רקע כללי 1. בפנינו תביעה לתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשה לגמל, החזר הוצאות נסיעה, תשלום בעבור עבודה בשעות נוספות, דמי מחלה, הפרשים בגין פיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב וללא שימוע. 2. התובע עבד כנגר בנגריה בבעלות הנתבע, הקרויה "נגרית פאר" (להלן: "הנגרייה") החל מחודש 10/88 ועד לפיטוריו ביום 28.1.08, בהתאם להודעת פיטורים מיום 27.12.07 (ראה - נספח ת/1 לתצהיר התובע). 3. מהראיות עולה כי התובע פוטר מעבודתו בשל חוסר שביעות רצונו של הנתבע מעבודתו ולאחר שהנגרייה אותה ניהל הנתבע נקלעה לקשיים כלכליים וסבלה ממחסור בעבודה (ראה - עמ' 13 לפרוטוקול ש' 16-17; עמ' 8 ש' 4-7). מהראיות עולה כי מלבד התובע, לא הועסקו על-ידי הנתבע במהלך התקופה הרלבנטית לתביעה, עובדים נוספים, כאשר התובע היה יד ימינו של הנתבע. זאת, לא רק משום שהיה העובד היחיד אצל הנתבע - אלא אף נוכח מוגבלותו של הנתבע, הלוקה בחירשות מולדת, בעטיה הוא נזקק לסיועו של התובע לצורך מענה לטלפונים ושימור הקשר השוטף עם הלקוחות. 4. לפיכך, נראה כי לא נחטא לאמת אם נאמר כבר בשלב זה כי התרשמותו של בית-הדין במקרה זה היתה - כי התלות שהתפתחה ברבות השנים לא היתה מן הסוג האופייני שנהוג להצביע עליו במערכת יחסי העבודה; קרי - תלותו של העובד המוחלש במעבידו - אלא תלות הפוכה שהתפתחה בין מעביד מוחלש הסובל ממוגבלות, שהפך תלוי עם הזמן יותר ויותר בעובדו (ראה - סע' 3 לתצהיר הנתבע). לאחר שהבהרנו דברים אלה, נפנה להלן לדון ברכיבי התביעה אחד לאחד; הכרעה זכאות התובע לתשלום שכר בגין עבודה בשעות נוספות 5. לטענת התובע הוא הועסק במתכונת עבודה קבועה שכללה 10.5 שעות נוספות מדי חודש, וזאת בלא שזוכה בתמורה המתחייבת על-פי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951. לגרסתו, הוא נדרש לעבוד בימים א'-ה' החל מהשעה 8:00 ועד לשעה 17:00 (כולל שעת הפסקה), ואילו בימי ו' הועסק החל מן השעה 8:00 ועד לשעה 14:00 (כולל חצי שעה של הפסקה). הנתבע טען מנגד, כי התובע הגיע לעבודה בשעה 8:25 וסיים עבודתו לפני השעה 17:00, וכן טען כי במהלך היום נטל התובע הפסקה של שעה לפחות, כאשר בימי ו' עבד עד השעה 13:00 ונטל הפסקה של חצי שעה לפחות. לדבריו, הנתבע נעדר תכופות מעבודתו, לא עבד מעבר ל-40 שעות בשבוע ואף ביצע במסגרת עבודתו בנגרייה עבודות בעבור נגריות אחרות (ראה - סע' 27 לתצהיר הנתבע). 6. אשר לדעתנו יאמר - כי סבורים אנו שיש לדחות רכיב תביעה זה. שכן, לא שוכנענו בטענת התובע כי הוא אכן עבד במתכונת עבודה קבועה שכללה עבודה בשעות נוספות. במיוחד נכונים הדברים בשים לב לכך שאף מעדות התובע ניתן ללמוד כי מצבה הכלכלי של הנגרייה ובמהלך תקופה לא מבוטלת היה בכי רע ולנתבע לא היתה די עבודה לספק לו. התובע אף הודה כי מעת לעת ביצע עבודות בנגרייה בעבור נגרים אחרים מהטעם שלא היתה לו די עבודה אצל הנתבע, כאשר לדבריו אותם נגרים שילמו לו ישירות