טענת רשלנות בחקירה של המשטרה: השופטת מ' רובינשטיין  ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-משפט השלום בהרצליה בת"א 10367/98 (כבוד השופט מ' שנהב) מיום 2.1.2001, לפיו חויבו המערערים לפצות את המשיב בסכום של 25,000 ש"ח (על תביעת לשון הרע) והוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ. העובדות המשיב החל את עבודתו ברשות הדואר (להלן - המערערת) כדוור בשנת 1988, ומאז קודם בתפקידו עד הגיעו למלא תפקיד ניהולי. הוגשה נגדו תלונה, שהתבררה מאוחר יותר כתלונת סרק, עקב חשד שווא לגניבת שני פריטים שנשלחו בדואר שליחים. המשיב טען כי מערכת יחסיו עם מר אהרן סגל (להלן - המערער), מנהל המערערת, הייתה עכורה למדי, והיא זו שלטענתו היוותה את הרקע והסיבה להגשת התלונה. עוד לטענתו, מטרת התלונה הייתה פגיעה בשמו הטוב, השפלתו ופגיעה במשרתו, והוא תבע פיצוי בסך 100,000 ש"ח. המערערים מנגד, טענו כי פעלו בתום-לב הן בחשדם בו הן בהגישם את התלונה. 3. פסק-הדין של בית-משפט השלום בבית-משפט השלום טען המשיב כי המערערת חרגה מהנהלים המקובלים אצלה בחקר אירועי גניבה והיעלמות פריטים, בכך שלא ביצעה בדיקה יסודית או חקירה מקדימה על-ידי אגף הביטחון אצלה, ואף לא טרחה לבדוק את אמינות גירסת המערער. עוד טען כי פרסום הגשת התלונה בין עובדי הסניף בו עבד, גרם לפגיעה בשמו הטוב ולהשפלתו. השופט המלומד קבע כי הוכחו העובדות המפורטות להלן: ביום 19.9.1996 אכן דווח למערער כי שני פריטים (מנורה לטיהור מים ומכשיר טלפון מסוג "בזקביט") לא הגיעו ליעדם (יש לציין שהמחלוקת בין בעלי-הדין הייתה באשר לטלפון בלבד). המערערים טענו כי הטלפון נגנב יחד עם המנורה. לפי העדויות יש ביסוס לגירסתם, ואכן הוכח כי למערער דווח ביום 19.9.1996 על אובדן שני הפריטים. השופט האמין למערער כי ראה את המשיב יוצא מסניף הדואר בהרצליה עם מכשיר טלפון בידו לאחר היום שבו נעלמו שני הפריטים, ולעניין זה נקבע כי אין חשיבות לעובדה כי לא היה מדובר לבסוף באותו המכשיר. הוכח כי המערערת נהגה לחקור דיווחים על היעלמם של פריטים במחלקת הביטחון הפנימית שלה טרם הגשת תלונה חיצונית למשטרת ישראל, וכי במקרה זה לא נעשה כך. למשיב עבר עשיר למדי של מחלוקות, תלונות והליכים משמעתיים שונים במהלך עבודתו אצל המערערת. בית-משפט השלום קבע כי יש לדחות את טענת המשיב בדבר עוולת נגישה שבוצעה על-ידי המערערים או מי מהם, בהסתמך על סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין), שכן יסודות העוולה לא הוכחו. כמו כן דחה את טענת המשיב באשר לעוולת לשון הרע. גם אם טעו המערערים בפנותם למשטרת ישראל, הרי שהיא הגוף החוקר, ולא ניתן לקבוע כי הוצאה דיבתו של המשיב רעה. עם זאת שוכנע בית-משפט השלום לקבל טענת המשיב אשר לעוולת הרשלנות, לפיה התרשלו המערערים או מי מהם כלפי המשיב בהיחפזם בהגשת התלונה למשטרת ישראל, מבלי שנקטו קודם לכן אמצעי בדיקה סבירים ופחות קיצוניים. השופט המלומד קבע כי המערערים חבים כלפי המשיב מעצם היותו עובד שלהם בחובת זהירות מוגברת הכוללת גם שמירה על שמו הטוב. בנסיבות אלו קיימת אחריות מושגית של המערערים כלפי המשיב, והאחרון אף הצליח לבסס את קיומה של האחריות הקונקרטית. המשיב הוכיח כי המערערים פעלו במהירות רבה מדי עד כדי חיפזון, ללא הצדקה עניינית. עם זאת קבע בית-משפט קמא כי יש לציין את רשלנותו התורמת של המשיב, אשר תרם לחשדם בכך שנטל