רישיון לנשק משרד הבריאות

מבוא .1ביום 3.1.96בשעות הערב נקבצו מספר צעירים בדירה של ידידתם ליאת מואיז, שהתגוררה ברחוב זלמן שז"ר 18/13ברמת פולג. הצעירים השתעשעו באקדח שקיבל הנתבע 1מהנתבעת 3ואז, תוך כדי משחק באקדח, ירה הנתבע 1(להלן - הנתבע) וקיפד את חייו של יריב רותם, שהיה בן 22במותו. יהיה זכרו ברוך. כתבי הטענות .2בכתב התביעה נטען שמותו של המנוח ארע מחמת רשלנותם של כל אחד מהנתבעים. הנתבע חב ברשלנות משום שהתנהג בניגוד להנחיות שקיבל מהנתבעת 3על אופן הטיפול באקדח והשימוש בו ועל כך שנשא אותו עמו מחוץ לשעות המשמרת. הנתבעת 2, מדינת ישראל, חבה ברשלנות משום שנתנה לו הרשאה לשאת אקדח, בניגוד לדרישות הסף שקבעה לעצמה לצורך מתן רישיון, חרף גילו הצעיר ולאחר ששוחרר משירות חובה בצה"ל, כנראה לפי בקשתו. כמו כן חבה הנתבעת 2ברשלנות משום שלא קבעה תנאים והגבלות להחזקת האקדח שקיבל הנתבע. הנתבעת מס' 3, מעסיקתו של הנתבע, מואשמת ברשלנות מפני שהעסיקה את הנתבע בעבודה המחייבת החזקת נשק, חרף גילו הצעיר ולמרות שקיבל פטור, כאמור. בנוסף, התרשלה הנתבעת 3בכך שלא הדריכה את הנתבע כיאות בשימוש באקדח ובתפעולו ולא שיננה לו את הוראות הבטיחות ביחס לאופן השימוש בו. הנתבעת 3התרשלה גם בכך שלא אסרה עליו להחזיק באקדח מעבר לשעות עבודתו. .3הנתבע כפר בכתב ההגנה באירוע, אך בעדותו ובסיכומיו הוא הודה באחריותו וטען לרשלנות מכרעת של כל הצדדים האחרים: לרשלנות מכרעת מצד הקורבן שהתגרה בו לנסות כוחו בשימוש באקדח, לרשלנות מכרעת של הנתבעת 2, משום שהתרשלה שלא בדקה את מצבו הנפשי ועברו הצבאי ולא שתה ליבה למצבו הרפואי, כפי שתארו לפניה. לטענה זו אין אישוש בראיות. לרשלנות מכרעת של נתבעת 3, שהתעלמה מהנתונים האמורים וכן שהוא לא הוכשר ולא הודרך מספיק כיצד לתפעל את האקדח. טענה אחרונה זו נסתרה בראיות. .4הנתבעת 2פתחה את כתב הגנתה בתיאור המצב הנורמטיבי בנושא החזקת כלי ירייה. בידי הנתבעת 3רישיון מיוחד, הניתן לחברות שמירה. הנתבעת 3היא שרשאית להתיר בתעודת הרשאה שהוצאה על ידיה למועסק מהמועסקים בשירותה לשאת כלי ירייה, שלגביו ניתן רישיון מיוחד, לאחר שהעבירה לפקיד הרישוי פרטים מזהים של המועמד. בנסיבות אלה, שהנתבעת 3היא שנתנה תעודת הרשאה לצייד את הנתבע בנשק, אזי האחריות לתוצאות מתן תעודת ההרשאה מוטלת רק עליה. משרד הבריאות, אליו פנתה פקידת הרישוי, אישר שאין נתונים שהנתבע היה מאושפז עקב מחלת נפש, או שקיים חשש למחלת נפש וגם לא ניתנה הודעת מטפל, רופא או פסיכולוג - שאם הנתבע יחזיק בכלי ירייה תהיה בכך סכנה לציבור (סעיפים 11א' - 11ב' לחוק כלי ירייה, תש"ט 1959(להלן - החוק). גם משטרת ישראל אישרה שאין לנתבע עבר פלילי. אם מועמד פלוני אושר על ידי חברת שמירה, אין לפקיד הרישוי סמכות לפסול את המועמד. הסמכות היא רק של נתבעת .3טענה נוספת היא שהנתבעת 3התרשלה בכך שלא הדריכה את הנתבע בשימוש ובתפעול האקדח ובכללי הבטיחות שיש לקיים וכן שלא אסרה עליו להחזיק בנשק מעבר לשעות העבודה על ידי הפקדתו אצלה. כתב התביעה אף אינו מגלה עילה כלפיה, לנוכח אופי התפקיד של פקיד הרישוי וכן משום שיש לה חסינות. הנתבעת 2אימצה את הטענות המייחסות רשלנות לנתבע, כמפורט בכתב התביעה. .5נתבעת 2הגישה הודעת צד ג' נגד הנתבע ונגד נתבעת 3, שבה העלתה את אותן הטענות שהוזכרו בכתב הגנתה ודרשה מהם לשפותה או להשתתף עמה בכל סכום שתחויב. הצדדים השלישיים הגישו כתבי הגנה ובהם הכחישו את כל המיוחס להם. .6הנתבעת 3הגישה כתב הגנה סתמי שבו הוכחשו פרטי הרשלנות המיוחסים לה וטענה שנתבעת 2היא שהתרשלה, בכך שאפשרה לה להעסיק את הנתבע. גם הנתבע התרשל משום שפעל בניגוד לכל הוראות הביטחון וההנחיות שקיבל. לנתבעת 3לא היתה שליטה על מעשיו בתום שעות העבודה. העובדות .7המנוח סיים 12שנות לימוד עם תעודת בגרות במגמת צילום ולמד טכנאות קול באולפן יואב גרא. הוא כתב והלחין מוסיקה וניגן בלהקה. מהצבא הוא שוחרר מסיבות בריאותיות. לאחר תום לימודיו הוא עבד כעוזר טכנאי בהפקות תקליטים. לדברי ערן רוברמן, שאצלו עבד המנוח, הלה התקדם ועסק באופן עצמאי כעבור שנה וחצי, מתחילת עבודתו אצלו, בביצוע הקלטות. המנוח היה עובד חרוץ ואמין והוא היה מרוצה ממנו. .8הנתבע גם הוא קיבל פטור משירות צבאי. הפטור לא ניתן לנתבע מסיבות נפשיות, כפי שניסה לטעון ב"כ התובע במהלך הראיות. הוא קיבל פרופיל 64(ראו ת/13), אך נמצא בלתי כשיר לשירות בשל אי התאמה. הפסיכיאטור דר' עמי מירז העיד (על פי נ/6) שהנתבע, על פי סיפוריו על עצמו, נראה בלתי אמין. לא היו לו הפרעות בחשיבה, "אין סימני דיכאון, שולל אובדנות, סמים ואלכוהול". נתוניו של הנתבע היו בינוניים. לא היתה לו תובנה ליכולתו ולכוחותיו. מסקנתו של דר' מירז היא, שיכלו להיות לנתבע בעיות חברתיות על רקע סיפוריו הרבים. הפרופיל הרפואי שנקבע לו, משקף "קווי אישיות נרקיססטיים עם הפרעות תפקודיות קלות". פרופיל זה איפשר לנתבע לשרת כאפסנאי או כשקמיסט. הוא היה רשאי להחזיק בנשק ולא נשקפה ממנו סכנה לציבור אם היה ניתן לו כלי ירייה. לו היה סיכון בהחזקת נשק על ידי הנתבע, היה העד קובע לו פרופיל שהיה מונע ממנו לשרת בצבא. מערכת הלחצים שישנה בדרג הקידמי היא הרבה יותר גדולה ולכן, ייתכן שבשל אישיותו של הנתבע, היו עלולים להיות לו קשיים לשרת ביחידה קרבית כלוחם, אך לא היתה מניעה שיעבוד כשומר בחברת שמירה, או בתפקידי שמירה בצבא. העד הסתמך במסקנותיו גם על חוות דעתו של הקב"ן, שהיתה מונחת לפניו. לכאורה, היה הנתבע לאור הפרופיל שנקבע לו אמור לשרת בצבא, אך נתונים אחרים שלו נמצאו מתחת לרף מסוים בשל האבחון הפסיכוטכני שעבר, כפי שהעידה שולה פרוכטר ראש מדור איבחון ומיון, במחלקת בריאות הנפש שבמפקדת קצין רפואי ראשי. הדפ"ר (דרגה פסיכוטכנית ראשונית) של התובע היה מעל המינימום 60(הרף הוא הציון 50), אך שאר הנתונים - צד"ך - ציון דרך וקב"א - קבוצת איכות, היו מתחת לרף. גם לדעת העדה, אין מניעה, לאור נתוני הנתבע, שהוא יחזיק בנשק. ועדת הסף החליטה לשחרר את הנתבע, לאור נתוניו, משירות בטחון וזאת מסיבה מנהלתית ולא רפואית. הסיבה לשחרור היתה שהנתונים הכוללים של הנתבע הצביעו על אפשרויות שיבוץ מאוד מצומצמות מחד ועל קשיי הסתגלות של הנתבע במערכת הצבאית, מאידך. .9הנתבע, שגאוותו כנראה נפגעה, החליט לחפות על אי גיוסו בלקיחת קורס ירי ב"מטווח נתניה בע"מ" (להלן: המטווח). בחקירתו בבית המשפט סיפר הנתבע, שלפני שנתקבל לעבודה כשומר אצל הנתבעת 