1. הרקע הדיוני התביעה בתיק זה הוגשה ביום 21.12.93 והוקצתה למותב אחר, שהחל בשמיעת הראיות בשאלת החבות ביום 10.3.98. לאחר שאותו מותב פסל עצמו מהמשך הטיפול בה, היא הועברה לטיפולי ביום 7.1.99. לאחר בחינת חומר הראיות החלטתי, ביום 6.7.99, להמשיך בדיון בתביעה מן המקום שבו נפסק. שמיעת הראיות הסתיימה ביום 11.1.00. לאחר שנקבעו מועדים להגשת סיכומים בכתב, הגיש ב"כ התובעת בקשה להשמיע ראיות מפריכות. הבקשה נדחתה ביום 15.6.00, ומירוץ מועדי הסכומים נדחה בהתאם. ב"כ הצדדים הגישו, פעם אחר פעם, בקשות להאריך את המועד להגשת הסיכומים; וכשהתקבלו לבסוף, ביום 7.5.02, נדחה הטיפול בתיק מפני עניינים דחופים שגרמו לעיכוב הנוסף. 2. הרקע העובדתי ביום 16.2.89 נכרת בין חברת יפת השמש (להלן - התובעת) לבין מנהל מקרקעי ישראל (להלן - ממ"י) חוזה פיתוח, שהעניק לתובעת זכות בשטח של 154 דונם בגבעת שרת בבית-שמש (להלן - חוזה הפיתוח). חוזה הפיתוח נחתם לתקופה של 10 שנים, ונועד להקמת בתי מגורים בשטח שהוקצה לתובעת. השטח כלל מתחם לבנייה רוויה, מתחם לבניית קוטג'ים ומתחם לבניית יחידות דיור מדורגות, וחלה עליו במועד חתימתו תוכנית בנין עיר בש/95, אשר אושרה על ידי הועדה המחוזית לתכנון ובניה בירושלים ביום 20.5.86 (להלן - תב"ע בש/95, או התב"ע המקורית). זכויות התובעת, על פי חוזה הפיתוח, נרכשו ללא קשר כלשהו למשרד הבינוי והשיכון (להלן - הנתבעת). בעקבות גלי עליה גדולים שהגיעו ארצה בשנים 1989-1991, נוצר צורך דחוף בבניית מגורים בהיקפים גדולים וחסרי תקדים. המטרה העיקרית הייתה למצוא דיור הולם לגל העולים החדשים שצפוי היה להגיע, ובנוסף לתת פתרונות דיור לתושבי ישראל ותיקים, ובהם זוגות צעירים וזכאי משרד השיכון. כדי לענות על צורך דחוף זה, התקבלו מספר החלטות ממשלה, אשר חוזה הפרוגרמה ודף הפירוט הנלווה אליו נועדו ליישמן. חוזה הפרוגרמה הינו חוזה מסגרת להתקשרות המדינה עם חברות בנייה, ובמסגרתו זכו חברות הבנייה בהטבות שונות, והמדינה זכתה לקבל מענה לצורך הדחוף בבנייה למגורים בהיקפים עצומים (להלן - חוזה הפרוגרמה). לחוזה הפרוגרמה צורף דף, המשקף את ההטבות שמקבל המתקשר (להלן - דף הפירוט), ואלה הוחלפו בהתאם ליעדים ולתקציבים. התובעת, שלה כאמור כבר היה חוזה פיתוח עם ממ"י, ראתה בחוזה הפרוגרמה הזדמנות לקבל הטבות ומענקים על בנייה במתחם, אותו ממילא אמורה הייתה לפתח לפי חוזה הפיתוח. 3. גדר המחלוקת התובעת טוענת כי ניהלה מו"מ עם הנתבעת עוד בתחילת שנת 1990, והיא אמורה הייתה להיכלל בחוזה פרוגרמה לשנת 90' ולזכות בהטבות שהיו מקובלות באותה עת באזור בית-שמש (להלן - חוזה פרוגרמה 90), אך היא אולצה לחתום על חוזה פרוגרמה לשנת 1991 ועל דף פירוט שבו צויין כי "מועד החתימה הקובע של דף פרוט הינו 26.4.91" (להלן - חוזה פרוגרמה 91). הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה מן הטעם, שחוזה פרוגרמה 91 נחתם על ידי התובעת מרצונה החופשי, ולא היה כל סיכום קודם מחייב בין הצדדים. 4. נסיבות ההתקשרות בין התובעת ובין הנתבעת מר חיים משה שיינפלד (להלן - שיינפלד), מנהל חברה קבלנית בשם "שיינפלד חברה לבנין בע"מ" (להלן - חב' שיינפלד), הקים את החברה התובעת, והיה מנהלה לצורך רכישת הזכויות לפי חוזה הפיתוח ובניית הפרויקט בבית-שמש. שיינפלד נהג להתכתב על נייר פירמה של חב' שיינפלד גם בענייניה של התובעת, ולא הקפיד על הפרדה בין שתי החברות. הנתבעת, אמנם, טענה בכתב הגנתה במרומז לחוסר יריבות עם התובעת, אולם זנחה טענה זו בסיכומיה. בתצהיר שהגיש במקום חקירה ראשית טען שיינפלד, כי שר השיכון דאז, מר אריאל שרון, הוא זה שפנה אליו, כמו אל יתר הקבלנים, וביקש כי יסייע במאמץ הלאומי של קליטת העלייה. הנתבעת טענה כי היוזמה להיכלל בפרויקט הייתה דווקא של התובעת. במסגרת המגעים בין הצדדים הופנה שיינפלד לגב' שרה צימרמן, מנהלת אגף נכסים ודיור במשרד השיכון בתקופה הרלבנטית (להלן - צימרמן), אשר בתוקף תפקידה הייתה אחראית על פרוגרמת הבנייה. ביום 26.9.90 התקיימה פגישה בנוכחות שיינפלד, צימרמן וחברי עמותת "כולל צבי אלימלך" (שאינם נוגעים לענייננו), בה נדון נושא הבנייה בבית-שמש - קריית אריה (נשוא התביעה שלפנינו), ונושא הבנייה בנווה יעקב (שאינו קשור לתביעה שלפנינו), אשר היו אמורות להתבצע על ידי חב' שיינפלד. לאחר הפגישה נשלח, ביום 28.9.90, סיכום הדברים שזה לשונו: "סיכום דברים עם חברת שיינפלד מתאריך 26.9.90 נכחו: ח. שיינפלד, ש. צימרמן, חברי עמותת "כולל צבי אלימלך" בית-שמש - קריית אריה לחברה קרקע פרטית בבית-שמש לבניית 700 יח"ד. החברה התחילה בבניית 26 יח"ד מדורגות ומעונינת להתחיל מיידית 20 יח"ד מדורגות נוספות ו-200 יח"ד בבנייה רוויה. החברה מבקשת להיכלל במסגרת פרוגרמת הבנייה של המשרד. הוסכם עקרונית לכלול בפרוגרמה בתנאים הבאים: הסכמת המחוז לפרוייקט זה. הצגת נסח טאבו המוכיח בעלות על הקרקע. במידה וימולאו שני התנאים יינתנו תנאי הבנייה כמקובל בבית-שמש במסגרת חוזה פרוגרמה 1990/91. רשמה: ש. צימרמן". (להלן - סיכום הדברים). 5. סיכום הדברים - הבטחה מינהלית א. האם סיכום הדברים הבטיח הטבות לתובעת על פי פרוגרמה 90 או 91 התובעת טוענת, כי היא זכאית לכל ההטבות שניתנו בבית-שמש בשנת 1990, כולל 50% מהוצאות הפיתוח, וזאת בהסתמך על סיכום הדברים, שורת תכתובות, פגישות, סיכומים והתחייבויות שניתנו בעל פה עוד בשנת 90' מתוך כוונה לכלול אותה בחוזה פרוגרמה 90. באותן פגישות הציגו נציגיה הבכירים של הנתבעת את ההטבות שהמשרד מעניק, הביעו רצונם לכלול את התובעת בפרוייקט הנתבעת, ואף היפנו אותה לאנשים הנוגעים בדבר שהניעו אותה להתחיל בבנייה. לטענת התובעת, צימרמן הייתה הגורם המוסמך בנתבעת להחליט, אם להכליל את פרוייקט התובעת בפרוגרמת הנתבעת, ואלו תנאים והטבות יינתנו לה. נציגי הנתבעת ראו בה גורם, לו יש את הסמכות להחליט בנושאים אלו, קיבלו את סיכום הדברים כמחייב ופעלו בהתאם לסיכום הדברים. הם נהגו עם התובעת כאילו כבר נחתם עמה חוזה פרוגרמה, שכן נכון לאותה עת לא הייתה קיימת ועדת הקצאות, שהחלה לפעול מאוחר יותר, וגם לא גורם אחר שיש לקבל את אישורו פרט לצימרמן. עוד טוענת התובעת, כי לא היה צורך בחתימה על חוזה פרוגרמה ודף פירוט שכן, סיכום הדברים כלל את כל המרכיבים הדרושים כדי להפוך להסכם מחייב בין הצדדים. היו בו גמירת דעת ומסוימות מספיקים של שני הצדדים. לחילופין, הייתה כאן הבטחה מנהלית מחייבת שניתנה על ידי גורם המוסמך לתת אותה, ומתוך כוונה לתת לה תוקף משפטי. ובעיקר, טוענת התובעת, תנאי חוזה פרוגרמה 91 מרעים משמעותית את התנאים וההטבות שהגיעו לה, והתובעת חתמה עליו תחת מכבש לחצים העולים כדי כפייה ועושק. לפיכך, מבקשת התובעת לקבוע, כי חוזה פרוגרמה 91 