השאלה המרכזית, אך לא היחידה, בהליך זה היא, האם לוועדת ערר שהוקמה לפי סעיף 12א לחוק התכנון הבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן - חוק התכנון והבניה), נתונה הסמכות להאריך מועד להגשתו של ערר בפניה.   רקע ועובדות 1. ועדת ערר במחוז תל אביב (להלן - הוועדה) דחתה על הסף ערר שהוגש על ידי המערערת בשל האיחור בהגשתו. הערר מכוון היה כנגד שומה מכרעת של המשיבה 2 (להלן - המשיבה) מיום 22.8.00, בה נקבע כי על המערערת לשלם למשיבים 1 (להלן - המשיבים), סכום כולל של 1,102,787 ש"ח, לחודש מרץ 1993. הסכום האמור היווה פיצויים בגין פגיעה שלא עקב הפקעה, בשל תוכנית שאושרה לפי חוק התכנון והבניה. המערערת טוענת כי הגישה את הערר במועדו וכי אם חל איחור בהגשתו, על הוועדה היה להאריך את המועד להגשה.   2. בחודש יוני 1991 נכנסה לתוקף תוכנית רש/662-שלב א' ואילו בחודש מרץ 1993 אושרה על פי חוק התכנון והבניה תוכנית רש/662-שלב ב'. שתי התוכניות חלות לגבי צומת הכפר הירוק, שבתחום מרחב התכנון המקומי עליו מופקדת המערערת (שתי התוכניות, שהצדדים התייחסו אליהן יחדיו, יקראו להלן - התוכנית). מטרת התוכנית הייתה להביא לכך שבצומת הכפר הירוק יוקם כביש משוקע ממערב למזרח (כביש מספר 5). המשיבים, אחת עשרה משפחות במספר, מתגוררים בבתים צמודי קרקע ובדירות שברחוב ששת הימים, שכונת נוה רסקו, רמת השרון. שכונת נוה רסקו קרובה לצומת הכפר הירוק. בחודש נובמבר 1996 הגישו המשיבים למערערת, בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תביעה לפיצויים, משום שלטענתם גרמה התוכנית לפגיעה במקרקעין שלהם. המערערת דחתה את התביעה בחודש פברואר 1997. יצוין, כי לגרסת המערערת היו אלה המשיבים שתמכו בהקמתו של כביש משוקע. המשיבים הגישו ערר לוועדה בחודש מרץ 1997, בהתאם לסעיף 198(ד) לחוק התכנון והבניה. הוועדה החליטה ביום 16.11.98 למנות את המשיבה כשמאית מכריעה, כאמור באחת האפשרויות שבסעיף 198(ו) לאותו חוק. המשיבה דנה בעניין והוציאה מתחת ידיה שומה מכרעת ביום 22.8.00. המשיבה מצאה, כי אכן המקרקעין של המשיבים נפגעו עקב התוכנית וקבעה מהו הסכום המגיע לכל אחת מאחת עשרה המשפחות. הסכום הכולל המעודכן של הפיצויים עומד כיום על כ-2,750,000 ש"ח. בצד ההליכים הנזכרים התנהל תיק נוסף שיש להזכירו. מדובר בתביעה לפיצויים שהוגשה לבית משפט השלום בתל אביב על ידי משפחה אחרת המתגוררת בקרבת מקום לצומת רמת השרון (ת"א 43188/98). ההליך האחר הוגש לבית משפט השלום, כנראה משום תחולתו של הדין שקדם לתיקון 43 לחוק התכנון והבניה. המערערת היא הנתבעת דשם (בצד הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תל אביב). אנו מזכירים את ההליך המתנהל בבית משפט השלום, משום שאף במסגרתו מונתה המשיבה כשמאית מכריעה והוציאה מתחת ידיה שומה דומה. יצוין, כי התובעים בבית משפט השלום מיוצגים על ידי אותו פרקליט שייצג את המשיבים בפני הוועדה (והוא מייצגם אף בהליך דנא).   3. במכתב מיום 28.8.00 הודיעה המשיבה לבאי כוח הצדדים, כי הכינה את השומה המכרעת וכי עליהם לשלם את שכר טרחתה כאמור בחשבון שצורף, "על מנת שאוכל להמציאה לועדת ערר ולצדדים". באותה עת המציאה המשיבה את השומה שערכה לבית משפט השלום בתל אביב. אף שהשומה המכרעת לעניין ההליך שבפני הוועדה לא הומצאה, מאחר ובאותה עת טרם שולם שכרה של המשיבה על ידי המערערת והמשיבים, ברור היה למערערת ולמשיבים מן השומה האחרת מה המשמעות של קביעותיה של המשיבה לגביהם. ביום 21.12.00 הגישה המערערת לבית משפט השלום בתל אביב בקשה לפסילתה של השומה המכרעת. ביום 9.1.01 הוגשה בקשה דומה לוועדה. באותה בקשה טענה המערערת, בין היתר, כי המשיבה נקטה בעמדות חד צדדיות וכי השומה המכרעת שהוציאה מתחת ידיה התבססה, שלא כדין, על חוות דעת של גורמים חיצונים, בלא שהדבר היה ידוע לצדדים. ביום 5.2.01 החליטה הוועדה לדחות את הבקשה לפסילת השומה המכרעת. בהחלטה נאמר, בין השאר, כי יש להצטער על כך שהמערערת "שהיא גוף ציבורי, מצאה לנכון להגיש בקשה הכוללת האשמות והכפשות חמורות, שהתבררו במהרה כחסרות ביסוס עובדתי, תוך התעלמות מהפגיעה הקשה הגלומה בה בכבודה של השמאית המכריעה ובשמה המקצועי". הוועדה הוסיפה וכתבה, כי לאחר שהמשיבה סיימה את עבודתה "מן הראוי לשלם את שכרה ולקבל את החלטתה ללא דיחוי" וכי "כל צד שיסבור כי נפלו בהחלטה טעויות - יהא זכאי לערור עליה בפני ועדת הערר ולהעמידה לביקורת עניינית". חלקם של המשיבים בשכרה של המשיבה שולם בחודש ינואר 2001. בעקבות זאת שלחה המשיבה את השומה המכרעת לפרקליטם של המשיבים. זה האחרון שלח את השומה המכרעת למערערת בדואר רשום עם אישור מסירה. השומה המכרעת הגיעה לידי המערערת ביום 20.2.01. בסוף חודש מרץ 2001 שילמה המערערת את חלקה בשכר הטרחה למשיבה. לאחר מכן שלחה המשיבה את השומה המכרעת למערערת וזו נתקבלה אצלה ביום 5.4.01. במועד כלשהו בחודש אפריל 2001 הגישה המערערת לוועדה בקשה להארכת מועד להגשת ערר על השומה המכרעת. בבקשה נאמר, כי השומה הועברה על ידי פרקליט המשיבים למערערת "באופן בלתי רשמי", עוד לפני שהשומה נתקבלה אצל המערערת מידי המשיבה. המערערת טענה בבקשה, כי בשל פגרת חג הפסח ויום העצמאות אין בידיה זמן מספיק כדי להכין את הדרוש לשם הגשתו של הערר. בהחלטה של יו"ר הוועדה (עו"ד ע' בירן (רקם)) מיום 1.5.01 נדחתה הבקשה להארכת מועד. בהחלטה נאמר, כי לוועדה אין סמכות להאריך מועד להגשת ערר וכי חג הפסח ויום העצמאות אינם מהווים פגרה לעניין מניין הימים להגשת ערר. ביום 6.5.01 הגישה המערערת לוועדה ערר על השומה המכרעת. המשיבים הגישו בקשה למחיקתו על הסף של הערר בטענה כי הוגש באיחור. המועד להגשתו של ערר על החלטה של שמאי מכריע הוא "בתוך שלושים ימים מיום המצאת החלטתו של השמאי המכריע לצדדים... ": סעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה.   טענות הצדדים והחלטת הוועדה 4. בפני הוועדה טענה המערערת, כי המועד הנכון ממנו יש למנות את התקופה להגשת ערר הוא יום 5.4.01, היום בו נתקבלה אצלה השומה המכרעת מידי המשיבה. מנגד טענו המשיבים כי מועד ההמצאה של השומה הוא יום 20.2.01, שהרי באותו יום נתקבלה אצל המערערת שומתה של המשיבה, שנשלחה על ידי פרקליטם של המשיבים. באופן חילופי טענה המערערת בפני הוועדה, כי אם ייקבע שהמועד להגשת ערר צריך להימנות מיום 20.2.01, הרי זכאית היא להארכת מועד. הוועדה הנכבדה החליטה ביום 2.8.01 לדחות את טענותיה של המערערת ולקבל את השגותיהם של המשיבים. בהחלטה נקבע, כי השומה המכרעת הומצאה למערערת ביום 20.2.01 וכי על כן יש לחשב את המועד להגשת ערר מאותו יום. הוועדה ציינה, כי המערערת ידעה על דבר קיומה של השומה ואף הגישה בקשה בחודש ינואר 2001 לפסילת השומה. לגבי הטענה כי המועד להגשת ערר טרם החל, בשל כך ששכרה של השמאית טרם שולם על ידי המערערת, אמרה הוועדה כי זו טענה "אבסורדית ומקוממת", שכן לא יתכן שהמערערת תעכב את תחילת המרוץ למניין הימים להגשת ערר על ידי כך שתימנע ממילוי חובתה לשאת בשכרה של המשיבה. עוד נקבע, כי המשיבים היו רשאים להמציא למערערת את השומה לאחר ששילמו את חלקם בשכר הטרחה, וכי אין לקבל את הטענה שרק המצאה על ידי המשיבה מהווה המצאה כדין. אשר לבקשה החילופית, היינו, הארכת המועד להגשת ערר, כתבה הוועדה בהחלטתה, כי הלכה היא שאין בידי גוף מעין שיפוטי סמכות טבועה להארכת מועד, בהעדר הוראה מפורשת בחוק. הוועדה הוסיפה כי אפילו הייתה בידיה סמכות כאמור, לא היה מקום להעתר לבקשה, שכן לא נתגלתה עילה להארכת מועד, משום שהמערערת ידעה על דבר השומה מאז חודש אוגוסט 2000 ונמנעה מלשלם את שכרה של המשיבה.   