א. מבוא   זוהי תביעה נגד אפוטרופוס של חסוי בגין כך שלא רשם הערת אזהרה בדבר מינויו בלשכת רישום המקרקעין או בחברה המשכנת, ונגד האופוטרופוס הכללי בגין כך שלא פיקח על ביצוע רישום זה.   התובע טוען כי בעקבות אי רישום זה, הוא קנה את דירת החסוי מאדם שלישי-מתחזה, בלי לדעת שהדירה היא של חסוי שיש לו אפוטרופוס, והפסיד עקב כך את כל הכסף ששילם בגין הדירה.   ב. תמצית העובדות הצריכות לתובענה   ב.1. בתאריך 30.3.00, רכש התובע דירה ברחוב שלמה המלך 14, קרית אונו (להלן: "הדירה").   ב.2. את הדירה רכש התובע מאדם שהתחזה בפניו כבעל הדירה בשם מיקו שטיינברג (להלן: "המתחזה"). הפגישה עם אותו מיקו היתה לאחר שהתובע ואביו ראו ברחוב דפי נייר מודבקים ולפיהם הוצעה הדירה למכירה, בהם הופיע מספר הטלפון של המתחזה. התובע ואביו קבעו פגישה עם אותו מתחזה בדירה, והוא הראה להם את הדירה וסיכם עימם על מכירתה לתובע בסכום של 100,000 $. ב.3. בפועל הסתבר מאוחר יותר, לאחר שנרכשה הדירה, כי אותו מיקו היה נוכל ומתחזה. שמו לא היה כלל מיקו שטיינברג, הוא לא היה בעל הדירה, והוא מכר לתובע דירה שאיננה שלו.   בעל הדירה האמיתי היה אדם אחר בשם מיקו שטיינברג, חסוי ופסול דין, הסובל ממחלת נפש ומסכרת נעורים, קטוע שתי רגליים ומאושפז זמן רב בבתי חולים.   ב.4. על מנת להוסיף אמינות לדבריו, הלך המתחזה בפני התובע ואביו כשהוא צולע והיה לו גם מקל לידו. הוא גם הציג בהמשך, בפני עורך דין פתאל- שהיה בתחילה הנתבע 2, וטיפל בעסקה מטעם התובע עבור שני הצדדים, תעודת זהות של מיקו שטיינברג האמיתי, אותה מצא כנראה בדירה.   ב.5. בפגישה שהתקיימה במשרדו של עו"ד פתאל, המציא המתחזה נסח רישום של הדירה (נספח א' לתצהיר ת/1). בנסח היו רשומים איזק ופולינה שטיינברג (הורי החסוי) כחוכרי הדירה. המתחזה אמר כי הבעלים הרשומים נפטרו והוא בנם היחיד של ויורשם הבלעדי, ואף המציא צוואות שלהם. עו"ד פתאל הודיע לצדדים כי הצוואות נראות לו פגומות ויש צורך להוציא צו ירושה מהבעלים הרשומים בנסח על שמו של מיקו שטיינברג.   ב.6. נושא צו הירושה בוצע על ידי המתחזה או באמצעות עו"ד פתאל. לצורך הוצאת צו הירושה חתם התובע למתחזה על תצהירים לפיהם התובע מכיר את המוכר ומשפחתו ויודע את העובדות והוא מאשרן לצורך הוצאת צו ירושה של המנוחה פולינה שטיינברג ז"ל ושל המנוח איזק שטיינברג ז"ל. האמור בתצהירים אלה היה לא נכון, שכן התובע לא הכיר כלל את המתחזה ואת משפחתו ולא את מיקו שטיינברג האמיתי. (התצהירים הכוזבים-נ/1 (1), נ/1 (2)).   יצויין, כי התובע טוען שהוא חתם על התצהירים הכוזבים בלי לדעת על מה הוא חותם, כחלק מהמסמכים שעו"ד פתאל אמר לו לחתום עליהם (ת/1, סע' 15. פרוט', עמ' 15, שו' 10-21).   עוד יצויין, כי נגד התובע הוגש כתב אישום בבית המשפט השלום בת"א בגין עבירות של שבועת שקר וקבלת דבר במרמה. על פי כתב האישום מסר הנאשם שני תצהירים כוזבים לפיהם הכיר את הוריו המנוחים של החסוי, במטרה לקבל במרמה את צו הירושה ואפשרות לרכוש את הדירה (נ/3).   ב.7. עו"ד פתאל ערך את הסכם המכר בין התובע בתור קונה מצד אחד, ובין המתחזה בתור המוכר בשם מיקו שטיינברג, מצד שני. בתאריך 30.3.00 חתמו שני צדדים אלו על ההסכם (נספח ב' לת/1).   ב.8. לטענת התובע, הוא מסר למתחזה, באמצעות עו"ד פתאל, 80,000 $ במועד חתימת ההסכם ו-20,000 $ נוספים עם קבלת המפתח. בחוזה עצמו נרשם סכום של 80,000 $ בלבד, כדי "לחסוך במס" (ת/1, סע' 9).   ב.9. בחודש יולי 2000 קיבל התובע את מפתחות הדירה מהמתחזה ונכנס לדירה, והתחיל לבצע בה שיפוצים.   ב.10. בחודש ספטמבר 2000 נכנס לדירה, באמצעות מפתח זהה, אדם שהציג עצמו כמי ששכר את הדירה מאת אפוטרופסו של בעל הדירה, ורק אז החל להתברר לראשונה לכל המעורבים עניין מכירת הדירה לתובע על ידי המתחזה.   ב.11. למר מיקו שטיינברג האמיתי, הבעלים הנכון של הדירה, היה וישנו אפוטרופוס שמונה לו על פי צו בית משפט מיום 4.5.86 - מר פיקו דוד, הנתבע 1 (להלן: "מר פיקו", או "האפוטרופוס").   מר פיקו הינו עובד שכיר בתפקיד מנהלי בבית חולים איכילוב בת"א. הוא הכיר את הורי החסוי ועזר להם בתחום הרפואי ובתחום המינהלי והטיפולים שהיו להם עם החסוי.   לאחר שאמו של החסוי נפטרה בשנת 84, הסכים מר פיקו, נוכח החרפת מחלותיו של החסוי, גילו המתקדם של אבי החסוי והפצרותיו, להתמנות כאפוטרופוס של החסוי, בהתנדבות וללא כל תמורה (תצהיר נ/5, סע' 2).   ב.12. בכל הזמן המתואר לעיל, לא ידע מר פיקו דבר בכל הנוגע למכירת הדירה על ידי המתחזה לתובע.   לדברי מר פיקו, החסוי נהג "לצאת ולהכנס" לבתי חולים לצורך אשפוז ואי אפשר היה לדעת אחרי כל אשפוז עד מתי יוארך האשפוז ומתי, אם בכלל, יוכל החסוי לחזור לביתו, ועל כן לא היתה הצדקה להשכיר את הדירה עד למועד שבו נכנס גם התובע לדירה. בשל כך גם נשמרו כל חפציו האישיים של החסוי בדירה (נ/5, סע' 10 ה).   ב.13. מיד לאחר שנודע למר פיקו על כך שהתובע "רכש" את הדירה מהמתחזה, שלח, ביום 19.9.00, מכתב לתובע באמצעות עורך דין שבו כתב לו כי הוא הולך שולל על ידי מתחזה והוא נדרש לפנות את הדירה ולהפסיק את השיפוצים בה (נ/4).   