בטל, וכי לפי סיכום הדברים היא זכאית לתנאים ולהטבות שניתנו בחוזה פרוגרמה 90, שהיו מקובלים בשנה זו בבית-שמש. הנתבעת טוענת כי סיכום הדברים לא מהווה חוזה מחייב, אלא סיכום עקרוני המלמד על כוונת הצדדים והצהרת כוונות עקרונית, היכולה להוביל להתקשרות בין הצדדים. סיכום הדברים עליו התובעת מתבססת הנו מסמך עמום ובלתי ברור, וגם קריאתו, במקביל למסמכים אחרים שהוחלפו בין הצדדים, אינה מבארת את תוכנו. סיכום הדברים אינו מפרט או מגדיר במדויק את כל התנאים וההתחייבויות שהוסכמו בין הצדדים, ולכן לא ניתן לומר כי הוא מהווה תחליף לחוזה הפרוגרמה. עוד הוסיפה הנתבעת, סיכום הדברים אינו עומד במבחני הפסיקה להבטחה מנהלית, וגם אינו מוביל למסקנה כי הקריטריונים שקבעה הפסיקה התקיימו, ולכן לא הייתה הבטחה מנהלית בת תוקף. החוזה היחיד המחייב את הצדדים הוא חוזה פרוגרמה 91 עליו חתמה התובעת מרצונה החופשי וללא מחאה, ועל כן, כעיקרון, התובעת זכאית לתנאים על פי חוזה זה. יתרה מזאת, השיהוי בהענקת ההטבות לא נוצר בשל התנהגות הנתבעת, אלא בשל העדר רצון התובעת לחתום על חוזה ספציפי המהווה תנאי לבירור זכאותה לגופה, כפי שנדרש בחוזה הפרוגרמה. ב. האם התקיימו התנאים שבסיכום הדברים לטענת התובעת לפי סיכום הדברים היה עליה לקיים שני תנאים: להמציא נסח טאבו המוכיח בעלות על הקרקע וכן הסכמת המחוז לפרוייקט, אותם לטענתה קיימה. לגבי התנאי הראשון, היא הציגה את חוזה הפיתוח. לגבי התנאי השני, הציגה שתי אסמכתאות להסכמת המחוז: את סיכום ישיבה מיום 8.11.90, בין שיינפלד לנציגי הנתבעת, מר קוקוש (להלן - קוקוש) ומר קיטנר, בה הוסכם לבדוק את עלויות הפיתוח הכללי, הובהר כי חיוב (וזיכוי) הוצאות הפיתוח יהיה בגובה 50% מערך הפיתוח הכללי, וכי אם יתברר שבאתר מתבצעת רק בניה רוויה ימליצו לכלול בפרוגרמה את כל הפרוייקט (להלן - סיכום הישיבה מיום 8.11.90). וכן את מכתבו של קוקוש לצימרמן מיום 14.1.91, בו נאמר: "ברצוני להביא לידיעתך שהתוכנית הוצגה במחוז, ואין לנו התנגדות לכלול אותה בפרוגרמה של משב"ש". לטענת התובעת, עמידתה בתנאים אלו - בנוסף לעדויות לפיהן אנשי הנתבעת היו מעונינים בהכללת הפרוייקט בפרוגרמה - שיכללה ההתחייבות והפכה אותה מוחלטת סמוך לנתינתה, או לחלופין להבטחה מינהלית. הנתבעת מבקשת לדחות את הטענות הנ"ל בנימוק, שגם אם התקיימו שני התנאים אין סיכום הדברים מהווה חוזה או הבטחה מנהלית בת תוקף. ג. סיכום הדברים - האם הוא חוזה מחייב התובעת טוענת כי סיכום הדברים הינו חוזה מושלם. על פי דיני החוזים, חוזה נוצר בדרך של הצעה וקיבול, מדובר בהצהרות רצון, אשר מפגשן יוצר חוזה, בתנאי שמתקיימות שתי דרישות מהותיות נוספות, והן: גמירות דעת ומסוימות. ככלל, יש צורך בקיומה של כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים. הסכם יחייב את הצדדים רק כאשר הם התכוונו - לפי מבחן אובייקטיבי - שהוא יחייב אותם (ג' שלו דיני חוזים, מהדורה שנייה, עמ' 83-84). בענייננו, טוענת התובעת, נכרת חוזה בעל-פה, שקיים את דרישות פרק א' לחוק החוזים, והדבר התבטא בסיכום הדברים. לגבי גמירות דעת - בסיכום הדברים נכתב בפירוש "הוסכם עקרונית..." וצוינו שני התנאים הנדרשים מהתובעת. הדבר מלמד, לטענתה, על כך שהמו"מ בין הצדדים הסתיים, מסגרת ההתקשרות החוזית ותנאיה הוסכמו, וכל שנותר הוא התקיימות שני התנאים הנ"ל. כמו כן, היא מסתמכת על התנהגות אנשי הנתבעת לאחר סיכום הדברים. לגבי מסוימות - התובעת טוענת, כי סיכום הדברים כולל את כל הפרטים הנדרשים כדי לעמוד בדרישת המסוימות, הואיל ונקבע בדיוק מהם זכויותיהם וחובותיהם של שני הצדדים להסכם: נקבע מהו היקף הבנייה שהתובעת תבצע במסגרת הפרוגרמה, ונאמר, כי אם התובעת תעמוד בשני תנאים שפורטו שם יינתנו לה "תנאי הבניה כמקובל בבית-שמש במסגרת חוזה פרוגרמה 1990/91". תנאי הבניה בבית-שמש היו ידועים לצדדים במועד עריכת סיכום הדברים, ובודאי היו ידועים לנתבעת, והצדדים הסכימו כי תנאים אלו הם שיחולו. כמו כן, מכיוון שהנתבעת היא זו שניסחה את סיכום הדברים והייתה "הצד החזק" בחוזה, אין היא יכולה להכניס לחוזה בין הצדדים תנאים נוספים שלא העלתה בסיכום הדברים או לאחר מכן (כמו, תנאי החתימה על חוזה הפרוגרמה ודף הפירוט), ואין היא יכולה להסתמך על כך שהתובעת לא חתמה על חוזה ספציפי. לחילופין, טוענת התובעת, לפנינו זכרון דברים מחייב, ולו תוקף משפטי מחייב כשל חוזה לכל דבר ועניין, וזאת בהיותו מעיד על גמירות דעת (כוונת הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב ביניהם עם ההסכמה על זיכרון הדברים) ומסויימות (ישנה הסכמה לגבי הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה ביניהם) (ע"א 158/77 רבנאי נ' מן השקד בע"מ, עמ' 287); כאשר כיום דרישת הפרטים המהותיים רוככה ואין צורך שכל הפרטים המהותיים ייכללו בזיכרון הדברים, אם ניתן להשלים הפרטים לפי סעיף 26 לחוק החוזים (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 94-95). לטענת התובעת, מהעדויות עולה שהנתבעת היתה מעוניינת בהכללת פרוייקט התובעת בפרוגרמה, לפני ואחרי סיכום הדברים. הדבר מעיד על כוונת הנתבעת ליצור קשר משפטי מחייב. ובנוסף, הנתבעת הודתה בכתב הגנתה כי לסיכום הדברים משמעות משפטית המחייבת אותה. במקביל, העובדה כי סיכום הדברים לא פירט בפירוש את כל הפרטים המקובלים בבית-שמש ואת כל פרטי חוזה פרוגרמה 1990/91, אין בה כדי לגרוע משלמות סיכום הדברים, הואיל והתנאים היו ידועים לכל, ולמעשה כאילו היו כלולים בו. כמו כן, ניתן היה להשלים את הפרטים החסרים לפי "הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג", משמע, לפי חוזה פרוגרמה 90. לפיכך, מרגע שמולאו התנאים שבסיכום הדברים, אשר לטענתה הנם תנאים מתלים לפי סעיף 27 לחוק החוזים, אין ספק כי נכרת בין הצדדים - בע"פ ובסיכום הדברים - הסכם שלם, סופי ומחייב לכל הדעות. כמו כן, מכוח חובת תום הלב היה על הנתבעת לדאוג שהתובעת תחתום על חוזה הפרוגרמה ודף הפירוט, כחלק מהגשמתו של ההסכם וסיכום הדברים. לסיכום, טוענת התובעת, כי הואיל ולפנינו חוזה שלטוני, הדרישות מהנתבעת כרשות שלטונית הן חמורות אף יותר, לאור דרישות המשפט המנהלי והציבורי. לעומתה טוענת הנתבעת, כי סיכום הדברים כולל בחובו סיכום עקרוני בלבד, סיכום שהינו יותר הצהרת כוונות מאשר הסכם ספציפי ומחייב. סיכום הדברים אינו ברור ומפורט דיו, אין במסמך הגדרה לפרוייקט התובעת שנכלל בפרוגרמה - על כמה יח"ד הוא משתרע, ואין זה ברור מהם "תנאי הבנייה כמקובל בבית-שמש", ואין הוא מפנה למקור אחר ממנו ניתן ללמוד מהם התנאים המקובלים, וגם אם הדבר סוכם בעל פה, העובדה שצימרמן לא רשמה זאת, מוכיחה כי לא ראתה ה"סיכום" כתקף ומחייב, אחרת הייתה טורחת לרשום פרטים