טלפון ממקום עבודתו זמן קצר לאחר היעלמות הפריטים. נוכח האמור פסק בית-המשפט למשיב פיצוי על דרך האומדנה בסך של 25,000 ש"ח + 7,500 ש"ח שכר טרחת עורך-דין. 4. הטיעונים בערעור בערעור שבפנינו טען המערער כי בעניין החקירה פנימית צדק בית-המשפט בדחייתו את התביעה על יסוד סעיף 60 לפקודת הנזיקין, שכן לא הוכח יסוד הזדון, ואין להתערב בקביעה עובדתית זו. אולם טעה בית-המשפט משקבע כי בהגישם את התלונה למשטרה פעלו המערערים בניגוד לנוהג המקובל אצלם. הנוהג היחיד שהוכח מבוסס על הוראת 45.321 לתקנות שירות המדינה, הקובעת העברת החשד למשטרה. לטענת המערערים, קיים שוני בין יתר המקרים של אובדן וגניבת פריטים לבין מקרה זה, שכן בפני המערערת הובאה עדות ראייה מהימנה המצביעה לכאורה על גניבת הפריט. במקרה שכזה מפנים גורמי הבדיקה של המערערת את מקומם לטובת המשטרה. הפנייה למשטרה הייתה סבירה וטבעית, בייחוד מאחר ובאותה תקופה רבו הגניבות והאבידות במוקד בהרצליה. בעניין לשון הרע טען המערער כי פרסום המוגן לצורך חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 אינו יכול להיות מעשה זדון או רשלנות. למערערים עומדת הגנת תום-הלב, שכן הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות. בנוסף, בית-משפט קמא קבע כי הגשת התלונה הייתה דרך המלך על-פי הנסיבות, ואין מקום לשלול זאת. לא כל שכן, לא הובאה כל ראיה על כך שהמערערים פרסמו דבר כלשהו ברבים. בנושא הרשלנות נטען בפנינו כי יסודות עוולת הרשלנות לא נתקיימו. המערערים אינם בעלי שליטה בהליכי החקירה. מדובר בצעד סביר בנסיבות, לא כל שכן שהייתה ראיה מהימנה נגד המשיב. ביצוע החקירה מנתק את הקשר הסיבתי בין הגשת התלונה לנזק שנגרם, וכן הנזק לא הוכח. בנוסף, טענתו של המשיב על חיפזון בהגשת התלונה אינה נסמכת על ראיות כלשהן. הטלת אחריות מוגברת על המערערים, מהיותם המעבידים, טעות היא, ובכל מקרה הוכח כי למשיב אשם תורם, ואין להתערב בכך. לעומת טענות אלו טען המשיב כי הוא אדם ישר מידות, שלחם נגד שחיתויות ברשות הדואר. מסיבה זו גם לא היה אהוד על המערערים, וידם הייתה "קלה על ההדק" בהגשת תלונה בגין אישום שווא למשטרה. לטענתו, משנמצא כי המערערים נחפזו להגיש תלונה למשטרה, בניגוד למקובל, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור במימצאים העובדתיים שנקבעו. המערערים חבים חובת זהירות מוגברת למשיב, לרבות שמירה על כבודו ושמו הטוב. במקרה זה היה מקום לנקוט משנה זהירות, שכן הוברר כי הפריטים שנעלמו היו מונחים על משטח הפריקה, והייתה לעשרות עובדים גישה אליהם. לבסוף נתברר כי הטלפון שנטען שנגנב נמסר לשליח אחר, אסף שעובי, ואילו הטלפון שהיה אצל המשיב ניתן לו ברשות, מטעם מנהלו. לפיכך טען המשיב כי מאחר ולא הייתה כל סיבה סבירה ולא היה מניע נאות להגשת התלונה, כפי שהוכיחו הראיות, הרי שהוכח כי קיים זדון, המהווה את הבסיס לעוולה הנזיקית. לטענתו ראיה לזדון היא דברי המערער כי הוא יודע מי גנב והוא יטפל בו, אף-על-פי שהשליח, ברזילי, כלל לא נקב בשם ספציפי בשיחה, העובדה שהתלונה לביטחון רשות הדואר ולמשטרה הוגשו זמן רב אחרי ההיעלמות; גירסת המערער כי בזמן שערך חיפוש לאתר את הפריטים הבחין כי המשיב מניח ברכבו מכשיר טלפון, התגלתה כשקרית. עוד טען המשיב כי זכותו של האדם לכבוד ולאי-פגיעה בשמו היא חלק מזכויותיו הבסיסיות, המעוגנות בחוק היסוד. המערערים ניצלו את כוחם כלפי המשיב