3, הוא עבר מטווח של חמש דקות במטווח נתניה בע"מ: "הסבירו לי באופן כללי את כללי הבטיחות וירי של 30כדורים. באופן כללי לימדו אותי איך להחזיק אקדח" (עמ' 20; ראו גם עמ' 23ו- נ/8). בחקירה נגדית הותרו מעט חרצובות לשונו של הנתבע (עמ' 24) והוא סיפר שלקח קורס לירי שנאלץ להפסיקו מחוסר כסף, אך שהספיק להשתתף במסגרת הקורס בין 7וחצי לעשר שעות. הנתבע לא זכר כמה כדורים הוא ירה במסגרת הקורס. הוא למד בשני השיעורים הראשונים כיצד משתמשים באופן תיאורטי בנשק וכן עבר מטווח יבש. כמו כן הוא קבל הדרכה על השימוש בנשק ובכלל זה גם הוראות בטיחות. נאמר לו שכאשר הוא מקבל נשק, עליו לנסות לירות באוויר, לבדוק שאין כדורים בקנה. כמו כן הוסבר לו שאסור לעשות שימוש באקדח לשם שעשוע עם חברים או מכרים. מסתבר שהנתבע המעיט מניסיונו בירי. אבי רובין, מנהל המטווח, העיד שהנתבע נרשם אצלו לקורס ירי פרטי. הוא ירה כשתים עשרה פעמים, בנוסף ליום 18.10.95, שאז שנשלח על ידי הנתבעת 3לעבור מטווח, לשם קבלתו לעבודה אצלה, כמפורט להלן. מהקורס עצמו נטל הנתבע שמונה - תשעה שיעורים מתוך 12שיעורים, אך הוא התאמן בירי פעמים נוספות, שלא במסגרת הקורס. העד אישר שהנתבע לא סיים את הקורס בשל בעיות כספיות ומשום שהשיקים שמסר חזרו מחוסר כיסוי. עמוס כהן, העובד גם הוא במטווח, העיד שמשך הקורס הוא 40שעות. הקורס מתחיל בהדרכה של שעתיים של הוראות בטיחות. מי שעובד כשומר מקבל גם הוא הוראות בטיחות. הנתבע ירה במסגרת הקורס בין 800ל- 200, 1כדורים. דורון רובין, שהדריך את הנתבע ביום 18.10.95במטווח, העיד שלמרות שידע שהנתבע עבר קורס ירי פרטי, נתן לו שוב הדרכה בטיחותית במשך כעשרים דקות עד חצי שעה. לאחר מכן הנתבע ירה 30כדורים, כפי שבקשה נתבעת .3עוד העיד העד שכאשר הנתבע הגיע אליו הוא היה בקי בכל הוראות הבטיחות (עמ' 62). בין היתר נאמר לו שאין להכניס את האצבע לשמורת ההדק, אלא אם מכוונים למטרה (עמ' 64). הודגש בפניו שאין למסור את האקדח לאחר ויש לפרק ולנקות את האקדח רק כשהוא לבדו. אם האקדח נשאר בבית, יש להפריד את המחסנית מהאקדח. בתום קבלת ההוראות הבטיחותיות קיבל הנתבע הדרכה נוספת של כעשר דקות על האקדח עצמו. משך ההכשרה שעבר הנתבע היה כעשרים וחמש דקות. גרסתם של עובדי מטווח נתניה בע"מ נראית לי עדיפה על פני עדות הנתבע שניסה למזער ולהעמיד בסימן שאלה את מספר האימונים וההדרכות שעבר בירי. מה עוד שגרסה זו נתמכת במסמכים (נ/7; נ/8). .10הנתבע החל לעבוד אצל הנתבעת 3כמוקדן. הוא חפץ לעבוד כשומר כדי שיוכל לשאת נשק. בתום כשלושה חודשים פוטר הנתבע מהעבודה ונתקבל חזרה לעבודה כשומר לאחר שמלא טפסים ונתקבל אישור משרד הפנים. .11הנתבע מילא אצל נתבעת 3שאלון (ת/16), שבו מסר שני פרטים חשובים לעניננו: שהוא יליד 7.6.76, כלומר הוא מתחת לגיל 20ושהוא לא שירת בצבא, כי קיבל פטור על פי חוק. לטענת הנתבע הוא לא נשאל על ידי מי שראיין אותו לסיבת הפטור (עמ' 19). גרסה זו נראית לי מהימנה גם לאור עדותו של גדי פינקלשטיין, הבעלים של הנתבעת 3(עמ' 66). מעדותו של גדי פינקלשטיין עולה, שהוא סמך על כך שמשרד הפנים יורה אותו הלכה, האם הנתבע ראוי לשאת נשק והוא לא חקר ולא דרש במופלא ממנו (ראו גם עדותו בעמ' 69- 70ו- 79). גדי פנקלשטין ידע מה גילו של העד, אך טען שלא ידע שאין מקום לקלוט אותו, כי הוא מתחת לגיל 20, כפי שיפורט להלן. העד העלה טענה שאינה נכונה, שת/ 2- בקשה לרישיון לשאת נשק, המצורפת לת/3, שהיא רשימה שהנתבעת 3ביקשה ממשרד הפנים שהמפורטים בה יהיו רשאים לשאת נשק לצורך עבודתם כשומרים - לא מולא אצל הנתבעת 3, משום שזה טופס לקבלת נשק פרטי. עדותו זו עומדת בסתירה לעדות דב גזית, מנהל המינהל לשירותי חירום במשרד הפנים (עמ' 41) ולעדות ברכה אלידע, פקידת רישוי כלי ירייה במשרד הפנים (עמ' 7). כאמור, העד טען שלא ידע שגיל המינימום של אדם שלא שירת בצבא לעסוק באבטחה הוא .20כדי לחזק את גרסתו - הלא אמינה - טען הלה שלא קיבל את ת/12, מכתבה של העדה ברכה אלידע מיום 7.2.95, שבו היא פנתה לכל חברות השמירה וביקשה מהם להקפיד ולהעסיק רק שומרים מעל גיל 20, ושאם מועסק מישהו מתחת לגיל זה, יש לקבל אישור להעסקה מצה"ל. העד חזר וטען שניתן לתת נשק למי שמלאו לו .18גם את המסמך ת/9, העוסק בנוהל של משרד הפנים למתן רשיון מיוחד לחברות שמירה, העד לא ראה ולא שמע. מכל מקום, טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שבנ/7, הטופס שבו נרשמו שמות המוצעים לשאת נשק מופיעים שני קטינים מתחת לגיל .18לטענת העד, מדובר בשני קטינים שחודש לאחר מילוי השאלון ימלאו להם .18אף כאן לא דק העד פורתא, שכן שני הקטינים היו אמורים להגיע לגיל 18לפי מועד מלוי השאלון כעבור חודשיים או כעבור ארבעה חודשים, בהתאמה. גם ברכה אלידע אישרה את קיום הנוהג הפסול של חברות השמירה להגיש שמות של מוצעים מתחת לגיל 20(עמ' 11). נכון שבת/ 11מופיע גיל מינימום של 18שנים, אך אין לי ספק שהעד ידע על השינוי במדיניות משרד הפנים. משנשאל גדי פינקלשטיין על נוהלי הבטיחות של הנתבעת 3, הסתבר שיש רק תורה שבעל פה (עמ' 79). לדברי העד הוא אמר לנתבע שישאיר את האקדח בביתו לאחר שעות העבודה, כשהמחסנית מופרדת מהאקדח (עמ' 75ו- 79). לעומת זאת, בנ/10, תצהיר תשובות לשאלון, נאמר שאת הנשק היה השומר צריך להשאיר בבית במקום נעול. לא נאמר בתשובה מאומה על ההפרדה בין האקדח למחסנית. מכל מקום, העד אישר שאין נוהל מסודר של הפקדת הנשק לאחר שעות השמירה ולכן הנשק נותר בידי השומרים בתום עבודת המשמרת. המצב, שבו אין נוהלים בכתב ויש רק הדרכה בעל פה, בנוגע לאחסון הנשק לאחר שעות העבודה, הינו חמור וראוי שתינתן הדעת על כך. .12לאחר המטווח שעבר העד ב- 18.10.95, הוא קיבל תעודת הרשאה (נ/3). תעודת ההרשאה ניתנה על סמך הבקשות להרשאה (ת/ 2- ת/3). לאחר קבלת התעודה, חתם הנתבע על הסכם עבודה עם הנתבעת 3(ת/17). מסמך זה הינו כללי ואין הוא כולל הוראות הנוגעות לנשק שקיבל ואופן השימוש בו ומה יעשה בו בתום שעות המשמרת. בנ/2, שהם נוהלי עבודה של הנתבעת 3, נאמר, בין היתר, שבכל אתר ואתר יש נוהל ומשימות שיש לקרוא אותם היטב ולנהוג על פיהם, תוך שימת לב להוראות פתיחה באש. גם בהנחיות אלו, עליהן חתם הנתבע, אין מאומה בכל הנוגע להוראות בטיחות או מה יעשה בנשק בתום שעות העבודה. .13מעדותה של ברכה אלידע מתברר, שאם אדם פונה לקבלת רישיון לנשק, היא מעבירה - למרות שאינה חייבת - העתק מהבקשה למשרד הביטחון. לעומת