5. בערעור שבפנינו חוזרת המערערת על הטענות שהועלו לפני ועדת הערר בכל הנוגע למועד ההמצאה ממנו יש למנות את התקופה להגשת ערר. באופן חילופי נטען כי לוועדה נתונה סמכות להאריך מועד להגשת ערר, וכי בכל מקרה הייתה הצדקה ליתן לה ארכה להגשת ערר עד למועד הגשתו בפועל. המערערת טוענת בהקשר זה, כי סכום הפיצויים שעליה לשאת בו לפי השומה המכרעת הינו סכום נכבד ביותר, המגיע כיום לכ-2,750,000 ש"ח. לטענתה של המערערת, בשומה המכרעת קיימים פגמים מהותיים. המערערת מוסיפה, כי בית משפט השלום החליט לדחות את בקשתה לפסול את השומה המכרעת, אלא שבית משפט זה, בכובע אחר, ובמותב שונה, החליט ביום 11.7.01 (בר"ע 1665/01), בהסכמת הצדדים, לאפשר חקירה נגדית של המשיבה במסגרת ההליך בבית משפט השלום. מכאן הטענה שיתכן, כי ייווצר מצב על פיו בית משפט השלום יפסול את השומה שהוכנה על ידי המשיבה, בעוד שהשומה שהוכנה לפי הוראת הוועדה, ואשר מבוססת על אותם עקרונות, תעמוד בעינה. המשיבים טוענים כי החלטתה של הוועדה מיום 2.8.01 נכונה היא ואין להתערב בה.   ההליך הנכון לתקיפת החלטתה של הוועדה 6. לפני שנפנה לבחינת טענותיהם של הצדדים, נעיר הערה מקדמית בכל הנוגע למהלך הדיוני שננקט על ידי המערערת לתקיפת החלטותיה של הוועדה. המערערת הגישה ביום 23.9.01 את ההליך דנא על דרך של עתירה מינהלית. דרך זו שגויה היא. סעיף 198(ח) לחוק התכנון והבניה קובע כדלקמן: "על החלטת ועדת הערר ניתן לערער, בשאלה משפטית בלבד, לבית משפט לענינים מינהליים בתוך ארבעים וחמישה ימים מהיום שבו הומצאה לצדדים החלטת ועדת הערר". בצד ההוראה האמורה יש להזכיר את פרט 5 לתוספת השנייה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס - 2000. פרט זה מונה מספר מקרים בהם ניתן להגיש ערעור לבית המשפט לענינים מינהליים, על פי סעיפים שונים שבחוק התכנון והבניה, ביניהם סעיף 198(ח) האמור. במקרה הנוכחי בא העניין על פתרונו משהסכימו המשיבים כי העתירה תידון כאילו מדובר בערעור (על כן, אף שההליך הוגש כעתירה, הנני מתייחס לגוף שנקט בהליך כמערערת ולא כעותרת). אציין, כי במקרה אחר שנדון בפניי, בו לא הייתה הסכמה מעין זו, החלטתי ביום 1.5.01 למחוק עתירה שהייתה אמורה להיות מוגשת כערעור לפי סעיף 198(ח) לחוק התכנון והבניה: עת"מ (ת"א) 1066/00 הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שורקות" נ' ועדת הערר לתכנון ובניה, מחוז מרכז (ערעור על פסק הדין תלוי בבית המשפט העליון; אוסיף, כי דעה שונה מדעתי הובעה לאחרונה על ידי עמיתי הנכבד, השופט ד"ר ע' מודריק: עת"מ (ת"א) 1073/00 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שורקות" נ' וועדת הערר לתכנון ובניה, מחוז מרכז (ניתנה ביום 30.12.01)). יש להעיר, כי הוועדה לא צורפה כמשיבה בהליך שבפניי. כך אכן יש לנהוג, כאשר מדובר בערעור מינהלי (תקנה 25 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א - 2000 (להלן - תקנות בתי משפט מינהליים)). לעומת זאת, במקרה של עתירה מינהלית נגד החלטה של ועדת ערר, חובה לצרף את הרשות המחליטה כמשיבה. נקודה דיונית נוספת נוגעת למעמדה של המשיבה, היא השמאית המכריעה, שמונתה לתפקיד על ידי הוועדה. דעתי היא שאין צורך בצירופה כצד להליך ועל כן קבעתי בהחלטתי מיום 25.9.01, כי אין לזמנה לדיון.   מהלך הדיון 7. לאחר שחלפנו על פני המשוכה הנוגעת לדרך הדיונית שנקטה המערערת בבית משפט זה, נוכל לעבור לדיון בטענותיהם של הצדדים. תחילה אדון בסוגייה של מועד ההמצאה. אם תתקבל טענתה של המערערת, כי השומה המכרעת הומצאה לה כדין, לראשונה, ביום 5.4.01, הרי שדינו של ערעורה להתקבל. כפי שציינתי, הערר הוגש לוועדה ביום 6.5.01. המועד של שלושים ימים מביאנו ליום 5.5.01 כמועד אחרון להגשת הערר, שהרי אין לכלול במניין הימים את יום ההמצאה (סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981 (להלן - חוק הפרשנות)). היום האחרון - 5.5.01 - היה יום שבת. מאחר ומדובר ביום מנוחה שהיה היום האחרון שבתקופה, אין למנות אותו במניין שלושים הימים: סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות. כפי שנסביר בהמשך, אין לקבל את טענתה של המערערת בעניין המועד. לאחר הדיון בסוגיית ההמצאה, אתייחס לשאלה הנוספת והיא האם לוועדה נתונה סמכות להאריך את המועד להגשת ערר, מועד שנקבע בסעיף 198(ח) לחוק התכנון והבניה. לצורך הדיון בשאלה זו תיבחן הסוגייה של הסמכות להארכת מועד בהקשר רחב יותר. בהמשך תידון אף השאלה האם ראוי היה להאריך את המועד להגשת ערר, בהנחה שסמכות הארכה קיימת בידי הוועדה.   מועד ההמצאה של החלטתה של השמאית המכריעה 8. השאלה הראשונה שיש להחליט בה היא מהו המועד בו הומצאה השומה המכרעת למערערת: האם המועד הוא יום 5.4.01, כגירסת המערערת, או שמא היום הוא 20.2.01, כטענתם של המשיבים. עמדתי היא שיש לקבל את טענת המשיבים בעניין, כפי שאף סברה הוועדה הנכבדה. סעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה קובע, שהמועד להגשת ערר הוא שלושים ימים "מיום המצאת החלטתו של השמאי המכריע לצדדים". ההוראה איננה קובעת, כי ההמצאה אפשרית אך ורק על ידי השמאי המכריע. בוודאי שבנסיבות המקרה הנוכחי, אין לקבל שמועד ההמצאה ייחשב יום 5.4.01 ולא יום 20.2.01. כפי שתואר, המשיבה הודיעה לצדדים במכתב מיום 28.8.00, כי השומה המכרעת מוכנה וכי תמציאה לצדדים ולוועדה משתקבל את שכר טרחתה. שני הצדדים לא פעלו כיאות משנמנעו במשך חודשים מספר מלשלם את שכרה של המשיבה. חלקם של המשיבים בשכר הטרחה שולם לבסוף בחודש ינואר 2001. בעקבות זאת הומצאה השומה על ידי המשיבה למשיבים. פרקליטם של המשיבים שלח את השומה המכרעת למערערת אשר קיבלה אותה ביום 20.2.01. נסיבות המקרה, כפי שיוסבר מייד, מובילות לדחיית טענתה של המערערת, כי היא לא הייתה רשאית להגיש ערר, כל עוד לא שילמה את חלקה בשכרה של המשיבה. המערערת לא נתנה הסבר מספק מדוע היא נמנעה במשך חודשים מלשלם את שכרה של המשיבה. מדובר בחובה לשלם שכר לאדם שביצע תפקיד מכוח מינוי שנעשה על ידי הוועדה.