ואת עמדתם הבכירה כמעסיק ומנהל, על-מנת להפוך את כבודו להפקר. ולבסוף לטענתו, היה מקום לקבל את מלוא תביעתו, ולפסוק לו את מלוא הפיצוי הנדרש על-ידיו בסך 100,000 ש"ח, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין. 5. דיון הפלוגתאות העומדות להכרעה בענייננו הן אלו: האם נתקיימה עוולת הנגישה? האם קיימת חובה לנהל חקירה פנימית? האם התרשלו המערערים בהגשת התלונה? האם דבר התלונה פורסם ברבים? האם הוצאה דיבתו של המשיב רעה? תחולת ותכלית חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. להלן אדון בכל אחת מאלה: (א) עוולת הנגישה עוולת הנגישה כוללת מספר יסודות (מצטברים), אשר בהתקיימם קמה העוולה וזכאי הנפגע לפיצוי בגינה: נפתח הליך פלילי; הוא נפתח בזדון וללא סיבה סבירה; ההליך סיכן את חירותו ו/או חיבל באשראי שלו; ההליך נסתיים לטובתו. נטל הראיה רובץ לפתחו של התובע, במסגרת העיקרון כי המוציא מחברו עליו הראיה (ראה ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה [1], בעמ' 594). בית-משפט קמא קבע כי לא הוכחה עוולת הנגישה ולא הוכח יסוד הזדון. יש לשוב ולהדגיש כי רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים במימצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית-משפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים (ע"א 5118/92 חברת אלטריפי ללתעהודאת אלעמה בע"מ נ' סלאיימה [2]). כבוד השופט קמא סקר באריכות את העובדות ופסק על-פיהן, ולכן איני מוצאת לנכון להתערב בקביעותיו אלו. בענייננו, החל הליך פלילי בדמות הגשת תלונה למשטרה, תוך הדגשת מעורבותו של המשיב. הליך זה יצר עבור המשיב סיכון לאיבוד מקור פרנסתו, ולטענתו אף נגרם לו נזק ממשי. בסופו של דבר החליטה המשטרה לסגור את התיק, קרי ההליך נסתיים לטובתו. לפיכך השאלה העיקרית שנותרה במחלוקת היא שאלת הזדון. הזדון הנדרש לצרכי עוולת הנגישה משמעו היעדר קיום סיבה סבירה או מניע פסול/בלתי נאות לפעולה. בהיעדר זדון אין הרשות אחראית בעוולה זו (ת"א (נצ') 360/93 חדד נ' עו"ד וינברג [25]). המשיב מעלה טרוניות רבות, אשר לטענתו מוכיחות את יסוד הזדון: המערער שאל אודותיו, לכאורה ללא סיבה נראית לעין, לאחר שדווח על היעלמות הפריטים, וחיפש להענישו עקב היחסים העכורים עמו. בנוסף, הוכח כי המערערת אכן נהגה לחקור דיווח על היעלמם של פריטי דואר בחקירות פנימיות על-ידי מחלקת הביטחון שלה, עובר להגשת תלונה למשטרה, ואילו במקרה דנן, הסתמכו על עדותו של המערער בהגשת התלונה. האירוע בו נראה המשיב אוחז במכשיר הטלפון התרחש כשבועיים (4.10.1996) אחרי היעלמות הפריטים (19.9.1996), ובדיעבד התברר כי אין קשר בין האירועים. נגישות לרמפה הייתה לכל העובדים בסניף והודאתו של המערער כי ראה את המשיב הוכחה כשקרית. מחד, בע"א 382/58 פ.ש. נ' זיסו-ברנטל [3], בעמ' 1736 נפסק כי כאשר מוכח שבמקרים שקדמו להגשת התלונה גילה המתלונן יחס עוין כלפי הנפגע או רצון לחתור תחתיו, ניתן היה ללמוד מכך על היעדרו של תום-לב. מאידך, אין בעובדות הנ"ל להוכיח זדון ולשנות מהותית את מסקנתו של בית-משפט קמא, לפיה לא הוכחה עוולת הנגישה, והמערערים "הלכו בדרך המלך, בהגשת תלונה למשטרת ישראל" (עמ' 8 לפסק-הדין). ראשית, עברו "העשיר" של המשיב, אשר שני הצדדים אינם מתכחשים לו, בנוסף עדותו של המערער, שהוכחה כמהימנה, ולפיה נראה המשיב ומכשיר טלפון בידו, עשויים היו