משלא פינה התובע את הדירה, פנה האפוטרופוס לבית המשפט המחוזי בת"א, ביום 11.10.00, בהמרצת פתיחה 1404/00, שבה ביקש להצהיר כי מיקו שטיינברג האמיתי הוא בעל הזכויות בדירה וכי החוזה מיום 30.3.00, שבו רכש התובע כביכול את הזכויות בדירה, בטל ומבוטל מעיקרו, וכן כי רישום זכויות החכירה על שם התובע בלשכת רישום המקרקעין בטל ומבוטל ויש למוחקו. כמו כן, ביקש האפוטרופוס השבת החזקה בדירה לחסוי (נספח ד' לכתב התביעה).   ביום 2.5.01, הגיעו הצדדים להסכמה בבית המשפט המחוזי בת"א, לפיה יבוטל ההסכם, החזקה בדירה תוחזר לידי החסוי בתוך 6 חודשים, והתובע יוכל להגיש תביעה נגד האפוטרופוס להשבת הסכומים ששולמו על ידו בגין רכישת הדירה (נספח ו' לכתב התביעה).   ג. מסגרת התביעה   ג.1. התובע העמיד את עילותיו נגד הנתבעים 1 ו-3, על כך שהנתבע 1 לא רשם הערת אזהרה לגבי צו המינוי של האפוטרופוס ולגבי צו הירושה ולא רשם את הדירה על שם החסוי, וכלפי נתבע 3, שלא פיקח על כך כיאות (פרוט', עמ' 26, שו' 2-10).   ג.2. התובע מחק עוד קודם לכן, בתאריך 10.7.02, את הנתבע 2 המקורי - עו"ד פתאל - מן התביעה. בתאריך 22.9.02 הודיע התובע כי מדובר בדחיית התביעה נגד נתבע 2 ולא מחיקתה בלבד. בהתאם לכך, ניתנה החלטה ביום 9.12.02 הדוחה את התביעה נגד הנתבע 2.   עיקר טענות הצדדים   ד. טענות התובע   ד.1. כאמור לעיל, העמיד התובע את עילות התביעה שלו נגד הנתבע 1, על כך שהנתבע 1 לא רשם הערת אזהרה בדבר המינוי שלו כאפוטרופוס בלשכת רישום המקרקעין או בחברה המשכנת, ולא רשם גם את צו הירושה משמם של הורי החסוי על שם החסוי.   לטענת התובע, אילו היה הנתבע 1 רושם הערת אזהרה על הדירה בדבר מינויו כאפוטרופוס, הוא לא היה רוכש את הדירה. לטענתו, אי רישום הערת האזהרה על ידי הנתבע 1, היא זו שגרמה לנזק הנתבע על ידו בתובענה.   ד.2. העילה עליה השתית התובע את תביעתו נגד הנתבע 1 היא עילת רשלנות (ראה סיכומי התובע בפרוט' בעמ' 44, שו' 5-6, בעמ' 45, שו' 4-5, שו' 21).   התובע לא העלה בסיכומיו כלפי הנתבע 1 כל טענה של הפרת חובה חקוקה. משכך, אין צורך להתייחס לטענה שלא נטענה, אלא לטענת הרשלנות בלבד.   ד.3. התובע טוען נגד הנתבע 3 - האפוטרופוס הכללי, כי הוא היה חייב לפקח על הנתבע 1, בתפקידו כאפוטרופוס, שירשום הערת אזהרה בדבר מינויו כאפוטרופוס על הדירה נשוא התובענה.   התובע טוען כי הנתבע 3 לא דאג לאינטרסים של החסוי, למרות שידע שלא נרשמה הערת אזהרה על דירת החסוי, ובכך גרם לקרות הנזק לצד ג' - התובע.   העילות נגד הנתבע 3 הינן עילת הרשלנות ועילת הפרת חובה חקוקה (ראה סיכומי התובע בפרוט' עמ' 44, שו ' 8).   ה. טענות הנתבע 1   ה.1. הנתבע 1 - האפוטרופוס-מר דוד פיקו - טוען כי הוא לא התרשל כלפי התובע שהוא צד ג'. אין יחסי "שכנות" בינו ובין התובע, ואין לו כלפיו חובת זהירות מושגית, שכן החובה שלו הינה כלפי החסוי בלבד. גם ענין רישום הערת אזהרה, נועד לטובת החסוי ולא נועד להגן על צד ג', בוודאי לא צד ג' שרוכש את הנכס לא מהחסוי אלא ממתחזה.   ה.2. הנתבע 1 טוען עוד כי גם אם ייקבע בית המשפט שקיימת "שכנות" בין התובע ובינו, הרי שהשכנות לא קיימת בסיטואציה שבה הנכס היה רשום על שם הורי החסוי, ובמצב זה בא גורם שלישי מתערב-המתחזה, וביצע פעולה פלילית, כשהוא נעזר בתובע על ידי הגשת תצהירים כוזבים, ובדרך זו התאפשרה העסקה.   לטענת הנתבע 1, פעולת המתחזה, כגורם מתערב, ולאחר מכן הפעולה של הגשת התצהירים הכוזבים לצורך הוצאת צו הירושה , ניתקו את הקשר הסיבתי בין מעשיו ו/או מחדליו, לבין הארוע נשוא התביעה.   ה.3. הנתבע 1 טוען לגופו של ענין, כי לא היתה כל התרשלות מצידו באי רישום הערת האזהרה, מאחר והוא ניסה לרשום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין אולם נאמר לו שם כי לא ניתן לרשום הערה כזו, שכן לא נעשתה פרצלציה במקרקעין שבהם היתה הדירה.   הנתבע 1 טוען, כי איש לא אמר לו, והוא לא ידע, שאפשר לרשום הערה גם בחברה הקבלנית - עמידר. לדבריו, אין להטיל עליו, כ"הדיוט", חבות כמו על עורך דין המתמצא בדברים.   ה.4. הנתבע 1 טוען גם, ולחילופין, לענין הנזק הנתבע. לענין זה נתייחס, ככל שנגיע, לאחר ההחלטה בנושא האחריות.     טענות הנתבע 3   ו.1. הנתבע 3 - האפוטרופוס הכללי, טוען אף הוא כי אין יחסי שכנות בינו ובין התובע. מבחן הצפיות לא מתקיים בענייננו, אין חובת זהירות מושגית ואין חובת זהירות קונקרטית במקרה דנן.   ו.2. הנתבע 3 טוען עוד כי מטרת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות הינה להגן על החסוי ופסול הדין ולא על צדדים שלישיים, וכך גם מטרת רישומה של הערת אזהרה.   ו.3. לטענת הנתבע 3, יש גם לראות כענין של מדיניות משפטית צמצום חובת הזהירות, ונקיטת אמצעי זהירות סבירים, מצד האפוטרופוס הכללי כלפי צד ג' ולא החסוי.   ו.4. הנתבע 3 טוען כי יש צורך לראות את פעולותיו כפעולות שבין השלטון והאזרח, וכאשר המדובר בפיקוח בלבד, קשה להכיר בקרבה בין הפעולה מושא הפיקוח לבין צד ג' ולמצוא את השלטון נושא בחובת זהירות.   ו.5. הנתבע 3 מפנה גם לפסיקה בעניין ריסון אחריות המדינה בגין נזק כלכלי שנגרם עקב מחדל מצד המפקח.   