המשיבה מונתה לשם הכנת שומה מכרעת וכך עשתה. משהשלימה את מלאכתה זכאית היא לתשלום שכרה. על מנת לוודא שאכן שכרה ישולם, ולא תזדקק לחסדי הצדדים, היא נקטה בטכניקה מקובלת; היא קבעה שתמציא את השומה לצדדים לאחר שתקבל את שכרה (בדרך דומה נוקטים אף בוררים לשם הבטחת תשלום שכרם; ראו גם ההסדר שבסעיפים 31(ב) ו-33(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, וכן ראו ע"א 66/67, 678/66 גלובוס למזרח תעשייני עטים וצרכי משרד בע"מ נ' רולקס בע"מ, פ"ד כא(2) 146, 151). שני הצדדים חייבים היו לשלם את שכרה של המשיבה תוך זמן סביר. השיהוי מצידה של המערערת, עד לתשלום חלקה בחודש מרץ 2001, אינו ראוי, אינו מוצדק ואינו סביר. אילו נתקבלה טענתה של המערערת בעניין זה, המשמעות היא שבאמצעות הפרת החובה שהייתה מוטלת עליה לשלם את השכר, מסוגלת היא להשיג דחייה של המועד להגשת ערר. אין לקבל שהמערערת תשלוט על המועד של מניין הימים להגשת ערר באמצעות אי קיום חיוב המוטל עליה (ראו והשוו בהקשר דומה במקצת, לגבי תחילת המועד למניינה של תקופת התיישנות: ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר (ניתן ביום 26.12.01), סעיף 30 לפסק הדין). מחדלם המקביל של המשיבים, שאף הם לא שילמו את השכר במשך מספר חודשים, אין בו כדי להצדיק את מחדלה של המערערת. מכל מקום, המשיבים שילמו את חלקם בשכר, קיבלו עותק מן השומה מידי המשיבה ואז המציאו את השומה למערערת. ארועים אלה התרחשו לפני שהמערערת ראתה לנכון לשלם למשיבה את שכרה. יתרה מזו, המערערת הגישה לוועדה עוד ביום 9.1.01 בקשה לפסילת השומה המכרעת. כיצד נקבל את טענתה של המערערת כי היא לא הייתה רשאית להגיש ערר כל עוד לא שילמה את חלקה שלה בשכר הטרחה, וכאשר היא עצמה נקטה מהלך אחר נגד השומה עוד לפני התשלום?! אם המערערת הייתה יכולה להגיש את בקשת הפסילה, הרי שלא הייתה שום מניעה, לפי השקפתה שלה, מהגשת ערר.   המסקנה המתבקשת היא, כי השומה המכרעת הומצאה למערערת כדין ביום 20.2.01. לאור מסקנתנו, אין צורך להידרש לסוגייה האם כאשר בעל דין יודע על דבר החלטה שניתנה בעניינו, יש לראות במועד הידיעה כשווה ערך למועד ההמצאה (בעניין זה ראו: ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1)328; רע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן (לא פורסם), ומולם, ע"א 244/73 פיורקו נ' עמירב, פ"ד כז(2) 832; בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ, פ"ד נד(2) 840; וכן ראו, רע"א 2793/01 לאופר נ' גבאי (ניתן ביום 13.11.01), העוסק בהמצאה של אזהרה בהליכי הוצאה לפועל). יחד עם זאת נעיר, כי הואיל והמערערת הגישה לוועדה ביום 9.1.01 בקשה לפסילתה של השומה המכרעת, אפשר שמועד זה יכול להחשב כשווה ערך למועד ההמצאה. מכיוון שטענה זו לא נטענה, אין מקום לדון בה. מאחר והמועד להגשת ערר הוא תוך שלושים ימים מיום 20.2.01, ומאחר והמערערת הגישה את הערר לוועדה אך ביום 5.4.01, ברי כי הערר הוגש באיחור. עתה יש לברר את השאלה האם הוועדה הנכבדה מוסמכת להאריך את המועד להגשת ערר.   הסמכות להאריך מועד - כללי 9. המועד להגשת ערר על השומה המכרעת הוא, כאמור, תוך שלושים ימים מיום המצאת החלטתו של השמאי המכריע (סעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה). הוראה דומה כלולה בסעיף 198(ד) לאותו חוק, לעניין הגשת ערר על החלטתה של ועדה מקומית לדחות תביעה לפיצויים, שהוגשה לפי סעיף 197 לחוק האמור. מדובר, אם כן, בהסדר בו המועד להגשתו של ערר קבוע בחקיקה ראשית. בסעיף 198 אין הוראה המאפשרת הארכת מועד. לא מצאנו הוראה אחרת בחוק התכנון והבניה המאפשרת הארכת מועד להגשת ערר מבין העררים שניתן להגישם לפי סעיף 198. אם נפנה לחקיקת המשנה הרלוונטית נגלה שאף היא אינה כוללת הוראה המאפשרת הארכתו של מועד שנקבע בסעיף 198. מכוון אני לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בועדות ערר בעררים לפי סעיף 198 לחוק), התשנ"ח - 1997. התקנות כוללות את ההוראות הבאות:   "15. סמכות יושב ראש ועדת הערר כל עניין הנוגע לסדרי הדין בערר שלגביו לא נקבעה הוראה מפורשת בחוק או בתקנות אלה, רשאי יושב ראש ועדת הערר לתת הוראות לגביו. . . 19. הארכת מועדים יושב ראש ועדת ערר רשאי, מנימוקים שיירשמו בכתב, להאריך כל מועד הקבוע בתקנות אלה, ובלבד שהסכום הכולל של ימים שניתוספו לא יעלה על שישים ימים."   אין ספק שתקנה 15 אינה מהווה מקור לסמכות להארכת מועד, ולוּ בשל כך שהמועד להגשת ערר נקבע במפורש בסעיף 198 לחוק התכנון והבניה. אף תקנה 19, המתייחסת ספציפית להארכת מועדים, אינה מאפשרת הארכת מועד שנקבע בסעיף 198. סמכותו של יו"ר ועדת ערר להאריך מועד מוגבלת אך לעניין מועדים הקבועים באותן תקנות. כך למשל, תקנה 6(א) קובעת כי תשובה לערר תוגש תוך שלושים ימים מיום קבלתו. על כן, מוסמך יו"ר ועדת ערר להאריך מועד זה. אין בסמכותו של יו"ר ועדת ערר להאריך מועד הקבוע בחוק עצמו. 10. נרחיב עתה את עיוננו בחוק התכנון והבניה להסדרים אחרים בהם מוקנית סמכות לוועדת ערר, שמא נמצא בהם הסדר המאפשר הארכת מועד להגשת ערר. אין בכוונתנו להתייחס לכל אחד ואחד מן ההסדרים שבחוק, אלא נתייחס לחלקם. ועדת ערר הדנה בעררים לפי סעיף 198 לחוק התכנון והבניה מוסמכת אף לדון בעררים המוגשים לפי הוראות אחרות שבאותו חוק (לגבי הרכבה של ועדת ערר, ראו סעיף 12א לחוק). כך לדוגמה, ועדת ערר מוסמכת, מכוח סעיף 78(ב)(2), לדון בערר על החלטה של ועדה מקומית לקבוע תנאים למתן היתרי בניה, היתרי שימוש או אישור תשריט חלוקה, בעקבות החלטה על הכנת תוכנית ופרסום ההחלטה ברשומות, בהתאם לסעיף 77 לחוק. ועדת ערר רשאית אף לדון בערר על החלטה של ועדה מקומית לאשר או לדחות תוכנית שבסמכותה: סעיף 112(א) לחוק. הוראה אחרת בחוק התכנון והבניה, בסעיף 152 שבו, מסמיכה ועדת ערר לדון בערר על החלטה של ועדה מקומית או רשות רישוי לסרב ליתן היתר לפי פרק ה' לחוק, או לדחות התנגדות שהוגשה לגבי בקשה לשימוש חורג או להקלה. בעוד שלעניין הדוגמה הראשונה שהובאה באשר לסמכותה של ועדת ערר, היינו לפי סעיף 78, אין הוראה בחוק הקובעת מועד להגשת ערר, הרי בשני המקרים האחרים קובע החוק במפורש מועד להגשת ערר (סעיפים 112(ב) ו-152(א)(1), בהתאמה). נשאלת השאלה, האם באותם מקרים אחרים, בהם נקבע מועד בחוק עצמו להגשת ערר, נתונה סמכות לגורם כלשהו להאריך המועד. בחוק התכנון והבניה אין הוראה המקנה סמכות להאריך המועד. חקיקת משנה העוסקת בסדרי דין בפני ועדת ערר, ככל שהיא דנה בעררים שאינם לפי סעיף 198 לחוק, אכן קיימת: תקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בועדות ערר), תשנ"ו - 1996. אף בתקנות אלה אין שום הוראה המקנה סמכות להאריך מועד להגשת ערר. מן הבדיקה עד כה עולה, כי לא הוקנתה סמכות לגורם כלשהו, בין לועדת ערר ובין לגוף אחר, להאריך מועד להגשת ערר. יצוין, כי ועדות ערר נוספות, בעלות הרכב אחר וסמכויות שונות, פועלות מכוח הוראות אחרות בחוק התכנון והבניה. כך למשל, קיימת ועדת ערר למימי חופין (לפי התוספת השניה לחוק), וועדת ערר לגבי עניינים הנוגעים לשימור אתרים (בהתאם לתוספת הרביעית לחוק). אין עסקינן בוועדות ערר מן הסוג האחרון, אלא אך בוועדות שהוקמו בהתאם לסעיף 12א לחוק התכנון והבניה. מסקנת הביניים היא, שאין בחוק התכנון והבניה או בתקנות שעל פיו הוראה המקנה סמכות להאריך מועד להגשת ערר מן העררים בהם אנו עוסקים. 11. אפנה עתה להסדר בחוק אחר שראוי לבחון אותו, הוא חוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב - 1992 (להלן - חוק בתי דין מינהליים). חוק זה כולל בסעיף ההגדרות, סעיף 1, הגדרה של המונח "בית דין מינהלי", או "בית דין" באלה המילים:   "ערכאה המוקמת בידי שר או רשות מינהלית אחרת ויש לה סמכות שפיטה, בין אם היא מכונה בית דין, ועדת ערר או ועדת ערעור ובין אם היא מכונה בשם אחר."   