לעורר חשד סביר בנוגע לגניבה. כפי שעולה מתיק מוצגי התביעה בבית-משפט קמא, המשיב היה מעורב, לא אחת, באי-אילו פרשיות, אשר העידו על חוסר משמעת ותפקוד לקוי, ועלולות היו לעורר את החשד כנגדו. הוא אף הועמד לדין משמעתי וכן עלו לגביו תלונות על התפרצות על העובדים, היעדרות ללא מתן הסבר ועוד כהנה וכהנה (ראה תיק מוצגי המערערים). לא כל שכן, שהמערער הינו מנהל הסניף ונחשב אדם מהימן, ועל פניו, לא הייתה כל סיבה לחשוד בדבריו. שנית, נעלם מבא-כוחו המלומד של המשיב הסייג שבסיפה לסעיף 60 לפקודת הנזיקין, הקובע כי "...לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". הרעיון המונח ביסוד הגנות אלו הוא כי מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו על-ידי הרשות, שעליה מוטלת החובה להעריך מידע זה. לפיכך, "...אפילו נמסר מידע ללא ביסוס, החוק מניח כי הרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים על פיו. מכאן גם מתבקש כי האחריות לפתיחת הליכי חקירה מוטלת על שכם המשטרה, ומידיה זכאי הנחקר לתבוע את נזקו אם פעלה ברשלנות" (בג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל [4], בעמ' 658). כפי שראינו לעיל, המערערים, לא רק שלא פעלו בכוונת זדון במוסרם המידע הנ"ל למשטרת ישראל, אלא היה להם יסוד סביר לחשדם, והם פעלו בדרך הסבירה בנסיבות העניין (עמ' 8 לפסק-הדין). בכל מקרה, ההלכה מוסיפה וקובעת כי אף "...מסירת מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים איננה עשויה להעמיד לנפגע עילה לתבוע את נזקיו ממוסר המידע על-פי עוולת נגישה" (שם [4], בעמ' 659). אי לכך, מוצאת אני כי התלונה הוגשה כשורה וללא כוונת זדון. משנה תוקף למסקנתי מתקבל גם מן העובדה כי במקרה דנן הוגשה התלונה על-ידי המערער, מנהל המוקד בהרצליה, אשר ראה את המשיב נושא מכשיר טלפון זמן מה לאחר ההיעלמות, ובית-משפט קמא מצא אותו מהימן. בל נשכח כי הוכח שבאותה תקופה רבו הגניבות והאבידות במוקד הרצליה, והמשיב אינו מכחיש כי לקח מכשיר טלפון מהמערערת וזה אף נמצא בביתו. בנסיבות אלו, כאשר עלה חשד ממשי לגניבה, אין לבוא בטרוניה עם אלה אשר פונים למשטרה מקום שאפשר להימנע מכך (ע"א 357/76 רסקין נ' המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ [5]). (ב) חובת חקירה פנימית בית-משפט קמא קבע כי "הוכח כי המערערת אכן נהגה לחקור דיווח על העלמם של פריטי דואר בחקירות פנימיות על-ידי מחלקת הביטחון שלה, עובר להגשת תלונה חיצונית למשטרה" (עדות עת/2 ו-עה/6, עמ' 7 לפסק-הדין). עם זאת, קביעה שונה אינה מהווה סטייה מהלכה זו, שכן לא הוכח כי יש בנוהג זה משום חובה שבדין לקיים חקירה פנימית, כל אימת שמתרחש אירוע כדלקמן, והמשיב לא עמד בנטל הרובץ לפתחו להוכיח חובה שכזו. אכן, קיים נוהג ברשויות רבות לבצע חקירות פנימיות, טרם הגשת תלונה חיצונית. רשויות אלו נוהגות כך הן מתוך אדיבות והן מתוך רצון לטפל בענייניהן באופן דיסקרטי ולהימנע, ככל הניתן, מפגיעה מיותרת בעובדים. זהו אמצעי מקובל ולגיטימי, כל עוד הוא ננקט בתום-לב ומתוך כוונה כנה לשמור על אינטרס העובד , אך אין הוא מהווה נורמה מחייבת, אשר יש לראות באי-קיומה משום מעשה רשלנות או הפרת חובה כלפי העובד (ראו והשוו ע"א 721/83 שיבלי נ' בנק דיסקונט לישראל [6]). לפיכך, אין לקבוע מסמרות בעניין, ויש לאפשר לרשות לסטות מנוהג זה בנסיבות, כבמקרה דנן, המחייבות סטייה, שכן אחרת נימצא חוטאים למטרה לשמה נועד הנוהג, הלוא היא בירור האמת העובדתית ומניעת הפגיעה בעובדים. ראוי להדגיש כי "...