ו.6. הנתבע 3 טוען כי הפיקוח מצידו היה פיקוח סביר, וכי הוא נמנע מלפנות לבית המשפט כנגד אפוטרופסים פרטיים משיקולי מדיניות שלא להבריח את האפוטרופוסים בכלל, ואת הנתבע 1 בפרט שטיפל במסירות בחסוי על פי כל התסקירים שהיו בפני האפוטרופוס הכללי.   ו.7. הנתבע 3 טוען כי התובע התרשל בכך שחתם על חוזה עם אדם שלא רשום כבעלים, וכן בנותנו את התצהירים הכוזבים, וכי רשלנותו, או עצימת עיניים מצידו השוללת את תום הלב, מגיעים עד כדי 100 אחוז.   ו.8. הנתבע 3 טוען אף הוא, לחילופין, לעניין הנזק הנטען.   ז. דיון   ז.1. בפתח הדברים, מוצא בית המשפט לנכון לומר כי הוא מבין את מצוקתו של התובע, אשר נפל קורבן למלכודת ול"עוקץ" שהפעיל עליו נוכל ומתחזה, ובעקבות כך איבד התובע ממונו וממון אביו, ומנגד, את מצוקת הנתבע 1, שאיש אינו חולק על מסירותו לחסוי במשך שנים רבות ופעילותו והשקעה מזמנו ללא כל תמורה כספית, וכעת הוא נתבע לשלם מכיסו סכומים גבוהים בגין המלכודת שאליה נפל התובע על ידי נוכל שהונה אותו.   השאלה העומדת בפנינו היא, האם יכול התובע לתלות את הקולר לאובדן כספו בנתבע 1 ובנתבע 3 ולקבל מהם את הכסף שהפסיד אצל הנוכל שלקח את כספו ונעלם.   אחריות הנתבע 1   ז.2. בבואנו לבדוק האם הנתבע 1 התרשל כלפי התובע, יש לבחון אם מתקיימים כל מרכיביה של עילת הרשלנות, על פי סע' 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), דהיינו: האם הנתבע 1 חב כלפי ניזוק מסוגו של התובע חובת זהירות מושגית, האם קיימת חובת זהירות קונקרטית מצד הנתבע 1 כלפי התובע, האם הופרה חובה כזו, האם קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק, והאם ישנה רשלנות תורמת מצד התובע (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז' (1) 113 - להלן: "פס"ד ועקנין").   חובת זהירות מושגית   ז.3. "קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות. המבחן הוא אם אדם סביר צריך היה לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו. הצפיות הנורמטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה - באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העיקרית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כענין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקול של מדיניות משפטית השוללים את החובה". (פס"ד וענקין ע' 123).   עוד נפסק כי: "חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה, אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות - כלומר צריך לצפות את הנזק - כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש". (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד ל"ז (3) 757, 766א).   ז.4. אין חולק כי חובת הזהירות המושגית העיקרית של האפוטרופוס היא כלפי החסוי. כך אומר פרופ' אנגלרד בספרו "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, ס'1-13" (מהדורה שניה, הוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים): "המטרה העיקרית בהכרזת הפסלות היא הגנת האינטרסים של פסול הדין ולא של אנשים שלישיים" (בעמ' 150).   וכן: "המטרה של האפוטרופסות היא שמירה מיידית על האינטרסים של החסוי - יהיה זה קטין או פסול דין" (בעמ' 69). ועוד: "תכליתה של הגבלת הכשרות, היא הגנה על האינטרסים של הקטין" (בעמ' 117 רישא).   גם בע"א 614/84 ד.ספיר ואח' נ' אשד ואח', פ"ד מא (2) 225, (להלן: "פס"ד ספיר"), אומר כב' הנשיא (דאז) שמגר: "האינטרס הראשוני שיש לקחתו בחשבון בעסקה כזו הוא, כמובן, האינטרס של החסוי, שהרי ברור ומובן שהאפוטרופוס מתמנה על ידי בית המשפט כדי להגן על האינטרס האמור. המטרה העיקרית בהכרזת הפסלות היא הגנת האינטרסים של פסול הדין ולא של אנשים שלישיים". (בעמ' 233ז).   ז.5. יחד עם זאת, אינני מסכים עם טענת הנתבע 1 לפיה חובת הזהירות המושגית של האפוטרופוס היא אך ורק כלפי החסוי, ואין מצדו של האפוטרופוס חובת זהירות מושגית כלל כלפי צד ג', מאחר ולטענתו אין יחסי שכנות בין האפוטרופוס לבין צד ג'.   בע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול ואח', פ"ד נ (3) 784, אומר כב' הנשיא ברק: "חובת הזהירות המושגית מתמודדת עם שאלת ההיקף של האחריות ברשלנות. היא באה להשיב על השאלה, האם מן הראוי הוא להחיל את דיני הרשלנות ביחסים בין סוג מסויים של מזיקים לבין סוג מסויים של ניזוקים לעניין סוג מסוים של נזקים". (בעמ' 789ז, 790א).   אני סבור כי אף שחובתו העיקרית של האפוטרופוס היא אכן כלפי החסוי, ישנה גם חובת משנה של האפוטרופוס, להגן גם על צד ג' מפני עסקה עם החסוי.   בעניין זה, נראה לי כי כאשר השאלה היא אם מן הראוי להחיל את דיני הרשלנות ביחסים בין אפוטרופוסים לבין צד ג', מן הראוי הוא להחיל את דיני הרשלנות גם על יחסים אלו. כל אפוטרופוס יודע שתפקידו הוא למנוע פעולות שמבצע חסוי עם צדדים שלישיים. אמנם עיקר חובתו של אפוטרופוס הינה, כאמור, להגן על האינטרס של הקטין, אולם קיימת גם חובת משנה, בצד החובה העיקרית, והיא שגם הצד השלישי לא יכנס לעסקה כזו. כל אפוטרופוס ער לכך שלבד מהפגיעה שעלול להפגע החסוי בעסקאות שהוא עושה, עלול להפגע באותה מידה גם צד ג' שעושה עם החסוי עסקה כזו ואין האפוטרופוס יכול להתעלם לגמרי מקיומם של הצדדים השלישיים אשר מבצעים פעולות עם החסוי, משל לא היו קיימים וכאילו הם זרים לאפוטרופוס ואינם מעניינו כלל.   