אלו שהם חשובים ומהותיים לסיכום. בנוסף, גם אם "תנאי הבנייה כמקובל בבית-שמש" הם הפרטים המופיעים בפרוטוקול ועדת ההקצאות מיום 24.6.90 (להלן - פרוטוקול ועדת ההקצאות), אין זה אומר כי לתובעת אכן ניתנו כל התנאים המוזכרים שם. עיון בפרוטוקול ועדת ההקצאות מלמד, כי תנאי הבנייה נסקרו שם באופן כללי, לא נקבע שם כי כל החברות שפנו תקבלנה את תנאי הבנייה הנזכרים שם, ואכן לא כולן קיבלו את כל התנאים שהוזכרו. בישיבת ועדת ההקצאות, פרט לסקירת התנאים, לא עסקה הועדה בשאלה אלו תנאים יינתנו לכל חברה. הועדה הייתה ממליצה על התנאים שיינתנו לחברה רק לאחר שהיה ידוע כמה יח"ד תבנה, היכן וכיו"ב, והתנאים עליהם המליצה (באם התקבלה ההמלצה) ניתנו בדף הפירוט שנספח לחוזה. כמו כן, אין לראות בסיכום הישיבה מיום 8.11.90 חלק מסיכום הדברים, הואיל וגם הוא אינו מבהיר מהם התנאים הנדרשים. סיכום הישיבה מיום 8.11.90 מבהיר כי לא היה ברור לנציגי הנתבעת כמה יח"ד ייכללו בפרוגרמה, והאם תיכלל גם בנייה לא רוויה. הנושא היחיד שהיה ברור הוא החזר הוצאות פיתוח לתובעת בגובה של 50%, דבר אשר אין לגביו מחלוקת. בנוסף, אין לראות במכתב קוקוש לצימרמן מיום 14.1.91 הסכמת המחוז לכלול הפרוייקט בפרוגרמה. וזה נוסח המכתב: "הנדון: בית-שמש - קריית אריה ברצוני להביא לידיעתך שהתוכנית הוצגה במחוז, ואין לנו התנגדות לכלול אותה בפרוגרמה של משהב"ש. החברה התחילה בביצוע באתר - מבנים ופיתוח כללי, ומבקשת שמשהב"ש יממן 50% מהוצאות פיתוח כללי כפי שנהוג עם כל החברות אשר מבצעות במסגרת הפרוגרמה של משהב"ש." (להלן - מכתב קוקוש). מקריאת מכתב קוקוש אין זה ברור איזו תוכנית הוצגה במחוז שאליה אין לנתבעת התנגדות, וכמו כן לא ברור כמה יח"ד נכללו בפרוייקט ומאיזה סוג. בנוסף, אין בחוזה פרוגרמה 90 הגדרה ל"תנאי הבנייה המקובלים בבית-שמש", משום שאין הגדרה לתנאי בנייה מקובלים. התנאים בחוזה הפרוגרמה הם מגוון תנאי הבנייה שהיו קיימים בתקופה בה חל חוזה הפרוגרמה, אולם לא כל מי שהתקשר עם הנתבעת עפ"י חוזה הפרוגרמה קיבל בהכרח את כל מגוון התנאים האמורים. תנאי הבנייה שניתנו לכל חברה באים לידי ביטוי בדף הפירוט, אשר נחתם ע"י החברה כנספח לחוזה הפרוגרמה, כשועדת ההקצאות היא זו שהמליצה על התנאים שיש לתת לכל חברה, לפי שיקול דעתה. לבסוף טוענת הנתבעת, בניגוד לטענת התובעת, כי מסמך סיכום הדברים אינו "סיכום דברים" עפ"י הגדרת "סיכום הדברים" בחוזה הפרוגרמה, וזו לשונו: "סיכום דברים לגבי ביצוע הפרוייקט שעליו יחול חוזה זה, אשר נחתם בין המנהל לבין החברה, אם נחתם, לפני חתימת חוזה זה; לגבי סיכום דברים שנחתם לאחר 30 ביוני 1990, תיעשה חתימת חוזה זה לא יאוחר מתום שבועיים מחתימת סיכום הדברים". מסמך סיכום הדברים אינו כולל בחובו סיכום באשר לפרטים המהותיים בביצוע, כמו: מועדים, טיב הביצוע, פיקוח על הבנייה וכיו"ב. כמו כן, על סיכום הדברים חתמה צימרמן בלבד כרושמת הדברים, החברה לא חתמה עליו, צימרמן איננה "המנהל" כמוגדר בחוזה הפרוגרמה וחוזה הפרוגרמה נחתם חודשים רבים לאחר "סיכום הדברים". בנוסף, הנתבעת בכתב הגנתה לא הסכימה, שאין לפנינו מחלוקת לגבי קיומה ותוכנה של ההתחייבות. התובעת הסתמכה על ציטוט חלקי מכתב ההגנה, שהמשכו בטענה כי "סיכום הדברים" אינו בבחינת סיכום דברים כמשמעותו בחוזה הפרוגרמה, והיה זה רק סיכום עקרוני וכוללני שלא הבשיל לכדי סיכום מחייב. אומר, כי השאלה שלפנינו היא, האם היו בסיכום הדברים גמירות דעת ומסוימות אשר הופכים את המסמך לחוזה מחייב. נראה, כי במקרה זה התשובה היא שלילית, הואיל ונראה כי כל ההתכתבויות בין הצדדים, ובהם סיכום הדברים, מהווים רק צעדים לקראת יצירת קשר משפטי מחייב בין הצדדים, המתבטא בסופו של דבר בחתימה על חוזה הפרוגרמה ודף הפירוט. מסמך סיכום הדברים אינו עונה על דרישת גמירות הדעת. אמנם מכלל העדויות עולה, כי גם בקרב אנשי הנתבעת היה רצון להכליל החברה בפרוגרמה, אולם אין זה אומר כי הכוונה הייתה לכרות חוזה מחייב במסמך סיכום הדברים, וזאת ללא חתימה על חוזה פרוגרמה ודף הפירוט המפרטים בפירוש את התחייבויות התובעת וההטבות להן היא זכאית מהנתבעת. במאמר מוסגר אומר, כי פסה"ד אליו הפנתה התובעת (ע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חמדן ואח', עמ' 825-826,831-832) אינו ממין הענין, ואין הנדון דומה לראיה. שם, בין הצדדים - שאף אחד מהם לא היה רשות שלטונית - התנהל מו"מ ממושך שקדם לכתיבת טיוטת החוזה. בפגישה בה נחתמה הטיוטה השתתפו עורכי הדין של שני הצדדים, שגם הם חתמו על הטיוטה, ובטיוטה נאמר כי טיוטת ההסכם הנה סופית ומחייבת. שם, ברור היה לצדדים כי הפגישה הנוספת היא אך לצורך חתימה פורמאלית על החוזה המודפס. זאת, בנוסף להתנהגויות מאוחרות של הצדדים שהראו כי נחתם ביניהם חוזה מחייב. בענין שלפנינו, בישיבה המתוארת בסיכום הדברים, לא נכחו עורכי דין, התובעת לא חתמה על סיכום הדברים, ולא מיותר להוסיף שבחומר הראיות לא נמצא מכתב, שבו התובעת מאשרת את קבלתו או את תוכנו, ומפרטת אלו התחייבויות היא מקבלת על עצמה. לאור חומר הראיות אני קובעת, כי סיכום הדברים הוא בגדר סיכום ישיבה, בה נכח נציג של תאגיד נוסף, ואלה קיבלו הנחיות כיצד להצטרף לפרוגרמה, ולכל היותר ניתן לראות בו שלב במו"מ בדרך לשכלול חוזה מחייב. סיכום הדברים אינו עונה על דרישת המסוימות - אין בו פרטים מהותיים כמו: מספר יח"ד הנדרש, האם נכללת רק בנייה רוויה, אלו תנאים החברה תקבל בתמורה לאלו חיובים וכיו"ב. התובעת טענה כי ניתן להשלים את פרטי ההתקשרות מתוך חוזה הפרוגרמה, וניתן היה, אולי, לקבל גרסתה אילו מדובר היה בטופס אחיד, אולם גם אז לא מובן מדוע לא נחתם זה במקום סיכום דברים. יתרה מזאת, התנאים המהותיים של ההתקשרות מצויים דווקא בדף הפירוט, שאותו לא ניתן להשלים, משלא הגיע המו"מ לגיבוש סופי, בצדו גם פירוט התחייבויות התובעת. לפיכך, יש לראות בסיכום הדברים אך הצהרת כוונות, בדרך לכריתת חוזה פרוגרמה, לאחר שדף הפירוט ייערך וייחתם. ד. האם ניתן לראות בסיכום הדברים הבטחה מינהלית מחייבת על פי ההלכה, הבטחה מנהלית מחייבת היא הבטחה שניתנה על ידי בעל סמכות לתיתה, מתוך כוונה שיהיה לה תוקף משפטי מחייב - וכך הובנה על ידי מי שניתנה לו - ושהיא מפורטת די הצורך ובת ביצוע, והיא עשויה להיות מקור עצמאי לחיובה של הרשות, גם ללא שינוי מצב מקבל ההבטחה לרעה. דרישות אלו הן מצטברות, אולם גם אם כולן התקיימו עדיין יש לבחון את השאלה, אם לרשות היה צידוק חוקי לסגת מהבטחתה, כשנטל ההוכחה הינו על הרשות (בג"צ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה ואח' נ' שר החקלאות, פ"ד מז (2) 773, 779-780; בג"צ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות ואח', פ"ד מ (4) 523, 