להתקבל אך ורק על ידי שינוי מפורש של התקנון במסגרת האסיפה הכללית". כתוצאה מהחלטה זו קבע בית-הדין כי: (א) הוא דוחה על הסף את עתירת המבקשת משום שאין למבקשת מעמד בפניו. (ב) כי המבקשת בשמה הנוכחי ובמטרותיה המוצהרות אינה יכולה להיות חברה בהי"ל אך תוכל להיות חברה בהי"ל בשמה ובמטרותיה הקודמים. (ג) כדי להימנע מן התוצאה מרחיקת הלכת של הרחקת המבקשת מן ההי"ל קבע בית-הדין כי היא "המרכז לקידום כלב השרות בישראל" וככזו רשאית לפעול בשם ובמטרות הקודמים שלה עד להחזרת שמה ומטרותיה הקודמים אצל רשם העמותות. לצורך זה אף קצב בית-הדין למבקשת ארכה של שישה (6) חודשים מיום מתן ההחלטה. (ד) אשר למעמדו של המשיב 3 בהי"ל קבע בית-הדין, כי פרשנות התקנון על-פי רוחו והגיונו נותנת כי כוונת סעיף 6 בו היא לא רק לעמותות רשומות אלא גם לאגודות עותומניות רשומות. לפיכך מצא בית-הדין כי המשיב 3, הנמנה עם החוגים המייסדים של ההי"ל, היה והינו חבר כדת וכדין בהי"ל, מה עוד שבמועד קיום הדיון כבר נרשם כעמותה לפי חוק העמותות, תש"ם1980-. לאחר קבלת ההחלטה עשתה המבקשת שימוש בזכותה על-פי סעיף 88 לתקנון ופנתה אל בית-הדין בבקשה לעיון מחדש בהחלטתו מיום 18.1.1999 לעיכוב ביצוע ההחלטה הנ"ל ולקיום דיון דחוף בבקשותיה . ביום 4.2.1999 דחה אב בית-הדין את הבקשה לעיון נוסף בהחלטת בית-הדין מיום 18.1.1999. ביום 11.2.1999 כונסה אספה כללית שלא מן המניין של ההי"ל. על-פי הכתוב בפרוטוקול האספה (נספח ג' לתגובת המשיבה 1 להמרצת-הפתיחה שלפנינו; להלן -ההמרצה), החליטה האספה על שינויו של התקנון באופן האוסר חברות בהי"ל של יותר ממועדון גזע אחד באותו גזע. מכאן המרצת-הפתיחה שלפנינו (להלן - ההמרצה) שבה עותרת המבקשת לקבלת אלה: (א) צו הצהרתי שלפיו היא חברה מן המניין ולכל דבר ועניין בהי"ל. (ב) צו הצהרתי כי החלטת בית-הדין מיום 18.1.1999 הקובעת, בין היתר, כי המבקשת אינה חברה בהי"ל בשמה ובמטרותיה הנוכחיים, אך תוכל להיות חברה בהי"ל בשמה ובמטרותיה הקודמים, בטלה מעיקרה. ב. טענות המבקשת בין היתר טוענת המבקשת, כי: (א) המבקשת הינה חברה מלאה בהי"ל מכוח הכרת מוסדות ההי"ל בה הן דה-יורה והן דה-פקטו. (ב) עמותת המרכז לקידום כלב השירות בישראל חופשית לשנות את שמה ואת מטרותיה כל עוד הדבר אינו סותר את תקנון ההי"ל דבר העולה מהוראות סעיף 11 לחוק העמותות תש"ם1980- (להלן - חוק העמותות) ומהוראות הסעיפים 7(א), 7(ב), 15(ב) ו16- לתקנון הישן. (ג) החלטת בית-הדין התקבלה תוך פגיעה באופי האדברסרי של שיטת המשפט, סטייה ממסלול הטענות שהותווה ובזכות הטיעון של המבקשת העולים כדי פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. כמו כן התקבלה ההחלטה בחריגה מסמכות וחשש ממשי להתנהגות בית-הדין שלא בתום-לב ושקילת שיקולים זרים. לפיכך בטלה ההחלטה מעיקרה. (ד) בנסיבות העניין ועל-פי ההלכה הפסוקה קמה לבית-המשפט הסמכות להתערב בהחלטת בית-הדין על-אף היותו טריבונל פנימי. (ה) הטיעונים המשפטיים של המשיבה 1 בתגובתה נסמכים על עובדות שרק חלקן מבוסס על מסמכים. בהיעדר תצהיר נשמטת הקרקע אף מתחת לטיעונה המשפטי של המשיבה 1, לפיכך יש למחוק את תגובתה להמרצה. (ו) יש למחוק מן התצהיר המצורף לתגובת המשיב 3 את הטענות המשפטיות. מעבר לכך מכיל התצהיר טיעונים בלתי רלוונטיים. (ז) ההליך שנוהל בבית-הדין היה הליך משמעתי במהותו המצדיק פנייה לבית-המשפט על דרך של המרצת-פתיחה. לחלופין, היה ובית-המשפט ימצא כי היה ראוי למבקשת לפנות לבית-המשפט על דרך של בקשה לביטול פסק בורר, כי אז לאור קיומן של עילות המצדיקות התערבותו לא יניח בית-המשפט למחסום טכני זה למנוע הענקת סעד למבקשת. (ח) פסק-הדין של בית-הדין חסר סבירות באופן קיצוני לאור פגיעתו הקשה בחופש ההתאגדות ובחופש העיסוק של חברי המבקשת. (ט) בפסק-דינו של בית-הדין נפלו טעויות חמורות הן לגבי התקנון שאותו בחר לפרש והן בעצם פרשנותו, טעויות העולות עד כדי חוסר סמכות וחוסר סבירות. (י) על-פי פרשנות הפסיקה לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג1983-, תחילת תוקפו של שעבוד על נכס של חברה היא מיום יצירתו ולא מיום רישומו. מכאן ניתן להקיש, כי משאושר תקנון המבקשת על-ידי רשם העמותות ביום 3.5.1998 הוא נכנס לתוקפו כבר ביום תיקון התקנון - 30.12.1997. לפיכך שגה בית-הדין בבססו את החלטתו על תקנון ההי"ל החדש אשר נכנס לתוקף רק ביום 21.4.1998. כאן המקום לציין כי בסיכומי המבקשת נכללו אף טענות שלא בא זכרן בהמרצה ובתצהיר והן בגדר שינוי חזית הטיעון והרחבתה אשר המשיבות מתנגדות לה. אלו הן, בין היתר, הטענות בעניין האופי העונשי של ההליך בבית הדין ובעניין הפגיעה בחופש העיסוק וההתאגדות של המבקשת. התייחסותי לטענות כאלה היא מעבר לנדרש. ג. דיון ג.1 מדיניות התערבות בית-המשפט