אצא מן ההנחה, שוועדת ערר בה אנו עוסקים מהווה "בית דין" לעניין ההגדרה האמורה. חוק בתי דין מינהליים מסדיר בסעיף 22(א) שבו את המועד להגשת ערר על החלטה של רשות מינהלית. המועד הקבוע שם הוא ארבעים וחמישה ימים מיום ההמצאה. בצד הוראה זו מצוייה הוראה נוספת, בסעיף 22(ב), אשר קובעת כי ראש בית הדין או ראש המותב, רשאים להאריך את המועד להגשת ערר "מטעמים מיוחדים שיירשמו". אילו חלה הוראה זו על ועדת ערר הפועלת לפי חוק התכנון והבניה, היה בכך משום פתרון לשאלה שהצגנו. דא עקא, חוק בתי דין מינהליים חל, מכוח סעיף 4(א) שבו, אך ורק על בתי דין המפורטים בתוספת לחוק ועל ערכאה אחרת שנאמר עליה בחוק אחר, כי חוק בתי דין מינהליים יחול לגביה. ועדת ערר שמעניינת אותנו, זו שהוקמה לפי סעיף 12א לחוק התכנון והבניה, אינה נזכרת בתוספת האמורה ולא מצינו בחוק התכנון והבניה כי נאמר שיחולו לגביה ההוראות שבחוק בתי דין מינהליים. 12. אף שחוק בתי דין מינהליים איננו חל על ועדת ערר מן הסוג בו עסקינן, אין ספק בדבר כי ועדת ערר כזו הינה בגדר "בית דין", על פי המינוח המקובל במשפט המינהלי. מדובר בגוף, שאינו בית משפט, אשר הוסמך על פי דין להכריע בסכסוך, בעוד הוא פועל כערכאת ביקורת על החלטה של גורם אחר, בדרך כלל החלטה של רשות מינהלית (למאפיינים של בית דין ראו: דו"ח הוועדה לענייני רשויות מעין שיפוטיות (תשל"ה), עמ' 6-7). לאחר שנתברר כי בחקיקה, בין זו של הכנסת ובין זו של מחוקק המשנה, לא נמצא מקור לסמכות של ועדת ערר להאריך מועד להגשת ערר שנקבע בחוק התכנון והבניה, נפנה לבדוק כיצד התייחסה הפסיקה לנושא זה בכל הנוגע לבתי דין מינהליים אחרים. השאלה עלתה בבית המשפט העליון בבג"צ 156/70 אלקיים נ' בית הדין לערעורים לביטוח לאומי, פ"ד כד(2) 87. הסיטואציה התעוררה על פי הדין שקדם להקמתם של בתי הדין לעבודה. בסעיף 234(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח - 1968, שהוחלף מאז, נקבע, בין השאר, כי שר המשפטים רשאי להתקין תקנות סדרי דין לגבי בתי הדין לביטוח לאומי. השר התקין תקנות ובהן נקבע כי יש להגיש תביעה לבית הדין תוך ששה חודשים מיום שניתנה הודעה על ידי המוסד לביטוח לאומי בדבר דחיית תביעה לגימלה. המוסד דחה את תביעתו של העותר, אשר טען כי נפגע בתאונת עבודה. התביעה לבית הדין הוגשה באיחור שעלה במקצת על חודש ימים. בקשתו של העותר להאריך את המועד נדחתה על ידי בית הדין. אף בית הדין לערעורים דחה את ערעורו. בית המשפט הגבוה לצדק דחה את העתירה בקובעו, כי אין לבית הדין סמכות טבועה להאריך את המועד.   13. אילו סיימתי את פסק הדין בשלב זה הייתי צריך לומר כי לבית דין, דוגמת הוועדה, אין סמכות להאריך את המועד להגשת ערר, בהעדר הסמכה מפורשת לעשות כן, שהרי כך מתחייב מן החוק, מהתקנות ומהפסיקה. אולם, נראה לי כי ראוי לבחון את השאלה בחינה מדוקדקת יותר, מה גם שהפסיקה בעניין הינה דלה ומה עוד שמאז הפסיקה שהזכרנו זה עתה חלו התפתחויות, אשר מובילות, לדעתי, לתוצאה שונה באשר לסמכות להאריך מועד. לשם כך אפנה לעיון בסוגיה זהה שהתעוררה לגבי בתי המשפט. כוונתי לשאלה האם לבית משפט נתונה הסמכות להאריך מועד להגשת הליך בפניו.   הארכת מועד הקבוע בחיקוק בדיון אזרחי 14. בתחום הדיון האזרחי מצויה התשובה לשאלה שהוצגה בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי). בתקנה זו קיימת, כידוע, אבחנה בין מועד לעשיית דבר שבסדר דין או בנוהג שנקבע על ידי בית המשפט (או הרשם) לבין מועד כאמור שנקבע בחיקוק. אותנו מעניין הסוג השני, העוסק במועד שנקבע בחיקוק. לפי התקנה הנזכרת, רשאי בית המשפט (או הרשם) להאריך מועד שנקבע בחיקוק מטעמים מיוחדים שיירשמו. תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה, כי תקנות אלה יחולו "בכל עניין אזרחי המובא לפני בית משפט... אולם במידה שבענין פלוני נוהגים לפי סדר דין אחר - לא ינהגו לפי תקנות אלה". פשיטא, שוועדת ערר איננה בית משפט. די בכך על מנת שנקבע, כי תקנות סדר הדין האזרחי אינן חלות לגבי ועדת ערר הפועלת לפי חוק התכנון והבניה. לפיכך, אין צורך לבחון את השאלה, האם עניין הנדון בפני ועדת ערר בא בגדר "עניין אזרחי", כאמור בתקנה 2 הנ"ל. נעיר לגבי תקנה 2, כי לעיתים מוצאים אנו בהסדרים אחרים בחקיקת משנה הוראה הקובעת, כי תחולנה תקנות סדר הדין האזרחי, כולן או חלקן, בשינויים המחויבים (ראו למשל, תקנה 2 לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה - 1985, ותקנה 9 לתקנות בית משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), תשל"ט - 1978; אולם ראו גישה הפוכה, הדוחה ומסייגת את החלתן של תקנות סדר הדין האזרחי, בתקנה 20 לתקנות בתי משפט מינהליים).   15. אף שכיום ברור כי תקנות סדר הדין האזרחי מקנות סמכות להאריך מועד שנקבע בחיקוק, הרי בעבר פני הדברים היו שונים. חוזרים אנו לאחור לתקופה שקדמה לחקיקתו של חוק בתי המשפט, תשי"ז - 1957 (להלן - חוק בתי המשפט המקורי). כללי הדיון בבתי המשפט האזרחיים היו קבועים בתקנות הפרוצדורה האזרחית, 1938 ובתקנות הפרוצדורה בבתי משפט השלום, 1940. בבית המשפט העליון התעוררה השאלה האם לבית משפט מחוזי נתונה סמכות להאריך מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו שאישר פסק בורר: ע"א 1/49 עמבור נ' ורשיצקי, פ"ד ב 397. ברוב דעות הוחלט, כי סמכות כאמור אינה נתונה לבית המשפט, שכן לא נמצאה הוראה בדין שהקנתה סמכות להאריך מועד שנקבע בחיקוק (וכן ראו, המ' 276/58 קרמרז' נ' רוזנברג, פ"ד יב 1119, 1120, בין האותיות ד-ה). הן בדעת הרוב, שניתנה על ידי כב’ השופט ש' ז' חשין, והן בדעת המיעוט, מפי כב' השופט זילברג, נאמר כי סמכות מעין זו דרושה ונחוצה היא. כשלוש שנים לאחר שניתן פסק הדין בע"א 1/49 הנ"ל הותקנו תקנות לתיקון סדרי הדין בדיון אזרחי, תשי"ב-1952 (ק"ת 283, 29.6.52, עמ' 1130). בתקנה 11 נאמר, כי בית המשפט רשאי להאריך מטעמים מיוחדים שיירשמו "כל מועד או זמן לפעולה שנקבע בתקנות בית משפט או על פיהן". הוראה זו לא נתנה פתרון לאותם מקרים בהם המועד נקבע בחקיקה ראשית. רק בשנת 1958, לאחר חקיקתו של חוק בתי המשפט המקורי, הוסדר העניין באופן מלא, כך שניתנה סמכות להאריך גם מועד שנקבע בחיקוק. תקנה 11 הקודמת הוחלפה ובמקומה באה תקנה בזו הלשון (ק"ת 778, 20.3.58, עמ' 872):   "כל מועד או זמן שנקבעו בחיקוק או על פיו לעשיית דבר שבסדרי דין או שבנוהג, רשאים בית המשפט או הרשם להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו."   המעיין בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי ימצא בסייפא שלה את הגלגול הנוכחי של תקנה 11 האמורה.   16. נעיר עתה שתי הערות לגבי ההסדר להארכת מועדים שבתקנות סדר הדין האזרחי: א. תקנה 528 עוסקת בסמכות להאריך מועד שנקבע בחיקוק. המונח "חיקוק" מוגדר במילים אלה: "חוק או תקנה" (סעיף 1 לחוק הפרשנות). על כן, הסמכות המוקנית לבית המשפט ולרשם לפי הסייפא של תקנה 528 מאפשרת להאריך מועד שנקבע בחקיקה ראשית (ע"א 916/79 אלבר נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד לו(4) 393).   ב. יכולה להישאל השאלה הכיצד מוסמך שר המשפטים לקבוע בחקיקת משנה שבית משפט או רשם רשאי להאריך מועד שנקבע בחקיקה ראשית? האם אין הדבר עומד בניגוד לכלל הבסיסי הקובע שתקנה לא תעמוד בסתירה לחוק, כאמור בסעיף 16(4) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]? התשובה הפשוטה לפירכה זו מצויה כיום בסעיף 108(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן - חוק בתי המשפט הנוכחי). נאמר שם, כי שר המשפטים רשאי להסדיר בתקנות סדרי דין, בין היתר "הארכת מועדים לעשיית דבר שבסדרי דין או בנוהג, אף אם נקבעו בחיקוק" (הנוסח הופיע לראשונה בסעיף 46(2) לחוק בתי המשפט המקורי). זהו אחד מאותם מקרים של חקיקת משנה, אשר עומדת בתוקף על אף היותה סותרת חקיקה ראשית (ראו בנושא זה, ברכה, משפט מינהלי, כרך א' (1986), עמ' 86-89).   