אין להעלות על הדעת כי כל אימת ועולה חשד בלבו של פלוני, עליו לאמת את החשד תחילה עם החשוד עצמו. אין גם לדרוש כי יערוך חקירות פרטיות או כיוצא באלה פעולות, לפי פנייתו למשטרה" (ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי [7], בעמ' 392). אין למשיב זכות קנויה להיחקר כרצונו ולהמשך קיומה של מדיניות המיטיבה עמו, אלא זכותו היא אך כי החקירה תיעשה כדין וכי שיקולי המערערת בעניין ניהול החקירה יהיו אף הם כדין (השווה בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הוועדה לעיון בעונש [8], בעמ' 739 וכן בג"ץ 1934/95 תה ויסוצקי (ישראל) בע"מ נ' שר הבריאות [9]). (ג) רשלנות בהגשת התלונה השאלה המקדמית העומדת להכרעתנו היא זו: האין לומר כי עוולת הנגישה, הקבועה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין, היא המקור המשפטי היחיד, אשר במסגרתו ניתן להטיל אחריות בנזיקין על רשות שלטונית, המגישה תביעות, בקשר לנזק שהגשתו של אישום פלילי גרמה? המחוקק קבע יסודות מסוימים, אשר בהתקיימם מגבשים אחריות בעוולת הנגישה. אם יסודות אלה אינם מתקיימים, אין אחריות בנגישה. אך לא נובע מכך, כי אין אחריות כלל. "לענין הנגישה, אין בה כל סימן המצביע על הסדר שלילי..." (ש' גנוסר "מיטרד ליריב - נגישה, קינטור וטרדנות בהליכי משפט" [28], בעמ' 238). על-כן, במקרה דנן, אף שלא מתקיים יסוד הזדון, עדיין יש מקום לבחון, אם אין מקום לגבש אחריות בנזיקין על-פי עוולות אחרות (ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל [10]). ההלכה הפסוקה קובעת כי קיומה של עוולה פרטיקולרית אין משמעה שלא ניתן לחייב בעל-דין גם בעוולת מסגרת, כגון רשלנות, אם מערכת העובדות מצביעה על כך (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון [11]). כדאי להזכיר, בהקשר זה, כי עוד בשנת 1970 הציע פרופסור ש' גנוסר לקבוע אמות-מידה לטוהר ההתדיינות (ראה גנוסר, במאמרו הנ"ל [28], בעמ' 221 והמשכו בעמ' 553). על כל מתדיין, קבע המחבר, חובה לנהוג בהליכי המשפט כלפי יריבו בכנות ובהגינות. בנהלו הליך משפטי בזדון או בחוסר סבירות מפר המתדיין חובה זו, והפרתו מקימה אחריות בנזיקין שניתן לעגנה במסגרת עוולת הרשלנות. לשיטה זו, על כל מתדיין חלה חובת זהירות כלפי יריבו (רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ [12]). הלכה זו אומצה במקרים של הגשת צו מניעה "...כאשר יש קשר סיבתי בין הרשלנות האמורה לבין מתן הצו" (ע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל - זכרון-יעקב" [13], בעמ' 656). משהשבנו בחיוב על השאלה המקדמית, נעבור לדון לגופו של עניין. לצורך קביעת חבות ברשלנות על המשיב להוכיח את יסודותיה של עוולה זו, הכוללים הוכחת חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרתה של חובת הזהירות, גרימת נזק וקשר סיבתי בין הפרת החובה לגרם הנזק. חובת זהירות - במקרה דנן, מדובר ביחסי עובד ומעביד. הפסיקה קבעה אחריות מוגברת של המעביד כדי להבטיח את שלומם של עובדיו, כאשר נוצר סיכון בעבודה (ע"א 313/56 חברת החשמל לא"י בע"מ נ' בלומברג [14]). המערער למעשה לא חולק על כך שהוא חב חובת זהירות כלפי המשיב, שהינו עובד הסר למרותו. אין על-כן צורך להוסיף לעניין זה, אלא שבמערכת היחסים והכפיפות