זאת כאשר חברת שמירה פונה בבקשה להרשאה אין שולחים העתק מהפנייה של חברת השמירה למשרד הביטחון (עמ' 6- 7). כאמור, הנתבע לא היה אמור על פי הנוהלים של משרד הפנים (ת/ 9עמ' 5) לקבל הרשאה לשאת נשק. ברכה אלידע הודתה בגלוי לב שלא שמה לב שגילו של הנתבע הנו פחות מגיל 20(עמ' 8). העדה אישרה שיש לה שיקול הדעת לפסול מועמד ששמו מופיע ברשימה. אך, כפי שאראה להלן, שיקול דעת זה הינו מצומצם ביותר לאור ההנחיות שהוציא משרד הפנים (ת/9). דב גזית העיד שת/ 9היה הנוהל המחייב, שהיה בתוקף ביום המקרה ושבו נאמר (בעמ' 5): "ג. גיל המוצעים על ידי החברה הוא 20שנה לפחות, למעט חייל חובה שיש בידם אישור מצה"ל לעסוק בשמירה או בהבטחה והם בני 18לפחות. ד. התקבלה 'המלצת' משרד הבריאות לגבי המוצעים." גם עד זה אישר שהעדה ברכה אלידע מקבלת מידע ממשרד הבריאות שמעביר אליה את הנתונים הרלבנטיים שחלקם מגיעים ממשרד הביטחון. .14בת/10, הרישיון שקיבלה הנתבעת 3נאמר בסעיף (ג): "בעל רישיון זה רשאי להרשות בתעודת הרשאה, מועסק מהמועסקים בשירותו, שאושרו על ידי פקיד הרישוי, לשאת ולהחזיק בכלי ירייה שניתן לו עליו הרישיון המיוחד, למטרה שהוגדרה ברישיון ולחייב את נושא הכלי הירייה לשאת עמו את תעודת ההרשאה כל זמן שהכלי נמצא ברשותו". כפי שעולה מהרישא של מסמך זה, החזקת כלי הירייה היא "למתן שירותי שמירה, ולשימוש המועסקים בפועל במתן שירותי שמירה ובמסגרת עיסוקם כאמור". בהוראות ובהגבלות, שהן חלק מהרישיון נאמר: "(2) אין למסור נשק לאדם שטרם מלאו לו 18שנה. (3) מסירת נשק לאדם מותרת, רק אם הוכיח לבעל הרישיון המיוחד, בקיאות בכללי הזהירות וידע בשימוש בנשק. (4) על בעל הרישיון לתדרך בכללי הזהירות והשימוש בנשק, את המורשים לשאת הנשק, לפחות אחת ל- 6החודשים. כן יש לערוך למורשים מטווח באש חיה, במטווח מאושר, לפחות אחת ל- 12חודשים ולנהל רשומה ובה רישום מדוייק של תאריכי התדרוך בנשק, ביצוע המטווח, מקום ביצוע המטווח ושמות המשתתפים בתידרוך ובמטווח... (12) על בעלי הרישיון המיוחד להביא לידיעת מקבלי הנשק, לפני מסירתו, כי מחובתם לשמור על הנשק מפני אבדה או גניבה, או על ידי נשיאתו על גופם או נעילתו במקום בטוח ובשום פנים ואופן אין להשאיר את הנשק בתוך רכב חונה. (13) תשומת לב בעל רישיון זה מופנית לחובת הזהירות הכללית המוטלת עליו במסירת נשק ולחשיבות הידיעה אם מבחינה רפואית - גופנית ונפשית, כשיר מקבל הנשק להחזיק בו מבלי שתהיה בכך סכנה לעצמו ולזולתו". משנשאל דב גזית לגבי גיל מינימום, השיב שגיל 18היה הגיל המקורי, אך הוא שונה לגיל 20, הגיל שהיה רף המינימום בעת שארע המקרה המצער. בעקבות ועדה שבחנה את הקריטריונים למתן נשק, שונה גיל המינימום ל- 21, אך כיום יש שוב נטייה להחזיר את הרף למתן רישיון לגיל .20לנושא הגיל לא היתה חשיבות ואין הבדל, מבחינת הסיכון בהחזקת נשק, בין גיל 18לגיל .21בקביעת הגיל ניתן משקל לעובדה שאנשים המשרתים בצבא, יש להם בדרך כלל נשק אישי והללו לא יפגעו אם יקבע גיל מינימום של 21(עמ' 46). שירות בצה"ל אינו תנאי לקבלת רישיון ויש סוגי פטור שאינם מענינה של פקידת הרישוי. בל נשכח שכמעט כל צעיר וצעירה נושאים נשק בעת גיוסם לצה"ל והם מפעילים כלי נשק יותר קטלניים מאקדח כמו מטוס, טנק, תותח וכו'. העד אישר שהנוהל שנקבע מטרתו לצמצם את שיקול הדעת של פקידת הרישוי, כך שהסמכות במקרים חריגים תהיה בידי מנהל המחלקה. לדעת העד, ההרשאה להחזקת כלי ירייה בידי השומרים הינה רק לצורכי עבודה ואין שומר שקיבל הרשאה רשאי להחזיקו מחוץ לגדר עבודתו. אך לאחר שנדחק לפינה, נאלץ העד להודות שאין הוראה קטגורית של אחסון הנשק בתום השמירה (עמ' 44). האירוע המצער .15תיאורו של הנתבע את מה שקרה לוקה בחסר,אם משום שלא זכר והדחיק מזיכרונו את האירוע ואם משום שלא חפץ לשים עצמו רשע. הנתבע העיד שהוא והמנוח נפגשו בביתה של ליאת מואיז עם עוד כמה חברים. הנתבע, המנוח ואחרים החלו להשתעשע עם האקדח במרפסת כשכלי הירייה עובר מיד ליד. לפני שהנתבע מסר את הכלי, הוא הוציא, לדבריו, את המחסנית. לאחר מכן נכנסו הנתבע והמנוח לחדר. המנוח סיפר לו על תפיסת כדורים בשיניים, דבר שחזה בו בסרטים. העד לא זכר מה קרה לאחר מכן. מה שהנתבע זכר הוא, שהמנוח שכב על הרצפה והוא רכן עליו. בנ/4, תצהיר תשובות לשאלון, סעיף 12, הוסיף הנתבע שהמנוח הפציר בו להדגים תנוחות ירי ומאחר שהמחסנית היתה בתוך האקדח, נפלט כדור. הנתבע שכח בעת שהדגים בחדר למנוח מצבי ירי, שהוא החזיר את המחסנית לאקדח. עדותו של הנתבע בנקודה זו, בחקירתו הנגדית, היתה מבולבלת. הוא טען שהמנוח לא הפציר בו לשלוף את האקדח כשהוא טעון, אך מייד לאחר מכן הוסיף שהמינוח "הפצרה" לא מתאים למה שהיה. הוא גרר אותו לתוך סיטואציה של "תראה לי ואיך זה עובד עם הסרטים" (עמ' 26). גם בת/14, עדותו של הנתבע במשטרה מיום 3.1.95, אמר הלה שנוצר מצב שהמנוח עמד מטר וחצי ממנו ואז הנתבע שלף את האקדח מהנרתיק דרך אותו אך לא כיוון אותו, אלא שאצבעו היתה, משום מה בתוך שמורת ההדק והעובדה שהוא שכח שהמחסנית באקדח גרמה לפליטת כדור ולפגיעה הקטלנית. גם אריה גור אריה מסר גרסה דומה, שלפיה תחילה בדק הנתבע שאין כדור בבית הבליעה, שכנראה הוא דרך את האקדח לכיוון הרצפה ושהוא הפריד את המחסנית מהאקדח. לאחר מכן התנהלה שיחה בין המנוח לנתבע במרפסת, כשהנתבע רצה להדגים החזקה של האקדח. במרפסת הנתבע פרק את האקדח, הדגים למנוח מצבי ירי ספורטיבי והמנוח ניסה לחקות את מה שהנתבע הראה לו. לאחר שנכנסו לחדר שוב התנהלה שיחה בין המנוח לנתבע על האקדחים. הוזכרו בשיחה סרטי פעולה, קומדיות וסרטים שלאקדחים היה חלק חשוב בהם. המנוח שאל את הנתבע מה יעשה באופן היפוטתי, אם הוא בא מולו. כאשר המנוח שאל שאלה זו הם עמדו משני צדי החדר במרחק 2- 3מטרים זה מזה ולפתע הוא שמע ירייה. העד הסתובב וראה את המנוח על הרצפה. בחקירה נגדית הוסיף העד שגם בעבר נהג הנתבע להביא את האקדח לאירועים חברתיים פרק והרכיב אותו, הכניס והוציא את המחסנית. המסגרת הנורמטיבית .16החוק בא להגשים תכלית של המחוקק לצמצם את כלי הירייה שבידי הציבור (בג"ץ 1958/90בן שטח נ' שר הפנים, פ"ד מה(1) 322, 325; ע"א 755/76"משמר" חברה לשמירה ביטחון ושירותים בע"מ נ' מילחם, פ"ד לג(2) 656, 664; ע"א 350/77כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 803). יחד עם זה, אין החוק קובע מיגבלות גיל למתן רישיון (ע"א 290/68אריאלי נ' צינק, פ"ד כב(2) 645, 