בהחלטות טריבונל פנימי הלכה פסוקה ומושרשת במשפטנו היא כי בית-המשפט לא ייטה להתערב בהכרעות של בתי-דין פנימיים של ארגונים וולונטריים, כעולה מדבריו של כבוד השופט ד' לוין: "ברגיל תישאר מלאכת החקירה, השיפוט וההכרעה בידי מי שמתאים והוסמך לדבר, במסגרת הארגונית הפנימית. משידענו עיקרים אלה נוכל בנקל להבין כי אין זה מדרכה של מדינה דמוקרטית תקינה ומסודרת להתערב ניהול הפנימי של איגודים וולנטאריים פרטיים, ולאיגוד ניתנת יד חופשית לנהל את ענייניו כרצונו וכדרכו" (ע"א 835/93 איגנט נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן - פרשת איגנט [1]), בעמ' 826). הטעמים שניתנו להגבלת התערבותו של בית-המשפט בהכרעות פורומים פנימיים של ארגונים וולונטריים הם: (א) יתרון הידיעה הפנימית או המומחיות הייחודית של הארגון: "מטבע הדברים, החלטה הנוגעת לחברי הארגון ביחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין הארגון מגלמת אינפורמציה פנימית על מבנה הארגון, מטרותיו ויעדיו, על ה'חוליים' שפשטו בו ועל הדרך היעילה להילחם בהם, וכיוצא באלה" (שם [1], בעמ' 827). (ב) אופיו הוולונטרי של הארגון - העובדה שחבריו הכפיפו עצמם מרצונם לשליטתו: "מידת ההתערבות של בתי המשפט הרגילים בנעשה בבתי הדין הפנימיים מוגבלת היא אף משום ההנחה שטריבונאלים אלה פועלים במסגרת וולנטארית פרטית ושחברי הארגון קיבלו על עצמם מרצונם את מרותם של בתי הדין הפנימיים... חבר שלא נחה דעתו מהוראות התקנון, פתוחה לפניו הדרך להשפיע על האגודה ועל חבריה לשנות ואף לבטל את התקנות, מפאת אי-יעילותן או נוקשותן. היה ודעתו אינה מתקבלת על דעת רוב חבריו, אין איש כופה אותו להישאר כחבר באגודה בניגוד לרצונו, ואך מובן הוא שאין לאפשר לו לכפות דעתו שלו על הרוב" (שם, בעמ' 828). (לעניין הטעמים לאי-התערבות בית-המשפט ראה גם ע"א 674/89 טורטן נ' ההתאחדות לספורט בישראל [2], בעמ' 726). נאמן לטעמים אלה גיבש לעצמו בית-המשפט מדיניות של אי-התערבות בפעולות של עמותה פרטית שהוקמה כדין ומתנהלת על-פי תקנון, ולפיה: "...ובהעדר עילה חוקית לא יטול בית-המשפט על עצמו את המשימה להדריך, על-ידי צווים ופסקי-דין את האגודות הנ"ל..." (ע"א 193/64 עצמון נ' התאגדות לתרבות גופנית "הפועל", ירושלים [3], בעמ' 330). ג.2 הסייגים למדיניות אי-ההתערבות של בית המשפט בהחלטות טריבונל פנימי מול השיקולים התומכים בצמצום התערבות בית-המשפט בהחלטות טריבונל פנימי ניצב הצורך בקיום פיקוח שיפוטי אשר יבטיח קיומם של עקרונות יסוד המחייבים כל מוסד המפעיל סמכות מעין-שיפוטית, כגון אי-תלות, יושר והגינות. טעם חשוב בעד קיומו של פיקוח שיפוטי כנ"ל הוא היות בתי-הדין הפנימיים מעורבים בהוויית הגופים שבמסגרתם הם פועלים, דבר המקים את החשש כי חברי הטריבונל אינם נהנים מאי-תלות מוחלטת. טעם נוסף הוא הפגם באופי החופשי של הסכמת החבר להכפיף עצמו לתקנון שנערך על-ידי הארגון הוולונטרי, שהרי אין החבר יכול להצטרף לארגון בלי להסכים מראש לתוכן התקנון. עוד טעם הוא סמכות השיפוט הרחבה המוקנית לטריבונל הפנימי. הדבר בולט במיוחד בעת שהטריבונל דן בהפרות משמעת שבהן הוא מוסמך, לעתים, להטיל עונשים כואבים, כגון קנס כספי או הרחקה מן האגודה שמשמעותה המעשית עלולה להיות שבירת מטה לחמו של המורחק. טעמים אלה הם הסיבה לכך שבית-המשפט הציב סייגים למדיניות אי התערבותו בהחלטות טריבונלים פנימיים. נקבע כי: "...לבית המשפט הסמכות ואולי אף החובה לבטל החלטה של בית-דין כזה שניתנה תוך חריגה מסמכות או בהתעלם מעקרונות הצדק הטבעי..." (פרשת איגנט [1], בעמ' 829 והאסמכתאות המובאות שם). בית-המשפט יתערב אפוא במקרים שבהם ניתנה החלטת הטריבונל הפנימי בחוסר סמכות או בהתעלם מעקרונות הצדק הטבעי. בהוסיפו על שתיים אלה אמר כבוד השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי, כי: "עם זאת אינה ניתנת גישתם של בתי-המשפט בכגון אלה להגדרות נוקשות, מעבר להגדרה הכללית של עילות ההתערבות. הגישה עשויה להשתנות לפי מהותו של הגוף הוולונטרי הנדון" (ע"א 575/70 תג'ר נ' התאחדות לכדורגל בישראל [4], בעמ' 501). בהמשך, בהתייחסו למשל לזכות להישמע בפני הטריבונל ולהשיב לאשמה, מביא כבוד השופט לנדוי דברים מספרו של De Smith, ולפיהם: "ישנם סימנים לכך שעקרון זה יופעל בתקיפות מיוחדת כאשר העונש שהוטל שולל מאדם את פרנסתו או כאשר האשמה היא בהתנהגות של בעל מקצוע שיש בה משום קלון" (שם, שם). בפרשת איגנט הנ"ל [1] מצטרף כבוד השופט מצא לדעה זו באומרו, כי: "את היקף ההתערבות של בית המשפט בהחלטותיהם של טריבונאלים פנימיים יש לגזור, בראש וראשונה, על-פי שיקולים של מדיניות שיפוטית" (ראה שם, בעמ' 810). כתוצאה מכך חל שינוי מסוים בעמדת בית-המשפט ונקבע כי יהיה ניתן להתערב בהחלטות טריבונל פנימי גם במקרים האלה: (א) מקרים קיצוניים ויוצאי-דופן של עונש שהוטל (ראה דבריו של כבוד השופט ג' בך בפרשת איגנט [1], בעמ' 840). (ב) מקרים של טעות חמורה וכבדה במיוחד השקולה כדי חריגה מסמכות. כדברי כבוד השופט מ' חשין: "...