10% נכות צלקת מכאיבה

.1זהו ערעור לפי סעיף 12א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959[נוסח משולב] (להלן - החוק), על החלטת הועדה הרפואית העליונה מיום .8.11.95 .2הרקע העובדתי-דיוני הצריך לענין אינו שנוי במחלוקת, כלהלן: א. המערער התגייס לצה"ל ביום 24.11.92ושוחרר בתאריך 8.2.94, לאחר שנפצע בתאונת אימונים במסגרת שירותו הצבאי. ב. המערער נפצע ביום 26.3.93, במהלך ריצה, כאשר יתד ברזל חדרה לכף רגלו השמאלית בצידה הפנימי. ג. בתאריך 2.3.94החליט המשיב (קצין התגמולים) להכיר בתביעתו של המערער בגין פגיעתו בכף רגל שמאל. ד. ביום 22.5.95נבדק המערער ע"י ועדה רפואית, שקבעה למערער נכות בשיעור של % 10לצמיתות בגין דלדול בשרירי השוק. הועדה קבעה כי: "מדובר בצעיר המאובחן כ - ,rsdלמרות שההצדקה לאבחנה זו לא ברורה לועדה, אין לו כאבים, אין לו רגישות, אין לו הפרעה אוטונומית. כל מה שיש כיום הוא חוסר תנועה מוחלט באקסטנציה ודלדול בשרירי השוק בעיקר והירך במידה פחותה. לא ברור כיצד דבר זה קשור לחבלתו המקורית. הועדה אינה בטוחה לגבי מקור אי ההפעלה של כף הרגל". בהמשך קבעה הועדה, ביום 29.5.95, כי: "תשובת הבדיקה החשמלית מאשרת את קביעתנו הקלינית שלא רק שלא מדובר ב- rsd- אין גם פגיעה נוירולוגית ברגל זו ומרכיבי אי ההפעלה הרצונית הם השולטים בתמונה. מבחינה אוביקטיבית התחום הנוירולוגי אורטופדי נכותו רק בדלדול שרירי השוק (משני)". ה. המערער הגיש לועדה הרפואית העליונה ערר על החלטת הועדה הרפואית בדרג הראשון. בעררו טען המערער, כי טעתה הועדה בקביעתה כי הוא אינו סובל מתסמונת ,rsdוכן, כי אין לייחס את מצבו של המערער ל"אי הפעלה רצונית" של שרירי הרגל. המערער צירף לערר חוות דעת רפואיות של ד"ר שמואל וייס (מכתב), ד"ר זאב דביר וד"ר אורי פרנקל, וטען כי נכותו הינה כדלקמן: (1) % 20נכות לצמיתות עבור פגיעה בשרירי מדור קדמי בשוק (ד"ר וייס, ד"ר פרנקל וד"ר דביר); (2) % 20נכות לצמיתות עבור פגיעה בשרירי מדור אחורי בשוק (ד"ר וייס, ד"ר פרנקל וד"ר דביר); (3) % 10נכות לצמיתות בגין הצלקת המכאיבה והרגישה (ד"ר וייס, ד"ר פרנקל); (4) % 5נכות לצמיתות בגין פגיעה קלה בעצב טיביאליס פוסטריור (ד"ר וייס). ו. הועדה בדרג הערר, שהיתה מורכבת משני אורתופדים ונוירולוג, ציינה בחלק 3לטופס הבדיקה הרפואית שנערך על ידה במהלך בדיקתו של המערער, כלהלן: (1) כי היא עיינה בחוות דעתו של ד"ר דביר מיום 11.8.95, אך אינה מקבלת את מסקנותיו, משום שמדובר בבדיקה סובייקטיבית. (2) כי היא עיינה בחוות דעתו של ד"ר פרנקל מיום 3.9.95וכי היא מסכימה עם מימצאי בדיקתו הקלינית, אך אינה מסכימה עם קביעתו בדבר נכות צמיתה, משום ש"אין עדות שהתובע קיבל טיפול והועדה ממליצה על הפנייתו למרפאת כאב, ולכן לא מקבלת את קביעתו של ד"ר פרנקל שמדובר במצב קבוע". (3) כי היא מקבלת את המלצת ד"ר פרנקל בדבר גובה הנכות - למעט הצלקת - אך אינה מקבלת את מסקנותיו בדבר תיאור הפגימות. (4) כי למערער צלקת רגישה באורך של כ- 12ס"מ במשטח מדיאלי של הקרסול וכף הרגל השמאלי. ז. בסיכום