647). .17לפי החוק, פקיד רישוי רשאי לפי שיקול דעתו, ליתן רישיון או לסרב לתתו וכן לתת רישיון בתנאים ובהגבלות. מדובר בשיקול דעת סובייקטיבי, הנתון לביקורתו של בית המשפט, כפי שמקובל לגבי כל סמכות רשות. שיקול הדעת הסובייקטיבי צריך להגשים את תכלית החוק ועקרונות יסוד של שיטתנו ובהם שמירת זכויות הפרט (בג"ץ 4804/94חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נ(5) 661, 699; ראו גם דברי השופט חשין בבג"ץ 758/88קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 527- 528; בג"ץ 3403/97אנקין נ' שר הפנים, פ"ד נא(4) 522, 525- 526; שוחטמן, על שיקול דעת מוחלט וסמכות בג"ץ, הפרקליט מ' 218). כאן יש לכאורה סתירה בין התכלית הכללית שמירת זכויות הפרט לבין התכלית המיוחדת של חוק כלי הירייה, לצמצם את מספר כלי הירייה שבידי הציבור, אלא שמדובר בסתירה מדומה, שהרי תכלית זו עולה בקנה אחד עם התכלית הציבורית למנוע החזקת כלי משחית בידי הציבור ללא צורך. הניסיון מלמד, גם בארץ ובמיוחד בארצות הברית, שנגישות לכלי נשק פירושה עליה בעקומת הפשע והמקרה האחרון שארע בליטלטאון יוכיח. נמצא, שבחשבון סופי תכלית זו מגשימה גם את ההגנה על זכויות הפרט. שיקול הדעת במתן הרישיון צריך להיות מודרך על פי תכלית החוק. .18החוק מבחין בין הענקת רישיון לפרט, כאמור בסעיף 4לחוק, שאז האחריות בידי המדינה למתן הרישיון, לבין קבוצות שונות הזכאיות לכאורה לקבלת רישיון, שאז ניתן הרישיון המיוחד לפונקציונר פלוני, כמו ממונה על ישוב (סעיף 9לחוק), בעל מפעל (סעיף 10לחוק), או בעל רישיון, לפי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב - 1972(סעיף 10ג' לחוק). מדובר כאן באצילת סמכויות להרשות נשיאת נשק מהרשות המוסמכת למי שמוסמך ליתן את ההרשאה (ע"א 755/76"משמר" חברה לשמירה, ביטחון ושירותים בע"מ נ' מלחם, פ"ד לג(2) 656, 664). פקיד הרישוי מוסמך רק לבחון אם הנתונים האישיים של המועמד אינם שוללים את היכולת להעניק הרשאה על ידי חברת השמירה. רישיון מיוחד כזה להחזקת כלי ירייה ניתן לשימוש המועסקים בשירותי השמירה של בעל הרישיון, חברת השמירה, במסגרת עיסוקה כאמור. במלים אחרות, בעל הרישיון הוא הרשאי להרשות בתעודת ההרשאה למועסק או למועסקים בשירותו לשאת ולהחזיק כלי ירייה. תעודת הרשאה לא תינתן אלא אם העביר בעל הרישיון לפקיד הרישוי את פרטי העובד ונתמלאו לגביו הוראות סעיף 11ב' לחוק, משמע שמנכ"ל משרד הבריאות מצא שאין מניעה בגין אשפוז עקב מחלת נפש, או חשש למחלת נפש, ליתן את הרישיון. תנאי נוסף מופיע בסעיף 11(2) לחוק קובע, שמתן רישיון מצריך המלצת קצין משטרה בכיר. לדעתי, אין מדובר רק בבעל הרישיון המיוחד, אלא גם כל מי שהורשה על ידי בעל הרישיון להחזיק בכלי ירייה, צריך לקבל באמצעות פקיד הרישוי המלצה של קצין משטרה בכיר. לפיכך, ברכה אלידע פעלה כדין כשפנתה למשרדי המשטרה והבריאות כדי לבדוק את כשירות אלה שהורשו להחזיק בכלי ירייה על ידי הנתבעת .3 .19ראינו, שלכאורה, לפי סעיף 12לחוק, לפקיד הרישוי הסמכות להעניק רישיון לפי שיקול דעתו ולהתנות בו תנאים. אם הרשות פועלת ללא מדיניות ותבחינים, כאשר היא מפעילה את שיקול דעתה, פוגם הדבר במינהל תקין ואינו עולה בקנה אחד עם שלטון החוק (בג"ץ 1689/94הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא(1) 15, 19). גם דב גזית העיד כזכור, שקביעת הקריטריונים באה לצמצם את מרחב שיקול הדעת. הנחיות עצמיות של הרשות מטרתן להדריך את פקיד הרישוי בהפעלת סמכותו (זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב', עמ' 775). מבחינת האזרח יש חשיבות להנחיות אלה, שכן הדבר מאפשר לו לתכנן את צעדיו במידה סבירה של ודאות ומונע שרירות ואפליה על ידי מהרשות. כמו כן מאפשרות ההנחיות לפרט לבקר את החלטת הרשות אם סטתה מהן (זמיר, שם, עמ' 778- 779). ההנחיות אינן נוקשות, שאסור לסטות מהן ימינה או שמאלה. העובדה שהרשות קבעה לעצמה הנחיות עצמיות אינה פוטרת אותה לבחון כל מקרה לגופו, כך שאין הרשות רשאית לטעון שבשל ההנחיות לא ניתן במקרה המיוחד להביא בחשבון שיקולים מיוחדים לאותו מקרה. החוק לא קבע שמי ממלא אחר ההנחיות זכאי לרישיון ולכן אין להסתפק בבדיקת כל מקרה רק על פי ההנחיות שקבעה הרשות לעצמה. הווה אומר, על הרשות לפעול בדרך כלל על פי ההנחיות ולפעול על יסוד ציפיות הציבור שכך תנהג, אך עליה גם לבחון האם המקרה הנדון מעורר שיקולים מיוחדים המצדיקים סטייה מן ההנחיות (זמיר, שם, עמ' 785). זהו האיזון הראוי בין שני השיקולים הנוגדים שוויון ושמירה על ציפיות הציבור מחד ובחינת כל מקרה לגופו מאידך (ע"א 2512/93איתורית שירותי תקשורת נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 252, 261- 262; בג"ץ 4422/92עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מז(3) 853, 875858; ראו גם ארידור, משמעותה המשפטית של חקירה מינהלית לא פורמלית, הפרקליט, מג 57; דותן, החובה לקבוע כללים מינהליים, משפטים כג' 437; דותן, הנחיות מינהליות (תשנ"ו - 1996)). ב"כ הצדדים לא התייחסו לשאלת תוקף ההנחיות המינהליות והשלכתן על חובת הזהירות. חובת הזהירות .20השאלה שעל המדוכה אינה האם הפרת ההנחיה המנהלית, כשלעצמה, הינה התרשלות, אלא בהנחה שיש חובת זהירות מושגית, שאינה נשללת על ידי שיקולים של מדיניות משפטית, האם יש בנסיבות המיוחדות של המקרה חובת זהירות קונקרטית, דהיינו האם אדם סביר היה צופה בנסיבות המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק והאם כענין שבמדיניות אדם סביר היה צריך לצפות את התרחשות אותו הנזק. חובת הזהירות הקונקרטית מוטלת רק בגין סיכון בלתי סביר, כלומר סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים למנעו. כאשר בית המשפט קובע שקמה חובת זהירות הוא מפעיל מדיניות משפטית, הוא שוקל שיקולים שונים, שחלקם אף נוגדים, כמו הצורך להבטיח חופש פעולה לעומת הצורך להגן על הגוף ועל הרכוש, האמצעים הדרושים למניעת הסכנה, העלות הכספית של אמצעי הזהירות לעומת האינטרס של המזיק לחופש פעולה, מהו האינטרס הציבורי בהפסקתה או בהמשכתה של אותה פעילות, גודל הסכנה וכמובן החשיבות החברתית של הפעולה. לפיכך, קנה מידה להתנהגות שנקבע על ידי המחוקק בחיקוק, עשוי לשמש אינדיקציה לרמת התנהגות הנדרשת מאדם סביר, כשאנו דנים בעוולת הרשלנות. לא כל הפרת חובה חקוקה מולידה מעצמה הפרת חובת זהירות. לא בהכרח אמת המידה שנקבעת בחיקוק זהה לרמת התנהגות