החלטה בפני ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט א' טל), מיום 8.2.04, בתיק ב"ש 90372/02, לפיה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. נגד העורר הוגש, ביום 28.1.04, כתב אישום, המייחס לו עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, גניבה, שיבוש מהלכי משפט, איומים וניסיון לתקיפת שוטר. על-פי עובדות כתב האישום, המורכב משני אישומים, ביום 27.1.04, גנב העורר שק תפוחי-אדמה מחנותו של המתלונן. עת התעורר חשדו של המתלונן כי העורר הוא הגנב, הגיע לביתו של העורר ואכן מצא שם את שק תפוחי-האדמה. מיד לאחר מכן, נכנס המתלונן לחדרו של העורר והזהירו לבל יגנוב ממנו להבא. בתגובה לדברים שלף העורר סכין ותקף את המתלונן על-ידי גרימת חתכים עמוקים בפניו. מן האישום השני עולה, כי במהלך חקירתו במשטרה קרע העורר את טופס העדות שלו, ניסה להשמיד את תמונת המתלונן ואיים על החוקר שיפגע בחייו. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 8.2.04, הורה בית-המשפט המחוזי (כב' השופט א' טל) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו קבע, כי מבחינה ראשונית של הראיות עולה, כי מעשיו של העורר אינם מקיימים את יסודותיה של ההגנה העצמית וכי התנהגותו האלימה באופן קיצוני מלמדת על מסוכנותו. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי מסוכנותו של העורר נלמדת גם מאיומיו לרצוח את החוקר ומניסיונו לתקוף אותו בתחנת המשטרה. לא זו אף זו, קבע בית-המשפט המחוזי, לעורר עבר פלילי עשיר בעבירות אלימות. על החלטה זו הוגש הערר שבפני. בא-כוח העורר טען בפני, כי מעשיו של העורר נעשו במטרה להתגונן. כמו כן, טען הוא, כי התשתית הראייתית עליה מסתמכת המדינה אינה מספיקה על מנת לדרוש את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. כן טען הוא, כי התגלו מחדלי חקירה חמורים בגינן נפגעה הגנתו של העורר. לחילופין, הוסיף וטען, כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר. מנגד, טענה באת-כוח המדינה, כי ישנה תשתית מבוססת של ראיות לכאורה נגד העורר וכי טענת ההגנה העצמית מהווה שינוי גרסה, שכן על-פי גרסתו הקודמת של העורר המתלונן דקר את עצמו. עוד טענה היא, כי לעורר עבר פלילי משופע בעבירות של החזקת סכין ואלימות. כן טענה היא, כי התיק קבוע לשמיעת הראיות לתאריכים 21.9.04, 10.10.04 ו-21.10.04, כך שלא ניכר שיהוי בניהול המשפט. לאחר שעיינתי בתיק החקירה ובהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את הערר. לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. כאמור, בחנתי את חומר הראיות שבידי המשיבה ואני סבור, כי יש בתשתית הראייתית הקיימת כדי לבסס לכאורה סיכויי להרשעתו של העורר באישומים המיוחסים לו בכתב-האישום. חומר הראיות מצביע לכאורה על-כך, כי העורר תקף את המתלונן באלימות קשה וביצע את שאר המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, כפי שעולה מהודעותיהם של המתלונן ושל עד הראיה, ומתצלומיו של המתלונן לאחר האירוע - לגבי האישום הראשון, ומעדויותיהם של שוטרים שנכחו בזמן החקירה וראו את מעשיו של העורר - לגבי האישום השני. מעיון בחומר הראיות שבתיק עולה לכאורה, כי העורר הוא זה אשר דקר את המתלונן בברוטאליות תוך שימוש בסכין. לעבירות מסוג זה קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996. אין ספק, כי דינם של עוברי עבירות כאלה להיעצר עד תום ההליכים. מי שנוטל בידיו סכין ונועץ אותה בגופו של הזולת הוא מסוכן ויש להגן על הציבור מפניו (ראו בש"פ 4113/99 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל, תק-על 99 (2) 266). כמו כן, אין להתעלם מעברו הפלילי של העורר, העתיר במעשי אלימות וכן מן העובדה, כי עומדים ותלויים נגדו שלושה מאסרים על תנאי חבי הפעלה. נוסף על כך, מצאתי, כי קצב התקדמות שמיעת התיק משביע רצון. על יסוד האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר. מעצרמשפט פליליאלימותעבר פלילימעצר עד תום ההליכים