ז.6. גם בפס"ד ספיר הנ"ל נאמר כי האינטרס של החסוי הוא "האינטרס הראשוני" של האפוטרופוס, וכי הגנת האינטרסים של פסול הדין היא "המטרה העיקרית" בהכרזת הפסלות. לא נאמר שזהו האינטרס היחיד או המטרה הבלעדית של האפוטרופוס.   להיפך, בפס"ד ספיר נאמר עוד: "כאמור, זהו אינטרס דומיננטי אך אין הוא בלעדי: אינטרס נוסף שיש לקחתו בחשבון בעת בחינה כגון זו שבפנינו, הוא האינטרס של הצד השני לעיסקה...הגנת האינטרס של הצד השני לעסקה משתקפת בתוך סעיף 49 ("הגנת צד שלישי"). האינטרס של הצד השני לעסקה קשור בעקיפין גם לאינטרס של החסוי. אם לא יהיה לצד השני לעסקה מינימום של בטחון כספי, לא יאותו אנשים להתקשר עם נציגיהם של פסולי דין, ופסולי הדין יצאו ניזוקים. מכאן, שיש לתת את הדעת לאינטרסים של הצד השני, הן אם מסתכלים על העניין מנקודת המבט של הצד השני, והן אם העניין נבחן מנקודת מבטו של החסוי" (שם, בעמ' 234ג, ד).   ז.7. לאור האמור לעיל, אני סבור כי יש להחיל את חובת הזהירות המושגית מצד האפוטרופוס גם כלפי צדדים שלישיים, בנוסף לחובת הזהירות המושגית הראשית והעיקרית שלו שהיא כלפי החסוי עצמו.   חובת זהירות קונקרטית   ז.8 כבר נפסק, כי "עצם קיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על סוג מסויים של מזיקים כלפי סוג מסוים של ניזוקים (במקרה שלנו, הצדדים השלישיים - א.מ.), אינו מבטיח קיומה של חובת זהירות קונקרטית בין התובע לנתבע" (ע"א 4025/91, שם בעמ' 789 ז).   ז.9 במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית יש לבדוק: "אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש". (פס"ד ועקנין, עמ' 125 ה).   חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות, כאשר השאלה היא, ראשית, אם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבות המקרה, את התרחשות הנזק. באם כן, האם צריך היה, כענין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא בעלת אופי טכני, והשניה היא בעלת אופי נורמאטיבי (פס"ד ועקנין, עמ' 125 ז, 126 א).   ז.10 אני סבור, כי בנסיבות המקרה שבפנינו לא חלה חובת זהירות קונקרטית מצד הנתבע 1 כלפי התובע.   המבחן, כאמור, הינו מבחן הצפיה. דהיינו, אם הנתבע 1, כאפוטרופוס, יכול היה לצפות בנסיבות המקרה את התרחשות הנזק בהיבט הטכני. על כך התשובה היא שלילית. הנתבע 1 לא יכול היה בשום אופן לצפות את האפשרות שנוכל ומתחזה יפרוץ לדירת החסוי ויתנחל בה, כשהוא מעמיד פנים שהוא בעל הדירה ואף ימכור את הדירה בעזות מצח, כשהוא ממשיך להתחזות כבעליה. כל כך גדולה היתה עזות המצח מצד הנוכל המתחזה, שאף דאג להוציא צו ירושה על שם החסוי על מנת לבצע את זממו למכור את הדירה נשוא התביעה לתובע. הנתבע 1, כאפוטרופוס סביר, לא יכול היה לצפות מעשה כאמור. מדובר באירוע חמור מאוד ובמעשה בלתי שגרתי ויוצא דופן ולא ניתן להטיל על האפוטרופוס אפשרות צפיה בגין מעשה כזה.   ז.11. מן ההיבט הנורמאטיבי; גם אילו ניתן היה לצפות את הנזק במישור הטכני, דבר שהשבתי עליו בשלילה, לא היה די בכך. יש גם צורך לבדוק אם היתה חובה על הנתבע 1 לצפות את התרחשות האירוע הספציפי שקרה בפועל.   בפסק דין ועקנין נקבע כי: "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". (שם, ע' 127א).   ז.12. גם בהיבט הנורמאטיבי, אין לקבוע שחובה היתה על האפוטרופוס לצפות את התרחשותו של האירוע הספציפי שהתרחש במקרה שלנו, דהיינו שיבוא נוכל אשר יתחזה לחסוי וימכור את הדירה לצד ג' כאילו הוא עצמו - החסוי, ואף יוציא צו ירושה על שם החסוי לצורך כך. הטלת חובה כזו במקרה דנן, תהיה הפלגה רחוקה והטלת חובה בעלת היקף נרחב מעבר לגבול הסביר.   האירוע דנן לא היה אירוע רגיל. העסקה שנעשתה, בנסיבות שנעשתה, לא היתה שכיחה, ואפוטרופוס סביר לא יכול היה לצפות שתעשה עסקה כזאת על ידי נוכל ומתחזה.   ז.13. בע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נ (1) 866, נקבע:   "יסודה של עוולת הרשלנות היא בחובתו של המזיק כאדם סביר לצפות סיכונים או נזק "לשכנו" ולנקוט באמצעים סבירים למניעתו. כאשר הנתבע לא היה יכול לצפות סיכונים או נזק כאלה, על יסוד מה תוטל עליו אחריות בשל נזק אשר לא היה עליו לצפותו? אפילו אם נתוני שטח אותם מזכיר בית המשפט סייעו בפועל למצית האלמוני בהצתה - ולשאלה זו אתייחס להלן - אין די בעובדה זו, לבדה, כדי להטיל אחריות על המערערת. אם המערערת לא היתה חייבת לצפות את ההצתה, ממילא לא היתה חייבת לנקוט באמצעים למניעתה". (בעמ' 872א). מהאמור לעיל עולה, שאפילו אם היינו קובעים שאי הרישום של הערת אזהרה הוא זה שגרם לנזקו של התובע (ולא קבענו זאת, אלא נתייחס לכך בהמשך), הרי שעדיין לא יהיה בכך כדי להטיל אחריות על הנתבע 1, אם הוא לא היה חייב לצפות את הארוע שקרה.   ז.14. זאת ועוד, אף שקבעתי כי בכל הנוגע לחובת זהירות מושגית, גם צדדים שלישיים - ככלל - צריכים להחשב כ"קרובים", הרי שבכל הקשור לחובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע הספציפי ובמקרה הספציפי שלנו, אני בדעה כי תובע ספציפי כזה, בנסיבות המאוד מיוחדות של המקרה דנן, אינו יכול להחשב כ"שכן" או "קרוב" לנתבע 1.   בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי ואח', פ"ד מח' (3) 45 (להלן: "פס"ד לוי"), נאמר כי: "חובת זהירות קיימת כלפי ה"שכן" ולא כלפי כולי עלמא" (בעמ' 66ג). ובהמשך: "בית המשפט אינו דן בחובת זהירות בעלמא, אלא בחובת זהירות בגין אותם ארועים ספציפיים שבהם מדובר" (בעמ' 67ד).   ז.15. אילו היה מדובר במקרה אחר, שבו היה נוכל מוכר לתובע דירה כשהוא מתחזה לבעלים של הדירה, כשהבעלים האמיתי איננו חסוי, כי אז התובע לא היה יכול לתבוע איש פרט לאותו נוכל שרימה אותו ומכר לו דירה שאיננה שלו. התובע לא נהפך לפתע ל"קרוב" או "שכן", רק משום שהתברר לו, לאחר מעשה הנוכלות, כי בעל הדירה הוא גם חסוי שיש לו אפוטרופוס.   ז.16. בפס"ד לוי הנ"ל נאמר: "בנסיבות שבהן הפעולה או האינטרס שבגינם מטילים חובת זהירות על הנתבע "רחוקים" יותר (עניינית ולא משפטית); כאשר מדובר באחריות בגין מחדל להבדיל ממעשה; כאשר הנזק לא נגרם ישירות על ידי הנתבע אלא על ידי צד ג'; כאשר מדובר בנזק כלכלי - בכל הנסיבות הללו, כל אחת בנפרד ובמיוחד אם הן מופיעות באופן מצטבר - אין לגזור קיומה של שכנות מקיומה של צפיות".   ז.17. בפס"ד לוי נקבע כי: "לעיתים ניתן להשיג קיומה של שכנות מקיומה של צפיות" (בעמ' 66ה, שם). כמו כן, ישנן נסיבות שבהן "אין לגזור קיומה של שכנות מקיומה של צפיות" (בעמ' 67ב). ואולם, נראה בבירור כי אם לא קיימת צפיות כלפי צד ג', אין גם "שכנות" מצידו: "צפיות היא תנאי הכרחי לקיומה של חובת זהירות" (בעמ' 66ג). כלומר, במקרים שיש צפיות ניתן להסיק לעיתים גם קיומה של שכנות, אם כי לא בהכרח. ואולם, אם אין צפיות, לא תהיה גם שכנות.   במקרה שלנו, כבר קבעתי לעיל כי לא קיימת צפיות מצד הנתבע 1 להתרחשות הנזק בנסיבות המקרה, לא במישור הטכני ולא במישור הנורמאטיבי. בשל אותן נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, לא קיימת גם "שכנות" או "קרבה" בין הנתבע 1 והתובע.   ז.18. אני מקבל את טענתו של ב"כ הנתבע 1 כי גם משיקולי מדיניות משפטית, אין להרחיב את אחריותו של האפוטרופוס למקרה כגון האירוע שבפנינו. הרחבה כזו, לאירוע שבו נוכל פורץ לדירת החסוי ומוכר אותה כשהוא מתחזה בשמו, הינה הרחבת אחריות מעבר לסביר. יש בהטלת אחריות כזו, כדי למנוע אנשים מלהסכים להתמנות כאפוטרופוסים. בוודאי כשמדובר באנשים מתנדבים שאינם מקבלים שכר בגין מינויים ופועלם כאפוטרופוסים.   (לעניין ההתחשבות ברתיעה של האפוטרופוסים מלפעול, ראה ספרו של אנגלרד בעמ' 69 סיפא. לעניין מדיניות משפטית כללית ראה פס"ד לוי הנ"ל, בעמ' 69ז, 70א).   ז.19. די באמור לעיל כדי לקבוע שלא התקיימו בעניננו כל היסודות הדרושים לשם קיום עוולת הרשלנות מצד הנתבע 1 כלפי התובע.   ז.20. לאור האמור לעיל, אין עוד צורך לדון בטענתו החלופית של ב"כ הנתבע 1 בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בעקבות פעולת הנוכל המתחזה, כגורם מתערב, וכסיבה המכרעת, לאירוע נשוא התביעה.   אף על פי כן, אביע דעתי כי גם אם הייתי קובע שקיימות אצלנו הן חובת זהירות מושגית והן חובת זהירות קונקרטית, הרי שהייתי מקבל את הטענה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי.   לא העדר רישומה של הערת אזהרה הוא זה שהיווה הגורם העיקרי לנזק. מה שגרם לנזק של התובע הוא מעשהו של אותו נוכל שהתחזה כבעלים של הדירה ומכר את הדירה לתובע. בעניין זה חל סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הקובע כי לא יראו אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק".   בת.א. (מחוזי ת"א) 1973/74 גור בן ציון נ' מגורי בת-ים בע"מ ואח', פס"מ תש"מ, חלק א', 45, קבע כב' השופט (כתוארו אז) שלמה לוין: "... הקשר הסיבתי עשוי להנתק... גם מחמת אירוע שאיש אינו אחראי לו...". ובהמשך: "ניתן לבסס את דחיית התביעה על הדוקטרינה של גורם חדש מתערב, או על התרשלות תורמת של 100 אחוזים, או על היותו של האירוע הנוסף חורג מגדר ציפייתם של הנתבעים... מצב החירום מהווה גורם חדש מתערב... . אם נשקיף על המקרה באספקלריה של עקרון הציפיות - לא היו הנתבעים חייבים מבחינה סובייקטיבית לצפות את האירוע ..." (שם, בעמ' 58, סע' 15-16).   בע"א 578/83 חסונה ואח' נ' זכריה ואח', פ"ד מא (1) 689, חזר בית המשפט העליון על ההלכה לפיה: "...כאשר פעולה רצונית מודעת של אדם אחר מהווה את אחת החוליות בין התרשלות הנתבע לבין נזק שסבל התובע, כי אז יישום הכלל (של התערבות הגורם המתערב) יתבטא בהימנעות מהטלת אחריות על הנתבע לאותו נזק...כדי לסטות מכלל זה, לא די בכך שאדם סביר היה חוזה התערבות זו כאפשרית גרידא (שהפעולה הרצונית של המתערב תגרום לנזק מסוג הנזק שארע בפועל), אלא דרוש, לפחות, שזה יהיה אירוע שהסתברות התרחשותו היתה ממשית. ."SOMETHING VERY LIKELY TO HAPPEN". (בעמ' 692 ג, ד).   באותו מקרה של פס"ד חסונה הנ"ל נקבע, כי גניבת רכב על ידי גנבים ניתקה את הקשר הסיבתי המשפטי בין אי נעילת הדלתות של הרכב לבין התאונה.   גם במקרה שלנו, מה שגרם לנזק לתובע, והוא אשר היווה את "הסיבה המכרעת" לאירוע, היו מעשיו ופעולותיו של הנוכל המתחזה שפרץ לדירה של החסוי, התחזה באמצעות תעודת הזהות של החסוי כאילו הוא החסוי, הוציא צו ירושה ורשם את הדירה על שם החסוי, ומכר את הדירה של החסוי לתובע.   