הנדרשת בעוולת הרשלנות. ייתכן שבמקרה הראשון קבע המחוקק אמת מידה מחמירה וייתכן שקבע אמת מידה הנופלת מרמת ההתנהגות שיש לדרוש בעוולת הרשלנות, הנקבעת על ידי האדם הסביר, בהתחשב בנסיבות המקרה (ע"א 145/80ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 138). הראשון הוא קנה מידה שנקבע על ידי המחוקק שמטיל אותו על הציבור והשני הינו פרי חקיקה שיפוטית שמאזנת את האינטרסים השונים והמתחשבת בשיקולי מדיניות משפטית שבסופה קובע בית משפט את קיומה של חובת הזהירות ואת רמת ההתנהגות הנדרשת בנסיבות המקרה הקונקרטי. ברשלנות יש יסוד של אשמה ובהפרת חובה חקוקה האחריות היא מוחלטת (ע"א 145/80סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 107- 109, 112; ע"א 4597/91קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111, 122- 123; ע"א 4021/95צבי נ' דר' קרול, פ"ד נ(3) 784, 789- 790; גלעד, הנחת עבודה, אינטואיציה שיפוטית ורציונלית, משפטים כו' 295). .21בקביעת רמת הזהירות, יש לזכור שמדובר בכלי ירייה, כלי משחית וקטלני. כלי הירייה הינו חפץ מסוכן, אשר לפי סעיף 38לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מעביר את חובת הראייה על הנתבעים (ע"א 755/76"משמר" חברה לשמירה ביטחון ושירותים בע"מ נ' מלחם, פ"ד לג(2) 656, 662; ע"א 550/77כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 798; רע"א 1398/98נאסיף נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, פסק דינו של השופט טירקל). אף אחד מב"כ הצדדים לא התייחס לנקודה זו ולכן ראיתי מקום רק להעלותה. אחריותו של הנתבע 1 .22אין ספק במישור המושגי והקונקרטי קמה חובת זהירות כלפי המנוח, שכן מדובר בהחזקת כלי שהשימוש בו יוצר סיכון בלתי סביר. המנוח הפר חובה זו והדבר עולה מעדות הנתבע ואביב גור אריה. כמו כן ניתן להסיק את רשלנותו של הנתבע ואחריותו מהרשעתו על פי הודיתו, בעובדות כתב האישום (ת/1; ראו גם סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש]; ע"א 285/80שיף נ' אליאס, פ"ד לד(4) 752, 755; ע"א 71/85"אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327, 331- 332). .23אסור היה לנתבע למסור את האקדח לחבריו כדי שישתעשעו בו ואף לו עצמו אסור היה לשחק באקדח ולהדגים מצבי ירי. הוא היה צריך לוודא שהמחסנית לא תוכנס לאקדח ושהאקדח יהיה ללא כדור בקנה. חמור מכל הוא, שהנתבע כיוון את האקדח אל המנוח ולחץ על ההדק. טענתו, ששכח שהכניס אינסטינקטיבית את המחסנית לאקדח או שעשה זאת מבלי משים, אינה מענה להפרות של החובות האמורות. הוא היה צריך להימנע מלכוון את האקדח אל המנוח והוא היה צריך להימנע מלהכניס אצבע לשמורת ההדק. כל מה שניתן לצפות שאדם סביר לא יעשה עשה הנתבע. גם הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי הוכח, שכן כולי עלמא לא פליגי שהמוות נגרם כתוצאה משימוש לא זהיר בכלי הירייה וזהו סוג של נזק הנופל במתחם הציפיות, מתחם הסיכון והשכל הישר. .24כפי שכבר פרטתי לעיל, לא דבק במנוח אשם. המנוח לא כפה על הנתבע לירות בו והוא גם לא התגרה בו. הוא אמנם דיבר עם הנתבע על סרטים שניתן לראות בהם תפיסת כדורים בשיניים ושאל אותו על מצבי ירי שונים, אך הוא לא הניח ולא העלה על דעתו שיש כדור בקנה ולכן לפי המבחן של האשמה המוסרית של כל אחד משניהם, ברור שתרומת הנתבע לאירוע הינה מכרעת ותרומת המנוח לאירוע הינה שולית וזניחה ביותר (ע"א 145/80הנ"ל, עמ' 144- 147; ע"א 4114/90בן שושן נ' כריכיה קואפרטיבית, פ"ד מח(1) 415, 431; ע"א 576/81בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1, 10; סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אחריותה של הנתבעת 2 .25אין חולק שברכה אלידע פעלה בניגוד לנוהלים שקבע לעצמו משרד הפנים באשר למתן רישיונות לנשיאת כלי נשק, אך בעובדה הזו לא סגי. אין מדובר בהפרת חובה חקוקה, שכן סעיף 12לחוק אינו קובע רף למתן רישיון. השאלה היא אחרת. האם התקיימו בין הנתבעת 2לבין המנוח "יחסי שכנות" על פי הנתונים העובדתיים, כפי שנקבעו לעיל, האם הפרה הנתבעת 2את חובת הזהירות המוטלת עליה ולא נהגה כאדם סביר והאם יש קשר סיבתי בין מה שארע למנוח לבין הפרת חובה זו, בהנחה שהחובה אכן הופרה. הנתבעת 2, כפי שראינו, עוסקת רק בפיקוח על הנתבעת 3, שהיא שמטפלת בכל הקשור להרשאה. הנתבעת 2בודקת נתונים מקדמיים, כגון בריאות נפשית ועבר פלילי. לנתבעת 2אין שליטה, בכפוף לבדיקת הנתונים הנזכרים, על האמצעים שיש לנקוט בכל הנוגע להחזקת כלי ירייה, אימונים והדרכה של כללי הבטיחות. בנתונים אלה אין לומר שקמה, כמדיניות משפטית, חובת זהירות. כל מה שעושה הנתבעת 2הוא קיום פיקוח כללי ביותר על חברות השמירה (ע"א 915/91מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 69). לו היתה קמה חובת זהירות לא היה מקום לפטור מאחריות את הנתבעת 2, בנימוק שמדובר בפעולה המצריכה שיקול דעת, יען כי שיקול הדעת שמפעילה נתבעת 3הינו טכני גרידא (שם, עמ' 76). גם ברישיון ת/ 10מגולגלת האחריות על הנתבעת .3המדינה באמצעיה הכספיים איננה יכולה לפקח ביעילות על קיום כל אמצעי הזהירות והוראות הבטיחות על ידי חברות השמירה והדבר יעלה ממון רב (ע"א 343/74גרובנר נ' עירית חיפה, פ"ד ל(1) 141, 160). לעומת זאת, הנתבעת 3, שחויבה בתנאי הרישיון לקיים את הפיקוח, היא אובייקט מתאים יותר לקיים פיקוח כולל ויעיל על הדרכה, שמירת הנשק ואימונים. קשה לנתבעת 2לעקוב באופן יעיל אחרי שינויים במצב בריאותו או הרשעותיו של בעל הרשאה. לנתבעת 3יש אמצעים טובים יותר לביקורת. לכל היותר, ניתן לפנות למדינה, בעת חידוש ההרשאה, כדי שתבדוק שני נתונים אלה, כתנאי לחידוש ההרשאה. נתבעת 3היא שצריכה לדאוג על אימונו והדרכתו של בעל ההרשאה והיא שצריכה לבדוק מיוזמתה האם חלו שינויים במצב בריאותו הגופנית או הנפשית של בעל ההרשאה (ת/ 10ות/11, פסקה (13) להוראות ולהגבלות. כתוצאה מכך היא המתאימה ביותר לשאת בחובת הזהירות כלפי המנוח, לפחות של חוסר הדרכה. הטלת אחריות על הנתבעת 2במקרה זה תהפוך אותה למבטחת משנה בכל תחום שיש לה פיקוח ודבר זה נשלל במפורש בע"א 915/91הנ"ל (ראו ביקורת על הלכה זו, פורת, דיני נזיקין; עוולת הרשלנות, ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ו, 373, 409- 415). .26אפילו קיימת חובת זהירות בנסיבות המקרה, שאיננה נשללת מנימוקים של מדיניות, אין לומר שחובה זו הופרה. הנתבע עבר קורס ירי