בעבור עבודתו (ראה - עמ' 8 ש' 4-7; עמ' 9 ש' 20-21; עמ' 13 ש' 16-17. כמו כן ראה - סעיף 5 לתצהיר הנתבע). דברים אלה מחזקים את גרסת הנתבע, ממנה עולה כי נוכח היחסים המתמשכים שהיו בין הצדדים ונוכח התמעטות העבודה בעסקו, הוא אפשר לתובע להעדר מהעבודה באופן קבוע על-מנת לעסוק בעיסוקים מכניסים אחרים. זאת, תוך שהוא ממשיך לשלם לתובע את מלוא שכרו, ללא הפחתה בגין היעדרויותיו (ראה - סע' 4 לתצהיר הנתבע). כשלעצמנו לא מצאנו מקום כאמור, להטיל ספק באמינות גרסה זו, בין היתר, נוכח התרשמותנו מעדות הנתבע ונוכח העובדה שהנתבע לא נחקר בחקירה נגדית ביחס לגרסה זו. 7. ערים אנו להגשמתם של הכללים הראייתיים החלים על תובעים העותרים לתשלום תמורה בעבור עבודה בשעות נוספות ובכלל זאת, לפסיקה הקובעת כי שעה שעלה בידי התובע להראות כי הוא הועסק בשעות נוספות בנסיבות בהן המעביד אינו מנהל פנקס שכר ואינו עורך רישום של שעות העבודה - עובר הנטל להראות את היקף העבודה אל כתפי המעביד (ראה - ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים ואח', ניתן ביום 12.11.08). אלא שבמקרה דנן, כפי שציינו לעיל, לא שוכנענו כלל ועיקר כי התובע נהג דרך קבע בתקופה מושא המחלוקת לעבוד שעות נוספות. הרושם המתקבל ממכלול הראיות הוא כאמור, כי ככל שנדרש התובע לעשות כן, הרי שהיה מדובר בארוע חריג. מצב דברים שאין בו להצדיק את העברת הנטל אל כתפי הנתבע גם על פי אותם כללים מגמישים. 8. לאור כל האמור, התביעה לתשלום בעבור עבודה בשעות נוספות - נדחית. זכאות התובע לתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לקופת הגמל 9. התובע עתר לתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לקופת הגמל בסך של 59,220 ש"ח. את טענותיו בהקשר זה ניתן לסווג לשני סוגים: א. הטענה הראשונה שבפי התובע נוגעת לשיעור ההפרשות ולתקופת ההפרשה, כאשר לדבריו הוא היה זכאי על-פי ההסכמים הקיבוציים החלים בענף לביצוע הפרשות לתגמולים בשיעור של 6% משכרו החל מתחילת עבודתו, בעוד שהנתבע הפריש בגינו הפרשות בשיעור של 5% בלבד משכרו המדווח, לאחר חלוף 5 שנים מתחילת העסקתו. ב. הטענה השניה שבפי התובע נוגעת לשכר הקובע לצורך ביצוע ההפרשות. לעניין זה טען התובע כי על אף שהנתבע הפריש בעבורו הפרשות לקופת גמל מסוג ביטוח מנהלים בשיעור 5% משכרו, הרי ששיעור ההפרשות נעשה על-פי השכר הרשום בתלושי השכר, אשר לדבריו לא תאם את השכר ששולם לו בפועל. לדבריו, שכרו האמיתי הסתכם ב-6,000 ש"ח נטו, זאת שעה שבתלושי השכר דיווח הנתבע על שכר נמוך בהרבה. התובע טען עוד, כי רק בסמוך למועד פיטוריו החל הנתבע "להגדיל" את שכרו המדווח, ברם גם דיווח זה היה חסר ולא תאם את שכרו כפי שהיה בפועל. 