פסיכוסקסולוגיה - חוות דעת

החלטה 1. הנאשם הועמד לדין בגין שורה של עבירות מין, כולל ביצוע מעשים מגונים בקטינות, ובמסגרת פרשת ההגנה הוא ביקש להגיש חוות דעת "פסיכוסקסואלית", שנכתבה על ידי הפסיכולוג ד"ר אילן בירן. בחוות דעת זו ניסה המומחה, כפי שכתב בכותרת לחוות הדעת "להעריך את המניעים הכוונות וההתנהגויות" של הנאשם במקרים הנדונים בכתב האישום. חוות הדעת כוללת שני חלקים. בחלק הראשון בוחן המומחה את השאלה האם הנאשם סובל מפאראפיליה בכלל, או פדופליה בפרט, ומגיע למסקנה שהנאשם איננו סובל מתופעות קליניות אלו. בחלק השני של חוות דעתו, הנוגע להערכת מניעי התנהגותו של הנאשם, קובע המומחה כי: "השתכנעתי שהכוונות שביסודן לא היו מיניות", וכן קבע כי מעשיו "לא נועדו להשגת גירוי ו/או סיפוק מיני", אלא ממניעים אחרים שפירט המומחה. 2. ב"כ התביעה התנגדה להגשת חוות הדעת, שכן לדבריה איש איננו טוען שהנאש סובל מפדופיליה או סטיה אחרת, שהרי מעשיו נשוא כתב האישום מתייחסים לנערות שגילן הוא בסביבות 17 ולא לילדות קטנות. לגבי מסקנותיו של המומחה בנוגע לכוונותיו של הנאשם, הרי שלמעשה המומחה מביע את דעתו בעניינים השמורים לבית המשפט, שכן השאלה העיקרית בעומדת לדיון בתיק זה היא נושא הכוונה הפלילית, כאשר סעיף 348 (1) לחוק העונשין מגדיר "מעשה מגונה", כמעשה שנעשה "לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". ב"כ הנאשם ביקש לקבל את חוות הדעת, ולהותיר לשאלת המשקל את כל האמור בה. 3. על פני הדברים יש טעם בהתנגדות ב"כ התביעה להגשת חוות הדעת, ואולם לאחר עיון נוסף בשאלה זו ובחינת הפסיקה הרלוונטית, נראה לי כי מוטב יהיה לקבל את חוות הדעת, ולשים את הדגש על שאלת משקלה, להבדיל משאלת קבילותה. אמנם בתי המשפט חזרו ופסקו כי "אל לו למומחה לחדור לתחום השמור לבית המשפט, ולנסות לקבוע את העובדות, להסיק מסקנות סופיות בעניינן, לפסוק בפלוגתאות ולהכריע את הדין" [ראה: ע.פ. 889/79 משה חמו נ' מדינת ישראל, פר"י ל"ו (4), 479, בעמ' 497: בר"ע (ב"ש) 79/95 שלמה חוד נ' יעיש אוקנין ואח', תקדין מחוזי 95/2, 223: ת.פ. (י-ם) 225/84 מדינת ישראל נ' נביל בן שאקר ג'אבר, פס"מ מ"ה (3), 22, בעמ' 36). יחד עם זאת, הנטייה של בתי המשפט, בעיקר כאשר מדובר בחוות דעת של מומחים, היא לעבור משאלת הקבילות לשאלת משקלה של הראייה, כפי שהסביר כב' הנשיא י. טירקל (כתוארו אז) בבר"ע (ב"ש) 79/95 הנ"ל, בהכשירו חוות דעת בנושא משפטי שניתנה מפי מומחה בדיני מסים. הטעם לכך, כפי שהבהירו בתי המשפט, הוא שבסופו של דבר מסורה לבית המשפט הסמכות והחובה לקבוע ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות, כאשר חוות דעת המומחה היא רק אחד הגורמים שמביא בית המשפט בחשבון, בהתאם למשקלה הראייתי והסיגולי: חוות הדעת איננה תחליף לקביעות המתחייבות מהראיות שהובאו, שכל כולן מסורות לשיקול דעתו של בית המשפט, והוא הפוסק האחרון בהן [ע.פ. 800/85 שמעון ברדה נ' מדינת ישראל פד"י מ (4), 266: ע.פ. 889/79 הנ"ל בעמ' 497 : ר.ע. 423/83 מדינת ישראל נ' עזבון המנוחה ורד סילוורמז ז"ל, פד"י ל"ז (4), 281: ת.פ. (נצ') 214/91 מדינת ישראל נ'2 גלעד שמן פס"מ נ"ח (1), 289, בעמ' 317, 318. 4. במקרה דנא, החלטתי, לאחר התלבטות, להמנע מהחלטה אולטימטיבית שמשמעותה פסילת קבילותה של חוות הדעת כולה, למרות שעל פני הדברים המומחה הביע את דעתו בשאלת הכוונה הפלילית של הנאשם - נושא השמור להכרעת בית המשפט. ובכל זאת, על פי המגמה המסתמנת בפסיקה, נראה לי כי יש להתמקד בשאלת משקלה הראייתי של חות הדעת, ולא בשאלת קבילותה. נושא זה כמובן יזכה לפירוט בהכרעת הדין, בהתאם לכל חומר הראיות שהונח ושיונח בפני בית המשפט. 5. חוות הדעת מוגשת ומסומנת נ/7. 6. אין לפרסם את תוכנה של חוות הדעת, או חלקים ממנה, בצורה כלשהי. חוות הדעת תתוייק במעטפה סגורה בתיק וחל איסור לעיין בה (פרט לצדדים עצמם). חוות דעת