במעשיו של הנוכל המתחזה כאמור לעיל, יש הן משום הסיבה המכרעת לקרות הנזק והן ניתוק הקשר הסיבתי בין אי רישום הערת האזהרה, ככל ובמידה והיה בכך רשלנות מצד הנתבע 1, דבר שטרם נקבע כשלעצמו, לבין הנזק לתובע.   ז.21. למעלה מהצורך אומר עוד, כי גם אם הייתי קובע שהיתה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, וגם לא היה ניתוק קשר סיבתי, עדיין היתה עומדת לדיון השאלה - האם הפר הנתבע 1 את חובת הזהירות שלו כלפי התובע. גם כאן, הייתי מקבל את טענת הנתבע 1 לפיה הוא לא הפר את חובת הזהירות, מאחר והוא ביצע כאפוטרופוס כל מה שנאמר לו לבצע ולעשות.   ז.22. בצו המינוי של התובע כאפוטרופוס נכתב; שעל האפוטרופוס "לדאוג לרשום את הצו לגבי כל נכס מקרקעין וזכויות במקרקעין של החסוי במשרד ספרי האחוזה" (נספח א' לתצהיר נ/5).   ז.23. הנתבע 1 טוען כי לאחר פטירת הגברת פולינה שטיינברג, אמו של החסוי, בתאריך 13.9.84, אמר לו מר איזק שטיינברג, אבי החסוי, כי הוא ירש הכל, כל הרכוש עבר אליו, דהיינו הבית וסכום כסף לא גדול, והוא בעל הדירה (פרוט', עמ' 33, שו' 10-11. תצהיר נ/5, סע' 9).   באותו שלב, הנתבע 1 לא היה אפילו אפוטרופוס, שכן הוא מונה לאפוטרופוס רק ביום 4.5.86, והוא היה משוכנע שנושא עזבונה של אם החסוי, אכן הוסדר על ידי אביו של החסוי, כפי שזה אמר לו (שם).   ז.24. בתאריך 13.5.89 נפטר אביו של החסוי, איזק שטיינברג ז"ל. לדברי הנתבע 1, הוא פנה לעו"ד יוסף ברוך כדי שזה יפעל לקבלת צו קיום צוואה של האב. בשנת 89 הוצא צו קיום צוואה כאמור, והנתבע 1 ניגש ללשכת רישום המקרקעין וביקש לרשום שם את צו קיום הצוואה ואת צו מינויו כאפוטרופוס, בהתאם להוראה שקיבל מעו"ד ברוך.   ז.25. הנתבע 1 מוסיף ואומר בתצהירו כי נאמר לו על ידי פקיד לשכת המקרקעין שלא נעשתה עדיין פרצלציה במקרקעין הנדונים ועל כן לא ניתן לרשום הערת אזהרה אלא עליו לחכות עד שתבוצע פרצלציה במקום, ורק אז ניתן יהיה לרשום את הצווים (תצהיר נ/5, סע' 10.ב).   בעדותו בבית המשפט אמר הנתבע 1 כי הפקיד במשרד הטאבו אמר לו : "אדוני, אין פרצלציה לכל השטח הזה ולכן אין לך מה לעשות". לדבריו, זה היה פחות מחודש אחרי שהאבא נפטר (פרוט', עמ' 31, שו' 5-9).   הנתבע 1 הוסיף ואמר כי הפקיד אמר לו שהם יודיעו למשפחת החסוי מתי תהיה פרצלציה ומאחר והוא עצמו חיכה בדירה אחרת שהיתה לו ברמת הנשיא בבת-ים שנים רבות לפרצלציה, הוא לא פנה יותר לטאבו לאחר אותה פעם וחיכה לקבל מהם מכתב (עמ' 31, שו' 10-12. עמ' 32, שו' 13, 23, 27).   ז.26. איש לא אמר לנתבע 1 כי אם לא ניתן לרשום את הצו בלשכת רשם המקרקעין, עליו ללכת לחברת עמידר שמכרה את הדירה להורי החסוי ולרשום שם הערת אזהרה או כל הערה כלשהי.   הנתבע 1 טען בתצהירו כי מעולם הוא לא ידע, ולא שמע שניתן לרשום הערה בדבר צו המינוי או צו קיום הצוואה בחברת עמידר, והוא גם לא העלה על דעתו שלאחר שרכשו את הדירה מעמידר, החברה עדיין בתמונה וניתן לפנות אליה לצורך רישום הערות שונות (נ/5, סע' 10 ב' סיפא).   גם בעדותו בבית המשפט אמר הנתבע 1 : "לא עלה על דעתי, כי עמידר יצאה מהתמונה ברגע שהם קנו את הדירה מעמידר. מאז 82 הם קנו את הדירה, יש לי את המסמכים האלה מאז, כבר יותר מ-20 שנה" (פרוט', עמ' 31, שו' 17-18). וכן: "עמידר כבר יצא מהתמונה בשנת 82, הם הרי קנו את הדירה מעמידר באותה שנה" (עמ' 30, שו' 25). ובהמשך: "אף אחד לא אמר לי" (בעמ' 31, שו' 23). ז.27. גם הגברת דורית פלד, ממחלקת הפיקוח על אפוטרופוס במשרד האפוטרופוס הכללי בת"א, אמרה בעדותה בבית המשפט כי הם לא העלו בפני הנתבע 1 את האפשרות של רישום הערת אזהרה בחברה הקבלנית. לדבריה, הם ידעו אז שהדירה רשומה על שם האב (עמ' 38, שו' 24).   ז.28. הנתבע 1 הוא אדם פרטי אשר שימש ומשמש כאפוטרופוס בהתנדבות וללא כל תמורה. נציגי האופוטרופוס הכללי העידו על מסירותו של הנתבע 1 לחסוי ועל כך שהמציא דו"חות כספים במשך השנים כפי שדרש האפוטרופוס הכללי ואף תיקן מדי פעם את הדו"חות לפי בקשת האפוטרופוס והמציא להם מסמכים נוספים כפי שהתבקש על ידם. (תצהיר נ/6, סעיפים 5 עד 8).   הנתבע 1 איננו עו"ד ואיננו איש מקצוע. לא ניתן למוד אותו כמידה שמודדים עורך דין ולהטיל עליו חובות כאילו היה עו"ד. כל מה שאמרו לתובע לעשות הוא עשה, לרבות פנייה לרישום המקרקעין לצורך רישום הצו כפי שנדרש, אלא שבלשכת רישום המקרקעין לא רשמו את הצו מהסיבה שפורטה לעיל. לא ניתן להטיל על הנתבע 1 אחריות גם בגין מה שלא נאמר לו לעשות, לא בצו המינוי ולא על ידי כל מאן דהוא אחר, ולטעון שהוא היה חייב לדעת מעצמו שהוא צריך לבצע פעולות נוספות או אחרות.   ז.29. הנתבע 1 העיד כי הוא הסתמך על יעוץ עו"ד שאמר לו שצריך לרשום את הצו בטאבו והוא אכן פעל על פי הנחייתו ופנה לטאבו. הנתבע 1 העיד: "לאחר שהאבא נפטר מייד פניתי לעו"ד ברוך ושאלתי אותו מה צריך לעשות כאפוטרופוס. כל מה שהוא אמר לי לעשות, עשיתי." (עמ' 30, שו' 19). הנתבע 1 העיד כי העו"ד לא אמר לו לפנות לעמידר. (עמ' 31, שו' 22).   