10. אשר לדעתנו יאמר - כי סבורים אנו שיש לדחות רכיב תביעה זה, וזאת מהטעמים כדלקמן: ראשית יאמר - כי התובע לא הצביע על מקור נורמטיבי מעבר להסכמה המפורשת שבין הצדדים, מכוחו היה זכאי לתשלום הפרשות לקופת הגמל בשיעור 6% משכרו במהלך כל תקופת עבודתו. יצוין בהקשר זה, כי צו ההרחבה בענף העץ - מלאכה ותעשיה זעירה לא הרחיב את סעיף הפנסיה שבהסכם הקיבוצי בענף. שנית יאמר - כי התובע לא שכנע את בית-הדין ברמת ההוכחה הנדרשת כי אכן שכרו (כפי שהיה בפועל) עלה על הסכומים עליו דווח בתלושי השכר ואף לא שכנע את בית-הדין כי שכרו במהלך כל התקופה הרלבנטית לתביעה אכן עמד על 6,000 ש"ח נטו לחודש. בהקשר זה יש לומר כי טענת התובע כאמור, המייחסת לנתבע רישום פיקטיבי בתלושי השכר ודווח כוזב לרשויות המס - דורשת רמת הוכחה הקרובה לזו הנדרשת בהליך הפלילי (ראה - דב"ע נה/60-3 אנואר חמיד נ' יעקב הילמן, ניתן ביום 5.7.95). אי לכך, אין מקום להסתפק בגרסה הסתמית של התובע, שאינה נתמכת בכל ראיה אובייקטיבית, ביחס לגובה השכר ששולם לו. 11. באמרנו זאת, ערים אנו לתמיהות עליהן הצביע התובע ובצדק ביחס לרישומים בתלושי השכר, מהם עולה כי הנתבע אכן העלה את שכרו בצורה ניכרת בחודשים האחרונים לעבודתו. זאת, בתקופה שבמהלכה הלכו עסקי הנגרייה והידרדרו. כמו כן, ערים אנו לשינויים הבלתי מוסברים בתלושי השכר בכל הנוגע לגובה השכר של התובע. עם זאת, בנסיבות הייחודיות של המקרה, מהן ניתן להתרשם כי יחסי התלות היו מנת חלקו של הנתבע יותר מאשר מנת חלקו של התובע, הרי שאין לדחות את הסברו של הנתבע, אשר נימק את העלאת השכר בתקופה האחרונה להעסקתו של התובע ברצונו הנואש לשמר את יחסי העבודה ולגרום לתובע לבצע כהלכה את עבודתו, ובלשון הנתבע בפרוטוקול לאמור: "הייתי צריך אותו. אני לא שומע ואיך הייתי מקבל טלפונים. הוספתי לו יותר כסף עד שלא יכולתי ואז פיטרתי אותו." (ראה - עמ' 9 לפרוטוקול ש' 24-25) 12. לאור כל האמור לעיל, הרי שהתביעה לתשלום פיצוי בגין אי הפרשות לקופת הגמל - נדחית. זכאות התובע לתשלום הפרשים בגין דמי מחלה ופיצויי פיטורים 13. התובע עתר לתשלום הפרשים בגין הסכום ששולם לו כדמי מחלה בחודש 10/07 ובגין פיצויי הפיטורים. הפרשים הנובעים מגרסתו לעניין שכרו הקובע. 14. משדחינו את גרסת התובע ביחס לשכרו הקובע, הרי שיש לדחות גם את תביעתו בגין רכיבי תביעה אלה. זכאות התובע לתשלום פיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב 15. לטענת התובע יש לפסוק לזכותו פיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב, וזאת מאחר והנתבע פיטר אותו בלא שניתנה לו זכות שימוע. הנתבע טען מאידך, כי הוא לא היה מחוייב לערוך לתובע שימוע, בשים לב לכך שהיה העובד היחיד שהועסק על ידו, בשים לב לחוסר האמון שנוצר בין הצדדים בתקופה האחרונה להעסקת התובע וכן בשים לב לכך שבאותה תקופה התובע אף מצא עבודה אחרת. מעבר לכך טען הנתבע כי על אף שלא היה מחוייב לערוך שימוע לתובע, הרי שבפועל הוא יישם את תכלית השימוע במסגרת שיחות ההתרעה שערך עם התובע טרם לפיטורים. 