בית-משפט לא יתערב בהחלטתו של טריבונאל פנימי מקום שבו טעה אותו טריבונאל בפירוש העובדות או בפירוש הדין, ובלבד שאותה טעות אינה חמורה וכבדה במיוחד כדי היותה שקולה לחריגה מסמכות או בנופלה אל הקטיגוריה השלישית [מקרים "בני בלי שם" שהכל מסכימים כי ראוי שבית המשפט יתערב - צ' ב'] האמורה לעיל" (ע"א 2211/96 כהן נ' כהן [5], בעמ' 634). ואכן בע"א 2211/96 הנ"ל [5] אף שבית-המשפט מצא כי בית-הדין העליון של מפלגת העבודה טעה בקביעתו, הרי שבנסיבות המקרה נפסק כי אין טעותו של בית-הדין עולה כדי חריגה מסמכות, אינה פוגעת בעיקרי הצדק הטבעי ואף אינה נכללת בגדר אחד מאותם מקרים חריגים שבהם נדרשת התערבותו של בית-המשפט. לסיכום, ההלכה היא כי בית-המשפט יתערב בהחלטת טריבונל שיפוטי פנימי של תאגיד וולונטרי כאשר קמה אחת העילות האלה: הטריבונל השיפוטי חרג מסמכותו. הטריבונל השיפוטי פגע בעיקרי הצדק הטבעי. במקרה קיצוני ויוצא-דופן של העונש שהוטל. בהחלטת הטריבונל נפלה טעות חמורה וכבדה במיוחד העולה כדי חריגה מסמכות. ג.3 הצורה הדיונית שבה יש לתקוף החלטת טריבונל פנימי בפני בית-המשפט הצורה הדיונית בה מתבקש ביטול החלטת הטריבונל הפנימי נקבעת לפי אופי ההליך שנוהל בפני הטריבונל. אם נשא ההליך אופי של בוררות, כי אז יש לפנות בבקשה לביטול פסק בורר; היה וההליך נשא אופי משמעתי, כי אז ניתן לעתור לקבלת הצהרה כי הפסק מבוטל או לבקש ביטול פסק בורר. בעניין הליך בעל אופי משמעתי נקבע, כי: "...מקום שהמבקש מראה שעומדת לו עילה המצדיקה התערבות של בית המשפט, המתכונת הדיונית שבמסגרתה הביא את עניינו לפני בית המשפט אינה צריכה לעמוד לו למכשול. לאמור: אם יראה שהפסק המשמעתי הינו בר-ביטול על-ידי בית המשפט, יוכל המבקש לזכות בסעד , בין שעתר למתן הצהרה בדבר בטלותו של הפסק ובין שביקש לבטל את הפסק כמקובל לגבי פסק בוררות. אם בחר בדרך השנייה, ועניינו אינו מצמיח עילת ביטול על-פי איזו מתשע עילות הביטול הראשונות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, יוכל עניינו להתגדר במסגרתה הרחבה של עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק, היינו כי 'קיימת עילה שעל פיה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד'" (דברי כבוד השופט א' מצא בפרשת איגנט [1], בעמ' 810). ג.4 האם יש עילת התערבות בהחלטת בית הדין בגין עונש קיצוני ויוצא דופן? בסיכומיה העלתה המבקשת, כאמור לראשונה, את הטענה כי בפני בית-הדין נוהל הליך משמעתי. לגירסתה, מהות הדיון שנערך וכן אופיו של הסעד שניתן, אשר משמעותו היא הרחקת המבקשת מן המשיבה 1, הקנו להליך מהות עונשית שהקימה למבקשת את הזכות לתקוף את החלטת בית-הדין בדרך של תובענה לסעד הצהרתי. לדעתי, מצביעים המהלך העובדתי ונסיבות המקרה על סכסוך בין שתי עמותות הטוענות כל אחת כי רעותה אינה יכולה לשמש כחברה בהי"ל משום שאינה עומדת בתנאי החברות הנדרשים בתקנון. אין בהליך שהתקיים בפני בית-הדין כל סממן של הליך משמעתי לא בצורתו ולא בתוצאתו. הדיון נשא אופי של בוררות אשר נושאה היה עמידת הצדדים בתנאי החברות בהי"ל כפי הנדרש בתקנון ולפי פרשנותו, ולא עבירת משמעת של מי מהצדדים. לא ההי"ל הוא שהיה התובע אלא המבקשת היא אשר ביקשה להרחיק את המשיב 3 מן ההי"ל בגין אי-עמידה בתנאי התקנון. עצם פניית המבקשת אל בית-הדין כדי שירחיק את המשיב 3 מחברותו בהי"ל היא הודאת בעל-דין כי בית-הדין מוסמך להרחיק חבר מחברותו בהי"ל בהליך בעל אופי של בוררות מתוך פרשנות התקנון ובלי להיזקק להליך משמעתי. בית-הדין לא קבע כי המבקשת ביצעה עבירת משמעת ולא הטיל עליה כל סנקציה בגין עבירה כזאת. בית-הדין קבע כי המבקשת, ככזאת, אינה ממלאת אחר תנאי התקנון, ולפיכך אין לה מעמד, כחברה בהי"ל, בפני בית-הדין. בית-הדין איפשר למבקשת להישאר חברה בהי"ל בשמה ובמטרותיה הקודמים ואף קצב לה ארכה של שישה (6) חודשים לשם ביצוע ההליכים המינהליים הדרושים לכך. לא ההי"ל הוא שהרחיק את המבקשת; המבקשת היא שהביאה על עצמה את ההרחקה על-ידי שינוי שמה ותקנונה באופן המנוגד לתקנון ההי"ל שבית-הדין הוא פרשנו המוסמך. אני דוחה אפוא את טענת המבקשת כי ההליך בפני בית-הדין היה משמעתי וכי ניתן בו סעד בעל מהות עונשית וקובעת כי היה זה הליך שנשא אופי של בוררות. המסקנות הנובעות מהחלטתי זו הן שתיים: (א) לא קמה עילה להתערבות בית-המשפט בהחלטת בית-הדין בגין עונש קיצוני ויוצא-דופן שהטיל בית-הדין. (ב) במקרה שלפנינו, הדרך הדיונית לתקיפת החלטת בית-הדין היא אכן בקשה לביטול