ראה בעניין זה, בהשלכה לעניננו, ע"פ 1182/99 הורביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4) 1, שם נקבע: "הסתמכות בתום לב על עצה שיקבל בקשר לכך מעורך דין, שעליו הוא יכול לסמוך כבעל הידע המשפטי הנדרש, ואשר ידועות לו כלל העובדות והנסיבות הדרושות לענין, עשויה לשלול את קיומה של כוונה פלילית מצידו לפעול שלא כדין. במקרה כזה תעמוד לו טענת ההסתמכות". (בעמ' 157א). ובהמשך: "כשפועל נאשם בתום לב על יסוד חוות דעתו של מומחה לדבר היודע את העובדות, נשללת הכוונה לפעול שלא כדין. מה שחשוב הוא, שבית המשפט ישתכנע שהנאשם פעל בתום לב על פי עצה שקיבל מבר סמכא שעליו היה יכול לסמוך כמי שיודע את העובדות ואת הדין" (בעמ' 159ו).   אמנם הדברים הנ"ל נאמרו במסגרת משפט פלילי ואילו אנו נמצאים בהליך אזרחי, אולם ניתן לראות כי בית המשפט מקבל, כעקרון, את טענת ההסתמכות על יעוץ מקצועי, מצד אדם שאיננו איש מקצוע באותו תחום.   ז.30. מאז פנה הנתבע ללשכת רישום המקרקעין על מנת לרשום את קיום הצוואה וצו המינוי ונדחה, עברו 10 שנים, עד שבשנת 99 נעשתה פרצלציה וחברת עמידר רשמה את הדירות באזור בו נמצאת הדירה, בלשכת רישום המקרקעין. הנתבע 1 לא יכול היה לדעת שנעשתה פרצלציה ומועדה. איש לא אמר לו על כך ואיש לא הינחה אותו כיצד לפעול. אפשר אמנם לטעון כי הנתבע 1 יכול היה לבדוק מידי שנה בשנה אם נעשתה כבר פרצלציה, ואולם אין לדבר סוף. ומה היה קורה אם הנתבע 1 היה בודק בתחילת שנה שעדיין לא נעשתה פרצלציה ובמהלך אותה שנה היה קורה כל הנ"ל, דהיינו שנעשתה פרצלציה וגם הדירה נמכרה על ידי נוכל, האם היינו אומרים שהנתבע 1 צריך יהיה לבדוק הענין גם מידי חודש? מידי שבוע?   יצויין כי צו מינוי האפוטרופוס הוצא בתאריך 4.5.86. דהיינו, הפרצלציה במקרקעין נעשתה לאחר 13 שנה מיום שהוצא הצו ורק אז ניתן היה לרשום את הצו. באשר לצו קיום צוואת אביו של החסוי, הרי שהאב נפטר ב-13.5.89, והפרצלציה שאיפשרה רישום הדירה נעשתה 10 שנים לאחר מכן.   גם מסיבה זו, נראה לי כי לא ניתן לראות בתובע אחראי לאי רישום הערת אזהרה בעמידר, ככל שניתן היה לרשום שם בכלל הערת אזהרה, דבר שלא הוכח, ולאי רישום ההערה והצו בלשכת רישום המקרקעין.   ז.31. יצויין כי ככל שנטען נגד הנתבע 1 לכך שלא העביר את הדירה משמם של הורי החסוי על שם החסוי, גם ענין זה אינו יכול לעמוד נגד הנתבע 1. ראשית, טענה זו לא נכללה בין הפלוגתאות כפי שהועמדו על ידי ב"כ התובע נגד הנתבע 1. שנית, הנתבע 1 טען, כאמור, שלא ידע כי נעשתה פרצלציה וניתן לרשום הדירה ע"ש החסוי. שלישית, בטענה זו יש משום ריחוק הנזק. מדובר בפעולה שבוודאי לא היא שגרמה לארוע נשוא התביעה. גם אם היתה הדירה נרשמת ע"ש החסוי, היה הנוכל המתחזה מוכר אותה לתובע, כפי שאכן הצליח לרמותו לאחר שרשמו את הדירה ע"ש החסוי.   בהערת אגב אפשר לציין, כי אם התובע לא היה מסכים לחתום למתחזה על תצהירים כוזבים בענין צו הירושה , לא היה יכול המתחזה לרשום הדירה על שם החסוי. במקרה כזה המכירה של הדירה לתובע לא היתה יכולה להתבצע. מה לו לתובע להכנס, על כן, ולבדוק כל פעולה שנעשתה ע"י הנתבע 1, במסגרת תפקידו כאפוטרופוס על החסוי, לרבות פעולות רחוקות, כשגם הוא עצמו בפעולותיו הביא על עצמו את ההסתבכות שבה הסתבך. הדברים מצויינים, כאמור, בהערת אגב בלבד.   ז.32. מכל הסיבות האמורות לעיל, אני דוחה את התביעה של התובע נגד הנתבע 1 .   ח. אחריות הנתבע 3   ח.1. משנפלה טענת הרשלנות שטען התובע כלפי הנתבע 1, ונקבע כי הנתבע 1 לא התרשל, ממילא נופלת גם טענת הרשלנות המיוחסת לנתבע 3, שלא פיקח על הנתבע 1 בענין רישום הערת האזהרה.   ח.2. זאת ועוד, בכל הנוגע לאפוטרופוס הכללי, הרי שחובתו שלו, ככל שאיננו משמש כאפוטרופוס ישיר על חסוי או פסול דין, אלא רק מפקח על פעולותיו של אפוטרופוס פרטי, הרי שפיקוח זה מיועד כולו לטובת החסוי ולא לטובת צד ג' .   לאחר שקבענו כי התובע הספציפי במקרה דנן איננו "שכן" ואיננו "קרוב" לאפוטרופוס הפרטי - הנתבע 1, בוודאי שהתובע איננו "שכן" או "קרוב" כלפי הנתבע 3. הנתבע 3 מרוחק מן התובע יותר מן הנתבע 1, שכן הנתבע 3 לא שימש ואינו משמש כאפוטרופוס ישיר על החסוי אלא כמי שמפקח "פיקוח עליון" על האפוטרופוס הישיר.   בנוסף, גם ביחס לנתבע 3 מתקיים עניין העדר הצפיות למקרה כמו המקרה שלנו שבו נעשתה העסקה נשוא התביעה על ידי נוכל מתחזה, וכן מתקיים גם נושא הסיבה המכרעת לנזק והגורם המתערב שגרם במעשיו לקרות המקרה וניתק את הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת, ככל שהיתה כזו, לבין האירוע והנזק.   ח.3. בכל הנוגע לטענת הפרת חובה חקוקה, כל אשר טען ב"כ התובע בעניין זה בסיכומיו הוא כי "לפי החוק מונה האפוטרופוס הכללי שתפקידו לפקח ולפקח זה בראש ובראשונה לדאוג לאינטרסים של החסוי שלא יפגעו בזכויותיו". לטענת ב"כ התובע: "אי הדאגה לאינטרסים של החסוי, גרם באופן ישיר נזק לצד ג'" (פרוט' בעמ' 44, שו' 8-10).   באמור לעיל, יש משום ערוב של טענת הפרת חובה חקוקה, ככל שנטענה, לבין טענת הרשלנות שנטענה.   בכתב התביעה ציין התובע כי הוא מתייחס לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוס, התשכ"ב - 1962, ולתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (סדרי הדין וביצוע), התש"ל - 1970 (סע' 26.3 בכתב התביעה).   