מעבר לדרוש לו לצורך קבלת הרשאה לנשיאת נשק מטעם הנתבעת .3הוא היה כשיר לשרת בצבא ולשאת נשק (עדות דר' עמי מירז, הפסיכיאטור שבדק את הנתבע כאשר היה מועמד לשירות הביטחון, עמ' 30; ראו גם ע"א 796/80אוחנה נ' אברהם, פ"ד לז(4) 337, 345). הגם שלא היה כשיר לשרת ביחידה קרבית, שחרורו מהצבא היה על רקע אי התאמה חברתית. לצבא לא היה תפקיד הולם לשבצו, לו היה מתגייס ליחידה עורפית לאור כישוריו. הנתבע לא אושפז ולא היה חשש שמחלת נפש קיננה בגופו. למעלה מהצורך אוסיף, שלמקרא חומר הראיות מתגנב ללבי הספק שמא נעשה עוול לנתבע. קביעה נחרצת של בודקת פסיכוטכנית שעברה הכשרה של מספר חודשים היא שהשפיעה במידה מרובה על קביעותיהם של הקב"ן והפסיכיאטור. הנתונים שהיו לנתבע, היו, לעניות דעתי, מעבר לנתונים אישיים של שומרים רבים "שנתקלתי" בהם בתביעות שהוגשו לפני בשל התרשלות בשמירה וגניבות שאירעו באתרי בנייה. .27ניתן אף לגרוס שאין קשר סיבתי בין רשלנות הנתבעת 2, אם היתה, לבין הנזק שנגרם. אין קשר בין הנתונים שהנתבע לא שרת בצה"ל או שהיה מתחת לגיל 20לבין האסון שארע. החוק וההנחיות שהוציא משרד הפנים אינם קובעים שתנאי למתן כלי ירייה הינו שירות בצה"ל. גם אין לבוא בטענות לפקידת הרישוי על שלא פנתה למשרד הביטחון, משום שמשרד הביטחון מעביר את הנתונים למשרד הבריאות, שמעבירם לפקיד הרישוי. מתן נשק לנתבע, או לכל שומר אחר, טומן בחובו סיכון מסוים ולכן יש צורך במערכת תבחינים לסינון המועמדים, לנקיטת אמצעי זהירות, הדרכה מתאימה וכיוצא בזה, למנוע שימוש לרעה בנשק, אך גם אין לעבור לקיצוניות שנייה ולהעמיד לכל שומר בן לוויה, שאף הוא שומר (השוו ע"א 796/80הנ"ל, שם, עמ' 344; ראו גם גלעד הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי - בחינה מחודשת, משפטים יד' 15, 45, פיסקה 4). אחריותה של הנתבעת 3 .28ברור מעדותו של גדי פינקלשטיין שהוא ידע שהנתבע, כמו שניים אחרים שהיו ברשימה לקבלת אישור מפקיד הרישוי, לא הגיעו לרף המתיר להם לפי הנחיות משרד הפנים, שהגיעו לידיו חרף הכחשתו, לקבל רישיון או תעודת הרשאה. אינני מאמין לו כאמור, שלא ידע שהרף הועלה לגיל 20, בין לפי ת/12, או קשריו עם משרד הפנים. הוא אף ידע שהנתבע לא גויס לצבא ושלדברי הנתבע הפטור ניתן לו מסיבות בריאותיות. גדי פינקלשטיין עצם עיניו והתעלם מת/ 9ות/10, שבהם הוטלו על הנתבעת 3חובות שונות כמו זהירות במסירת נשק, החובה לוודא את כשירותו הרפואית והנפשית של בעל ההרשאה והצורך בהדרכה בחלוף פרק זמן. אף אינני מאמין לעד שאמר לנתבע שאסור לו לשאת נשק מעבר לשעות העבודה ושעליו להשאיר את הנשק בבית, האקדח במקום אחד בדירה והמחסנית במקום אחר (עמ' 75), הרי בנ/ 10ניתנה תשובה סותרת והיא, שיש להשאיר את הנשק אחרי שעות השמירה בבית, במקום נעול. יש לזכור שטבעו של האקדח והסכנה הנשקפת ממנו דורשת מדיניות שיפוטית המחמירה בכל הנוגע לחובת הזהירות של מי שמופקד על הנשק, שהיא בעניננו הנתבעת 3(ע"א 350/77כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 804). .29לא מצאתי התרשלות מצד הנתבעת 3בהדרכה שקיבל הנתבע. הוא קיבל הדרכה, כפי שעולה מהראיות, כיצד לתפעל את האקדח ולשמור על הוראות הבטיחות והדבר אף עולה מעדותו של גדי פינקלשטיין (עמ' 68, 79). אמנם ההוראות היו אז בעל פה ולא היו נוהלים בכתב, אך די בכך שהנוהלים הנכונים הובאו לידיעתו של הנתבע (ע"א 418/68שאש נ' דלה, פ"ד כב(2) 841, 843). הנתבע אישר בעדותו שידע על הוראות הבטיחות למנוע פליטת כדורים ובין היתר על הפרדת המחסנית מהאקדח, אך הוא נהג באופן פזיז ולא זכר שלפני שירה את הכדור הקטלני, הוא החזיר את המחסנית למקומה. .30העובדה שהנתבעת 3התעלמה מגילו של הנתבע, אין בה משום רשלנות. צודק ב"כ הנתבעת 3בסיכומיה, שבמכתב ת/ 12לא סגי והיה צורך בשינוי תנאי הרשיון. גם ההתעלמות ממצבו הבריאותי, אפילו ניתן לראות בה משום התרשלות של הנתבעת 3, אין בה כדי להשליך על הקשר הסיבתי. כזכור שוחרר הנתבע מהצבא לא מסיבות בריאותיות אלא מסיבות חברתיות, לכן אין להתעלמות זו שום משמעות. .31בע"א 755/76(הנ"ל, שם, עמ' 664), נקבע על ידי מ"מ הנשיא לנדוי (כתארו אז), שמטרתו של סעיף 10(ב) לחוק הינה למנוע מצב שבו יתגלגל הנשק שנמסר לבעל ההרשאה לאחרים, העשויים לעשות בו שימוש פסול, בין מחוסר ידיעה, בין מרשלנות ובין מתוך זדון. השאלה היא האם האיסור הוא איסור טריטוריאלי או פונקציונלי: דעת הרוב בע"א 755/76היא, שמדובר במבחן טריטוריאלי ולא פונקציונלי. הווה אומר לעניננו, שאין השומר רשאי להלך ברחובה של עיר עם האקדח שניתן לו בתום שעות השמירה, אלא אם מגמת פניו לאחסן את כלי הנשק. חברת השמירה מצידה, חייבת לדאוג לאחסון כלי הנשק לאחר שעות העבודה במקום בטוח. אם התכלית של החוק היא למנוע מידיים זרות לקבל לידם את כלי הנשק, תכלית זו משליכה גם על פרשנותו האמורה של סעיף 10ג' לחוק, שדן במתן הרשאה "לשימוש המועסקים בשירותי השמירה" על ידי חברות שמירה, שקיבלו רישיון לפי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה. .32חובה זו חלה גם במסגרת עוולת הרשלנות (השוו ע"א 755/76, שם, עמ' 660661). להבדיל מחייל שחייב לשאת את נשקו באשר ילך (ראו גם דברי השופט טירקל ברע"א 1389/98, נאסוף נ' מדינת ישראל, טרם פורסם), שומר מקבל נשק למטרה מוגדרת בלבד. לא רק שאם יאוחסן הנשק יצומצמו הסכנות הפוטנציאליות של נפילת הנשק לידיים זרות, אלא שהסיכון הפוטנציאלי שבהחזקת כלי הנשק בידי השומר יקטן. בעוד שנשיאת נשק על ידי חיל, שאיננו בתפקיד, היא הכרח בל יגונה והיא חלק מהשירות הצבאי (ע"א 796/80אוחנה נ' אברהם, פ"ד ל(11) 337, 344), אין הדברים קל וחומר או גזירה שווה כשמדובר בשומר, שאז השיקולים שונים. גם גדי פינקלשטיין הודה שעדיף להשאיר את כלי הנשק אצל הנתבעת 3, אך טען שיש קושי לוגיסטי לדאוג שכל השומרים בכל רחבי הארץ יחזרו לנתניה להפקיד את נשקם (עמ' 76- 77). לדידי ניתן למצוא פתרונות מקומיים ולא מרכזיים לאחסון הנשק בכל אתר ואתר ולאו דווקא במקום מרכזי. ניתן להתקין ארונות בכל אתר שמירה שבהם יופקד הנשק בתום השמירה. תנאי הרישיון אינם יכולים לשלול את עוולת הרשלנות, אם אכן התקיימו יסודות עוולה זו. סעיף 12לתנאי הרישיון (ת/10) קובע: "על בעל הרישיון המיוחד להביא לידיעת מקבלי הנשק, לפני מסירתו, כי מחובתם לשמור על הנשק מפני אבדה או גניבה, על ידי נשיאתו על גופם או נעילתו במקום בטוח ובשום פנים ואופן אינו יכול להשאיר