פסק בורר. ג.5 האם די באי-הגשת בקשה לביטול פסק בורר כדי לדחות את הבקשה? כאמור, עתרה המבקשת לקבלת צו הצהרתי כי היא חברה מן המניין בהי"ל וכי החלטת בית-הדין בטלה מדעיקרה. המשיבה גורסת בסיכומיה (סעיף 74), כי די בעובדה שהמבקשת לא נקטה את הדרך הדיונית הנדרשת ולא הגישה בקשה לביטול פסק בורר כדי לדחות את בקשתה. לעניין זה כבר נקבע על-ידי כבוד השופט ברנזון, כי: "הפרוצידורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות" (ע"א 189/66 ששון נ' "קדמה" בע"מ [6], בעמ' 479). אינני רואה מה עוול מהותי ייגרם למשיבים אם תינתן למבקשת מלוא האפשרות להציג את עניינה ולפתחו בצורה מלאה ושלמה. לפיכך אמשיך בדיון בעתירת המבקשת. ג.6 האם קמה עילה להתערבות בהחלטת בית-הדין של ההי"ל בגין חריגה מסמכות? כאמור, הלכה פסוקה היא כי סמכות ההכרעה בתוך המסגרת הוולונטרית היא בידי הפורום הפנימי האורגני למסגרת. הטעמים העיקריים לכך הם הידיעה הפנימית של הארגון המקנה לפורום יתרון בפרשנות התקנון והעובדה כי החברים הכפיפו עצמם וולונטרית למרותו. בהיות ההי"ל עמותה רשומה הוא נתון למרותו של חוק העמותות. סעיף 9 לחוק הנ"ל קובע, כי: "לכל עמותה יהיה תקנון כמפורט בפרק זה; דין התקנון כדין חוזה בין העמותה לבין חבריה ובינם לבין עצמם". סעיף 11 לחוק הנ"ל קובע, כי: "עמותה רשאית לשנות את תקנונה, שמה ומטרותיה בהחלטת האסיפה הכללית שנתקבלה ברוב קולות הזכאים להצביע בה; החלטה לפי סעיף זה טעונה רישום בידי הרשם ויחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיפים 4 עד 7 ו10-; תוקפה של ההחלטה מיום רישומה בידי הרשם". סעיף 16 לחוק הנ"ל קובע, כי: "התנאים לחברות בעמותה, פקיעת חברות, קבלת חברים, פרישתם והוצאתם יהיו לפי הוראות התקנון, ואולם - (1) ... (2) לא יוצא חבר אלא מן הטעמים שפורטו בתקנון ולאחר שניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו". מן האמור אנו למדים כי תקנון ההי"ל הוא, בין היתר, חוזה בין ההי"ל לבין המבקשת והמשיב 3; כי תוקפו של שינוי השם והתקנון של המבקשת הוא ממועד רישומם בידי רשם האגודות (להלן - הרשם) ביום 3.5.1998 וכי התנאים לקבלה להי"ל ולהרחקת חבר ממנה יהיו לפי הוראות התקנון. בתקופה הרלוונטית לענייננו היו להי"ל שני תקנונים: התקנון שהיה בתוקף עד ליום 21.4.1998 (להלן - התקנון הישן נספח 21 להמרצה). התקנון שהיה בתוקף מיום 21.4.1998 (להלן - התקנון החדש נספח 22 להמרצה). יש לציין כי ביום 11.2.1999 נכנס לתוקפו התקנון האחרון (להלן - התקנון הנוכחי) שעל-פיו לא יהיו בהי"ל שני חוגים העוסקים באותו גזע של כלבים, דבר העולה גם מפרוטוקול האספה הכללית שלא מן המניין של ההי"ל מיום 11.2.1999 (נספח לתגובת המשיבה 1 להמרצה). סעיף 73 לתקנון החדש קובע, כי: "בית הדין הוא המוסד השיפוטי היחיד של ההי"ל". סעיף 79 לתקנון החדש קובע, כי: "בית הדין מוסמך לדון בכל ענין ובכל סכסוך הקשור לכלבנות ומופיע ברשימה שלהלן, והוא ענין: (א) שבין ארגון חבר לארגון חבר אחר. (ב) שבין ארגון חבר לאחד ממוסדות ההי"ל. (ג) ...". סעיף 87 לתקנון החדש קובע, כי: "החלטות בית הדין מחייבות את בעלי הדין, את ההי"ל, את הארגונים החברים ואת החברים בארגונים החברים". סעיף 90 לתקנון החדש קובע, כי: "לבית הדין יהיו הסמכויות הבאות: ... (י) להורות על שינוי תקנון של ארגון חבר, אם התקנון של הארגון החבר סותר תקנה מתקנוני ההי"ל או סותר את הדין. (יא) לפרש את תקנוני ההי"ל". מן המקובץ עולה, כי הן אישור הרשם לשינוי השם והתקנון של המבקשת ביום 3.5.1998 והן הדיון בבית-הדין שהתקיים ביום 18.1.1999 חלים בפרק הזמן שבו היה התקנון החדש בתוקפו, וזהו אכן התקנון אשר לפי פרשנותו נתן בית-הדין את החלטתו. בנוסף, עולה מן הדברים כי בית-הדין הוא המוסד השיפוטי הבלעדי של ההי"ל, הוא המוסמך לפרש את תקנוניה, הישן והחדש, ובסמכותו להורות על שינוי תקנונה של המבקשת אם מצא כי הוא סותר את תקנון ההי"ל. כמו כן מחייבות החלטות בית-הדין את המבקשת, את המשיב 3 ואת ההי"ל עצמו. המבקשת טוענת, לראשונה בסיכומי תשובתה, שניתן להקיש מפקודת החברות לענייננו, כי משאישר הרשם את שמה ותקנונה של המבקשת נכנסו אלה לתוקף באופן רטרואקטבי מן היום שבו התקבלו השינויים באספתה של המבקשת. לא אדע מדוע עלינו להרחיק אל היקש מפקודת החברות בעת שעומד לרשותנו חוק ספציפי השולט בענייננו, הלא הוא חוק העמותות. הסיפה לסעיף 11 בחוק העמותות קובעת מפורשות כי תוקף ההחלטה על שינוי שמה ותקנונה של המבקשת הוא מיום רישומה על-ידי הרשם. אוסיף עוד, כי עצם פנייתה של המבקשת אל בית-הדין כדי שירחיק את המשיב 3 מחברותה בהי"ל בגין אי-עמידה בהוראות התקנון מהווה הודאת בעל-דין בסמכות בית-הדין להוציא חבר משורות ההי"ל. המסקנה היא כי בהרחיקו את