16. אשר לדעתנו יאמר - כי סבורים אנו שיש לדחות רכיב תביעה זה וזאת בשל מספר טעמים, כדלקמן: א. הלכה פסוקה היא כי היקפה של זכות השימוע המחייבת את המעסיק הפרטי אינה תואמת את היקפה של זכות השימוע המחייבת את המעסיק הציבורי. במיוחד נכונים הדברים שעה שמדובר במעסיק פרטי, המסתמך על עבודתו של עובד אחד ויחיד לצורך הפעלת עסקו. ב. מעבר לכך יאמר - כי מקובלת עלינו גרסת הנתבע לפיה - טרם שפיטר את התובע הוא ערך עימו מספר שיחות ביחס להתנהלותו (של התובע), ממנה לא שבע כאמור נחת. טענה זו מתיישבת אף עם הפניות בכתב שהפנה הנתבע לתובע בתקופה שבין 23-27 לאוקטובר 2007, לרבות המכתב מיום 28.10.07. מכתב בו כתב כי בתקופה האחרונה מתרשל התובע במענה לטלפונים - על אף מודעותו למוגבלותו של הנתבע - וכן נכתב שם, כי הוא (התובע) נעדר מעבודות הרכבה אליהן שובץ מראש (ראה - נספח ב' לתצהיר הנתבע). לאור האמור, אין לומר כי לא ניתנה לתובע הזדמנות הולמת לומר את דברו ביחס לטענות הנתבע, כפי שאלה הוצגו לו טרם שהנתבע גמר בדעתו לפטר את התובע. ג. מעבר לכך יאמר - כי התובע לא הוכיח כלל ועיקר כי נגרם לו נזק בגין אי מתן זכות שימוע. בהקשר זה העיד התובע בבית-הדין כי גם לו היתה ניתנת לו אפשרות לנסות ולשכנע את הנתבע להשאירו בעבודה, הרי שהנתבע לא היה מסכים לכך. זאת, נוכח מערכת היחסים העכורה שנוצרה בין השניים (ראה - עמ' 13 לפרוטוקול ש' 26-28, עמ' 14 ש' 1-2). משמע - התובע לא טען ולא הראה לבית-הדין מהו הנימוק המשכנע שנמנע ממנו לפרוש בפני הנתבע. נימוק אשר לו נשמע, היה בו כדי לשנות את ההחלטה ביחס לפיטוריו. 17. לאור כל האמור, הרי שאנו דוחים רכיב תביעה זה לתשלום פיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב. זכאות התובע להחזר הוצאות נסיעה 18. לטענת התובע בכתב התביעה, הנתבע נמנע מלשלם לו החזר הוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית. לדבריו, החל מחודש 8/07 ועד למועד פיטוריו (ביום 28.1.08) החל הנתבע לציין בתלושי השכר החזר הוצאות נסיעה חלקי בסך של 200 ש"ח לחודש. סכום שאינו משקף את עלויות הנסיעה האמיתיות שהסתכמו לשיטתו בסך של 440 ש"ח לחודש (עלות כרטיס חופשי חודשי משולב של דן ואגד). מנגד טען הנתבע בכתב ההגנה כי עלות הוצאות הנסיעה של התובע בכרטיס חופשי חודשי - באמצעותו יכול היה התובע להגיע מביתו למקום עבודתו - הסתכם בכ-200 ש"ח לחודש וכי סכום זה שולם לתובע במלואו. כמו כן, נטען כי הוצאות הנסיעה נכללו בשכרו של התובע ולחילופין, כי עלות כרטיס חופשי חודשי משולב במועד הגשת כתב ההגנה (חודש 6/08) היתה 315 ש"ח לחודש בלבד. סכום הנמוך מזה הנטען בכתב התביעה. 19. אשר לדעתנו יאמר - כי סבורים אנו שיש לקבל רכיב תביעה זה, וזאת מהטעמים כדלקמן: א. כידוע, על-פי הדין אין כל מניעה לכלול את החזר הוצאות הנסיעה במסגרת שכרו הכולל של העובד . אלא שעפ"י הפסיקה הסדר כאמור צריך להיות פועל יוצא של הסכמה מפורשת שבין הצדדים (ראה - דב"ע 3-63/98 גלי בובליל נ' א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב 91; דב"ע שנ/1-7 