החלטתה ונימוקיה (מיום 8.11.95) קיבלה הועדה את עררו של המערער באופן חלקי, כלהלן: "הועדה מקבלת את ערעור התובע מאחר והועדה התרשמה מדלדול ניכר בשרירי השוק השמאלי שינויים דיסאוטונומיים ניכרים, ולמרות בדיקת emgהאחרונה התקינה מתאריך 21.5.95הוכח שהתובע אינו מפעיל את הגפה התחתונה השמאלית דרך העצבים הפריניאליים וטיביאליס השמאלית ולכן האבחנה היא .rsdהועדה מחליטה כי מדובר בשיתוק חלקי בצורה קשה של עצב פרינאלי משותף שמאלי והנכות היא % 20ע"פ 32(2)א ,iiiושיתוק חלקי בצורה קשה של עצב טיביאלי אחורי שמאל והנכות היא % 20לפי 32(5)א .iiiנכותו תהיה זמנית למשך שנתיים. אין מקום למתן נכות נפרדת בגין הצלקת, מאחר והיא נכללת בנכות שקיבל". .3בערעורו מעלה ב"כ המערערת טענות שונות כנגד החלטת הועדה בדרג הערר ונימוקיה, כלהלן: א. לטענתו, טעתה הועדה כאשר לא התייחסה כלל לחוות דעתו (מכתבו מיום 11.5.95) של ד"ר שמואל וייס, מנתח אורתופד, על אף שלטענתו היה זה מחובתה להתייחס במפורט ובמנומק לחוות דעתו של ד"ר וייס. הוא מוסיף וטוען, כי הועדה טעתה גם בכך שלא התייחסה כלל לטענה שהמערער סובל מפגיעה בעצב טיביאליס פוסטריורי, כפי שקבע ד"ר וייס. ב. לטענתו, הועדה גם טעתה כאשר לא קיבלה את מסקנותיו של ד"ר דביר (מנהל המרכז להערכת ביצועים מוטוריים) בנימוק שהבדיקה שערך למערער הינה בדיקה סוביקטיבית. לטענת ב"כ המערער, מדובר בבדיקה שנערכה (כמפורט בחוות הדעת) באמצעות מערכת דינמומטריה איזוקינטית מבוקרת מחשב מטיפוס +E 125,kincomהנחשבת כטובה מסוגה בעולם, באשר היא מאפשרת מדידה אובייקטיבית ומדוייקת ביותר של השרירים או קבוצות השרירים, תוך כדי עיבוד הנתונים והצגתם בזמן אמת על מסך המחשב. לפיכך, כך ב"כ המערער, לא היה כל מקום לקביעת הועדה שמדובר בבדיקה סובייקטיבית, ומכל מקום, הועדה גם לא הסבירה מדוע לדעתה הבדיקה הינה סוביקטיבית, ואף לא הבהירה מדוע לא קיבלה את תוצאות הבדיקה (אף אם הינה סוביקטיבית), על אף שלטענתו היתה עליה חובה לעשות כן. ג. לטענתו, טעתה הועדה כאשר לא קבעה למערער נכות לצמיתות, בנימוק שאין עדות לכך שהוא קיבל טיפול, וכאשר במקום זאת המליצה על הפנייתו למרפאת כאב. בהקשר זה טען ב"כ המערער, כי המערער הופנה בעבר למרפאת כאב בבי"ח הדסה עין כרם, קיבל שם טיפולים שגרמו לו סבל אדיר, ובסופו של טיפול נקבע שהטיפול נכשל והומלץ על סמפקטומי, שבוצע בהמשך בבי"ח רמב"ם. לפיכך טוען ב"כ המערער, כי אין ממש בקביעת הועדה שהמערער לא טופל, וכי הועדה לא בדקה נתון זה עם המערער, וכי בנסיבות הענין היה על הועדה לקבוע למערער נכות צמיתה. ד. טעתה הועדה כאשר קבעה שאין מקום למתן נכות בגין הצלקת, משום שהיא כבר נכללת בנכות שניתנה, מבלי שהועדה טרחה להבהיר כיצד הנכות שניתנה בגין שיתוקים חלקיים של עצבים המצויים בשוק כוללת נכות המגיעה בגין צלקת המצויה במשטח המדיאלי של הקרסול וכף הרגל. לטענת ב"כ המערער, חובה היתה על הועדה היה ליתן הסבר מנומק ומפורט מדוע אין המערער זכאי לנכות נפרדת בגין הצלקת, כפי שהומלץ ע"י ד"ר וייס וד"ר פרנקל. בנוסף לכך