המבקשת פעל בית-הדין במסגרת סמכויותיו לפי החוק ולפי התקנון. אני קובעת אפוא כי המבקשת לא הראתה עילה לביטולה של החלטת בית-הדין בגין חריגה מסמכות. ג.7 אם קמה עילה להתערבות בהחלטת בית-הדין בגין פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי? המבקשת טוענת, כי החלטת בית-הדין התקבלה תוך סטייה ממסלול הטענות המותווה; כי עובר לדיון בבית-הדין אכן הומצא לה כתב-תגובה מטעם ההי"ל אך לא הומצא לה כתב-תגובתו של המשיב 3. בניגוד לטענה זו טוען המשיב 3 כי תגובתו לעתירת המבקשת הומצאה לבית-הדין וכי תוכן תגובתו היה ידוע למבקשת. עוד טוענת המבקשת, כי בית-הדין מיוזמתו ותוך פגיעה בעקרון אדברסריות הדיון הוא שהעלה את עניין מעמדה של המבקשת בפניו; כי ההחלטה התקבלה תוך פגיעה בזכות הטיעון שלה וכי התנהגות בית-הדין בעת הדיון מעלה חשש לעירובם של שיקולים זרים וחוסר תום-לב. בסיכומיה (סעיף 180) מודה המבקשת כי לא העלתה טענות אלה בהזדמנות הראשונה בפני בית-הדין אך אינה מזכירה, כי לא בא זכרן של טענות אלה אף בבקשתה לעיון מחדש שהגישה לבית-הדין. לכן הדיון בטענות אלה הוא מעבר לנדרש. לגופו של עניין, תובענת המבקשת לסילוק המשיב 3 משורות ההי"ל בגין אי-היותו עמותה רשומה הופנתה במקורה כנגד ההי"ל בלבד. המבקשת לא צירפה לתובענתה את המשיב 3, אשר היה אמור להיות הנפגע מן התובענה. יתרה מזאת, עיון בפרוטוקול הדיון בבית-הדין מיום 18.1.1999 מעלה כי עורך-דין גרינפלד, מי שטיפל ברישומו של המשיב 3 כעמותה והיה יושב-ראש שלו עד סוף שנת 1997, ואשר במועד הדיון שימש סגן היושב-ראש של המבקשת ואף ייצג אותה בו, התנגד לצירוף המשיב 3 לתובענה בטענה כי אין לו מעמד בפני בית-הדין (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון בבית-הדין; להלן - פרוטוקול בית-הדין). התנהגותה זו של המבקשת נמצאת בניגוד לכללי הצדק הטבעי ואינה נקייה מביקורת, במיוחד כאשר המבקשת עצמה מעלה טענת חשש ממשי להתנהגות בית-הדין שלא בתום-לב ותוך שקילת שיקולים זרים. לגופן של טענות: סעיף 79 לתקנון החדש קובע, כי: "בית הדין מוסמך לדון בכל ענין ובכל סכסוך הקשור לכלבנות ומופיע ברשימה שלהלן, והוא ענין: א. שבין ארגון חבר לארגון חבר אחר. ב. ...". בכל מקרה, ובמיוחד כאשר השאלה שבפניו היא שאלה של מעמדו של ארגון כחבר, מצווה בית-הדין לבדוק אם למופיעים בפניו יש מעמד כחברים. אם לא ינהג כך, עלול בית-הדין למצוא כי הוא חורג מסמכותו ודן בתובענתו של מי שאינו חבר, המופנית כנגד חבר, ובנוסף אף משחית זמנו לריק. הדברים יפים במיוחד למקרה שלפנינו, שבו המשיבות לא קיבלו ולא הסכימו כי המבקשת היא חברה ובעלת מעמד בהי"ל (עמ' 3, 4, 6 לפרוטוקול). לפיכך אני דוחה את טענת המבקשת כי בית-הדין פגע בעקרון אדברסריות הדיון. אשר לטענה בעניין הסטייה ממסלול הטענות, סעיף 84 לתקנון החדש פוטר את בית-הדין מכללי הראיות וקובע, כי: "ב. ראש הרכב בית הדין יקבע את סדרי הדיון שיתנהל בפני ההרכב בראשו הוא יושב". עינינו הרואות, כי על-פי התקנון לא המבקשת היא המתווה את סדר הדיון אלא הדבר הוא בסמכותו של ראש ההרכב. משקבע התקנון כך, אינני מוצאת מקום לטענתה זו של המבקשת ואני דוחה אותה. עוד מעלה העיון בפרוטוקול בית-הדין (עמ' 2 ו3-), כי לנציג המבקשת ניתנה הזדמנות לטעון לעניין מועד קבלתה להי"ל בשמה החדש; לעניין מועד קיומה של ההצבעה הבעייתית בעניין שינוי שם המבקשת; לעניין הבעייתיות שבשינוי שמה ותקנונה של המבקשת לגבי ההי"ל; לעניין הצורך או היעדר הצורך בקבלת אישור ההי"ל לשינויים האמורים; לעניין המועד שבו הודיעה המבקשת להי"ל על השינויים והשלכתו על התקנון שייושם בדיון; לעניין מועד קבלת אישור הרשם והשלכתו על התקנון שיושם בדיון; לעניין אי-העברת הצעת ההי"ל שהמרכז לקידום לא יוכל לשנות את שמו ותקנונו ולעניין היות טיעונו של עורך-דין גרינפלד בבית-הדין מבוסס על התקנון הישן. לפיכך אינני מוצאת מקום לטענה כי ההחלטה התקבלה תוך פגיעה בזכות הטיעון של המבקשת ואני דוחה אותה. אשר לטענת המבקשת כי קיים חשש ממשי להתנהגות בית-הדין שלא בתום-לב ושקילת שיקולים זרים. בסוגיה זו כבר נפסק, כי: "אין להרשות שהעלאת טענה סתמית על חשש למשוא-פנים תספיק כדי להוציא את הענין מתחת ידי משפט החברים, כי בדרך זו תעורער סמכותו של משפט החברים מיסודה" (בר"ע 127/69 "דן" אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ נ' אסא [7], בעמ' 330). על כך הוסיף כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז), כי: "סברה נתפתחה - והיא מוטעית - כי כל אימת ומספר החלטות דיוניות של שופט אינן נושאות חן מלפני בעל דין, הזכות נתונה בידיו לבקש פסילתו של השופט; ולא היא" (ע"פ 77/93 עובדיה נ' מדינת ישראל [8]). ובהמשך, אומר כבוד הנשיא, כי: "קיומו של חשש ממשי