בסיכומיו בעל-פה לא התייחס ב"כ התובע כלל לסעיפי חוק ספציפיים שהופרו לטענתו על ידי הנתבע 3. כל אשר טען היה לענין המטרה הכללית של תפקיד האפוטרופוס הכללי, אשר לטענת התובע לא בוצעה על ידו במקרה דנן.   התובע לא טען שהנתבע 3 חייב בחובה כלשהי כלפיו. טענתו היא שהנתבע 3 חייב על פי החוק כלפי החסוי, אלא שלטענתו הוא לא קיים את חובתו כלפי החסוי ובשל כך נפגע התובע וניזוק.   אם טענת התובע היא למעשה טענת התרשלות מצד הנתבע 3, הרי שלכך כבר התייחסנו. אם הטענה היא גם להפרת חובה חקוקה, אתייחס לכך להלן;   ח.4. בע"א 711/82 י. בלומנטל בי"ח בע"מ ואח' נ' חיים תיכון ואח', פד"י פ"ד ל"ט (2) 477, נקבע: "חיקוק זה בא להבטיח פיקוח יעיל על המוסד ורמת טיפול ראויה בו, ולא נועד להגנה על האינטרסים של המשיבים. הפרה זו של החוק אינה יכולה איפוא להוות עבירה על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין". (בעמ' 487 ה).   בפסה"ד הנ"ל מדובר אומנם על חיקוק אחר, שאינו ממין הענין שלנו, ואולם נקבע העקרון כי אם החיקוק לא נועד להגן על האינטרס של הניזוק, הרי שהפרתו אינה יכולה להוות עילה לתביעה מבחינת הניזוק.   ח.5. גם בענייננו, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות נועד, ככל שמדובר בפיקוח האפוטרופוס הכללי על האפוטרופוס הפרטי, להגנה על האינטרסים של החסוי ולא להגנת האינטרסים של צד שלישי. כפי שכבר צוין לעיל, גם התובע עצמו לא טען שהנתבע 3 הפר חובה חקוקה כלפיו, אלא שהאפוטרופוס הכללי הפר את חובתו החקוקה כלפי החסוי, בכך שלא שמר על האינטרסים של החסוי. משכך, לא יכול התובע להעלות נגד הנתבע 3 טענה של הפרת חובה חקוקה, כאשר הוא עצמו טוען שהחיקוק אינו מיועד לטובתו אלא לטובת אותו חסוי.   התובע אינו יכול לשים עצמו בנעליו של החסוי. הוא אינו יכול להתייצב כביכול במקומו של החסוי, ולטעון כנגד הנתבע 3 לכך שהנתבע 3 לא מילא חובתו על פי חוק כלפי החסוי. התובע יכול לטעון כלפי הנתבע 3 בעילה של רשלנות, כפי שעשה, אך לא בעילה של הפרת חובה חקוקה בקשר עם חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות בנסיבות המקרה שלנו.   ח.6. בפס"ד ועקנין נקבע כי בעוולת הפרת חובה חקוקה קיימים 5 יסודות, והן: א. חובה המוטלת על המזיק מכח חיקוק; ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; ג. המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק; ה. הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק. (שם, בעמ' 139 ז).   היסוד השני בעוולת הפרת חובה חקוקה, הוא ש"החיקוק נועד לטובתו של הניזוק". בפס"ד ועקנין קבע כב' השופט (כתוארו אז) ברק, ביחס ליסוד השני הנ"ל: "לעניין זה, אין צורך לבחון את החיקוק כולו, על כל הוראותיו, אלא אך אותה הוראה ספציפית, אשר עליה מבקשים לבסס הפרתה של החובה". (בעמ' 140 ו).   כפי שכבר אמרנו לעיל, הפיקוח של האפוטרופוס הכללי על האפוטרופוס הפרטי, נועד לטובתו של החסוי. (להבדיל מחובת אפוטרופוס שעה שהוא משמש כאפוטרופוס ישיר על החסוי, שאז לדעתי ישנה חובת זהירות מושגית - לא בהכרח קונקרטית - גם כלפי צדדים שלישיים. ראה בעניין זה סעיף 65 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, המדבר על מקרה שבו האפוטרופוס הכללי מתמנה כאפוטרופוס ישיר על החסוי).   התנאי השני לקיום עוולת הפרת חובה חקוקה, איננו מתקיים איפוא במקרה שלנו.   ח.7. זאת ועוד, היסוד הרביעי של הפרת חובה חקוקה הוא, ש"ההפרה גרמה לניזוק נזק". בפס"ד ועקנין נאמר ביחס ליסוד זה: "משמעות הדבר היא, כי חייב להתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק". (שם, בעמ' 144 א).   במסגרת הקשר הסיבתי המשפטי, נזקק בית המשפט למבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. כמו כן נכנס במסגרת יסוד זה, גם סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין, המדבר על "הסיבה המכרעת" לנזק. ככל שמדובר על הקשר הסיבתי והסיבה המכרעת לנזק, ממילא נכנס גם עניין ניתוק הקשר הסיבתי. (שם, בעמ' 146).   כפי שכבר נאמר, לא מתקיים בענייננו מרכיב הצפיות. כמו כן קיים גם העניין של "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק", ובמקרה שלנו האשם הוא אשמו של הנוכל המתחזה, כפי שפורט בהתייחס לנתבע 1, אשר חל גם לגבי הנתבע 3 בהקשר זה.     ח.8. טענת הפרת חובה חקוקה שהעלה התובע כנגד נתבע 3, נופלת איפוא גם היא.   ח.9. לאור המסקנה דלעיל, אינני רואה צורך להיכנס לטענה שהועלתה על ידי הנתבע 3 בדבר המדיניות המשפטית הראויה בהקשר של פעולות האפוטרופוס הכללי והיקף חובתו ואחריותו במסגרת תפקידו זה כלפי חסויים.   ט. סיכום   ט.1. התביעה נגד הנתבעים 1 ו-3, נדחית.   ט.2. לאור הנסיבות המיוחדות של התובענה שבהן איבד התובע את כל ממונו, ובנסיבות המקרה, אינני עושה צו להוצאות.           המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ כל הצדדים, בדואר רשום + אישור מסירה         ניתן היום ט"ז בתמוז, תשס"ג (16 ביולי 2003) בהעדר הצדדים.     אהרן מקובר, שופט      חובת הזהירותאפוטרופסותחסוי (אפוטרופסות)