ביקש ב"כ המערער כי ביהמ"ש יפסוק כי יש להחזיר למערער את ההוצאות שנאלץ לשלם לד"ר פרנקל וד"ר דביר לצורך הגשת הערר לועדה הרפואית העליונה. .4לאחר שעיינתי בעיקרי הטיעון מטעם המשיב, ולאחר ששקלתי גם את טענות ב"כ הצדדים בדיון בעל-פה שהתקיים בפניי ביום 9.6.96, באתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור בנקודות אחדות, דהיינו, אי-קביעת נכות צמיתה ואי-קביעת נכות בגין הצלקת, בעוד שלגבי יתר הנושאים שהועלו בערעור לא מצאתי שיש מקום להתערבותו של בימ"ש זה, שסמכות ההתערבות שלו מצומצמת לנקודות משפטיות בלבד (סעיף 12א(א) לחוק). כן באתי למסקנה כי יש לחייב את המשיב להחזיר למערער את התשלומים ששילם לד"ר פרנקל בגין חוות דעתו. להלן אנמק - ואפתח בנושאים שלגביהם החלטתי לדחות את הערעור. .5טענתו הראשונה של ב"כ המערער היא, כזכור, כי טעתה הועדה כאשר לא התייחסה כלל למכתבו של ד"ר וייס. בנסיבות הענין לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת הועדה על יסוד טענה זו, וזאת, ככל שהדברים נוגעים לטענתו של ב"כ המערער כי הועדה היתה צריכה לקבוע לו נכות בשיעור % 5בגין פגיעה בעצב טיביאליס פוסטריור, כפי שהציע ד"ר וייס במכתבו הנ"ל. הנימוקים לכך הם שלושת אלה: ראשית, ד"ר פרנקל, שאף הוא כירורג אורתופדי, הזכיר בחוות דעתו את מכתבו של ד"ר וייס, כאשר הועדה בדרג הערר התייחסה מצידה לחוות דעתו של ד"ר פרנקל, ואף הסכימה עם ממצאי הבדיקה הקלינית שד"ר פרנקל ערך למערער. שנית, חוות הדעת של ד"ר פרנקל ומכתבו של ד"ר וייס זהים למעשה בכל, למעט בכך שד"ר וייס הציע להוסיף לו נכות בשיעור % 5בגין פגיעה קלה בעצב טיביאליס פוסטריור לפי תקנה 32(מחצית). דא עקא, שד"ר פרנקל בדק את המערער לאחר שד"ר וייס בדק אותו, ולא מצא כי המערער סובל מפגיעה בעצב טיביאליס פוסטריור (ד"ר פרנקל מצא כי המערער סובל מפגיעות בשרירים ולא בעצבים). על כן, כאשר שני מומחים באותו תחום מטעם המערער הגיעו לממצאים ולמסקנות שונות, לאחר בדיקתם את המערער, אין לבוא בטענות לועדה על שהעדיפה את חוות דעתו של ד"ר פרנקל בענין זה על פני מכתבו של ד"ר וייס. שלישית, הועדה עצמה קבעה למערער נכות בגין הפגיעה בעצבי הגפיים התחתונות, על פי אותה תקנה עצמה שד"ר וייס הציע (תקנה 32), אף כי בסעיף חומרה גבוה יותר מזה שהוא הציע. לאור שלושת אלה, אינני מוצא כל מקום להתערב בהחלטתה של הועדה בענין זה. המדובר בנקודה רפואית-עובדתית (להבדיל מנקודה משפטית), כאשר סעיף 12א לחוק מגביל את הערעור לנקודות משפטיות בלבד. בהקשר זה יש להוסיף, כי בשורה של פסקי-דין נקבע ש"שיקולים רפואיים טהורים מהווים קביעה עובדתית מובהקת", שביהמ"ש אינו מוסמך להתערב בהם במסגרת ערעורים על החלטותיה של ועדה רפואית עליונה (וראה כדוגמא ע"א 140/79, אזולאי נ' קצין התגמולים, פ"ד לג(3), 74, בעמ' 76; וכן ע"א 147/74ידידיה נ' משרד הבטחון, פ"ד כט(2) 533, בעמ' 536). .6הוא הדין לגבי טענתו השניה של ב"כ המערער, המכוונת כנגד קביעתה של הועדה בדרג הערר, שהבדיקה שערך ד"ר דביר למערער הינה בדיקה