הארכת מועד - הסדרים אחרים 17. הסוגיה של הארכת מועד להגשת הליך לבית המשפט התעוררה אף בנושאים נוספים, מקום שלא הייתה הוראה מפורשת המסדירה את הנושא. כך למשל, בעבר נדונה השאלה האם נתונה סמכות להאריך מועד להגשת בקשת רשות ערעור בפלילים לבית המשפט העליון על פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור. כבוד הרשם של בית המשפט העליון (השופט ד' ברטוב), קבע כי סמכות כאמור אינה קיימת: המ' 246/81 מדינת ישראל נ' סלון מרכזי בע"מ, פ"ד לה(3) 138. הקביעה התבססה על סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה - 1965, בו נאמר שניתן להאריך מועד להגשת ערעור ולא הייתה התייחסות לבקשת רשות ערעור. בשנת 1995 תוקן החוק ועתה נאמר במפורש בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, כי הסמכות להארכת מועד חלה הן לגבי ערעור והן באשר לבקשת רשות ערעור. בעיה דומה התעוררה בקשר למועד הגשת בקשה לדיון נוסף לבית המשפט העליון. בענין אחד נקבע, כי בהעדר הוראה מפורשת בנושא, אין סמכות להאריך מועד להגשת עתירה לדיון נוסף: המ' 403/59 לונדון אשורנס נ' חרפ, פ"ד יג 1918. גם נושא זה הוסדר וכיום נתונה סמכות לרשם בית המשפט העליון להאריך מועד כאמור "אם הראה העותר טעם מיוחד לכך": תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד - 1984 (להלן - תקנות הדיון הנוסף).   18. מאחר והזכרנו את הנושא של המועד להגשת עתירה לדיון נוסף, נתייחס לעניין אחר הקשור בהארכת מועד בנוגע לדיון נוסף. כוונתי היא לתקנה 7 לתקנות הדיון הנוסף. בתקנה זו נקבע, כי אם העותר אינו ממלא אחר הוראת הרשם בעניין מתן ערובה לשיפוי המשיב תוך המועד שקבע הרשם "תימחק העתירה, אולם רשאי נשיא בית המשפט העליון להאריך את המועד אם נתבקש לכך לפני תום המועד ואם ראה טעם מספיק להארכה". השאלה שנדרשה לתשובה היא האם לכבוד נשיא בית המשפט העליון נתונה סמכות להאריך את המועד, אף אם הבקשה הוגשה לאחר תום התקופה שקצב הרשם. חרף לשונה של התקנה, נפסק כי ניתן לעשות שימוש במה שהוגדר כ"סמכות טבועה" לשם הארכת מועד במקרים מתאימים, כאשר הבקשה הוגשה לאחר חלוף הזמן (דנג"ץ 5566/98 צירינסקי נ' השופט שרון (לא פורסמה); אולם ראו, דנ"א 7325/95 קראוס נ' ידיעות אחרונות (לא פורסמה), ובעבר: המ' 297/59 מוטור יוניון חברה לביטוח בע"מ נ' פרובק, פ"ד יג 1280).   19. הנושא של הארכת מועד לנקיטת הליך בבית המשפט חוזר ועולה במקרים שונים, כאשר אין הוראות בחיקוק המאפשרות הארכת מועד. הדבר אינו מפתיע, שכן נסיבות החיים הן כאלה שמציגות לעיתים סיטואציות קשות, הגורמות לאדם להחמיץ את המועד להגשתו של הליך. עוד נחזור לכך בהמשך. מכל מקום, נזכיר עתה פתרון שמצא רשם בית המשפט העליון לבעיה הנזכרת, שלא על דרך הכרה בסמכות טבועה להאריך מועד. בעניין אחד מדובר היה בערעור לבית המשפט העליון על החלטה של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. המועד להגשת ערעור הוא שלושים ימים, כאמור בסעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961. אותו חוק, ואף חקיקת המשנה שמכוחו, לא דנו כלל באפשרות של הארכת מועד. שאלה דומה התעוררה בכל הנוגע להגשת ערעור לבית המשפט העליון על פסק דין שניתן על ידי בית דין משמעתי של עובדי המדינה, בהתאם לחוק שרות המדינה (משמעת), תשכ"ג - 1963. גם במקרה זה לא נעשה הסדר בחוק או בחקיקת משנה לגבי הארכת מועד. מאחר ומדובר היה בהליכים משמעתיים לפי שני החוקים הנזכרים, ברור שתקנות סדר הדין האזרחי אינן חלות, ולפיכך לא ניתן להסתייע בתקנה 528 סייפא. כבוד הרשם (השופט ש' צור) קבע, כי על אף שאין באחד מן החיקוקים הנזכרים הסדר בעניין הארכת מועד, הרי לרשם נתונה סמכות להארכת מועד להגשת כל ערעור או בקשה לרשות ערעור (ב"ש 293/87 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' הלוי, פ"ד מא(2) 527; בש"פ 64/87 בנוליאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 783; וכן ראו בש"פ 2423/99 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המקור לסמכות נמצא בסעיף 90 לחוק בתי המשפט הנוכחי. נאמר שם, כי רשם רשאי לדון ולהחליט בבקשות הנוגעות לניהולו של הליך, לרבות "הארכת המועד להגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור" (סעיף 90(3)). אם מתקבלת גישה זו, נמצא בכך פתרון לכל אותם מקרים בהם חיקוק ספציפי אינו מסדיר במפורש את הסוגיה של הארכת מועד להגשתו של הליך לבית המשפט. אין בכך, כמובן, כדי לסייע כאשר עסקינן בהארכת מועד לנקיטתו של הליך בפני בית דין. אוסיף במאמר מוסגר, כי סעיף 90 לחוק בתי המשפט עוסק בסמכויותיו וכוחותיו של רשם שנתמנה לפי אותו חוק (כללית לגבי רשם, ראו דין וחשבון של הוועדה לבדיקת מעמד הרשמים וסמכויותיהם (1998)). מיד יכולה לצוץ השאלה האם סמכות כאמור נתונה לא רק לרשם אלא אף לשופט. נניח עניין זה בצריך עיון.   20. לפני שנשוב לשאלה האם לוועדת ערר, הפועלת לפי חוק התכנון והבניה ואשר היא נושא דיוננו, נתונה סמכות להאריך מועד, נזכיר עוד מספר הסדרים בכל הנוגע להארכת מועד. הסוג האחד של הסדרים הינם הסדרים שנקבעו בחקיקה ואשר יש להם תחולה כללית והסוג האחר נוגע לסמכותו הטבועה של בית המשפט להאריך מועד לעשיית פעולה שנקבעה בפסק דין.   21. ניתן לחשוב על מצבים שונים בהם נמנע מאדם, שלא מרצונו, מלנקוט הליך בפני בית משפט (או בית דין) או מלקיים חיוב חוזי במועד. דוגמה כזו נוכל למצוא במצב חרום, כאשר נעשה גיוס מלא או חלקי של צה"ל, כולל כוחות המילואים. המחוקק הסדיר את הנושא של הארכת מועד במצב מעין זה בחוק הארכת מועדים, תשל"ה - 1975 (וכן ראו, תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חרום מיוחד), התשנ"א - 1991). אין צורך להכנס לפרטי ההסדר שבחוק. די אם נאמר כי ניתנת על פיו הארכת מועד סטטוטורית, בהתמלא התנאים שבחוק, אף לעניין מועד שנקבע בחיקוק או על פיו (סעיף 2(ג)(1) לחוק). נראה, על כן, שבאותם מקרים בהם חל החוק מוקנית הארכת מועד אף לגבי הגשת ערר לבית דין, כולל ועדת ערר בה עסקינן. הסדרים אחרים בעלי אופי כללי, אשר מקנים, למעשה, הארכת מועד להגשת הליך לבית משפט, נקבעו לגבי פגרות של בתי המשפט ושביתה או השבתה בבתי המשפט. הטכניקה שננקטה בחקיקת המשנה היא לקבוע שהתקופה של הפגרה או של שביתה והשבתה לא תובא במניין הימים (ראו, תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי יחד עם תקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ג - 1983; תקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א - 1981). נזכיר, כמו כן, שכאשר ימי מנוחה, פגרה או שבתון על פי חיקוק הינם הימים האחרונים שבתקופה שנקצבה לעשיית מעשה, הם לא יבואו במניין הימים (סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות). הסדרים אלה מוגבלים בתחולתם מבחינות שונות. לענייננו, בכל הנוגע לוועדות ערר, חשוב להצביע