נבחן לפי אמות מידה אוביקטיביות..." (שם). כבוד השופט מ' חשין בדונו בנושא זה קבע, כי: "המבחן, אם נתגלה דבר, שבעטיו אין הבורר ראוי לאמון, הוא, כידוע, אובייקטיבי, ואין די בתחושתו הסובייקטיבית של המתדיין... חשד או חשש בלבד, שמא לוקה השופט במשוא פנים, אין בהם כדי להצדיק פסילתו, ובית המשפט ייטה להיענות לבקשה של פסילה, אך ורק אם קיימת אפשרות ממשית, שאכן דבק רבב כמתואר במי שיושב על מדין. לא רגישותו הסובייקטיבית המיוחדת של המערער היא הקובעת לעניין זה אלא, כאמור, השאלה אם הוכחה, מבחינה אובייקטיבית, אפשרות ממשית של משוא פנים בניהול המשפט...." (ע"א 75/89 צרפתי נ' צרפתי [9], בעמ' 518) (ההדגשות במקור - צ' ב'). המבקשת מבססת את טענתה על התנהגותו של בית-הדין כפי שהועלתה בטענותיה דלעיל, טענות אשר כבר נדחו על-ידיי, על נימת קנטור שלדבריה נקטה עורך-דין זוטא, על ה"מהפך" שחל בעמדת בית-הדין עם צירופה של עורך-דין זוטא להרכב, על המהירות שבה ניתנה ההחלטה ועל תחושתה הקשה לנוכח תוצאות הדיון. אין לקרוא אל תוך העובדה כי בית-הדין נתן את החלטתו בו ביום את מה שאין בה. נהפוך הוא, מהירות ההחלטה מנעה מן הצדדים עינוי דין. לפיכך אינני מוצאת פגם בכך שבית-הדין נתן את החלטתו בו ביום. נימת הקנטור ששמעה המבקשת, כמו גם תחושתה הקשה משנתהפכה לה הקערה ובית-הדין החליט כנגדה, היא סובייקטיבית ככל תחושה. להוכחתן של טענות כה כבדות משקל נדרשות, כאמור, ראיות אובייקטיביות ולא מצאתי אותן בטיעוני המבקשת. לפיכך אני דוחה טענות אלה. ג.8 האם נפלה בהחלטת בית-הדין טעות חמורה העולה כדי חריגה מסמכות? המבקשת טוענת, בין היתר, כי בית-הדין טעה כשביסס החלטתו על התקנון החדש; כי טעה בית-הדין בקובעו כי שינוי תקנון המבקשת נוגד את התקנון הישן של ההי"ל; כי בית-הדין טעה בהתייחסו לפעולותיה כפיצול חוג בעוד שמדובר בכניסה לחוג קיים ושינוי שמו ומטרתו; כי מוסדות ההי"ל הכירו בה כחברה; כי שילמה דמי חבר להי"ל בשמה החדש וכי השתתפה בתערוכות בשמה החדש. לגירסת המבקשת, עולה חומרתן של טעויות נטענות אלה כדי חריגה מסמכות. כדי לבחון אם טעה בית-הדין כאשר ביסס את החלטתו על התקנון החדש יש להיזקק לכרונולוגיה הזו: ביום 30.12.1997 התקיימה ה"אסיפה הכללית הרגילה ויוצאת מן הכלל" של המרכז לקידום, ובה התקבלה ההחלטה על שינוי שמה ותקנונה לשם המבקשת ותקנונה. ביום 11.1.1998 הודיע סגן היושב-ראש של המבקשת עורך-דין גרינפלד להי"ל כי באספה הכללית של המרכז לקידום אושרו שינוי שמו ותקנונו של המרכז לקידום לשמה ותקנונה של המבקשת. ביום 24.1.1998 נכנס לתוקפו התקנון החדש של ההי"ל. ביום 3.5.1998 אישר הרשם את שינוי התקנון והשם הנ"ל, והשינויים האמורים קיבלו תוקף. המבקשת כפופה לחוק העמותות. סעיף 11 לחוק העמותות מתיר לעמותה להחליט ברוב קולות האספה הכללית על שינוי תקנונה, שמה ומטרותיה, אך קובע מפורשות כי תוקפה של החלטה כזאת הוא מיום רישומה בידי הרשם. מלוח הזמנים הנ"ל עולה בבירור, כי בעת שנכנסו שינויי התקנון והשם האמורים לתוקפם, כבר הייתה ההי"ל נתונה למרות הוראותיו של התקנון החדש. לא נותר לי אלא לקבוע, כי כאשר ביסס בית-הדין את החלטתו על התקנון החדש אכן נהג כהלכה. אשר לטענת המבקשת כנגד קביעת בית-הדין כי השינוי בתקנונה נוגד את התקנון הישן. סעיף 16 לתקנון הישן( נספח 21 להמרצה) העוסק בסמכויות האספה הכללית להחליט על השעייתו הזמנית של חבר או על הפסקת חברותו בהי"ל מונה, כאחד המקרים המצדיקים הפעלת סנקציה זו, את המקרה שבו: "א. החבר שינה את תקנותיו, כך שהן עומדות בסתירה, או שאינן מתיישבות עם תקנון ההי"ל...". בפועל, טענת המבקשת כי השינוי שנעשה בתקנונה אינו עומד בסתירה לתקנון הישן, אינה אלא בקשה, כי בית-המשפט יתערב באופן שבו פירש בית-הדין את התקנון הישן. הדבר הוא בניגוד להלכה הפסוקה הקובעת כאמור כי ברגיל יימנע בית-המשפט מלהתערב בהחלטות פורום שיפוטי פנימי של ארגון וולונטרי אלא אם קמה אחת מעילות ההתערבות המנויות בפסיקה. עד כה לא הקימה המבקשת כל עילת התערבות. בשלב זה אינני מוצאת אפוא מקום לקיים דיון בטענה זאת. אשר לטענה כי אין להתייחס לפעולות המבקשת כפיצול מחוג קיים אלא ככניסה לחוג קיים ושינוי שמו ומטרתו. בגלל היתרונות הגלומים בעבודה במסגרת ההי"ל שאפה הקבוצה הפורשת להמשיך בפעילותה כחוג לכלב רועים גרמני בתוך מסגרת זו. לשם הגשמת מטרתה עמדו לפני המבקשת ארבע דרכי פעולה אפשריות: 1. שכנוע האספה הכללית בצדקת גישתה של המבקשת כך שהתקנון החדש יתוקן באופן שיאפשר למבקשת להיות חברה בהי"ל בשמה ובמטרותיה הנוכחיים. לכך יפים דברי כבוד השופט ד' לוין, כי: "חבר שלא נחה דעתו מהוראות התקנון, פתוחה לפניו הדרך להשפיע על האגודה ועל חבריה לשנות ואף לבטל את התקנות, מפאת אי-יעילותן או נוקשותן. היה ודעתו אינה מתקבלת על דעת רוב חבריו, אין איש כופה אותו להישאר כחבר באגודה בניגוד לרצונו, ואך מובן הוא שאין לאפשר לו לכפות דעתו שלו על הרוב" (פרשת איגנט [1], בעמ' 828). מתיק בית-המשפט עולה, כי המבקשת לא שכנעה את האספה לשנות את התקנון. 