שבין המשיב למערער, נבחנת מידתה של חובת הזהירות אותה חב המערער, על-פי היקף אחריותו של מעביד כלפי עובדו (ע"א 111/68 "לפידות" חברת מחפשי נפט נ' שליסר [15]). יחסי עובד ומעביד יוצרים יחסי רעות ומטילים על המעביד חובה מוגברת לדאוג לבטחון עובדיו. במסגרת חובה זו על המערער לשמור גם על כבודו ושמו הטוב של העובד . בד בבד, בל נשכח כי עובד חב בחובת נאמנות כלפי מעבידו בשמירה על רכושו. המבחן לקיומה של חובת הזהירות הוא מבחן של צפייה, קרי מקום בו הנזק צפוי, כעניין פיזי, יש לצפותו במישור הנורמטיבי. אכן, הגשת תלונה במשטרה, לעתים קרובות משמעה לחרוץ את דינו של החשוד ולפגוע בשמו הטוב, אף טרם הוכחה אשמתו, אם בכלל. אמנם, למערערים אין שליטה בשיטות החקירה, אך אין לכך ולא כלום לעניין צפיית הנזק אותו חקירה עלולה לגרום. לפיכך, קמה למערערים חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המשיב. הפרת החובה - מבחינת העקרונות הכלליים נבחנת רמת הזהירות הנדרשת מן המערער לפי מידתו של אדם סביר ונבון כמצוותו של סעיף 35 לפקודת הנזיקין (ע"פ 478/72 פנקס נ' מדינת ישראל [16]; ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל [17]). כפי שראינו, הגשת התלונה לרשות המוסמכת אינה מהווה סטייה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר. אדרבה, היא "דרך המלך" בנסיבות, והינה הצעד הטבעי, לאור עדות הראייה המהימנה, המקימה חשד סביר למעשה פלילי, המחייב את הרשויות לפנות לרשות המוסמכת, קרי, משטרת ישראל (ראה ע"א 310/74 הנ"ל [7]). המשיב מנסה להציג עצמו כאדם הלוחם נגד שחיתויות ושומר על זכויות הציבור, ומנסה להיבנות מכך. לטענתו, הוא לא היה אהוד על המערערים, משהצביע על ליקויים רבים ברשות הדואר, ולכן הייתה ידם פזיזה בהגשת התלונה. הוא מוסיף כי לא הוכח כי הוא נצפה במקום ביום האירוע וכי מכשיר הטלפון נמסר לשליח אחר, אסף שעובי, ואילו המכשיר שהיה בידו ניתן לו בהיתר. ברם, אין די בטענות אלו לבסס את יסוד ההתרשלות. כפי שראינו לעיל, המשיב אינו, בלשון המעטה, שה תמים. בנוסף, הוא מתעלם מהעובדה כי גבי מור (עה/6) מודה כי הגיש כ-40 תלונות למשטרה (עמ' 63 לפרוטוקול). לפיכך, לאור עברו "העשיר" ועדות המערער, החשד כנגדו היה סביר, ואין מדובר אך בתלונת שווא נחפזת, שנועדה להביא לפיטוריו (ראה לעיל דיון בעוולת הנגישה). הקשר הסיבתי - הלכה היא כי מסירת המידע לרשות המוסמכת, מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו על-ידי הרשות, עליה מוטלת החובה להעריך מידע זה. "...האחריות לפתיחת הליכי החקירה מוטלת על שכם המשטרה, ומידיה זכאי הנחקר לתבוע את נזקו אם פעלה ברשלנות" (ראה בג"ץ 64/91 הנ"ל [4], בעמ' 658). לדידי, עצם ניהול חקירה על-פי מידע שהתברר כלא נכון, אינו מהווה ראיה לכך שהמערערים התרשלו בהגשת התלונה. הנזק - על ניזוק התובע נזק ממוני, להתכבד ולהוכיחו בצורה דווקנית, בעיקר באמצעות מסמכים וקבלות. הגישה הרווחת היא כי על הנפגע להוכיח, במידת ודאות סבירה, לא רק את עובדת הנזק, אלא גם את שיעורו ושיעור הפיצויים שיהא בו כדי לפצותו, ואין מדובר בעניינים שנקבעים אומדנא דדינא (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ [18]; ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן [19]). מקום שהוכח קיומו של נזק, אין באי-האפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לדחות את