פסק דין 1. בפניי תביעה ותביעה שכנגד שעילתן בסכסוך שכנים מר ונמהר. 2. התובע והנתבע שכנגד (להלן: "וולך") מתגורר בקומה שלישית מתוך ארבע קומות בבנין ברח' השוטרת מס' 8 ברמת גן. הנתבעים והתובעים שכנגד (להלן: "יוסף") מתגוררים בדירה בקומה שמעליו. 3. וולך טוען בכתב תביעתו כי יוסף מקימים רעש במזיד ומתוך כוונה למרר את חייו, בדרך של הזזה מכוונת של רהיטים כבדים וחפצים שונים בדירתם. לדבריו, פניות ליוסף להמנע מכך לא צלחו. גם תלונות שהוגשו למשטרת ישראל ולגורמי הפיקוח העירוני לא הועילו. וולך עותר לצו מניעה קבוע וכן לפיצוי כספי בסך 50,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לו. יצויין כי התביעה המקורית הוגשה גם על ידי רעייתו של וולך, אך במהלך המשפט היא נפטרה ועל כן הוסכם בין הצדדים על מחיקתה מכתב התביעה ומן התביעה שכנגד. 4. יוסף טוענים בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד שהגישו, כי וולך ואשתו המנוחה הם שהטרידו אותם בלא הרף, השפילו אותם וקיללו אותם. לדבריהם, וולך עצמו אף תקף אותם בדירתם שלהם בהיותו חמוש בקלשון, והכל לנגד לעיני אורחיהם. יוסף עתרו אף הם לצו מניעה קבוע נגד וולך וכן לפיצוי כספי בסך 150,000 ₪ בגין עגמת נפש ופגיעה בשמם הטוב. 5. דבר אחד מוסכם על שני הצדדים, והוא, שבבנין קיימת בעייה אקוסטית, וכתוצאה מכך כל רעש הבוקע מדירה אחת, נשמע היטב בדירה האחרת. הקבלן שבנה את הבנין אף בנה תקרה אקוסטית בדירתו של וולך, כדי להחריש את הרעשים שלקיומם טען וולך. 6. במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק ניתן צו מניעה זמני בהסכמה על ידי כב' השופט שיינמן, האוסר על כל צד לבצע פעולות שיש בהן משום מטרד של רעש בלתי סביר או הפרעה של ממש לשימוש הסביר של שכנו. בתום הדיון שבפניי הצדדים הסכימו כי צו המניעה הזמני יהפוך לצו מניעה קבוע, ועל כן ניתן פסק דין חלקי כמבוקש, במסגרתו הוטלו בהסכמה איסורים נוספים על בעלי הדין. 7. הצדדים ביקשו כי בית המשפט יכריע כעת אך ורק בשאלת הפיצוי הכספי המגיע למי מהצדדים בגין התנהגותו של הצד שכנגד, וזאת בהתאם לס' 79א' לחוק בתי המשפט, תשמ"ד- 1984. יוסף ביקשו בנוסף כי בית המשפט יקבע כבר עתה מהי הסנקציה שתינקט נגד וולך, אם ישוב ויגיש תביעה נגדם בלא שתתמך בחוות דעתו של מומחה למפגעי רעש. 8. יצויין כי הסכמת הצדדים הושגה רק לאחר שמיעת הראיות בתיק. במסגרת זו שמעתי הן את עדותו של וולך והן את עדותו של בוריס יוסף, וגם צפיתי בקלטת וידאו שצילם ראובן יוסף, המתעדת את הארוע בו התעמת וולך עם בני משפחת יוסף בדירתם, כאשר ברשותו מצויה מקלטרת (כלי ששימושו הטבעי הוא בעבודת הגינה). לדברי וולך, הצטייד במקלטרת לשם הגנה עצמית למקרה שיותקף על ידי יוסף. עוד יצויין כי וולך מודה כי מאז חודש דצמבר 2005 אין לו טענות בענין רעשים הבוקעים מדירת יוסף, ואילו יוסף טוענים כי מי שהתלונן בעיקר על מפגעי רעש (שלא היו קיימים כלל לטענתם) היתה רעייתו המנוחה של וולך, שנפטרה בחודש דצמבר 2005, ומאז נרגעו הרוחות. 