2. הגשת בקשה להתקבל כחוג חדש, מה שמחייב קבלת אישור האספה הכללית של ההי"ל. אם לשפוט לפי תוצאות הדיון בבית-הדין, סיכויי ההצלחה של דרך פעולה זאת היו קלושים. 3. התפצלות מהחוג הקיים, דבר המחייב קבלת הסכמה מראש של המשיב 3. אף זו דרך פעולה שסיכויי הצלחתה קלושים. 4. כניסה לחוג קיים ושינוי שמו ומטרתו, מהלך שיעקוף את הצורך בקבלת אישור האספה הכללית או הסכמת המשיב 3. בסעיף 103 לסיכומיה אומרת המבקשת, כי: "הרי ברור היה למשיב 2 [בית-הדין של ההי"ל - צ' ב'], כי המבקשת שינתה את שמה ומטרותיה בכדי לעסוק בכלב הרועים הגרמני". זוהי הודאה מפורשת בכך כי מהלך "ההשתלטות הידידותית" על המרכז לקידום נעשה כל כולו מתוך מטרה לסכל את כוונתו של סעיף 12ב לתקנון. אפילו הייתה המבקשת חברה בע"מ, מקום שבו מדקדקים בדיני הרמת מסך, היו נסיבות אלה מצדיקות הרמת מסך לפי סעיף 6(ג)(1) לחוק החברות, תשנ"ט1999-, קל וחומר במקרה של עמותה כמבקשת. מהלך אשר מטרתו המוצהרת היא סיכול כוונתו של סעיף 12ב לתקנון החדש מצדיק הרמת מסך ההתאגדות שבין המבקשת לחבריה. משהורם מסך זה מתגלה הקבוצה הפורשת בראשות עורך-דין גרינפלד, וכתוצאה מכך מתחייבת הפעלתו של הסעיף 12 ב לתקנון החדש. המבקשת מבססת את טענתה כי מוסדות ההי"ל הכירו בה כחברה על תרשומת מישיבת הנהלת ההי"ל מיום 22.1.1998 שבה נאמר, כי: "לאחר עיון בחוות דעתו של עו"ד שוורץ ודיון בחומר שהובא לידיעת ההנהלה, הוחלט לקבל את הודעתו של אלישע [גרינפלד - צ' ב'] על שינוי הרכב ושם המרכז לקידום כלב השירות ל'המועדון לקידום כלב הרועים הגרמני והשירות הישראל', ולהעביר לפרסום בעולם הכלב..." (נספח 13 להמרצה). המבקשת מוסיפה וסומכת טענתה זו אף על חוות-דעתו של עורך-דין בכר ושל יושב-ראש ועדת גידול ארצית של ההי"ל ד"ר צפרא סיריק. סעיף 8 לתקנון החדש (נספח 22 להמרצה) העוסק בקבלת חברים קובע מפורשות כי לאחר שההנהלה תבדוק אם המועמד עומד בדרישות "תגיש ההנהלה את הבקשה לאישור האסיפה הכללית". אמור מעתה, הסמכות לקבלת חברים היא בידי האספה הכללית ולא בידי ההנהלה שתפקידה ביצועי בלבד. לפיכך לא ניתן להסתמך על החלטת ההנהלה הנ"ל כראיה לקבלתה של המבקשת כחברה בהי"ל. אשר לחוות-הדעת המשפטיות של עורכי-הדין הנ"ל ולדעתה האישית של ד"ר סיריק. חוות-הדעת של עורך-הדין שוורץ ובכר הן חוות-דעת משפטיות אישיות, כפי שגילוי דעתה של הד"ר סיריק בתשובתה למר אמיתי אינו אלא הבעת דעה אישית. כדעות אישיות אין להן כל משקל ראייתי להוכחת טענת המבקשת, כי מוסדות ההי"ל הכירו בה כחברה. חיזוק לטענת המשיב 3 כי במועד האמור היה עורך-דין בכר מבקר ההי"ל ולא היועץ המשפטי שלה, כטענת המבקשת, מצאתי בעדותה של ד"ר סיריק: "זה לא נראה לי באותה עת לא תקין לפנות [לקבלת חוות-דעת - צ' ב'] לעו"ד בכר שהוא מבקר את החלטות ההנהלה..." (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 14-13). מכל מקום, חוות-הדעת האמורות הן לכל היותר המלצות להנהלה, היא "הרשות הביצועית", אשר קבלת חברים להי"ל אינה בסמכותה. בנוסף, המבקשת עצמה מודה כי: "באשר להכרת מוסדות המשיבה 1 במבקשת, אזי אין טענת המבקשת כי ההכרה היא היוצרת את הזכות..." (בסעיף 29 לסיכומי תשובתה). לסיכום, ההלכה הפסוקה בעילת התערבות זאת היא, כי: "בית-משפט לא יתערב בהחלטתו של טריבונאל פנימי מקום שבו טעה אותו טריבונאל בפירוש העובדות או בפירוש הדין, ובלבד שאותה טעות אינה חמורה וכבדה במיוחד כדי היותה שקולה לחריגה מסמכות..." (ע"א 2211/96 [5], בעמ' 634). המבקשת לא הראתה כי בית-הדין טעה בהחלטתו טעות חמורה העולה כדי חריגה מסמכות, ולפיכך לא קמה לבית-המשפט עילת התערבות בהחלטת בית-הדין. ג.9 חוסר סבירות ופגיעה בחופש העיסוק וחופש ההתאגדות טענה נוספת שמעלה המבקשת היא כי החלטת בית-הדין היא חסרת סבירות באופן קיצוני משום שהיא פוגעת בחופש העיסוק ובחופש ההתאגדות של חבריה. הדיון בטענה זו הוא מעבר לנדרש משתי סיבות: (א) הלכה פסוקה היא כי בית-המשפט אינו נזקק למבחני סבירות כעילה להתערבות בהחלטות פורום פנימי. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט ד' לוין, כי: "אם כל נושא הקשור בניהול ענייניו הפנימיים של ארגון פרטי יוכרע בפורום בית המשפט הרגיל, על-פי מבחני סבירות שבית המשפט חורץ את הדין על פיהם, יהיה בכך משום ריכוז סמכויות, שיביא לביטול, הלכה למעשה, של עצמאותם, שיקול-דעתם ויכולת תיפקודם של הטריבונאלים עצמם מחד גיסא, והצפת בתי המשפט שלא לצורך בהליכי סרק לרוב שאין מקומם שם, מאידך גיסא. תחת קנה המידה של 'סבירות' אני חוזר ומציע כי בית המשפט ימשוך את ידו מענייניהם של אגודות וולנטאריות בביתן פנימה, ולא יתערב בעניינים אלה אלא בהתקיים עילות בעלות תוכן קונקרטי כחריגה מסמכות ופגיעה בעיקרי הצדק, במובנם כפי שהוסבר לעיל" (פרשת איגנט [1], בעמ' 835). (ב) אף טענה זו הועלתה לראשונה רק בסיכומי המבקשת. כאמור, הדיון בנושא הוא מעבר לנדרש, אך מפאת החשיבות הרבה שאני מייחסת לחופש העיסוק ולחופש ההתאגדות אתייחס לטענה בקצרה. טיפוח כלבים גזעיים הוא עיסוק וגם תחביב. לעניין התחביב מקובלת עליי הדעה כי אף תחביב או פעילות התנדבותית נחשבים לעיסוק (ראה בספרו של מ' גולדברג חופש העיסוק והגבלתו [10], בעמ' 64, 68), אולם אני דוחה את הטענה כי החלטת בית-הדין פגעה בחופש העיסוק וההתאגדות של חברי המבקשת. המבקשת טוענת, בין היתר, כי הפגיעה האמורה בחופש העיסוק של חבריה היא אקוטית במיוחד לאור העובדה כי ההי"ל היא החברה הישראלית היחידה והבלעדית בהתאחדות הבין-לאומית לכלבנות. עיון בחומר שבתיק מעלה כי דלתות ההי"ל לא ננעלו בפני מי מחברי המבקשת שירצה לחזור להי"ל ולעסוק בטיפוח כלבים מגזע רועים גרמני במסגרת המשיב 3. ביום 11.2.1999 התקיימה אספה כללית שלא מן המניין של ההי"ל ובה נידון גם "פסק הדין של בית הדין בעניין הרועה הגרמני". אחרי שהודיעה היושבת-ראש כי משנדחה ערעור המבקשת הגיע העניין לסוף פסוק, נרשמו בפרוטוקול הדברים האלה: "דני ברוס: האם זה סופי - מה קורה עם חברי החוג? אריק: יקבלו החזר. דני: האם מקבלים אותם? רנה: הרועה הגרמני הגיש מכתב בו הוא מוכן לקבל את כל החברים ללא כפל תשלום". לאמור, לחברי המשיבה שתי אפשרויות להמשיך בעיסוקם: לחזור ללא סנקציה כספית למסגרת המשיב 3 שממנו פרשו או להמשיך לפעול מחוץ להי"ל. כל המוכן לקבל על עצמו את תקנון ההי"ל, מוזמן לחזור וליהנות מן היתרונות שמעניקה מסגרת זו. מי שאינו מוכן לכך יוכל לעסוק בטיפוח כלבי רועים גרמני מחוץ למסגרת ההי"ל. אין אפשרות לפעול במסגרת ההי"ל בניגוד לתקנון ההי"ל. לגבי מקרה זה יפים דברי כבוד השופט ד' לוין, בפרשת איגנט [1], כי: "...אין איש כופה אותו להשאר כחבר באגודה בניגוד לרצונו, ואך מובן הוא שאין לאפשר לו לכפות דעתו שלו על הרוב". לפיכך, מי שההי"ל מונע ממנו להיות חבר ההי"ל תוך פעולה בניגוד לתקנון, לא יישמע בטענות של פגיעה בזכותו לחופש העיסוק ולחופש ההתאגדות. במצב דברים זה אינני מוצאת כי נפגע חופש העיסוק של חברי המבקשת, והדברים יפים גם לגבי חופש ההתאגדות שלהם. ג.10 הטענות בעניין מחיקת תגובת המשיבה 1 בהיעדר תצהיר מטעמה וחוסר הרלוונטיות של תגובת המשיב 3 השאלות שבעובדה אשר בתגובתה של המשיבה 1 התבססו על עובדות שעלו מכתבי-בי-דין של הצדדים, על החלטות שיפוטיות ומסמכים שאין חולק עליהם, כגון פרוטוקולים של בית-הדין ושל אספות כלליות. המבקשת מפנה בסיכומיה במיוחד לרשימה של סעיפים ספציפיים בתגובת המשיבה 1, אשר לטענתה מכילים טיעונים עובדתיים הטעונים תצהיר. צ' ברון -10313/99 עיון בסעיפים האמורים מעלה כי הם מתבססים על פסק-דינה של כבוד השופטת סירוטה בה"פ 298/97; על פרוטוקול האספה הכללית של המרכז לקידום מיום 30.12.1997 (נספח 9 להמרצה); על אישור היועץ המשפטי של הרשם מיום 26.2.1998 (נספח ב' לתגובת המשיב 3); על פרוטוקול בית-הדין והחלטתו מיום 18.1.1999 (נספח ד' לתגובת המשיבה 1 ונספח 2 להמרצה, בהתאמה) ועל פרוטוקול האספה הכללית של ההי"ל והחלטותיה מיום 11.2.1999 (נספח ג' לתגובת המשיבה 1). לפיכך לא קיבלתי טענה זו של המבקשת. אשר לטענה כנגד הרלוונטיות של תגובת המשיב 3, הבאתי בחשבון שיקוליי רק את הטענות הרלוונטיות שבתגובה האמורה. ד. סיכום למדנו כי ככלל של מדיניות אין בית-המשפט מתערב בהחלטות טריבונל פנימי של גוף וולונטרי. ראינו כי רק ארבעה מקרים מוגדרים כחריגים לכלל זה ומקימים עילה להתערבות בית-המשפט בהחלטת הטריבונל הפנימי. העמדנו את ארבעת החריגים אל מול נסיבות ענייננו וגילינו כי המבקשת לא הצליחה להקים כל עילה המצדיקה התערבותנו בהחלטת בית-הדין. נוכחנו כי המבקשת שבחרה לנסות לעקוף את הוראות התקנון תוך טיעון כי היא חוג קיים בעל מטרות חדשות, הביאה על עצמה, בדין, את החלטת בית-הדין. המרצת-הפתיחה שלפנינו אינה אלא ניסיון נוסף של המבקשת להביא לכך כי ההי"ל ישאיר אותה בשורותיו בתנאיה היא ובניגוד לתקנון ההי"ל, דבר אשר לא יסכון. לפיכך אני דוחה את עתירות המבקשת לגבי כל הסעדים. המבקשת תשלם למשיבים 1 ו3-, בחלקים שווים, כל אחד מהם, הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ וריבית כחוק מיום מתן פסק-דין זה ועד יום התשלום בפועל. ניתן היום, ט' בסיוון תשס"א (31.5.2001), בלשכתי בהיעדר באי-כוח הצדדים. מותר לפרסום מיום 5.6.2001.עמותותשינוי שם