528-529; בג"צ 135/75 321/75 סאי טקס בע"מ ; אומן בע"מ ואח' נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל (1) 673, 676). ואפרט: (1) נותן ההבטחה היה בעל סמכות חוקית לתתה: התובעת טוענת, כי לצימרמן הייתה הסמכות להכליל חברות וקבלנים בפרוגרמה ולקבוע ההטבות שיוענקו לה, וזאת מכוח תפקידה כראש אגף דיור ונכסים, ולאור העובדה שבעת עריכת סיכום הדברים לא קמה עדיין ועדת ההקצאות אליה הועברה הסמכות. כמו כן, שאר בעלי התפקידים במשרד השיכון ראו בה את הגורם המוסמך להחליט. ובנוסף, סיכום הדברים הועלה על הכתב, העתק ממנו נשלח למחוז ירושלים, אנשי המחוז היו מודעים לו, ואיש לא התריע כי אין בידיה הסמכות להתחייב - מה שמוכיח, לטענתם, כי לסיכום הדברים תוקף מחייב, עליו התובעת יכלה להסתמך ולהניח כי צימרמן פועלת בסמכות. הנתבעת לעומת זאת, מסתמכת על שורה של חוקים המובילים, לדעתה, לתוצאה, כי אין כאן התחייבות שניתנה על ידי גורם המוסמך לתתה. סעיף 2 לחוק יסוד: משק המדינה קובע, כי: "עסקאות בנכסי המדינה, דרישת זכויות וקבלת התחייבויות בשם המדינה ייעשו בידי מי שהוסמך לכך בחוק או על פיו". סעיף 6 לחוק נכסי מדינה, תשי"א-1951 (להלן - החוק) מונה את הגורמים המוסמכים לייצג את המדינה בעסקאותיה, ולחתום בשם המדינה על מסמכים הנוגעים אליהם. בהתאם לסעיף 6 לחוק, מתירה הממשלה לנושאי תפקידים מסוימים, במשרדי ממשלה שונים, להתחייב בשם המדינה ביחס לעסקאות מסוימות ולחתום עליהן. אולם, בהתאם להחלטת הממשלה מיום 24.6.90, שפורסמה בילקוט הפרסומים 774, והנוגעת לסעיף 6 לחוק, מורשה החתימה יורשה לייצג את הממשלה בעסקה שלגביה ניתנה ההרשאה ולחתום על מסמך הנוגע לעסקה כזאת, רק ביחד עם חשב המשרד שהעסקה עשויה להשפיע על תקציבו, או ביחד עם המנהל הכללי למשרד האוצר, משנהו, החשב הכללי, או מי שמונה על ידי החשב הכללי לצורך זה. כמו כן, כל התחייבות המדינה כפופה לקיומה של מסגרת תקציבית לפי חוק יסודות התקציב. לטענת הנתבעת, החוק חל על ההבטחה המנהלית הנטענת, בהתאם להגדרת "נכס" בסעיף 1 לחוק, והיא: "נכס כולל מקרקעים ומטלטלים, וכן זכויות וטובות הנאה מכל סוג שהוא". ובהתאם לסעיף 5(א) לחוק הקובע: "...רשאית הממשלה בשם המדינה למכור נכסים מנכסי המדינה...להעבירם בדרך אחרת". הואיל וכספי המדינה הם "נכס", כהגדרתו בחוק, הענקת הטבות בשווי עשרות אלפים ועד מיליוני שקלים עונה להגדרה "העברה בדרך אחרת". לפיכך, לדידה של הנתבעת, רק התחייבות מפורשת, שניתנה על ידי מי שהוסמך לכך מפורשות, ביחד עם חתימת החשב של המשרד הנוגע בדבר, מקימה הבטחה משפטית מחייבת מצד המדינה. הואיל ועל סיכום הדברים שלפנינו חתומה צימרמן בלבד - ללא קשר לשאלה בתור מה חתמה על המסמך, אם כמי שרשמה אותו בלבד או כמי שנתנה התחייבות - ברור כי חתימתה לבד ללא חתימת חשב המשרד אין בה כדי לחייב המדינה, ודי בכך כדי לקבוע שאין בפנינו הבטחה מנהלית בת תוקף מחייב. ממשיכה הנתבעת ומקשה, אם החוק וחיוב חתימת החשב שבו חל במקרה זה, הואיל ואין מדובר במכירת נכס או בהחכרתו, אלא בביצוע עבודות קבלניות בתמורה למענקים. בפס"ד בת"א (ת"א) 1031/92 ר. וקסלמן ושות', חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד השיכון והבינוי (לא פורסם), בסעיפים 12-14, קבע כב' השופט קלינג, כי קבלת שירותי בנייה נכללת במסגרת החוק, אחרת התחייבויות רחבות היקף תינתנה בשם המדינה ללא הבקרה שנקבעה בחוק. עוד קבע, כי דרישת חתימת החשב באה כדי לוודא שההתחייבויות שהמדינה לוקחת על עצמה תואמות את תקציבה, וכדי למנוע מצב בו משרד, או שר, יעשו כרצונם בכספי הציבור ויוציאו כספים ללא התחשבות במגבלות התקציביות. הכלי, דרכו שולטים על הוצאת הכספים, הוא דרישת חתימת החשב הממשלתי, שבפניו התמונה הכוללת של מדיניות הממשלה. על כן, בהתאם לעמדה זו, חתימת צימרמן אינה מספיקה ונדרשת חתימת חשב המשרד כדי שההתחייבות תינתן על ידי גורם המוסמך לתתה ואין לי אלא להצטרף לדעתו. בפועל חוזה הפרוגרמה 91 המחייב את הצדדים וגם דף הפירוט נחתמו גם על ידי חשב הנתבעת. אולם, גם אם החוק אינו חל במקרה שלפנינו, ועבודה קבלנית לא נכללת במסגרתו, עדיין אין לומר כי צימרמן הייתה הסמכות החוקית לתת ההבטחה משום שהיא לא ראתה עצמה מוסמכת לתת התחייבות זו. מסקנה זו נובעת מסיכום הדברים עצמו בו התנתה צימרמן את ההסכמה להכליל החברה בפרוגרמה באישור המחוז. תנאי זה מעיד על כך שצימרמן עצמה ראתה במחוז כגורם המוסמך לתת ההתחייבות, ולא חשבה שדי בסיכום הדברים הנ"ל. במכתבה מיום 12.11.90 כתבה בסופו: "אנו נפעל לתיקון דפי הפירוט הנלווים לחוזה המסגרת. חוזה המסגרת יהיה האסמכתא הבלעדית המחייבת בנושא זה." אוסיף, כי אין זה הגיוני, שצימרמן, או כל פקיד בכיר אחר, יחייבו את המדינה, לכאורה, באופן חד צדדי, בהתחייבות כספית גדולה, מבלי שהדבר יעבור פיקוח כלשהו מבחינה תקציבית, וללא חוזה מפורט בו יפורטו, במקביל להטבות, גם ההתחייבויות של הקבלן והסטנדרטים בהם עליו לעמוד לשם קבלת ההטבות. מכתב זה רק מוכיח שהמו"מ לא הבשיל לחתימה על חוזה. (2) כוונה להקנות לסיכום הדברים תוקף משפטי מחייב: התובעת טוענת, כי סיכום הדברים ניתן בכתב, בצורת מסמך רשמי של המדינה, על ידי בעלת תפקיד בכיר, ונוספו לו מסמכים נוספים, בהם לא נאמר לתובעת כי ההתחייבויות שניתנו אינן תקפות, או שהן תלויות בפעולות ואישורים נוספים. כל אלו מוכיחים, כי המסמך נערך ונוסח בכוונה לתת לו תוקף משפטי. לחיזוק טענתה זו מפנה התובעת לסיכום הדברים, שלדעתה, מבטא באופן ברור כי נכרת הסכם להכללת התובעת בחוזה הפרוגרמה, וכי היא זכאית לתנאים המקובלים בבית-שמש. שכן נכתב: "הוסכם עקרונית לכלול בפרוגרמה בתנאים הבאים...", וכן: "במידה וימולאו שני התנאים יינתנו תנאי הבנייה כמקובל בבית-שמש במסגרת חוזה פרוגרמה 1990/91". הנתבעת מסתמכת על ההלכה, לפיה, כדי שייקבע כי נותן ההבטחה התכוון להקנות לה תוקף משפטי מחייב, וכי מקבל ההבטחה קיבל אותה ככזו - על ההבטחה להיות מפורשת וברורה, ויש להבחין היטב בין הבעת דעה כללית ועקרונית בלבד להתחייבות חד משמעית וברורה. בע"א 2019/92 משרד הבינוי והשיכון ואח' נ' מרדכי זיסר ואח' (פ"ד נב (3) 208, 221-222) נקבע, כי הבטחה שפרטיה אינם מגובשים ואין מוכחת מתוכה כוונה לתת לה תוקף משפטי, לא ניתן לחייב את הרשות לקיימה; וכדי לכבול הרשות יש להראות כי ניתנה התחייבות שלמה, מגובשת ומחייבת על כל פרטיה החשובים. בעניין זיסר נקבע כי ההבטחה הייתה חסרה את הפירוט הנדרש (המסוימות), ולכן היא לא הגיעה לכלל גמירות דעת, ונשארה בגדר הצהרת כוונות בלבד. בענין זה אני מקבלת את טענת הנתבעת וקובעת, כי בסיכום הדברים לא ניתנה הבטחה מפורשת להכליל את התובעת בחוזה הפרוגרמה, אלא נדרשו לכך תנאים, וביניהם