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כג 45). במקרה דנן, הנתבע - אשר עליו רובץ הנטל להוכיח קיומה של הסכמה כאמור - לא שכנע את ביה"ד בקיומה ולא הצביע על המועד והנסיבות בהן נתן התובע הסכמתו להסדר כאמור. יתרה מכך, מהנתונים המספריים ומהרישומים המופיעים בתלושי השכר ניתן להסיק כי הסכמה שכזו אף לא היתה: בהקשר זה נסמכים אנו, בין היתר, על כך ששכרו של התובע בחודש 5/02 הסתכם בסך של 3,305 ש"ח ואילו שכר המינימום באותו מועד הסתכם בסך של 3,266.58 ₪ (ראה - עמ' 8 לפרוטוקול ש' 21-24). משמע - נסמכים אנו במסקנתנו על כך שהפער בין השכר ששולם בפועל לתובע במועד הנ"ל לבין שכר המינימום הסתכם ב-38 ש"ח. הפרש שלא היה די בו על מנת לטמון בחובו תשלום בעבור הוצאות נסיעה. מעבר לכך יאמר - כי מתלושי השכר אין ניתן ללמוד על עדכון הוצאות הנסיעה כפי שהיו מעת לעת, כאשר מחקירתו הנגדית של הנתבע אף עולה כי התוספת ששולמה כביכול בעבור הוצאות הנסיעה ואשר נכללה לדבריו בשכרו של התובע, לא עודכנה משך 17 שנים והועמדה לשיטתו על 20 ש"ח משך כל התקופה הרלבנטית (ראה - עמ' 9 לפרוטוקול ש' 1-11). למען שלמות התמונה נציין כי בתלושי השכר של התובע לא נרשם דבר אודות תשלום דמי נסיעות. זאת, עד לחודש 8/07, חודש שממנו ואילך (ומשך 5 חודשים) החל הנתבע לרשום בתלושי השכר של התובע תוספת בעבור נסיעות בסך של 200 ש"ח. לא למותר להוסיף, כי מתלושי השכר של התובע עולה כי התובע התגורר בחולון ואילו הנתבעת שכנה ברח' הרב ג'רופי שלום 8, ראשון לציון. רישום המלמד על הזדקקותו של התובע לנסיעות (ראה - נספח ת/9. כן ראה - עמ' 5 לפרוטוקול ש' 7-15; עמ' 6 ש' 1-3). ג. אשר לגובה הוצאות הנסיעה יאמר - כי בחקירתו הנגדית הודה הנתבע למעשה כי התובע היה זכאי לתשלום 20 ש"ח ליום בגין נסיעות. מכאן - עולה כי התובע, אשר הועסק 6 ימים בשבוע, היה זכאי בהתאם לצו ההרחבה לסך של 315 ש"ח לחודש בעבור החזר הוצאות נסיעה בהתאם לעלות חודשי חופשי משולב לאגד ודן. 20. לאור כל האמור לעיל, מסקנתנו היא - כי התובע זכאי לתשלום בגין החזר הוצאות נסיעה בסך של 25,515 ש"ח (בהתאם לתחשיב כדלקמן: 315 ש"ח x 81 חודש). מסכום זה יש לקזז את התשלומים ששולמו לתובע בגין הוצאות נסיעה במהלך החודשים שמחודש 7/07 ועד 12/07 בסך של 1,000 ש"ח סה"כ. מכאן שהתובע זכאי לתשלום החזר הוצאות נסיעה בסך של 24,515 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק כמפורט בתום פסק-הדין. סוף דבר 21. לאור כל האמור לעיל, הרי שאנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע, תוך 30 יום מהמועד בו יומצא לו פס"ד זה, סך של 24,515 ש"ח בגין הוצאות נסיעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 28.1.08 ועד למועד התשלום בפועל. 22. היות ומרבית רכיבי התביעה נדחו, הרי שאין צו להוצאות. 23. המזכירות תשלח העתק מפס"ד זה לצדדים בדואר. ניתן היום, כ"ט בטבת תשע"א (5.1.11), בהעדר הצדדים. נטע רות, שופטת פיצוייםקופות גמל