תביעת הפיצויים. באותם מקרים בהם ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע לעשות כן, ומשלא עשה כן, לא ייפסק לו פיצוי. מנגד, במקרים בהם קשה להוכיח בדייקנות את הנזק, אין בכך להכשיל את התביעה, ודי שיובאו נתונים שניתן להביאם באופן סביר, תוך מתן שיקול-דעת לבית-המשפט. בית-משפט קמא סומך ידו על דברי המשיב, ברם לא ברור כיצד הגיע זה לחישוב הסכום. המשיב לא פוטר או הושעה אלא ממשיך להחזיק בעבודתו, ואין בידיו כל ראיה לכך ששמו הטוב וכבודו נפגעו. גדולה מזו, היחסים עם מעבידו וחבריו לעבודה היו עכורים משכבר הימים, ואין ראיה לכך כי הורעו עקב התלונה. אמנם, אין לזלזל בתחושתו של המשיב בעקבות התלונה, אך לא כל פגיעה מקימה זכאות לפיצוי. נטל הראיה רובץ לפתחו של המשיב ומשלא עמד בו ולא הוכיח את יסודות העוולה, תידחה תביעתו. כל קביעה אחרת משמעה שיתוקה של הרשות בחקירת עבירות שנעשו במוסדותיה, ומתן לגיטימציה לנטייה הנפוצה להשתיק עניינים פנימיים, אשר אינם עולים בקנה אחד עם מדיניות משפטית ראויה. (ד) אשם תורם סעיף 68 לפקודת הנזיקין קובע כי במקרה של אשם תורם הפיצויים יופחתו בשיעור שבית-משפט ימצא לנכון. לעניין זה מוצאת אני לנכון לאמץ את פסיקתו של השופט המכובד, לפיה אין להתעלם מאשמו התורם של המשיב, בכך שנטל טלפון ממקום עבודתו במועד סמוך להיעלמות הטלפון (עמ' 10 לפסק-הדין). בד בבד לא נקבע שיעורו של האשם התורם. המערערים טוענים כי משלא נקבע השיעור אין אפשרות להתערב בקביעת בית-משפט קמא, אולם "...יש להימנע מלשעות לניסיון זה אם אנו רואים לנגד עינינו את מהותה של הקביעה, אלא אם כן, נראה כי בשלב של ההערכה שגתה הערכאה הראשונה, באופן שהשינוי המתבקש הוא עקרוני" (ע"א 632/81 בן יעקב נ' מיכאלי [20] וכן ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין [21]). הואיל ונשללה טענתו של המשיב לעניין הרשלנות, אין צורך לקבוע שיעורו המדויק של האשם התורם. (ה) לשון הרע מחד, המשיב מעלה את הטענה כי התלונה לא הועברה רק למשטרה, אלא פורסמה ברבים. מאידך, המשיב לא פירש על סמך מה הוא מבסס טענה זו, ולא הובאה כל ראיה לכך שהמערערים פרסמו דבר כלשהו ברבים. לראיה, קביעתו של בית-משפט קמא לפיה "לא מצאתי שמץ של ראייה לכך כי הנתבעים פרסמו את החשדות או את עצם הגשת התלונה באופן שיש בו כדי הוצאת לשון הרע" (עמ' 9 לפסק-הדין). זוהי קביעה עובדתית, בעלת יסוד ושורש בחומר הראיות, ואין לבטלה על נקלה בערעור (ראה ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ [22]). אדרבה, אין לשלול אף את האפשרות כי המשיב עצמו אחראי לפרסום המקרה. בנוסף, למערערים עומדת הגנת תום-הלב, הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, המעניק הגנה מותנית למפרסם שהגיש תלונה על הנפגע. ההגנה חלה בשני מקרים, המאופיינים על-פי זהות מקבל התלונה ועל-פי תוכן התלונה. במקרה הראשון ההגנה תחול כאשר התלונה הוגשה לאדם הממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה. המקרה השני שבו תחול ההגנה הוא כאשר התלונה הוגשה לרשות מוסמכת. תוכן התלונה חייב להיות בנושא שבו הרשות או הממונה אמורים לקבל תלונות או מוסמכים לחקור. המקרה דנן נופל לקטגוריה השנייה. ההצדקה להגנה נעוצה באינטרס הציבורי החשוב שהרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים שעליהם הן מופקדות (ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר (להלן - פרשת ריימר [23]), בעמ' 149). אמנם מידע שכזה עשוי להיות שגוי ולגרום לנפגע נזק רב, אך החוק מניח שהרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים. לפיכך, משמשת הרשות ליצירת מעין נתק בקשר סיבתי שבין הגשת התלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום (ע"א 64/91 הנ"ל [4], בעמ' 658). הפסיקה קבעה כי משטרת ישראל היא רשות מוסמכת לקבל תלונות ולחקור חשדות לביצוע עבירות פליליות (ע"א 326/68 אסא נ' ליבנה [24]), ואף קבעה כי הגשת תלונה עדיפה על אדישות לאי-סדרים, השתקת עניינים או טיפול פנימי בהם (ע"א 357/76 הנ"ל [5]). הגשת התלונה תהא מוגנת כאשר היא נעשתה בתום-לב. משלא הוכיח המשיב כי התלונה הוגשה בצעקות רמות, שנשמעו באוזני העובדים או שדבר התלונה פורסם ברבים, אין הצדקה להסיר הגנה זו (ראה והשווה ע"פ (ת"א) 1643/89 דורון נ' נחושתן [26]). לתום-הלב הנדרש במסגרת הסעיף מאפיינים ייחודיים, הנובעים מהצורך לאזן בין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע מהציבור על עבירות ומעשים פסולים, לבין האינטרס שבשמירה על שמו הטוב של אדם. כוונה לפגוע בנפגע וזדון מצדו של המפרסם ישללו בדרך-כלל את מרכיב תום-הלב. לאור האמור לעיל, נראה כי התלונה הוגשה בתום-לב וללא כוונת זדון. לחלופין, בפרשת ריימר [23] נפסק כי כוונה לפגוע בנפגע לא תשלול כשלעצמה את ההגנה החלה על הגשת תלונה במשטרה, כאשר המתלונן האמין באמיתות הפרסום. נראה כי המערער - מגיש התלונה - הינו אדם מהימן, שהאמין בכנות באמיתות דבריו, ואכן נמצאה עדותו מהימנה (ראה א' שנהר דיני לשון הרע [27], בעמ' 303-300). לכך מתווספת הקביעה כי מעשים המוגנים על-פי סעיפים 14 או 15 לחוק איסור לשון הרע, לא יוכרו כמעשי רשלנות או כמעשים המקיימים את העוולה של הפרת חובה חקוקה (שם [27], בעמ' 183-182). לפיכך, פרסום המוגן לפי החוק כלגיטימי לעניין לשון הרע אינו יכול להיות מעשה זדון או רשלנות (ראה ע"א 357/76 הנ"ל [5]). יש להשקיף על התמונה בשלמותה, לדלות את מטרות החוק ומדיניותו וליישמם, במידת האפשר, על המקרה הקונקרטי. הכרה בעילה זו מסכלת את תוקפה ומשמעותה של ההגנה הנתונה בחוק, ואת המטרה ששם לעצמו המחוקק לעמוד על האמת ולמצות את הדין עם העוברים על החוק. בנסיבות אלו הפנייה למשטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר, ואין להלין עליה. 6. סיכומו של דבר משהגעתי למסקנה כי לא הוכחה עוולת הנגישה אלא הוכח כי התלונה הוגשה כשורה, וללא כוונת זדון, וכן כי המערערת לא פעלה ברשלנות, שכן עצם הגשת התלונה לרשות המוסמכת אינה מהווה סטייה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר והינה צעד טבעי כאשר קיים חשד סביר למעשה פלילי המחייב פנייה לרשות המוסמכת, וכן כי היה יסוד סביר והצדקה לעשות כן בנסיבות העניין, הרי שלא היה מקום לחיוב המערערת בבית-משפט השלום לתשלום פיצוי בגין לשון הרע למשיב. אשר-על-כן התוצאה היא כי יש לקבל את הערעור ולחייב את המשיב בהוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך של 15,000 ש"ח + מע"מ צמוד מהיום. הערעור שכנגד נדחה אף הוא כתוצאה מכך ללא צו להוצאות. השופטת א' קובו אני מסכימה. סגן הנשיא י' גרוס אני מסכים. לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת רובינשטיין. ניתן היום, כ"ו בשבט תשס"ג (29.1.2003), בהיעדר הצדדים.משטרהחקירה משטרתיתרשלנות