הסכמת המחוז. כמו כן, אין פירוט ההטבות לתובעת, ובתמורה לאלו התחייבויות מצדה. מדובר בהצהרת כוונות כללית, לקראת חתימה אפשרית על חוזה הפרוגרמה בו תקוים דרישת הפירוט והמסוימות. (3) המבטיח הוא בעל יכולת לקיים את ההבטחה - ההבטחה בת ביצוע: לאור הקביעה, כי ההבטחה לא הייתה מפורטת דיה, וכי בידי צימרמן לא הייתה הסמכות לתת את ההבטחה המנהלית, עולה, כי צימרמן לא יכלה לקיים ההבטחה, ובמיוחד לאור חוסר פירוט ההטבות, התנאים והתחייבויות של שני הצדדים. (4) הובנה על ידי מי שניתנה לו מתוך כוונה שיהיה לו תוקף משפטי מחייב: אין די בכך שהתובעת התייחסה לסיכום הדברים כהבטחה בעלת תוקף משפטי מחייב, ואין די בהתייחסותה לסיכום הדברים כאל הבטחה מחייבת. נדרש שכל התנאים יתקיימו באופן מצטבר, ודי בהעדר התקיימות תנאי אחד כדי שלא תהיה זו הבטחה מנהלית מחייבת. התוצאה היא, שאני מקבלת את טענת הנתבעת וקובעת כי לא התמלאו כל התנאים המצטברים הנדרשים לצורך קיומה של הבטחה מנהלית מחייבת. סיכום הדברים הוא בחזקת הצהרת כוונות עקרונית ותו לא. תוצאה זו מייתרת את הדיון בטענת השתחררות מההבטחה - שלא ניתנה. ה. ועדת ההקצאות התובעת מבקשת לשאוב את כוחה וסמכויותיה של צימרמן להתחייב בשם המדינה מן העובדה, שבעת עריכת סיכום הדברים לא הייתה קיימת ועדת ההקצאות. לטענת התובעת, הועדה הוקמה והחלה לפעול רק בנובמבר-דצמבר 1990. כחיזוק לכך, מפנה התובעת לסיכום הדברים, בו נעדר התנאי המפנה לועדת ההקצאות. הנתבעת טוענת, כי ועדת ההקצאות הייתה קיימת עוד ביוני 1990, והעדות לכך היא פרוטוקול ועדת ההקצאות (מיום 24.6.90), כאשר אין להפריד בין הגורם אליו הנתבעת מתייחסת כ"ועדה אשר עסקה בהקצאת קרקעות", לועדת ההקצאות, הואיל ומדובר באותו גורם. אולם, גם אם ועדת ההקצאות הוקמה רק בנובמבר-דצמבר 1990, הרי שהסכמת המחוז המשכללת את החוזה התקבלה רק ביום 14.1.91 עם שליחת מכתב קוקוש לצימרמן, שאז אין חולק שועדת ההקצאות הייתה קיימת. עוד מוסיפה הנתבעת כי התשובה לשאלה, אם ועדת ההקצאות הייתה קיימת אם לאו, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן תפקידה היה להמליץ על ההתקשרות והתנאים בטרם ייחתם הסכם. מכאן, שגם אם ועדת ההקצאות לא הייתה קיימת בתקופת סיכום הדברים לא היה די בהמלצת או בהסכמת צימרמן, והיה צורך בחתימה על חוזה פרוגרמה ודף פירוט כדי לקשור המדינה בהסכם עם התובעת. אולם, כאמור, סוגיה זו איבדה מחשיבותה, משנדחתה הטענה כי מדובר בחוזה או בהבטחה מינהלית, ונקבע כי מדובר אך בסיכום עקרוני, שלא השתכלל כדי הסכם מחייב. ו. התנהגות יתר נושאי התפקידים במשרד השיכון מכלל העדויות עולה, כי עובדי הנתבעת אכן היו מעונינים לכלול את התובעת בפרוגרמה. אולם, לא היה בכך כדי לשחרר את התובעת מחתימה על חוזה הפרוגרמה ודף הפירוט. עידודם ורצונם הטוב של הפקידים אינו יכול לשמש תחליף לחתימתה ולהתחייבות שהיא אמורה ליטול על עצמה. התובעת איננה יכולה "לשבת על הגדר" ולהניח שהמדינה תתחייב כלפיה בהטבות מפליגות ללא הסכם חתום. ז. האם התובעת הופלתה לרעה לעומת יתר החברות הקבלניות התובעת טוענת כי הופלתה לרעה על ידי הנתבעת. למרות שעמדה בכל התנאים הנדרשים לשם הכללתה בחוזה הפרוגרמה ונכרת עם התובעת חוזה מחייב, לא נכללה בחוזה פרוגרמה 90 ולא קיבלה את התנאים וההטבות המקובלים, שקיבלו חברות בנייה רבות בבית-שמש, וזאת כאשר אין לעובדת היות הקרקע פרטית כדי להשפיע ולגרום ליחס השונה. גם טענה זו דינה להידחות, לאור הקביעה, כי סיכום הדברים לא היווה חוזה או הבטחה מנהלית מחייבת. ניתן היה לטעון להפליה ברגע שנכרת חוזה והוסכם על קבלת תנאים, הנופלים מתנאים שאחרים השווים לה קיבלו. אולם, במקרה זה החוזה המחייב הוא חוזה פרוגרמה 91, וקבלת התנאים עליהם הוסכם בחוזה זה אינם מפלים אותו לרעה. ההשוואה הנדרשת היא לכל מי שחתום על אותו חוזה פרוגרמה 91, ולא לכלל הקבלנים שבנו בבית-שמש באופן כללי, ובהתאם להשוואה זו אין כאן הפליה. כבר נפסק, כי הפליה פסולה היא יחס שונה לשווים, כאשר לעיתים יש הצדקה להבחנה בין אזרח אחד למשנהו (בג"צ 1992/92 חברת נווה שוסטר בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד מו (3) 675, 679). כאמור, לפנינו הייתה מתקיימת הפליה אם התובעת אכן הייתה חותמת על חוזה פרוגרמה 90 ולא מקבלת התנאים, אולם כאן סיכום הדברים לא היווה חוזה מחייב, ולכן אין הפליה פסולה. ח. לסיכום פרק זה אני קובעת, אפוא, כי סיכום הדברים אינו מהווה חוזה מחייב וגם לא הבטחה מנהלית בת תוקף, אלא הצהרת כוונות בדרך לכריתת חוזה מחייב. 6. חתימה על חוזה פרוגרמה 91 ודף הפירוט - כפייה ועושק התובעת טוענת, כי היא חתמה על חוזה פרוגרמה 91 ועל דף הפירוט הנספח לו בעקבות אילוץ וכפייה שהפעילו עליה נציגי הנתבעת, כאשר התובעת הביעה התנגדותה לחתימה על ידי ציון המילים "ת.מ" (תחת מחאה) בצמוד לחתימתה על החוזה, ושליחת מכתב ביטול. על כן ההתקשרות על פי חוזה פרוגרמה 91 בטלה. הלחץ שלטענתה הופעל עליה, היה בדמות הפסקת מענקים והלוואות מקום לרוכשי דירות התובעת, וזאת לאחר שכבר פורסם בעיתונות כי ניתנות הלוואות מקום בבית-שמש, דבר שהיה מביא לביטול חוזי רכישה רבים ולתביעות משפטיות. לפיכך, היא נאלצה לחתום על דף הפירוט וחוזה פרוגרמה 91 בניגוד לרצונה. לטענתה, נסיבות אלו עונות על הגדרת "כפייה" שבסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי): התובעת הופתעה על ידי מעשה זה של הנתבעת, הופעל עליה לחץ בלתי לגיטימי, שגרם לה לחוש מצוקה גדולה, הואיל והנזק שהיה צפוי לה היה כבד מנשוא, כאשר העיתוי היה קריטי (ע"א 8/88 שאול רחמים נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג (4) 95). לטענתה, התקשרות זו בטלה בשל העושק שהיה בנסיבות מקרה זה, בהתאם לסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי): הואיל והנתבעת הייתה הצד החזק בהתקשרות זו, היא ניצלה את המצוקה אליה נקלעה התובעת. לתובעת לא הייתה כל אלטרנטיבה להתקשר עם גורם אחר, לבד מן הנתבעת, ולולא חתמה על חוזה פרוגרמה 91 ועל דף הפירוט, רוכשי הדירות לא היו מקבלים את המענקים, והנתבעת ניצלה מצוקה זו על מנת לחייבה לחתום עליהם. טענת הנתבעת היא, כי התובעת חתמה על החוזה מרצונה החופשי, ללא כפייה וללא הבעת התנגדות כלשהי. כדי שחתימה תהיה תחת מחאה, על החותם לציין זאת באופן ברור ומפורש, במילים שלמות ולא בראשי תיבות - ובמיוחד לא בצורה בה הדבר נעשה במקרה זה, כאן ראשי התיבות נכתבו באותיות קטנות (ת.מ) וניתן לבלבלן בקלות עם ראשי התיבות של שמו הפרטי של שיינפלד - "חיים משה" (ח.