פסק דין 1. בשנת 1985 נפגע המערער מירי ברגלו השמאלית. הוא טען כי נגרמה לו נכות מוסבת בגבו וענינו בא בפני הועדה הרפואית העליונה מיום 11.6.03, אשר החליטה כי "אין קשר עפ"י תקנה 9 בין נכותו לבעיות הגב התחתון", וביטלה את החלטתה של הועדה המחוזית מיום 15.5.00 ומיום 29.1.02. בהתאם לכך, הוכרה נכותו של המערער כדלקמן: 20 אחוזי נכות בגלל שיתוק העצב הפרונאלי שמאלי בצורה קשה, וכן 10 אחוזי נכות בגלל הצלקות ששטחן 61 סמ"ר בירך ובשוק הרגל השמאלית. 2. המערער ערער על החלטה זו, והענין התברר בפני כב' ס. הנשיא יעקבי-שווילי בתיק ע"ש 750/03. בפסק הדין מיום 11.12.03 נדחה הערעור, פרט לענין קיצור הרגל בן ס"מ אחד, ונקבע בפסק הדין להוסיף אחוז אחד של נכות בגין קיצור זה, והנכות ההכולל הועמדה על 29 אחוזים. 3. ביום 10.5.04 אושפז המערער בבית החולים בנהריה למשך יומיים, ובסיכום המחלה מפורט כי "בוצעה ארטרוסקופיה בברך השמאלית. הודגם קרע רדיאלי בשליש אמצעי וקרע ישן בקיר אחורי של המניסקוס הפנימי. כמו כן נמצא קרע חלקי ישן ברצועה צולבת הקידמית וכונדרומלציה דרגה שנייה במדיאל פמורל קונדייל. בוצעה כריתה חלקית של המניסקוס הפנימי, הטרייה לאיזור הכונדרומלציה." 4. לאור האמור פנה המערער אל המשיב על מנת שתיעשה הערכה חוזרת של מצבו, על סמך האמור בתקנה 9, לגבי עמוד השדרה המותני והמינסקוס בברך. המערער המציא למשיב מסמכים רפואיים, ובהם תוצאות סריקה טומוגרפית מיום 10.8.04 לפיהן בחוליות 2L - 3L נמצא "בקע דיסק פורמינלי מימין עם הצרות פורמינלית ולחץ על השורש הימני של 1L." בסריקת החוליות 3L 4L נמצא "בלט דיסק פורמינלי מימין עם הצרות פורמינלי ולחץ על השורש הימני של 2L." באשר לחוליות 5L 4L הראתה הסריקה כי נמצא "בקע דיסק מרכזי-ימני עם לחץ על השק הטקאלי ועל שורשי העצבים 4L ו - 5L". בנוגע לחוליות 5L 1S נמצאה "המיסקרליזציה שמאלית של 5L. בלט דיסק מרכזי." בסיכום ממצאי הסקירה נרשם: "החמרה בממצאים בעיקר בגבהים 3L - 2L ו - 4L - 3L לעומת הבדיקה הקודמת משנת 2001." 5. בהופיעו ביום 9.1.05 בפני הועדה הרפואית שדנה בטענות המערער להחמרה על פי תקנה 9 התלונן המערער על 3 בעיות: הגבלה קשה בתנועות עמוד השדרה המותני. הקרנה קשה לרגל ימין וכן הגבלה קשה בברך השמאלית. הוא התהלך עם צליעה על הרגל ונעזר במייצב קרסול. נמדדו היקפי השרירים וטווח תנועת הברך. נראו הצלקות הניתוחיות לאחר הארטרוסקופיה ובברך השמאלית לא היה תפליט. לאחר עיון במסמכים הרפואיים קבעה הועדה כי "העובדה כי הקרע במיניסקוס ארע 20 שנה אחרי הפציעה מראה כי לא ניתן לקשור באופן ישיר את חבלתו בשנת 1985 לבעיות הברך היום. אומנם הליכתו אינה כשל אדם רגיל אך דבר זה אינו בהכרח גורם לקרע במיניסקוס." בסיכום החלטתה קבעה הועדה כי "לדעת הועדה אין קשר בין ברך ימין לנכות המוכרת. סעיפי הליקוי ואחוזי הנכות ישארו בעינם", כך שנשארה בעינה הנכות בשעור של 28.72 (ובמעוגל 29) אחוזים. 6. המערער לא השלים עם החלטת הועדה וערער אל הועדה הרפואית העליונה. הוא טען כי הועדה המחוזית דנה רק בסוגיית הקרע במיניסקוס ברגל השמאלית ולא התייחסה לטענתו בדבר החמרה בעמוד השדרה המותני. לטענת המערער, לא מדובר בפער של 20 שנה בין החבלה משנת 1985 לקרע במיניסקוס שכן מבדיקת בית החולים בנהריה מיום 10.5.04, נמצאו קרעים ישנים. לטענת בא כח המערער, זכאי הוא לנכות של 10 אחוזים בגלל הוצאת המיניסקוס (לפי סעיף 48(2)זIV) למבחנים; ל - 10 אחוזי נכות בגלל הגבלה בברך תנועות הברך השמאלית, לפי סעיף 48(2)ה III למבחנים, וכן