על כך שהדין אינו נותן פתרון למצב בו קיימת שביתה או השבתה במשרד הממשלתי הנוגע בדבר. ועדות הערר, הפועלות לפי חוק התכנון והבניה, שייכות מבחינה ארגונית-מינהלית למשרד הפנים. נתאר לעצמנו שעובדי משרד הפנים שובתים ואינם מוכנים לקבל מסמכים שונים, כולל עררים. מה יעשה אדם המעוניין להגיש ערר, שהרי התקנות המתייחסות לשביתה בבתי המשפט אינן חלות?!   22. נושא נוסף שראוי להזכירו, כאשר עוסקים בהארכת מועד, הוא סמכותו של בית משפט להאריך מועד שנקבע בפסק דין. הבעיה התעוררה במקרים שונים בהם בית משפט קצב בהחלטה או בפסק דין מועד לעשיית פעולה, למשל ביצוע תשלום כלשהו. תדיר השאלה התעוררה כאשר בית משפט נתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה וכאשר המועד לעשיית מעשה נקבע בהסכם. אף בהקשר זה ניתן לחשוב על נסיבות חריגות שהביאו לכך שאדם לא ביצע את החיוב שהושת בפסק דין תוך המועד שנקבע. לפעמים התוצאה של אי עמידה במועד עלולה להיות קיצונית וקשה מאוד ביחס למחדל. התעוררה השאלה האם בכוחו של בית המשפט להושיע על דרך של מתן ארכה לעשיית הפעולה. בתי המשפט אכן הכירו בכך שנתונה להם "סמכות טבועה" להארכת מועד, כאשר הנסיבות שהביאו למחדל לא היו בשליטתו של בעל הדין והארכת המועד הייתה דרושה לשם עשיית צדק (ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כח(2) 89; ב"ש 79/82 (ע"א 201/80) ישראל ארגמן חברה לבנין בע"מ נ' ברנפלד, פ"ד לו(2) 362; ע"א 499/81 עודה נ' חדורי, פ"ד לח(4) 729; רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה(5) 661; ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי, פ"ד מו(3) 279). ברור, כי עצם ההכרה בסמכות טבועה להאריך מועד שנקבע בפסק דין סופי מצביעה על כך שנסיבות החיים הן, לעיתים, כה מורכבות ומיוחדות, עד שלא היה מנוס מהכרה בסמכות כאמור לשם מניעה של תוצאות בלתי צודקות בעליל. כפי שהעיר כב' השופט מ' חשין, יש מקרים שהשימוש בסמכות טבועה מביא, למעשה, לשינוי בדין המהותי ואין בו אך משום הכרה בסמכות המתייחסת לענייני דיון ונוהל (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 264).     סמכות טבועה להארכת מועד 23. מעיוננו הארוך בנבכי הנושא של הארכת מועד להגשת הליך ולביצוע מעשה לפי פסק דין או על פי חוזה, עולה כי במהלך השנים ננקטו מהלכי חקיקה, ראשית ומשנית, על מנת להרחיב עוד ועוד את האפשרות להאריך מועד כאמור. בצד הפעילות החקיקתית מצאו אף בתי המשפט נתיבים חדשים בכדי להכיר בסמכותם שלהם להאריך מועדים בנסיבות מתאימות. כבר ציינו, שמעת לעת מתגלות סיטואציות שבהן אין באפשרותו של אדם לעשות מעשה תוך זמן קצוב בשל נסיבות שמעבר לשליטתו (לאבחנה שנעשתה בחקיקה בקשר להארכת מועד בין נסיבות שאינן בשליטתו של אדם לבין נסיבות אחרות, ראו סעיף 427(א) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו - 1955). לעיתים מדובר בנסיבות המתייחסות לאנשים רבים, למשל במקרה של מצב חירום לאומי, המביא לגיוס כללי. פתרון כולל למצב מעין זה ניתן בחוק הארכת מועדים, תשל"ה - 1975. כמו כן הזכרנו את הפתרון שנמצא לעניין שביתה או השבתה של בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל ואף לגבי פגרות בתי המשפט (ראו פיסקה 21 לעיל). המקרים האמורים אינם מתייחסים לנסיבות פרטיות או אישיות של אדם המעוניין להגיש הליך או החייב לבצע פעולה מסוימת על פי חיוב שהושת עליו. ברם, נסיבות פרטיות או אישיות יכולות להיות בעלות משמעות דומה מבחינת השפעתן. ניתן לחשוב על מקרים של תאונה או חולי קשה המונעים מאדם מלפעול. דומה, שמצבים מעין אלה קשים להסדרה באופן כולל ומראש על דרך חקיקה. הפתרון האפשרי הוא באמצעות מתן סמכות לבית המשפט או לבית הדין להאריך את המועד, תוך מתן שיקול דעת. כאשר המחוקק לא הסדיר את הנושא באופן מפורש, מצאו בתי המשפט, כפי שראינו, דרכים שונות לטפל בבעיה. הדרך הבולטת ביותר הייתה באמצעות הכרה בסמכות טבועה להאריך את המועד. אכן, מבחינת עקרונית ניתן להכיר בסמכות טבועה כאמור של בתי דין מינהליים, שחוק בתי הדין המינהליים אינו חל לגביהם, כפי שהוכרה סמכות כזו של בתי המשפט. מה ההבדל בין מקרה בו אדם לא הפקיד במועד את הערובה לעניין דיון נוסף עקב היותו מאושפז בבית חולים לבין מקרה דומה שמנע הגשת ערר לבית דין מינהלי כלשהו?! על כן, ניתן בהחלט להכיר בסמכות של ועדת ערר להאריך מועד מכוח סמכות טבועה. אוסיף, כי עמיתי הנכבד, כב' השופט ד"ר ד' ביין, קבע שלוועדת ערר, הדנה בעררים לפי סעיף 198 לחוק התכנון והבניה, יש סמכות טבועה לפסוק הוצאות ושכר טרחה לעניין דיון בפניה: ע"ש (ח') 5020/97 שליק נ' הועדה המקומית לתכנון ובנין עיר, חדרה, פד"מ, כרך ב' , חלק I, 369. עם זאת, נראה לי שבמקרה הנוכחי ניתן להכיר בסמכות כאמור בדרך שונה ועדיפה. כוונתי לדרך של השלמת חֶסֶר (לאקונה). אסביר עתה מדוע הדרך של סמכות טבועה נראית לי מתאימה פחות במקרה זה:   א. כפי שנאמר על ידי כב' השופט מ' חשין: "...גבולותיה של אותה "סמכות טבועה" מטושטשים - משהו (בלשון המעטה), ...היקף פרישתה של הסמכות אינו בהיר לחלוטין": רע"א 6339/97 הנ"ל, עמ' 264 (מול האות ב'). בשל עמימותה של הסמכות הטבועה, ראוי שיעשה בה שימוש כאמצעי אחרון, לאחר שמוצו כל האפשרויות האחרות.   ב. הכרה בסמכות טבועה להאריך מועד אינה נותנת תשובה לשאלה מהו קנה המידה על פיו תפעל ועדת ערר בבואה להתייחס לבקשה ספציפית להארכת מועד. כפי שאראה בהמשך (פיסקה 29 להלן), אם עסקינן בהשלמת חסר, תהא התשובה לשאלה שהוצגה כמעט מתבקשת מאליה.   סמכות להאריך מועד אינה בגדר סמכות עזר 24. לפני שנעבור לדון בסוגיה של השלמת חסר, ראוי שנבחן, ונוריד מעל הפרק, מקור אפשרי אחר לסמכות של בית דין מינהלי להאריך מועד לנקיטת הליך בפניו, בהעדר הסדר מפורש בחיקוק. האפשרות אליה אתייחס היא הכרה בסמכות הנזכרת כסמכות עזר של בית דין. הבסיס החוקי לסמכויות עזר מצוי בסעיף 17 לחוק הפרשנות, הקובע כדלקמן: "(א) הסמכה לעשות דבר או לדון בענין פלוני או להכריע בו - משמעה גם הסמכה לקבוע נוהל עבודה וסדרי דיונים ככל שאלה לא נקבעו בחיקוק. (ב) הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו - משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת".   ברי, שסעיף זה חל אף על בית דין מינהלי, כולל ועדת ערר הפועלת לפי חוק התכנון והבניה, שהרי לגופים אלה נתונה סמכות דיון והכרעה (כללית לגבי הנושא של סמכויות עזר ראו, זמיר, הסמכות המינהלית (1996), כרך א', עמ' 246 ואילך). סמכויות עזר כשמן כן הן. מיועדות הן לאפשר לגוף בו מדובר לתפקד, אף אם החיקוק הספציפי לא היקנה לו סמכות בכל הנוגע לקביעת נוהלי עבודה וסדרי דיונים. מכאן ההכרה בסמכותו של בית דין רבני לקבוע בעצמו את סדרי הדין בפניו, כל עוד אלה לא נקבעו בחיקוק: בג"צ 150/59 ועד עדת הספרדים נ' בית הדין הרבני האיזורי, פ"ד טו 106 (אם כי, באותו מקרה נעשה שימוש בסמכות טבועה על מנת להכיר בסמכויות עזר, בלא איזכור של סעיף 26 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], אשר סעיף 17 לחוק הפרשנות בא תחתיו). הסמכות להאריך מועד אינה יכולה להחשב כסמכות עזר, יען כי אין מניעה שהוועדה תתפקד, ובלבד שהפונה אליה הגיש את הערר במועד שנקבע בחיקוק. במילים אחרות, ובהתייחס למקרה הקונקרטי שבפנינו, אילו הוגש הערר על החלטתה של השמאית המכריעה תוך שלושים ימים מעת שהומצאה החלטתה, חייבת הייתה הוועדה לדון בערר ונתונים לה כל הכוחות הדרושים לשם הכרעה. לפיכך, אין מקום לדבר על סמכות להאריך מועד כסמכות עזר.   