נשק בתוך רכב חונה" (ראו גם סעיף יג' לת/9). הוראה זו יש לפרש, על פי תכליתה ותכלית זו תואמת את מטרת החוק. אין הוראה זו יכולה לסתור את תכלית החוק. לפיכך, נראה לי שהוראה זו משמיעה לנו שבעת השמירה יש לשמור על הנשק צמוד לגוף ובתום השמירה יש לנעול אותו במקום בטוח, שמצוי בסמוך למקום השמירה. כאמור, גם אם ניתן לפרש את הסעיף לפי פרשנותו של דב גזית (עמ' 43), עדיין אין בכך כדי להשליך על עוולת הרשלנות, ועל חובת הזהירות, כאמור. .33לסיכום, קיימת אחריות ישירה של חברת השמירה של הנתבעת 3למעשיו של הנתבע, אם כי יתכן שאין מקום לקבוע בנסיבות המקרה אחריות שילוחית משום שמה שעשה העובד היה "למטרות עצמו ולא למטרות המעביד" (ראו גם ברק, אחריות שילוחית בדיני נזיקין, עמ' 197ואילך (1964)). קיים קשר סיבתי בין הרשלנות של הנתבעת 3, שלא דאגה לאחסנת הנשק, לבין מותו של המנוח וזאת לפי שלושת המבחנים הנזכרים. הקשר הסיבתי היה מנותק לו הנתבע היה עושה מעשה מכוון כגון רצח. אחריותה של הנתבעת 3היא הדדית עם הנתבע. האם נותק הקשר הסיבתי .34התערבותו של גורם זר בין מעשה ההתרשלות לבין התרחשות הנזק, אין בה, כשלעצמה, לנתק את הקשר הסיבתי בין השניים. השאלה שיש לשאול היא האם התערבות זו היתה צפויה. אם התערבותו של גורם הזר היא צפויה, אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי ואם אינה צפויה - יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. הציפיות צריכה להיות של האירוע בקווים כלליים ולסוג הנזק שנגרם (ע"א 576/81בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1, 8- 9). כאן ניתן היה לצפות שאי אחסון הנשק לאחר שעות העבודה עלול לגרום לכך שהנתבע יעשה שימוש בנשק בדרך שעלולה לגרום לתוצאה חמורה ואף קטלנית, כפי שארע במקרה דנן. כאמור, אין מדובר בשומר שנטל את נשקו וביצע מעשה רצח, שזהו אירוע בלתי צפוי, המנתק את הקשר הסיבתי (ע"א 576/81, הנ"ל, שם, עמ' 9; ע"א 755/76, הנ"ל, שם, עמ' 662- 665, 670- 672; ע"א 350/77כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 801- 804; ע"א 796/80אוחנה נ' אברהם, פ"ד לז(4) 337, 345- 347; ע"א 5355/97מדינת ישראל נ' מג'ל ג'וליה, טרם פורסם). הנתבעת 3התרשלה בכך שלא דאגה להוציא הנחיות ולדאוג בפועל לכך שכלי הנשק לא ישארו בידי השומרים לאחר תום המשמרת של עבודתם ושהם יאוחסנו במקום בטוח. בשל רשלנות זו אירע הנזק - מותו של המנוח. פיצויים הפסד השנים האבודות .35התובעים תבעו במספר ראשי נזק ובראש ובראשונה תבעו הפסד השתכרות גם בגין השתכרות המנוח ב"שנים האבודות". לענין זה הם ניסו לאבחן את הלכת ע"א 245/81עזבון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533(על הלכה זו חזר בית המשפט בע"א 248/86עיזבון חננשוילי נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2)529, 551; ע"א 110/86גברעם נ' יורשי המנוח מנג'ם, פ"ד מב(2) 193, 199- 200). .36בע"א 295/81גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533, נפסק ברוב דעות שאין לפסוק פיצוי בגין השנים האבודות. ב"כ התובעים מנסים להבחן את ההלכה שנפסקה באותו ענין תוך שהם תולים את יהבם בעיקר על העובדה שפסקי הדין דנו בתאונות דרכים ושמקור הפיצוי נעוץ בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975ואנו עוסקים בתביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כמו כן, כנהוג במקומותינו, הם גם מנסים להשליך את יהבם על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסבורים שמכוחו יש לעיין מחדש בפרשנות שניתנה עד כה לכל לחוק וחוק, זאת משום שההלכה, כפי שנפסקה, אינה תואמת את הסביבה הנורמטיבית החדשה. חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975בסעיף 4(א) אימץ את הדין הכללי הקבוע בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לענין חישוב גובה הנזק. הסעיף קובע: "על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף יחלו הוראות סעיפים 19- 22, 76- 83, 86, 88ו- 89לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". ברם, חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975קבע מספר מגבלות: נקבעה תקרה לגובה ההכנסה לצורך ראש הנזק של הפסד השתכרות וכן נקבעה תקרה של שיעור הנזק הלא ממוני. כמו כן נקבעו תקרה ומודדים אחידים עם היבטים אינדיווידואליים כמו שיעור הנכות, מספר ימי האשפוז וכן יש שיקול דעת מסוים לפסוק פיצוי בגין נזק שאינו ממוני לפי תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ז - .1976בכפוף למודיפיקציות אלו, ראשי הנזק לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] וחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, הם אחידים, אין ראש נזק המוכר בחוק ואינו מוכר בפקודה ולהפך (ע"א 395/81ברוך נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537, 541; דברי השופט ברק בע"א 295/81הנ"ל, שם, עמ' 542; רע"א 444/87אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מד(3) 397, 437; ע"א 5794/94אררט חברה לביטוח בע"מ נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489, 494- 495; ע"א 5557/95סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724, 736; ע"א 2934/93סורוקה נ' הראתי, פ"ד נ(1) 675, 688, 692; ע"א 116/81עזבון קנאפו נ' תוסיה כהן, פ"ד לו(4) 580, 582- 583). גם השופט בייסקי בע"א 295/81אינו חלוק על הלכה זו אלא שבדבריו (שם, עמ' 577- 588). הוא דן בשינויים שהביא חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, אך גם הוא יוצא מהנחה שמדובר באותם ראשי נזק, החלים הן על החוק והן על הפקודה. לאור האמור, הטענה שההלכה שנפסקה בע"א 295/81חלה רק על תביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975בטעות יסודה. .37גם הטענה השנייה שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הביא לשינוי המצב המשפטי הקיים, מאחר שהעלה את זכות הקנין והזכות לחיים לדרגה חוקתית עליונה דינה להידחות. מטרתם של דיני הנזיקין הינה מתן תרופה לניזוק על הסבל שסבל , ומטרת דיני הפיצויים היא, על כן, שלילת התוצאה של מעשה הנזיקין, בדרך של העמדת הניזוק, עד כמה שהדבר ניתן להעשות, באותו מצב בו היה נתון בעת מעשה הנזיקין, ללא מעשה הנזיקין (ברק הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי, עיוני משפט ט', 243, 248). במלים אחרות, ניתן