ל - 20 אחוזי נכות בגלל פגיעה בינונית בשורשים המותניים לפי סעיף 32(7)ג למבחנים. המערער הגיש לועדה את מסמכי בית החולים בנהריה, וכן 3 חוות דעת: מאת ד"ר ויסמן, ד"ר אדמוני וד"ר גפשטיין. בהופיעו בפני הועדה הרפואית העליונה ביום 19.5.05, היתה הליכתו תקינה. שתי הברכיים היו ללא נוזל וללא נפיחות והברך היתה יציבה בכל המישורים. פרטים נוספים על מצבו רשומים בדו"ח הועדה. הועדה החליטה לאמץ "את החלטתה של הועדה המחוזית מ - 9.1.05 כי אין קשר בין ברך שמאל לפציעה בירך שמאל." על כך הערעור. 7. הערעור מעלה שתי טענות: האחת, כי ההחלטה בע"ש 750/03 היא החלטה חלוטה המהווה מעשה בית דין בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגיעה בירך השמאלית לבין הכאבים בגב המותני ומשהדבר כבר הוכרע, אין להיזקק לכך שנית. השניה, כי הועדה טעתה בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגימה ברגל לבין הפגימה בברך. 8. ס' 35 של החוק מאפשר "לתת החלטה חדשה" כאשר נתגלה על סמך "ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה". כמוסבר בע"א 530/68 רפאל מרידור נ' ק. התגמולים, פ"ד כב(2), 794 (וראה גם רע"א 7616/02 ק. התגמולים נ' רוטמן, תקדין עליון 2003(1), 908 וכן ר' הסתייגותו של כב' השופט עמית בע"א (חיפה) 2428/02 דפנה בן עד נ' ק. התגמולים, תקדין מחוזי 2003(1), 1129), "הסעיף אכן נותן למבקש (התגמולים) כמעט חופש בלתי מוגבל לחידוש הדיון", לרבות על סמך חוות דעת רפואיות שהן בגדר "ראיה חדשה", פרט למקרים חריגים כגון "קינטור סתם או שימוש לרעה בהליכים". לכך יש להוסיף את ההוראה שבס' 37(ב) של החוק לפיה "קצין התגמולים חייב, לפי דרישת נכה, להורות על בדיקתו מחדש, אם עברו לפחות ששה חודשים מיום קביעת דרגת נכותו לאחרונה." העובדה כי החלטתו של ק. התגמולים עברה ביקורת ערעורית ועוגנה בפסק דין, אינה מוציאה את ההחלטה מתחולת ס' 35 הנ"ל, כך שניתן לפתוח את הענין מחדש אם הצטייד המבקש בחוות דעת רפואיות שלא היו בנמצא קודם לכן. גם בדיקות חדשות, כגון ממצאי בדיקות הדמיה או בדיקות ארטרוסקופיה, המראות ממצאים חדשים בעלי משקל, שלא היו ידועים קודם לכן לגוף המחליט, יכולות לבוא בגדר "ראיה חדשה" כאמור. לפיכך נדחית הטענה באשר למעשה בית דין. 9. ניתן היה איפוא, כפי שעשתה הוועדה, לדון שוב בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגיעה בירך לפגימה בברך. הוועדה מצאה כי לאור מעבר הזמן (כ - 20 שנה) "לא ניתן לקשור באופן ישיר את חבלתו בשנת 1985 לבעיות הברך היום", אף ש"הליכתו (של המערער) אינה כשל אדם רגיל אך דבר זה אינו בהכרח גורם לקרע במיניסקוס." בענין זה נראה לי כי הועדה נתנה משקל יתר למעבר הזמן כגורם המנתק את הקשר הסיבתי בין מצב הירך לפגימה בברך. כמו כן, נראה לי שאין זהות בין קשר "ישיר" לבין קשר "בלתי אמצעי", כלשון תקנה 9, שאינה דורשת קשר "ישיר". הקשר בין הנכויות אינו צריך להיות ישיר, די שיהא "בלתי אמצעי", וראוי הוא להיחשב ככזה אף אם לא גרם "בהכרח" לפגימה החדשה. אף אם חלף זמן ממושך מאז הפגימה הראשית ועד לפגימה המוסבת או התגלותה, הקשר הבלתי אמצעי עשוי להישמר, כל עוד היוותה הפגימה הראשית סיבה בעלת משקל מהותי בגרימת הפגימה המוסבת, וכל עוד לא נמצא גורם אחר בעל משקל להסביר את קיומה של זו. 10. לאור כל האמור אני מקבל את הערעור ומחזיר את הדיון אל הועדה העליונה לדון מחדש בערעורו של המערער על החלטת הועדה הרפואית המחוזית, על פי המתווה שקבעתי לעיל. עמוד השדרהנכותנכות מוסבתכאבי גב / בעיות גב