מ). כמו כן, החותם היה צריך להודיע לנתבעת, באופן מפורש, כי החתימה נעשתה תחת מחאה. במקרה דנן, רק במכתב מאוחר יותר הוזכר, בין היתר, כי החתימה הייתה תחת מחאה. נפסק, אמנם, כי כפייה כלכלית היא כפייה אסורה והפעלת לחץ כלכלי כמתואר לעיל, יכולה להיחשב ככפייה אסורה הפוגמת בחוזה ומהווה עילה לביטולו (ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 234). אולם, יש לבחון את הכפייה הכלכלית בהקשר לנסיבותיה, ובמקרה זה, אין כפייה אסורה מצד המדינה, הואיל והתובעת לא הייתה זכאית להטבה זו מלכתחילה. התובעת לא הייתה קשורה בחוזה פרוגרמה עם הנתבעת עד לחתימה על חוזה פרוגרמה 91, ולכן לא הייתה זכאית להטבות שניתנו לרוכשי דירותיה לפי חוזה פרוגרמה 90. גם טענת העושק אינה עומדת לתובעת. הואיל והיא לא הייתה זכאית לאותן הטבות, אין בהפסקתן ודרישת חתימה על חוזה פרוגרמה 91 כניצול מצוקה. לאור העובדה שלא נחתם חוזה קודם בין הצדדים, התובעת הייתה אמורה להבין, כי אין היא זכאית לאותן הטבות או להסתמך עליהן. לפיכך, מצוקתה לא נבעה מאיום מצד המדינה, אלא מהסתמכות מוטעית על חוזה שלא נחתם. אין להעלות על הדעת שחברה העוסקת בבניה ומנהלת עסקים אינה מודעת לחשיבת חתימה על חוזה. המבחן לקביעת עילת העושק הוא, ש"תנאי החוזה היו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל". "המקובל" משמעו, התנאים המקובלים המופיעים באופן תדיר בסוג החוזים אליהם משתייך החוזה הנדון (ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 250). במקרה דנן, התובעת חתמה על חוזה פרוגרמה 91 ודף הפירוט. הואיל וחוזה הפרוגרמה הוא חוזה אחיד באופיו, יש להניח כי התנאים שניתנו על פיו היו התנאים המקובלים, ולא ניתנו "תנאים הגרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל" (התובעת לא הביאה ראיות המוכיחות אחרת). אפשר והתובעת תטען כי חוזה פרוגרמה 91 ודף הפירוט חד הם, ולכן תנאיה גרועים ביחס לתנאים שקיבלו יתר החברות ופורטו בדף הפירוט. אולם, גם אם הדבר נכון, והחוזה ודף הפירוט אחד הם לעניין בחינת "התנאים המקובלים", עדיין אין כאן עושק הפוגם בחוזה. הואיל והקריטריונים להשוואה שונים - אין משווים בין חוזים ודפי פירוט משנים שונות (החוזה ותנאיו משנת 90' לעומת זה משנת 91'), אלא בין חוזים ודפי פירוט שהיו מקובלים בשנת 91'. כמו כן, משמעות המונח "מידה בלתי סבירה", נוגעת להפרשי הערך בין הערכים המוחלפים במסגרת אותו חוזה (ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, 251-252), בעוד התובעת בוחנת גריעות תנאי חוזה פרוגרמה 91 בהשוואה לחוזה פרוגמה 90. דבר זה אינו אפשרי הואיל והמדינה יכולה לשנות הסכמים משנה לשנה, כולל הפחתת הטבות בחוזי פרוגרמה. התוצאה היא, שאין לפנינו עילה לביטול החוזה בשל פגם ביצירתו, ובהתאם אין נפקות לחתימה תחת מחאה או לשליחת מכתב הביטול. מכתב הביטול: התובעת אמנם שלחה, ביום 4.5.92, מכתב למר אריה בר, מנכ"ל הנתבעת, ובו הודיעה על ביטול ההתקשרות בעילה של כפייה, וטענה כי היא זכאית להטבות לפי חוזה פרוגרמה 90. אולם מכתב הביטול אינו מועיל לתובעת, משאין בידיה הסכם אחר בר תוקף, ומשהתובעת לא אישרה את הביטול - נותר חוזה פרוגרמה 91 בעינו. 7. המענקים וההטבות ההתחייבויות המחייבות את הנתבעת הן אלה אשר הנתבעת התחייבה בהן בדף הפירוט. פירוש הדבר, שגם אם התובעת הייתה חתומה על חוזה פרוגרמה 90, בהעדר דף פירוט אין לדעת לאילו מההטבות הייתה זכאית. יתרה מזאת, אפילו הייתה התובעת חותמת על חוזה פרוגרמה 90, לא הייתה היא זכאית לקבל את ההטבות להן היא טוענת, ואפרט: א. התחייבות רכישה, כולל הוצאות הפרסום הנובעות מכך: התחייבות רכישה אין משמעה כי החברה תבנה, ועם סיום הבנייה המדינה תממש התחייבות הרכישה ותקנה את הדירות בכל מחיר ובכל תנאי. הן בחוזה פרוגרמה 90, והן בחוזה פרוגרמה 91, נקבע כי החברה לה ניתנה התחייבות הרכישה צריכה לעשות כל שביכולתה כדי למכור הדירות, כולל פרסום הדירות במשך מספר חודשים. התובעת הייתה חייבת לפרסם הדירות על חשבונה, כאשר ההתחייבות הייתה ממומשת רק כאשר החברה לא הייתה מצליחה למכור הדירות למרות מאמציה. במקרה זה, התובעת אכן פירסמה את הדירות - ועל כך כאמור לא מגיע לה פיצוי כלשהו - והצליחה למכור את כולן (מכרה את כל 100 הדירות שנכללו בחוזה פרוגרמה 91), ולכן אין זה משנה אם הייתה זכאית להתחייבות או לא, שכן, ממילא היא לא הייתה זכאית למימושה. ב. מענק סיום שלב הפעלת בניה: בחוזה הפרוגרמה, הן לשנת 90' והן לשנת 91', קיימים שני סוגי מענקים בלבד: מענק לזירוז התחלת הבנייה, ומענק לקיצור משך זמן הבנייה. המענק המכונה על ידי התובעת "מענק סיום שלב הפעלת הבנייה", אינו קיים. "שלב הפעלת בניה" הוא רק הגדרה לשלב משלבי הבניה, ואינו מענק. התובעת בסיכומיה מפנה למוצג נ/1 (נוהלי תשלום תמריצים של הנתבעת) כמקור למענק זה, אולם גם מקריאת נוהל זה עולה, כי שלב זה הוא חלק ממענק זירוז התחלת הבנייה, ואין הוא מהווה מענק נפרד בפני עצמו. ג. ההוצאות בגין הוצאת תוכנית בנין עיר החדשה - בש/95/א' (להלן - תב"ע בש/95/א', או התב"ע החדשה): כאמור, התובעת חתמה על הסכם פיתוח עם ממ"י, חוזה בו התחייבה לבנות במתחם דירות במסגרת תקופה של עשר שנים. המתחם חולק לשלושה: אזור מגורים א', אזור מגורים ג' ואזור מגורים מיוחד, כשבאזור האחרון התבצעה הבנייה הרוויה בהתאם להסכם הפרוגרמה. על פי תב"ע בש/95 (התב"ע המקורית) תקנה 12 "תנאי למתן היתר בניה הוא אישור תוכנית מפורטת בהתאם למגבלות...". התובעת טוענת, כי היא ואנשיה סברו, שבהתאם לתקנה 12 הנ"ל, יש להגיש תוכנית בינוי רגילה עם הבקשה להיתר בניה. אולם, בשל חוות הדעת של היועץ המשפטי של הועדה המקומית, הוחלט להגיש לועדה תב"ע לבניה למגורים ולתעשייה. וכך אכן נעשה, התב"ע החדשה הוגשה לועדה ביום 2.7.91 לאישור. תב"ע בש/95/א' חלה על אזור המגורים המיוחד, ונועדה להקטין שטח הדירות לשטח שאינו עולה על 120 מ"ר, כדי להכלילן בפרוגרמה. טענת התובעת היא, כי השינוי התבקש על ידי אנשי הנתבעת ולכן היא זכאית להוצאות בגין עריכת התב"ע החדשה. אינני מקבלת טענה זו לאור הסכם הפיתוח. התובעת התחייבה לפתח את כל המתחם בפרק הזמן שהוקצב לה, כולל אזור המגורים המיוחד, ולשם כך הייתה צריכה להגיש תוכנית בנין עיר מפורטת בשלב זה או אחר, ולכן אין להטיל הוצאה זו על הנתבעת. כמו כן, אין לקבל טענת התובעת, כי היא ביצעה השינוי רק בשל דרישת אנשי הנתבעת. אמנם, אפשר שהבהירו לה כי אם לא תשנה את גודל הדירות לא תוכל להיכלל בפרוגרמה, אולם הדבר לא נאמר כאיום או דרישה מחייבת, אלא לשם הבהרת תנאי הפרוגרמה. התובעת בחרה מרצונה החופשי להיכלל בפרוגרמה, ולשם כך היה עליה לעמוד בתנאים, שאחד מהם הוא הקטנת שטח הדירות. ד. מענק לזירוז התחלת הבנייה: הטבה זו לא ניתנה בדף הפירוט הנספח לחוזה פרוגרמה 91 עליו חתמה התובעת, ובשל כך אין היא זכאית להטבה זו. יתרה מכך, הנחיות הנתבעת