סובייקטיבית. ראשית, כפי שמציינת ב"כ המשיב, ד"ר דביר אינו רופא ובדיקתו נועדה לשמש כלי עזר לחוות דעתו של ד"ר פרנקל (המאזכרת את פרוטוקול הבדיקה והממצאים של ד"ר דביר). שנית, גם אם נצא מתוך הנחה שלבדיקות ולמדידות שנעשו ע"י ד"ר דביר יש משקל ראייתי כלשהו, ולו רק ככלי עזר לחווה"ד הרפואית, כפי שנקבע ע"י השופט פורת בע"א 1652/94בביהמ"ש המחוזי בת"א (לא פורסם - העתק הוגש ע"י ב"כ המערער), הרי שעולה מסעיף ב' לחוות דעתו כי מדובר בבדיקה התלויה בשיתוף פעולה של הנבדק ("אלון נתבקש להפעיל התנגדות מירבית"). על כן, ולאחר שהועדה (שהיתה מורכבת כאמור משני רופאים אורתופדיים ונוירולוג) בדקה בעצמה את המערער, אין יסוד להתערבות בקביעתה שלא לקבל את מסקנותיו של ד"ר דביר "מאחר ומדובר בבדיקה סובייקטיבית". מוסיף כזכור ב"כ המערער וטוען, כי הועדה לא פירטה את נימוקיה לאי-קבלת תוצאות הבדיקה של ד"ר דביר. לענין זה - מידת ההנמקה - הוא היפנה אותי לשתי אסמכתאות, וביניהן, פסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה, דיון ל"ד/258- 0הניג נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו .225באותו פס"ד נאמר (בעמ' 226-227), כלהלן: " .5ועדה רפואית פועלת כגוף מעין-שיפוטי. גם לולא ההוראה המפורשת שבתקנה 24לתקנות הנכות, חייבת היתה ועדה, בשללה חוות-דעת של רופא שהוגשה על-ידי הטוען לנכות, לנמק עמדתה באותם המקרים שחוות-הדעת עצמה היא מנומקת. הטעם לכך הוא שהחלטת ועדה רפואית לעררים נתונה לביקורת שיפוטית של בית-דין זה, בסייגים העולים מסעיף 64א לחוק הביטוח הלאומי והחלטות סתמיות ובלתי-מנומקות, יש בהן כדי להכשיל את הביקורת השיפוטית, שלה התכוון המחוקק. מקל וחומר חלה חובת ההנמקה, לאור ההוראה המפורשת שבתקנה 24לתקנות הנכות. .6פסק כבר בית-דין זה, כי מידת ההנמקה תלויה במכלול הדיונים בפני הוועדה, וכשמדובר בחוות-דעת רפואית שהובאה בפניה - יהיה קשר בין מידת ההנמקה שבחוות-הדעת, לבין מידת ההנמקה אשר הוועדה תיתן לעמדה שנקטה לאותה חוות-דעת. .7מכל מקום, בציון העובדה ש'הועדה עיינה בחוות-דעתו של ד"ר סטיר', ודאי שאין הנמקה לדחיית מסקנתו של ד"ר סטיר; הנפגע אינו יודע את הסיבה לכך שנקבע לו דרגת נכות פחותה מזו שרופא אחר ראה לנכונה, ובית-הדין אינו יכול לבחון אם שיקולי הוועדה עומדים במבחן המשפטי המחייב. .8הסדר הטוב מחייב, במקרה כגון זה העומד לדיון, שהוועדה הרפואית תנתח את חוות-הדעת הרפואית אשר בפניה, תצביע על הנראה בעיניה כטעות בחוות-הדעת, ותנמק שלילת מסקנה שבחוות-הדעת. בית-הדין מודע לכך שבמישור 'הטיפולי' אין רופאים נוהגים כאמור, ואינם חייבים לנהוג כאמור, לביצוע תפקידם המקצועי. שונה המצב עת רופאים ממלאים תפקיד מעין-שיפוטי" (ההדגשה במקור). בהתייחסה לענין זה אמרה ב"כ המשיב: "אכן צריך הנמקה, אבל צריך לזכור מי המנמק". בהקשר דברים זה היפנתה ב"כ המשיב לפסק דינו של השופט ח' אריאל בביהמ"ש המחוזי בנצרת, ע"ש 8/80פרטקין נ' קצין התגמולים, פ"מ תשמ"ה (א) 290, בעמ' 298, שם נאמר: "הנכה זכאי לדעת מה היו שיקולי הועדה ונימוקיה בעשותה