הכרה במוות עקב שירות צבאי

החלטה 1. המבקשת הינה אלמנת המנוח, ובפני בקשתה לרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו נדחה ערעורה על החלטת ועדת הערר לפי חוק חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן: החוק). המנוח, יליד 1957, התגייס לצה"ל ב-1975, ולאחר תום שירותו הסדיר שירת בצבא הקבע כפקיד מסמכים בבסיס חיל אויר. הוא סיים שירותו בפרישה מוקדמת במרץ 1997. שנתיים וחצי לאחר מכן, באוקטובר 1999, נפטר המנוח כתוצאה מאוטם שריר הלב שנגרם ממחלת כלי דם כלילית שסבל ממנה. המבקשת, אלמנת המנוח, הגישה לקצין התגמולים (המשיב) בקשה להכיר במנוח כמי שמותו נגרם עקב שירותו הצבאי. לטענתה, תנאי דחק ולחץ שבשירות גרמו לאירוע הלבבי ממנו נפטר (שנתיים לאחר שחרורו), או החמירו את מצבו הלבבי. המשיב דחה את הבקשה. בהחלטתו הסתמך המשיב על חוות דעת רפואית, לפיה מחלת הלב ממנה סבל המנוח היתה מולדת ובעלת גורמים תורשתיים. כמו כן, נצטרפו לה משך השנים גורמי החמרה נוספים ובהם עישון כבד וממושך, סכרת ויתר לחץ דם. בנוסף, לא נמצאו למשיב תנאי לחץ או דחק במהלך שירותו הצבאי של המנוח. המבקשת ערערה על החלטת המשיב לועדת הערר, והערר נדחה. בפסק דינה קבעה הועדה, כי לא הוכחו תנאי לחץ או דחק בשרות ואף לא ארוע או אירועים חריגים במהלכו. תנאי שרותו של המנוח היו דומים במתכונתם לעבודה משרדית שגרתית. הועדה אימצה את חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם המשיב, ד"ר תמרי, ולפיה אין קשר בין מחלת כלי הדם הכלילית ממנה סבל המנוח לתנאי שירותו הצבאי, וכי המדובר במחלה שגורמיה תורשתיים ונלוו לה תנאי הסיכון הנוספים (עישון כבד, סכרת ויתר לחץ דם) שאינם קשורים כלל לשרות הצבאי או לתנאיו. הועדה לא קיבלה את הנטען בחוות הדעת הרפואית שהגישה המבקשת (של פרופ' ברוק), ולפיה קיימת אסכולה רפואית המוצאת קשר בין תנאי דחק לבין פרוץ המחלה הלבבית שנגרמה למותו של המנוח. המבקשת ערערה על פסק דינה של הועדה לבית המשפט המחוזי. ערעורה נדחה. בית המשפט המחוזי קבע, כי אכן לא הוכחו תנאי לחץ או דחק בשירותו הצבאי של המנוח, ואף לא אירוע או שרשרת אירועים חריגים במהלכו. לאור זאת, אפילו היתה מתקבלת חוות דעתו של פרופ' ברוק לעניין קיומה של אסכולה רפואית הקושרת בין פרוץ המחלה הלבבית לתנאי לחץ ודחק, גם אז לא הונחה תשתית עובדתית מינימלית להוכחת תנאי לחץ או אירועי לחץ במהלך השירות. בעניין זה סמכו השופטים קמא את פסק דינם על הנפסק ברע"א 2027/94 קליין נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529. 2. עתה פונה כאמור המבקשת בבקשה זו שבפני לרשות לערער בבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. דין הבקשה להדחות. פסקי הדין של ועדת הערר ושל בית המשפט המחוזי נסמכים בראש וראשונה על ממצאי העובדה כפי שנקבעו לאחר בירור הראיות, ולפיהם לא התאפיין שירותו הצבאי של המנוח בגורמי לחץ או דחק. טענותיה החוזרות של המבקשת כנגד ממצאים אלה שבעובדה אינם מצדיקים מתן רשות לערער, וגם לא נמצא לנו בנימוקי הבקשה טעם או נימוק המצדיקים בחינתם בהליך ערעורי נוסף ובגלגול שלישי של הליכים. הטענה המשפטית שמעלה המבקשת, בדבר משמעות היתכנותה של אסכולה רפואית הקושרת בין מחלת כלי הדם הכלילית ממנה סבל המנוח לבין תנאי לחץ או דחק במהלך שירותו - נשמטת כאמור מניה וביה מתוך הממצאים העובדתיים שנקבעו והוכחו לעניין תנאי שירותו הצבאי של המנוח. על זאת נוסיף, כי הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה עקרונית או חדשנית שהשלכותיה הרוחביות משתרעות מעבר למחלוקת הפרטנית (והעובדתית ביסודה) נשוא פסק הדין קמא. גם מטעם זה אין היא נמנית על אותם המקרים, שבמשורה, בהם תינתן רשות ערעור לבית המשפט העליון לגלגול שלישי של ההליך. לאור זאת, אני דוחה את הבקשה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. מקרי מוותצבאשירות צבאי