9. בבואי לפסוק לפשרה בהתאם לס' 79א' לחוק בתי המשפט, תשמ"ד- 1984, עלי להביא בחשבון את האופן שבו התרשמתי מעדויות בעלי הדין ומקלטת הוידאו שהוצגה בפניי. במאזן הכולל של העדויות והראיות שהוצגו בפניי, התרשמתי כי יותר משיוסף הטרידו את וולך, הרי שוולך ורעייתו המנוחה הטרידו בדרכים שונות את יוסף, לרבות באמצעות הגשת תלונות רבות הן למשטרת ישראל והן לפקחי עירית רמת גן, ואף התבטאו כלפי בני משפחת יוסף בצורה מעליבה בנוכחות אנשים נוספים. בנוסף, וולך השמיע איומים באזני יוסף לפיו יגרום לפיטוריהם מעבודתם. גם האירוע שבו הצטייד וולך במקלטרת ועלה לדירתם של יוסף, היה מיותר בתכלית, הגם שבפועל וולך לא עשה שימוש במקלטרת. ככל הנראה גם בני משפחת יוסף לא טמנו ידם בצלחת מבחינת מסכת העלבונות ההדדיים (וולך העיד כי בוריס יוסף החווה אצבע משולשת כלפי רעייתו המנוחה). יחד עם זאת, דומה כי במאזן הכולל של הצקות והטרדות, חלקו של וולך רב יותר, באופן משמעותי, מחלקם של יוסף ולא התרשמתי כלל ועיקר כי יוסף גרמו בכוונה תחילה רעש בדירתם. מי שחי בבית משותף צריך להשלים עם העובדה שאין המדובר בבית פרטי, ועל כן עליו לגלות סבלנות וסובלנות כלפי שכניו, ולהשלים עם קיומה של אי נוחות מסויימת, לרבות עם רעשים הבוקעים מעת לעת מדירת השכן, הנובעים משימוש סביר בה. הדברים יפים מכח קל וחומר כאשר עסקינן בבנין שבו מלכתחילה קיימת בעיית אקוסטיקה שאין למי מהצדדים שליטה עליה. 10. מאידך, הואיל ומדובר בשכנים הממשיכים לחיות זה לצידו של זה, ועל מנת שלא להחריף יתר על המידה את הסכסוך הקיים ממילא בין הצדדים וכדי לאפשר להם לנסות ולפתוח דף חדש של יחסי שכנות טובה, לא יהיה זה ראוי למצות את הדין עם וולך בדרך של פסיקת פיצויים בסכום משמעותי. בנוסף, פטירתה של רעיית וולך, בטרם עת, היא שיקול נוסף המצדיק הפחתת הפיצוי. גם לא יהא זה ראוי לקבוע מראש מעין קנס שיוטל על וולך אם ישוב ויתבע את יוסף, כפי שביקשה באת כוחם של יוסף, שכן הדבר עלול חס וחלילה לעודד את יוסף להתגרות בוולך מתוך ידיעה כי ידיו של וולך תהיינה כבולות. 11. בא כוחו של וולך הציע לפטור את בעלי הדין בלא כלום, על מנת שיוכלו לפתוח דף חדש בחייהם כשכנים. הגם שיש ליתן משקל רב לנימוק זה, אין בו כדי להכריע את הכף שכן על וולך להבין כי יש מחיר להתנהגותו הבלתי ראוייה כלפי שכניו. עוד טען בא כוחו של וולך כי תנאי לפסיקת פיצויים בגין עוולה של השגת גבול במקרקעין הוא גרימת נזק ממון, והצדק עימו. יחד עם זאת, בגין עוולה של מטרד ליחיד לפי ס' 44 לפקודת הנזיקין, אין צורך בקיומו של נזק ממון. הוא הדין בעוולה של תקיפה לפי ס' 23 לפקודת הנזיקין, שאינה מחייבת קיומו של נזק ממון. אגב, עוולה של תקיפה מתקיימת גם כאשר נעשית תנועה הגורמת לכך שאדם יניח כי עומדים לתקוף אותו, ולא רק כאשר מופעל כלפיו בפועל כח פיזי. אופן כניסתו של וולך לדירתם של יוסף, הגם שלא הוכח כי הסתיימה בתקיפה פיזית, בהחלט יכול היה ליצור את הרושם כי קיימת כוונה לתקוף פיזית את בני הבית. 12. בשים לב לכלל נסיבות הענין, הנני מחייב את וולך לשלם ליוסף פיצויים בסך של 3,000 ₪. 13. אין צו להוצאות. רהיטים (תביעות)מטרד רעש