סמכות להאריך מועד: השלמת חסר 25. האפשרות הנוספת להכיר בסמכותו של בית דין להאריך מועד, חרף העדרה של הסמכה מפורשת בחיקוק, הינה באמצעות השלמת חסר. היינו, אם נגיע למסקנה כי העובדה שהוועדה לא הוסמכה להאריך מועד הינה בבחינת חסר בחקיקה, ואם אף נאמר כי אין מדובר בהסדר שלילי, יהא מקום לקבוע שאכן לוועדת ערר נתונה סמכות להאריך מועד להגשתו של הליך בפניה. הנושא של חסר והשלמתו הינו נושא מורכב (ראו דיון מקיף בנושאים אלה: ברק, פרשנות במשפט, כרך א', שער רביעי, פרקים שני ושלישי). שיטתנו המשפטית מכירה באפשרות של השלמת חסר. הדבר עולה בבירור מסעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם - 1980 (להלן - חוק יסודות המשפט), הקובע מהי הדרך להשלמתו של חסר. השאלה העיקרית היא האם העדר הוראה חוקית, המקנה סמכות לבית דין להאריך מועד, משמעו חסר הטעון השלמה. אין צורך לחזור ולפרט את ההסדרים השונים שנקבעו בחקיקה לשם טיפול בבעיה של אי נקיטת פעולה תוך מועד קצוב. לאור ההסדרים השונים שבחקיקה, נראה לי כי מוטל נטל כבד על הטוען שהשתיקה של החוק בנושא דיוננו הינה בבחינת הסדר שלילי, קרי הסדר מלא ושלם, השולל הכרה בסמכות להאריך מועד. לעניין זה חשוב לציין כי מוצאים אנו הסדרים שונים, כנראה אך בתחום של ערעורי בחירות, בהם נשללה במפורש סמכות להאריך מועד. הוראות השוללות מבתי המשפט סמכות להאריך מועד מצויות בסעיף 23א לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה - 1965, ובסעיף 143 לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], תשכ"ט - 1969. ההיגיון שמאחורי הוראות אלה ברור: מצב של אי וודאות בכל הנוגע לזהות בעלי זכות הבחירה והזוכים בבחירות, בין כלליות ובין מקומיות, הינו בלתי רצוי ועלול אף לפגוע באושיות המשטר הדמוקרטי. כזכור, בעניין הטעון הכרעה אין התייחסות בחקיקה לנושא של הארכת מועד להגשת ערר, כלומר החוק שותק בעניין. בית המשפט העליון הציג את השאלה -   "...כיצד עלינו להתייחס לשתיקת המחוקק..., האם נראה בה שתיקה מדעת, יצירה מכוונת של הסדר שלילי... או שמא נראה בה מעין שכחה בהיסח - הדעת, השמטה בלתי מובנת של עיקרון משפטי שיחול באותו עניין?" ע"א 108/59 פריצקר נ' ניב בע"מ, פ"ד יד 1545, 1549.   26. כיצד נתייחס לשתיקתו של חוק התכנון והבניה בנושא? האם הכרה בסמכות להאריך מועד להגשת ערר בענייני תכנון ובניה מתנגשת עם תכליתו של חוק התכנון והבניה וההסדרים השונים שבו? טענה כזו אכן ניתן להעלות, לאור העובדה שחוק התכנון והבניה, במיוחד בעקבות תיקון 43 שלו משנת 1995, קובע לוחות זמנים לגבי הליכי תכנון ורישוי, מתוך כוונה לקצרם ולפשטם. הדבר עולה בבירור מכך שהצעת החוק, אשר הפכה לתיקון 43, הוכתרה "הצעת חוק התכנון והבניה (ייעול וקיצור הליכים) (תיקון מס' 40) התשנ"ה - 1994" (ראו, למשל, הסעיפים הבאים בחוק התכנון והבניה: 62(ב), 109(ב), 109א ו-157). כלומר, ניתן לטעון כי אם תינתן הארכת מועד להגשת ערר יגרום הדבר לעיכובם של הליכי תכנון ורישוי ולהתמשכותם מעבר למידה. עם זאת, דווקא המקרה בו אנו דנים אינו נוגע כלל להליך תכנון או רישוי שטרם נסתיים. נזכיר, כי עוסקים אנו במהלך שתחילתו בתביעה לפיצויים בגין פגיעה שלא עקב הפקעה, בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה. תביעה כזו מושתת כל כולה על תוכנית שאושרה. כאמור בסעיף 197(ב), המועד להגשת תביעה הוא "תוך שלוש שנים מיום תחילת תוקפה של התכנית". משמע, הזכות לתבוע פיצויים נובעת מפגיעה שנגרמה על ידי תוכנית שאושרה ונכנסה לתוקף. על כן, אין שום סתירה בין הכרה בסמכות של ועדת ערר להאריך מועד להגשת ערר לפי סעיף 198 (ה)(4) (או לפי סעיף 198 (ד)) לבין התכלית של תיקון 43, בכל הנוגע לקיצורם של הליכי תכנון ורישוי. יתרה מזאת, סבורני שגם במקרים אחרים לפי חוק התכנון והבניה, כאשר מדובר בעררים הנוגעים להליכי תכנון או רישוי שטרם הושלמו, יש להכיר בסמכות להאריך מועד, שכן אף שם אין מדובר בהסדר שלילי (להשקפה בדבר קיום הסדר שלילי בכל הנוגע לסמכות להארכת מועד, אם כי לגבי ועדת ערר מסוג אחר, ראו ע"ש (ח') 557/95 הד הקריות בע"מ נ' מנהל הארנונה עיריית חיפה (לא פורסם)). במקרה אחד שבא בפני עמיתי הנכבד ד"ר ע' מודריק, הוא קבע כי אין למועצה הארצית סמכות טבועה להאריך מועד להגשת ערר לפי סעיף 110(ד) לחוק התכנון והבניה: עת"מ (ת"א) 1208/01 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת-גן נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה (ניתן ביום 20.12.01). ברם, אף חברי הנכבד השאיר בצריך עיון את השאלה מה הדין אילו היה מדובר באותו מקרה בנסיבות חריגות, כמו תאונה, שבגינה נגרם איחור בהגשת ערר. בסופו של יום עלינו לזכור, כי התפקיד של מרבית בתי הדין המינהליים, כולל ועדות הערר השונות שבחוק התכנון והבניה, הוא להפעיל ביקורת ופיקוח על החלטות של רשויות מינהליות שונות. אי הכרה בסמכות להאריך מועד, אף כאשר הערר לא הוגש במועד בשל נסיבות שאינן בשליטתו של המבקש לערור, אינה מתיישבת עם המטרה שמאחורי הקמתם של בתי דין מינהליים. דומה, שהפתרון לדילמה יימצא על דרך נקיטת גישה מצמצמת באשר לאפשרות ליתן הארכת מועד, כאשר זו מתבקשת. משום כך, בצד הכרה בסמכות העקרונית של ועדות ערר להאריך מועד, יהיה מקום לקמץ במתן הארכות מועד, על מנת למנוע שהליכי התכנון והרישוי יתארכו ויתעכבו.   27. טענה אפשרית כנגד הכרה בסמכות להאריך את המועד היא, כי הדבר אינו מתיישב עם עקרון חוקיות המינהל. לפי עקרון זה "אין סמכות לשום רשות מינהלית אלא אותה סמכות שהוענקה לה לפי חוק": זמיר, שם עמ' 49. ניתן, על כן, לטעון כי שתיקתו של חוק התכנון והבניה בשילוב עם עקרון חוקיות המינהל, מובילים למסקנה שאין לוועדת ערר סמכות להאריך את המועד. כזכור, העלינו את האפשרות שלבתי דין מינהליים נתון הכוח להאריך מועד מכוח הסמכות הטבועה. פרופסור זמיר, בדברו על עקרון חוקיות המינהל אף כתב, כי "שומר נפשו ירחק מהסמכות הטבועה": שם, עמ' 53. דעתי היא, שלא קיימת סתירה בין עקרון חוקיות המינהל לבין הכרה בסמכות של בתי דין להאריך מועד (לדעה דומה, ראו ע"ש (ח') 5020/97 הנ"ל). עקרון חוקיות המינהל בא, בין היתר, על מנת להגן על האזרח מפני סמכות יתר של הרשויות הנימנות על המינהל הציבורי. יש לזכור, כי אם נמצא שלבית דין מינהלי מוקנית סמכות להאריך מועד להגשת הליך בפניו, אף בהעדר הוראה מפורשת בחיקוק, יהיה בכך משום חיזוק, מבחינה מסוימת, של הביקורת על מעשי המינהל. דומני, שלא אטעה אם אומר שהמקרה השכיח של פנייה לבית דין מינהלי הינו המקרה בו אזרח מלין על החלטה מינהלית כלשהי. מכאן, שהקביעה כי לוועדת ערר נתונה סמכות להאריך מועד לא תפגע באזרחים אלא דווקא יתכן ותסייע לביקורת על החלטות מינהליות. איני מתעלם מכך, שאומנם בעניין הספציפי שבפניי הייתה זו דווקא רשות מינהלית, היא המערערת, אשר ביקשה להגיש ערר. אולם, כפי שכבר אמרנו, המקרה השכיח הינו זה בו תקיפתה של החלטה מינהלית נעשית על ידי אזרח ולא על ידי רשות מינהלית אחרת.   28. לסיכום נקודה זו: יש להתייחס לשתיקתו של חוק התכנון והבניה בנושא הארכת מועד להגשת ערר כאל שיכחה או השמטה ולא כאל הסדר שלילי. מסקנתי, על כן היא, שלוועדה יש סמכות להאריך מועד להגשת ערר ממין העררים בהם עסקינן, היינו, עררים לפי סעיפים 198(ד) ו-198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה. דעתי היא, שהסמכות האמורה קיימת גם בכל הנוגע לעררים אחרים שבחוק התכנון והבניה, אף כאשר מדובר באלה הנוגעים להליכי תכנון או רישוי תלויים ועומדים. כמובן, שבמקרים מעין אלה יהיה צורך בזהירות רבה במיוחד במתן הארכות מועד.   