לומר שמטרת הפיצויים היא להעמיד את הניזוק במצב בו היה נתון לאחר מעשה העוולה לולי מעשה העוולה (ברק, שם, עמ' 249- 250; ע"א 2934/93, הנ"ל, שם, עמ' 692; ע"א 357/80נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 757, 772- 773). דעת הרוב בע"א 245/81, לא ראתה בכושר ההשתכרות נכס בעל ערך כלכלי שמותו של הניזוק קטע את צמיחת הפירות העתידית. עם הפסד החיים אין הפסד כושר השתכרות. הפיצוי בגין השנים האבודות צריך להינתן לתלויים במסגרת תביעתם שלהם ולא במסגרת תביעת העיזבון. אין בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כשלעצמו, כדי להביא לשינוי הגישה הפרשנית. זכות לקנין יש גם לנתבע ואינני רואה מדוע להשית עליו לשלם פיצוי עונשי עקב קבלת חוק יסוד זה. גם הזכות לחיים אין בה כדי להביא כשלעצמה לשינוי בפרשנות, שכן התובעים זוכים לפיצוי בהתאם למטרה שביסוד דיני הנזיקין, שעליה עמדתי. הפגיעה בחיים הניבה זכות לפיצויים אך לא זכות לענישת המעוול. התביעה לפיצוי בגין השנים האבודות דינה להידחות. קיצור תוחלת החיים .38בפסיקה קיימות שתי גישות בשאלת מידת הפיצוי בראש נזק של קיצור תוחלת חיים. גישתו של מ"מ הנשיא זילברג כפי שמצאה ביטוי בע"א 15/66(שנער נ' חסן, פ"ד כ(2) 455, 464-463), היא, שיש לפסוק סכום אחיד שלא יהיה גבוה מדי ולא נמוך מדי, שישקף מחד את קדושת החיים ומאידך שכל אדם הוא בין חלוף ובן חילוף. לעומת זאת, גישתו של השופט ברנזון היא, שהפיצוי כן צריך להתחשב באורך החיים שאבדו (שם, עמ' 460). גישה זו אומצה בע"א 402/75(עזבון משיח נ' רוזנבלום, פ"ד ל(3) 97, 101; ראו גם ע"א 773/81עזבון פרייליך נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 816, 830- 835). .39ב"כ התובעים סברו שיש לפסוק פיצוי עונשי בגין נטילת החיים. אמנם נכון שנטילת חיים היא דבר שאין ערוך לו וכפי שנאמר לעיל, אין בכסף, ככל שיפסק, כדי להחזיר לבני משפחתו את היקר מכל שאבד להם, חיים של בן ואח שחייו נקפדו בגיל רך בטרם שהקים לו משפחה בישראל. פסיקת פיצוי עונשי הינו חריג (ראו , jolowicz, on tort& winfield ( 641- 637th ed., pp 14(1994). אם לפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נפסק הפיצוי העונשי במשורה ובמקרים חריגים, קל וחומר לאחר שנתקבל חוק יסוד זה ומה עוד שפיצוי עונשי הינו חריג למטרתם של דיני הנזיקין - השבת המצב לקדמותו (ראו (.283nd ed., p 2(1994) .burrowx, remedies for tort and breach of contractפיצויים עונשיים חורגים ממטרת הפיצויים והם באים להעניש את המזיק על התנהגותו ובכך לבטא סלידה ממנו (ע"א 277/55רבינוביץ נ' "סלע" חברת שיכון בע"מ, פ"ד יב 12261, 1276). סוג דומה לפיצויים עונשיים הם הפיצויים המוגברים והם נפסקים כשמדובר בנזק שאינו רכושי כגון פגיעה בשם טוב או ברגשות. בסוג זה של פיצויים יש להביא בחשבון את ההתנהגות הזדונית של המזיק וביטויים בהם השתמש. אף כאן יש להתחשב בחומרת התנהגותו של המזיק כדי להגדיל את סכום הפיצוי (ע"א 802/87נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 494). במקרה הראשון הפיצוי הנפסק בא בברור למטרות עונשיות ואילו במקרה השני מדובר בהערכה כנה של הנזק, כשנזק זה הוגבר על ידי התנהגות בלתי ראויה של המזיק (טדסקי, דיני נזיקין, ברק, שם, סעיף 344, עמ' 579; ראו גם וינפילד וג'ולוביץ, שם, עמ' 630- 635). לסוג הראשון ניתן להביא לשם הדגמה פיצוי הנפסק בגין תקיפה בזדון ללא התגרות קודמת (ע"א 216/54שניידר נ' גליק, פ"ד ט' 1331, 1336; הסגת גבול במקרקעין של הזולת אף היא בזדון ובראש גלי והריסת רכוש (ע"א 277/55רבינוביץ נ' "סלע" חברת שיכון בע"מ, פ"ד יב 1261, 1277). בארץ קיים בלבול בין שני הסוגים הללו. בע"א 30/72פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225נקבע מפי השופט עציוני שחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965אינו דבק בעיקרון הדווקני של השבת המצב לקדמותו, כשמדובר בתביעת לשון הרע. בקביעת פיצויים בשני ראשי נזק אלה, בעוולה של לשון הרע, יש להביא בחשבון גם את התנהגות המעוול ואת היקף ההשמצה. יחד עם זאת ציין השופט עציוני שפיצויים מוגברים, שאותם רשאי בית המשפט לפסוק, כוללים בחובם כמעט את כל האלמנטים של פיצויים המוגדרים כפיצויים עונשיים או כפיצויים לדוגמא (שם, עמ' 243; ראו לענין פסיקת פיצויים עונשיים גם דבריו בע"א 522/73רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל(1) 589, 598; ע"א 670/79הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 205, דברי השופט ש' לוין; על השילוב בין פיצוי מוגבר לפיצוי עונשי; ע"א 1370/91משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 535, 538). .40יש לי יש ספקות בדבר חלות פיצוי מסוג זה במסגרת דיני נזיקין, אך אין לי צורך לפסוק בשאלה זו, משום שמכל מקום לא היה זדון אלא רשלנות במעשהו של הנתבע ולכן אין לחייבו בפיצוי עונשי (ע"א 354/76עזבון שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, פ"ד לה(4) 169, 174; ע"א 81/55כוכבי נ' בקר, פ"ד יא 225, 234). בנוסף יש להביא בחשבון לענין זה שהנתבע נשא את עונשו בגין נטילת חייו של המנוח (ראו ווינפילד וג'ולוביץ, שם, עמ' 642). לסיכום, הנזק בשל אבדן תוחלת חיים יעמוד על סך 000, 300ש"ח נכון להיום בצירוף ריבית והצמדה כדין. כאב וסבל .41אין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה משום שהמוות היה מיידי (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית, עמ' 692). נזק מיוחד .42יש לפסוק לתובעים סך של 000, 5ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום 3.1.96 (ראו עמודים 15- 16). סיכום .43הנתבעים 1ו- 3ישלמו ביחד ולחוד לתובעים 2- 5סכומים אלה: א. 000, 300ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מהיום, עבור קיצור תוחלת חיים. ב. סך 000, 5ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום 3.1.96, עבור הוצאות העיזבון. ג. שכ"ט עו"ד בסך 000, 40ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה כדין. התביעה נגד נתבעת 2נדחית ללא צו להוצאות, בהתחשב בנסיבות המקרה, כפי שפורטו לעיל. הודעת צד ג' שהגישה נתבעת 2נגד הנתבעים 1ו- 3נדחית, אף היא ללא צו להוצאות. התובעים ישאו בתשלום עודף האגרה כאמור בתקנה 6(ג) לתקנות בית משפט (אגרות). ניתן היום ב' באב תשנ"ט, 15.7.1999, בהעדר הצדדים.נשקרפואהמשרד הבריאות