לועדת ההקצאות מיום 7.4.91 בעניין הכללת קרקע פרטית במסגרת הפרוגרמה קובעות בבירור, כי בנייה על קרקע פרטית אינה מקנה זכאות למענק לזירוז התחלת הבנייה (שלב 077). ובענייננו, אין מחלוקת שפרוייקט התובעת היה על קרקע פרטית. עוד טוענת התובעת, כי יש לדחות מועד התחלת הבניה ליום פרסום אישור תב"ע בש/95/א' שהוגשה לועדה לבניה למגורים ולתעשייה (1.9.91). לטענתה, התב"ע החדשה הוגשה רק ביום 2.7.91 בשל טעות בהבנת תקנה 12 לתקנות בש/95, מצידה ומצד אנשי הנתבעת, וכי לאחר שהוגשה התב"ע החדשה לועדה פעלו נציגי הנתבעת בועדה, הגב' רינה זמיר ומר ארי כהן, לאשרה. לטענתה, אנשי הנתבעת ידעו, כי לא היה ניתן להתחיל בביצוע הבניה באזור המגורים המיוחד לפני מועד פרסום מתן התוקף ביום 1.9.91. הואיל ואין לצפות כי קבלן יחל בבניה בניגוד לחוק, יש לפרש את חוזה הפרוגרמה כך, שהמועדים הנקובים לעניין מועד שלב הפעלת הבנייה כפופים לאישור התב"ע ולקבלת היתר הבנייה, ורק ממועד זה בו מותר להתחיל לבנות, יתחיל חישוב תקופת הזכאות למענק. טענת התובעת היא, כי זו הפרשנות ההכרחית לחוזה, הנובעת מהנסיבות, מאומד דעת הצדדים, מתכלית החוזה ומחובת תום הלב. אולם, יש לדחות טענה זו גם לגופה. בהתאם לדף הפירוט, המועד האחרון לביצוע שלב התחלת הבניה המזכה במענק הוא יום 26.6.91. התובעת הגישה את התב"ע החדשה רק ביום 2.7.91, לאחר שמגעיה עם הנתבעת במטרה להיכלל בפרוגרמה החלו חודשים רבים לפני שחתמה על חוזה פרוגרמה 91. בכל אותה תקופה, תקנה 12 הייתה מונחת לפני התובעת, שלא פעלה לפיה. אולם, גם אם טעותה נבעה מחוסר הבנה כנה והיא פעלה בתום לב, עדיין אין לקבל הפרשנות, לפיה הוראת חוזה הפרוגרמה חלה רק ממועד מתן אישור היתר הבניה. חוזה הפרוגרמה קבע באופן ברור את המועדים המזכים במענק, וכי אין לחרוג מהם: "(א) השלימה החברה את ביצוע שלב הפעלת הבנייה בבניין כלשהו תוך שלושה חודשים מיום סיכום הדברים או ממועד החתימה על חוזה זה, לפי המוקדם מביניהם, תהיה החברה זכאית למענק התחלת הבנייה לפי הקבוע בנספח ז'. (ב) המועד האמור בסעיף קטן (א) הנו מוחלט וסופי, והתחלת בנייה שבוצעה לאחר תום שלושה חודשים כאמור לא תהיה זכאית בשום מקרה למענק, אף אם ניתנה לחברה ארכה מכל סיבה שהיא". ולכן, גם אם היה ניתן לראות בעובדת פרסום מתן התוקף ביום 1.9.91 כמתן אורכה, חוזה הפרוגרמה לא מכיר בה. לפיכך, מכל האמור לעיל עולה, כי התובעת אינה זכאית למענק זה. ה. מימון חלקי של הבנייה (מתן הלוואה): מר פיאלקוף מטעם הנתבעת העיד, כי בתקופה בה בנתה התובעת במסגרת הפרוגרמה, מימון חלקי לבנייה כבר לא היה חלק מההטבות המקובלות. משמע, שאם התובעת הייתה חותמת על חוזה פרוגרמה 90 היא הייתה זכאית לקבל הטבה זו, ככל החברות הקבלניות, הואיל וזה היה אחד התנאים המקובלים באותה עת. אולם, משהתובעת קשורה בחוזה פרוגרמה 91, אין היא זכאית להטבה זו, שכאמור לא הייתה מקובלת באותה עת. יתרה מזאת, בחוזה פרוגרמה 91 מופיעה הטבת המימון החלקי כהטבה שניתן לתיתה לחברה, אולם אין התובעת זכאית לה, משההטבה לא נכללת בדף הפירוט הנלווה לחוזה הפרוגרמה עליו חתמה. 8. לסיכום פרק זה החוזה המחייב את הצדדים הוא חוזה פרוגרמה 91 שנחתם ביום 26.4.91 ביחד עם דף הפירוט, והתובעת זכאית רק להטבות שנקבעו בו. 9. המענקים וההטבות להן זכאית התובעת בהתאם לדף הפירוט, התובעת זכאית ל-50% החזר הוצאות פיתוח, ומענק קיצור משך זמן הבניה, ביחס ל-100 יחידות הדיור שבבנייה הרוויה (ולא ביחס לכל פרוייקט התובעת, כפי שטענה). ואפרט: א. הוצאות הפיתוח: מוסכם על הצדדים כי התובעת זכאית להוצאות פיתוח בגובה 50%. בענין זה יש להבחין בין הוצאות פיתוח בתוך האתר להוצאות פיתוח מחוצה לו. עבודות הפיתוח עבודות הפיתוח בתוך האתר ביחס לבנייה הרוויה: אין מחלוקת שעבודות הפיתוח בתוך האתר בוצעו. התובעת זוקפת את כולן לזכותה. הנתבעת טוענת כי היא ביצעה חלק מהן, אולם לא הביאה ראיות מספיקות וברורות לעבודות שביצעה. לפיכך התובעת זכאית ל-50% מעלויות הפיתוח לפי מחירון הנתבעת, ביחס ל-100 יחידות הדיור שבבנייה הרוויה. עבודות הפיתוח בתוך אתר התובעת, אך לא במסגרת הבנייה הרוויה: התובעת אינה זכאית להחזר הוצאותיה ביחס לבנייה הלא רוויה. אולם, משום שהחיוב עבור עבודות פיתוח אלה הוא לפי טבלת החזרי הפיתוח, והנתבעת לא שללה האפשרות שחיוב התובעת נופל מהעלות בפועל, אפשר שהתובעת זכאית להחזר ההפרשים על פי הקריטריונים של צפיפות הבניה, עניין הטעון בירור. עבודות הפיתוח מחוץ לאתר התובעת: אין מחלוקת בין הצדדים, שהתובעת ביצעה חלק מעבודות הפיתוח הכללי שהוטלו על המדינה כ"קבלן מטעם המדינה", ועל עבודות אלו היא זכאית להחזר בשיעור של 100%, מחושב על פי המחירון לעבודות פיתוח 1992, המשקף עלויות בפועל. הנתבעת ביצעה גם היא עבודות פיתוח, המחברות את אתר התובעת עם כבישים, מתקני פיתוח וכיו"ב ועל התובעת לשאת ב-50% מהוצאות אלו, בהתאם לטבלת החזרי הפיתוח. לאחר שיוגשו תחשיבים של ההוצאות ניתן יהיה להחליט בטענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת. ב. מענק קיצור משך זמן הבניה הרוויה: חוזה הפרוגרמה מגדיר משך הזמן הבנייה: "התקופה שמיום ביצוע הבנייה ועד שלב גמר הבניין (שלב 40)". יוצא, שככל שמשך הבניה קצר יותר כך המענק גבוה יותר, הכל כמפורט בנספח ז' לחוזה הפרוגרמה. לתובעת טענות נגד ממצאי הבודקים החיצוניים מטעם הנתבעת (להלן - הבודקים), ואין היא מקבלת את קביעותיהם באשר למועד הגעת הבניין לשלב 40. לטענתה, הבניינים הגיעו לשלב 40 מוקדם מכפי שנקבע על ידי הבודקים. במקביל, טוענת התובעת, יש לקבוע כי מועד התחלת ביצוע הבניה היה מאוחר יותר. מועד התחלת ביצוע הבנייה: בסעיף 13(א) לחוזי הפרוגרמה (לשנת 90' ו-91'), מוגדר מועד תחילת ביצוע הבנייה. על פי סעיף זה בחוזה פרוגרמה 90: " 'תחילת ביצוע בניה' - המוקדם מבין אלה: (1) תחילת ביצוע שלב 07 (2) תום 4 חודשים ממועד חתימת דף הפירוט... או אם במועד חתימת דף הפירוט... לא הייתה תוכנית בתוקף לגבי אותו פרוייקט - 4 חודשים ממועד מתן התוקף לתוכנית...". על פי סעיף זה בחוזה פרוגרמה 91, מדובר על חודש ממתן התוקף לתוכנית. התובעת טוענת, כי הואיל ומה שמחייב, הוא חוזה פרוגרמה 90, המועד לקביעת התחלת הבניה הוא 4 חודשים ממתן התוקף לתוכנית. בנוסף, טוענת התובעת, כי משום שיכלה להתחיל בבניה רק מיום פרסום אישור הועדה לבניה למגורים ולתעשייה ביום 1.9.91, יש לחשב את מועד התחלת הבניה 4 חודשים מיום מתן האישור, הואיל ואין לצפות שתחל בבנייה ללא היתר. הנתבעת טוענת, כי אין להיזקק לשאלה זו, הואיל ובמקרה דנן יש לפנות לס"ק (1) שצוטט לעיל, שהוא המוקדם מבין השניים. אומר, כי משנקבע שהחוזה החל בענייננו הוא חוזה פרוגרמה 91, המועד הקובע הוא המוקדם