המבחן: טעמים מיוחדים 29. משהכרנו בסמכות להאריך מועד מן ההיבט העקרוני, יש לבחון את השאלה מהו קנה המידה כאשר יש להחליט במקרה קונקרטי האם להאריך את המועד. בשלב זה חוזרים אנו לנושא של השלמת חסר. על פי סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התשובה תימצא על דרך של היקש. ההסדר בעל התחולה המקיפה ביותר בנושא של הארכת מועד להגשתו של הליך מצוי בתקנות סדר הדין האזרחי. במקרה של הארכת מועד שנקבע בחיקוק, יש לקיים את המבחן של "טעמים מיוחדים שיירשמו", כאמור בתקנה 528 סייפא. אומנם, בעניינו אין מדובר בבית משפט אלא בבית דין. אולם, אף לגבי בתי דין מינהליים נקבע, כזכור, בחקיקה ראשית כי ראש בית הדין או יושב ראש המותב רשאי להאריך את המועד להגשת ערר "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (סעיף 22(ב) לחוק בתי דין מינהליים). קיימים אף הסדרים נוספים בהם הוחל קנה מידה דומה לצורכי הארכת מועד (למשל: תקנה 128(א) אמצע לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם - 1979; תקנה 125 סייפא לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991; תקנה 4 לתקנות הדיון הנוסף; סעיף 59ג(ה) סייפא לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969). אכן, בצד אלה ניתן למצוא הוראות באשר לסמכות להארכת מועד שבהן ננקט מבחן שונה (לדוגמה, תקנה 7 לתקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (סדרי דין בועדת ערר), תשל"א - 1971). מכל מקום, מרבית ההסדרים, בוודאי מבחינת היקף פריסה ותדירות שימוש, נוקבים במבחן של "טעמים מיוחדים". על כן, יש לדעתי להפעיל אף מבחן זה, תוך התאמה, ובשינויים המחויבים, כאשר עוסקים אנו בוועדת ערר הפועלת לפי חוק התכנון והבניה.   בנקודה זו ראוי להתייחס לעניין נוסף והוא זהות הרשות שבסמכותה להאריך את המועד, האם הוועדה במליאתה או יושב ראש הוועדה. בחוק בתי דין מינהליים נקבע, כי הסמכות מצויה בידי ראש בית הדין או יושב ראש המותב (סעיף 22(ב)). הואיל ובחוק התכנון והבניה אין, כמובן, כל הוראה בנושא, נתונה הסמכות ממילא בידי הוועדה כולה.   האם המערערת הציגה טעמים מיוחדים? 30. משהגענו עד הלום, עלינו לברר את השאלה האם נסיבות המקרה אומנם באות בגידרו של טעם מיוחד. לשם כך עלינו לחזור ולהזכיר את הנתונים הבסיסיים. כזכור, למערערת היה ידוע כבר בסוף חודש אוגוסט או תחילת ספטמבר 2000, כי המשיבה השלימה את השומה המכרעת וכי על הצדדים לשאת בשכר הטרחה. אף שהשומה לא הגיעה לידי המערערת, היא ידעה במה מדובר מבחינה עניינית מן השומה האחרת שהכינה המשיבה, לצורכי ההליך שהתנהל בבית משפט השלום בתל-אביב. בחודש דצמבר 2000 ביקשה המערערת מבית משפט השלום בתל-אביב לפסול את השומה שהוגשה לו. ביום 9.1.01 ביקשה המערערת מן הוועדה לפסול את השומה המכרעת, שבאותה עת טרם הומצאה למערערת ואשר המערערת טרם שילמה עבורה. הוועדה דחתה את הבקשה לפסול את השומה המכרעת בהחלטה מיום 5.2.01. השומה המכרעת הומצאה למערערת ביום 20.2.01, לאחר שהמשיבים שילמו למשיבה את חלקם שלהם בשכרה. המערערת שילמה למשיבה את השכר בסוף חודש מרץ 2001. עותק של השומה המכרעת שנשלח על ידי המשיבה למערערת נתקבל אצל זו האחרונה ביום 5.4.01. לאחר מכן, בחודש אפריל 2001 ביקשה המערערת הארכת מועד להגשת הערר. הבקשה נדחתה על ידי יו"ר הוועדה ביום 1.5.01. ביום 6.5.01 הוגש הערר לוועדה. כפי שקבענו, המועד ממנו יש למנות את התקופה של שלושים ימים להגשת ערר הוא יום 20.2.01, עת שהשומה המכרעת הומצאה למערערת על ידי המשיבים. המועד האחרון להגשת ערר היה, אם כך, ביום 22.3.01. ברור, שנתוני המקרה אינם מביאים אותו בגדר נסיבות שלא היו בשליטת המערערת ואשר מנעו ממנה להגיש ערר במועד. נזכיר שוב, שעוסקים אנו בערר לפי סעיף 198(ה)(4) לחוק התכנון והבניה, היינו בערר שאינו נוגע להליך תכנון או רישוי תלוי ועומד, שהרי התוכנית כבר אושרה ונכנסה לתוקף. מוכן אני לקבל שבערר מעין זה, רשאית הוועדה להאריך את המועד במקרה מתאים, אף כאשר האיחור נובע מנסיבות שבשליטתו של המבקש. לענין זה יש להדגיש, שהמערערת ידעה בראשית חודש ספטמבר 2000 לכל המאוחר על כך שהשומה המכרעת הוכנה וניתן לקבלה. יש בהחלט להתחשב, במובן השלילי, בכך שהמערערת נמנעה מלשלם את שכרה של המשיבה במשך חודשים. המערערת אף הגדילה לעשות כאשר ניסתה להסתייע במחדל זה לביסוס הטענה שטרם החל המועד להגשתו של ערר. יתרה מזו, המערערת ביקשה מהוועדה ביום 9.1.01 לפסול את השומה המכרעת. כלומר, ננקט מהלך נגד השומה המכרעת בפני הוועדה, אף שהמערערת טרם שילמה את השכר שהגיע למשיבה. לאור התנהגותה של המערערת כמתואר, אין להכיר בכך שקיים טעם מיוחד ליתן לה ארכה להגשת ערר. אף הטענה כי מתנהל הליך מקביל בבית משפט השלום, במסגרתו תוקפת המערערת את השומה שהוגשה שם, אין בה כדי לסייע בידיה; אפילו ניתנה הארכת מועד בהליך הנוכחי, ייתכן שהתוצאות בו יהיו שונות לגופו של עניין מן התוצאות בהליך המתנהל בבית משפט השלום. גם הטענה שלפי השומה המכרעת על המערערת לשלם למשיבים סכום גבוה, אין בה כדי להועיל למערערת. אי לכך, מסקנתי היא שאין מקום ליתן הארכת מועד למערערת לשם הגשתו של ערר לוועדה. סיום 31. בערעור זה הלינה המערערת על דחייתו על הסף של ערר על ידי הוועדה, מן הטעם שהוגש באיחור. מטרתו של הערר הייתה להשיג על שומה מכרעת שיצאה מתחת ידי המשיבה. השומה המכרעת עסקה בפיצויים שהגיעו למשיבים, לטענתם, בגין פגיעה על ידי תוכנית שלא עקב הפקעה. את הערר יש להגיש תוך שלושים ימים מעת המצאתה של השומה המכרעת. הערר הוגש ביום 6.5.01. השאלה הראשונה בה נחלקו הצדדים הייתה, מהו המועד ממנו יש למנות את התקופה של שלושים הימים להגשת ערר. קבעתי, כי המועד הוא יום 20.2.01, היום בו נתקבלה השומה אצל המערערת מידי בא כוח המשיבים. מכאן, שהערר הוגש באיחור. הסוגיה האחרת בה היה צורך להחליט היא, האם לוועדת ערר נתונה הסמכות להאריך מועד להגשת ערר, אף שחוק התכנון והבניה והתקנות שעל פיו אינם מסדירים את הנושא. בעניין זה הגעתי למסקנה, שאכן סמכות כזו קיימת וכי ניתן לבססה מכוח השלמת חֶסֶר או מכוח סמכות טבועה. אמת המידה לפיה תיבחן בקשה להארכת מועד על ידי ועדת ערר היא "טעם מיוחד". עובדות המקרה נבחנו ונמצא כי המערערת לא השכילה להראות שנתקיים במקרה זה טעם מיוחד ליתן לה הארכת מועד להגשת ערר.   32. אשר על כן, דינו של הערעור להידחות וכך נפסק. המערערת תישא בשכר טרחת עורך דין של המשיבים בסכום של 12,000 ש"ח.   ניתן היום, ב' באדר תשס"ב (14 בפברואר 2002) בנוכחות ד"ר א' גרוניס, שופטבניהתכנון ובניהעררועדת ערר לתכנון ובנייהועדת ערר