מבין אלה: תחילת ביצוע שלב 07 או חודש ממתן תוקף לתוכנית. סעיף 2 לחוזה הפרוגרמה (90 וגם 91) מגדיר שלב 07 כ"תחילת חפירת יסודות". בע"א 2054/98 אחים רויכמן שומרון בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (2) 433, 459 (להלן - פס"ד רויכמן) נדונה בין היתר השאלה, מהו מועד התחלת הבניה לצורך קבלת המענק. נקבע, כי יש לפרש את הוראות חוזה הפרוגרמה באופן דווקני על פי המציאות בשטח, וכי תחילת חפירת היסודות מטעם הקבלן הנה תחילת ביצוע הבנייה כמשמעה בחוזה. בפס"ד רויכמן העבודות בפועל החלו ללא היתר, ובכל זאת נקבע, כי המועד הקובע לתחילת הבניה היה מועד ביצוע העבודות בפועל. לפיכך אני דוחה את טענת התובעת לפיה יש לפרש את חוזה הפרוגרמה באופן שמועד התחלת הבנייה יחשב מיום פרסום אישור הועדה לתכנון לבניה למגורים ולתעשייה בילקוט הפרסומים. הוראות חוזה הפרוגרמה הן קשיחות ודווקניות ולכן אין להוסיף עליהן תנאים שלא נכללו בחוזה. במקרה דנן, מיומני העבודה (עליהם חתום גם נציג התובעת) עולה, כי התובעת ביצעה את עבודות חפירת היסודות בבניינים 21 עד 25 מיום 16.5.91 (בבניין 21) ועד יום 6.6.91 (בבניין 25), וזאת בסמוך ולאחר קבלת האישור לבצע עבודות עפר במתחם 1, מהועדה המקומית לתכנון ולבניה בבית-שמש. לעומת זאת, תב"ע בש/95/א' אושרה ופורסמה רק ביום 1.9.91. מכאן, שמועד תחילת ביצוע הבניה, המוקדם מבין השניים, הוא שלב 07 - שלב ביצוע העבודות, ומשלב זה יש לחשב התקופה לצורך בדיקת הזכאות למענק. כמו כן יש לציין, כי לפי דף הפירוט, המועד המקסימלי לתחילת ביצוע הבנייה הוא יום 26.6.91 (חודשים לפני פרסום אישור הועדה לתכנון לבניה ולמגורים). מועד הגעת הבניינים לשלב 40: התובעת שלחה לנתבעת חמישה מכתבים, ובהם הזמינה אותה לבוא לקבל חמישה בניינים שהיו מוכנים למסירה ביום 16.8.92. הבודקים הגיעו ביום 16.8.92, בדקו את מבנה 22, אישרו אותו כגמור, הפסיקו את הבדיקה וחזרו לבדיקות נוספות ביום 25.9.92 ובעוד מספר מועדים במהלך חודש דצמבר. התובעת טוענת, כי אילו היתה הנתבעת שולחת את הבודקים בתדירות גבוהה יותר, למרות שהבניינים לא היו מוכנים למסירה, היתה התובעת מבצעת את התיקונים הנדרשים במהירות המרבית, במיוחד לאור העובדה שעל הפרק עמדו סכומי כסף גדולים. אולם הנתבעת, אשר הייתה אחראית להזמנת הבודקים, לא הזמינה אותם ולא נתנה הסבר המניח את הדעת לזמן הרב שחלף בין הבדיקות. לחיזוק טענותיה מוסיפה התובעת כי הבודקים נתנו הערכות זמן שונות לביצוע התיקונים הנדרשים (בין שבועיים לחודש ימים), ומהערכות זמן אלו עולה, כי אם היו הבודקים בודקים את המבנים ביום 16.8.92, או בסמוך לכך, היתה התובעת מבצעת את התיקונים במהירות המירבית והבניינים היו מוכנים למסירה תוך שבועיים עד חודש. בנוסף, טוענת התובעת, כי הליך הבדיקה עצמו היה רשלני ולא אמין, ולראיה הביא את עדותו של הבודק אריה בקנשטיין לפיה בביקורו הראשון לא נכנס ליתר הבתים, ובכל זאת מנה שורה של ליקויים המצויים בתוך הבתים, ליקויים אשר לא סביר שראה מבחוץ. הבודקים לא יכלו להסביר מהו שלב 405 לפיו הם עובדים, דבר אשר מעיד גם הוא על בדיקה לא מקצועית, וללא כל קריטריונים ברורים. התובעת טוענת כי שלב 405 זהה לשלב 40, וכן כי היא עמדה בכל הקריטריונים שבו. הנתבעת טוענת, כי הבודקים, אשר אינם עובדיה, לא הכירו את התובעת ולא ביקשו להתנכל לה. הדו"חות שערכו, נחתמו בזמן אמת, וגם על ידי נציג התובעת, אשר לא השיג עליהם. אמנם חלק מהביקורים של הבודקים נדחו, אולם העובדה שנמצאו ליקויים למרות הזמן שעבר מלמדת, כי הליקויים לא תוקנו, ולכן אין להקדים התאריכים בהם הגיעו הבניינים לשלב 40. הנתבעת מסכימה כי שלב 40 ושלב 405 דומים מאוד (אולם מה שהינחה היה נוסח שלב 40 שבחוזה הפרוגרמה), והדבר מצביע על כך שאנשי הנתבעת עבדו לפי נהלים ברורים מראש. הנתבעת אינה מכחישה כי התובעת זכאית לקבל מענק זה, לטענתה לתובעת ניתנה האפשרות לקבל מענק זה, אלא, שהתובעת לא ביקשה אותו עד כה, ולא חתמה על חוזה ספציפי כנדרש בסעיף 5 לחוזה הפרוגרמה. יוצא, שעיקר המחלוקת בין הצדדים היא ביחס לשאלת המועדים הרלבנטיים לצורך חישוב המענק. המועדים הרלבנטיים לצורך חישוב המענק: בניין 22: מוסכם בין הצדדים כי בניין זה אושר כגמור ביום 16.8.92. המחלוקת היא לעניין מועד הגעת ארבעת הבניינים הנותרים לשלב 40. כשיש להפריד בין בניין 21 לבניינים 23-25: בניין 21: לפי נהלי הנתבעת, בבניית מקלט חיצוני למבנה מסוים, המבנה ייחשב כגמור רק לאחר השלמת בניית המקלט (ראה עדותו של הבודק מנחם מרחב בעמ' 114 לפרוטוקול). עוד עולה מעדותו ומנספח א' לתצהירו, שאם המקלט היה גמור ביום הבדיקה, הוא היה מאשר באותו יום את בניין 21 (עמ' 117 לפרוטוקול). אולם, המקלט החיצוני של בניין 21, הוא מקלט משותף גם לבניין 22. משאותו מקלט משמש הן את בניין 21 (שלא אושר), והן את בניין 22 (שאושר), אין לקבל את ההבחנה שנעשתה בין הבניינים, ויש לחשב מועד סיום בניית בניין 21 ביום 7.12.92. בניינים 23, 24 ו-25: התובעת טוענת כי יש לחשב את מועד סיום הבנייה כשבועיים מיום 16.8.92, הואיל וזה פרק הזמן הנדרש לביצוע כל התיקונים, אילו היו מבצעים את הבדיקה בכל הבניינים באותו יום (16.8.92). אמנם, השתהות הנתבעת בזימון הבודקים נראית שלא במקומה - משום שבהשתהות זו נגרם לנתבעים הפסד - אולם לא הובאו ראיות המוכיחות כי עיכוב זה היה מכוון. כמו כן, אין הוכחה לכך, שגם אם הבודקים היו בודקים את הבניינים באותו יום, התובעת הייתה מבצעת כל התיקונים תוך שבועיים עד חודש. יתרה מכך, בחינת יומני העבודה מראה כי שלושת בניינים אלו לא הגיעו לשלב 40 עד ליום 30.6.93, וזאת למרות שהתובעת הייתה מודעת לתיקונים הנדרשים כבר בדצמבר 92'. העובדה, שהתובעת לא ביצעה התיקונים הנדרשים במשך ששת החודשים הללו מוכיחה, בעליל, כי אין זה סביר שהתיקונים הללו היו מתבצעים תוך שבועיים או חודש, או שהתובעת הייתה מבצעת אותם בזמן זה, הואיל ולא עשתה זאת בפרק זמן ארוך יותר. על כן, אין לאשר הקדמת מועד סיום הבנייה בבניינים אלו, ויש לחשב את מועד סיום בנייתם ביום 30.6.93. 10. לסיכום א. ההסכם המחייב את הצדדים הוא חוזה פרוגרמה 91 ודף הפירוט הנלווה אליו. ב. ההטבות המפורטות בדף הפירוט הן ההטבות היחידות בהן חבה הנתבעת כלפי התובעת. לאור האמור לעיל, תגיש התובעת תחשיב כספי תוך 45 יום מקבלת פסק הדין החלקי; הנתבעת תגיב עליו תוך 45 יום ממועד קבלתו, וכן תגיש תחשיב של הסכומים אותם היא מבקשת לקזז. ב"כ הצדדים מוזמנים ליום 13.4.04 שעה 08:30 לצורך קביעת השאלות שנותרו שנויות במחלוקת. ניתן היום כ"ד בטבת, תשס"ד (18 בינואר 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. יפה הכט, שופטת חוזהמסמכיםתשלום / חתימה תחת מחאה