כן, אף אם הנמקה זו אינה צריכה להיות מפורטת ובניסוח משפטי". לאור דברים אלה, נראה לי כי הועדה יצאה את חובת ההנמקה במקרה שלפנינו, ולו גם בדוחק; וזאת, בכך שלא הסתפקה בציון העובדה כי היא עיינה בחוות דעתו של ד"ר דביר, אלא גם הוסיפה כי מדובר בבדיקה סובייקטיבית, כאשר לתוספת זו ניתן כאמור למצוא עיגון בסעיף ב' לחוות דעתו של ד"ר דביר. לפיכך אינני מוצא מקום להתערב בקביעתה זו של הועדה, אף אם הנמקתה יכולה היתה להיות מפורטת יותר. .7טענתו השלישית של ב"כ המערער הינה, כזכור, כי טעתה הועדה כאשר קבעה למערער נכות זמנית לשנתיים, בניגוד לחוות דעתו של ד"ר פרנקל ומכתבו של ד"ר וייס, שהציעו שניהם לקבוע את נכותו לצמיתות. בענין זה באתי למסקנה, כי יש מקום לקבל את הערעור ולהורות על החזרת התיק לועדה, על מנת שתשקול מחדש את ארעיותה או צמיתותה של הנכות שקבעה למערער, לאחר שב"כ המערער ידאג להמציא לועדה את כל המסמכים הנוגעים לטיפולים כנגד כאב שקיבל המערער מאז התאונה ועד היום. אנמק. ראשית, כזכור, לאחר שבדקה את המערער בעצמה, הסכימה הועדה עם ממצאיו של ד"ר פרנקל בבדיקה הקלינית שנערכה על ידו, ואף מצאה כי יש לקבוע לו נכות בשיעור % 20ועוד %20, כפי שהציע ד"ר פרנקל, אם כי עפ"י סעיפים שונים מאלה שהציע ד"ר פרנקל: הועדה מצאה כי הסעיפים הרלוונטיים הם הסעיפים העוסקים בפגיעה בעצבים, בעוד שד"ר פרנקל סבר כי הסעיפים הרלוונטיים הם הסעיפים העוסקים בפגיעה בשרירים - סעיפים 51(7)ג ו-51(8)ב. שנית, המחלוקת העיקרית שנתגלתה בין הועדה לבין ד"ר פרנקל עניינה בשאלה אם הנכות היא זמנית או צמיתה. הועדה קבעה, כזכור, כי יש לקבוע נכות זמנית, בנמקה את החלטתה בכך ש"אין עדות שהתובע קיבל טיפול והועדה ממליצה על הפנייתו למרפאת כאב, ולכן לא מקבלת את קביעתו של ד"ר פרנקל שמדובר במצב קבוע". טוען ב"כ המערער כנגד קביעה זו של הועדה, כי המערער הופנה בעבר למרפאת כאב בבי"ח הדסה עין-כרם, שם קיבל טיפולים שגרמו לו סבל אדיר, ובסופו של הטיפול נקבע שהטיפול נכשל והומלץ על סמפקטומי, שבוצע בהמשך בבי"ח רמב"ם. משיבה על כך ב"כ המשיב (בסעיף 30לעיקרי הטיעון מטעם המשיב), כי: "... הטיפול אליו מתיחס המערער, הינו טיפול שקיבל עוד בהיותו מאושפז בבי"ח, במהלך השירות הצבאי, טרם שחרורו, וכי מאז עברו, כמעט שלוש שנים, במהלכם עבר ניתוח וטיפולים שונים, וכי בתיקו הרפואי של המערער ישנן המלצות של רופאים שטיפלו במערער, בטיפול פיזיותרפי, וביניהם ד"ר וייס, המוזכר לעיל" (וראה גם טענותיה בעמ' 4לפרוטוקול הדיון בפני). דא עקא, שטענתה זו אינה עולה בקנה אחד עם קביעתה של הועדה עצמה, כי אין עדות על כך שהמערער קיבל טיפול. זאת ועוד, קביעתה של הועדה גם אינה עולה בקנה אחד עם מכתבו של ד"ר וייס, בו נאמר (בעמ' 2): "טופל אצלי תקופה ארוכה ע"י פיזיותרפיה". לאור כל אלה, באתי כאמור למסקנה כי יש להחזיר את הענין לועדה כדי שתשקול שוב אם יש לקבוע את נכותו של המערער כנכות צמיתה אם לאו. .8גם בענין אי-קביעת נכות נפרדת בגין הצלקת, דעתי היא כי יש לקבל את הערעור. כזכור, הועדה ציינה כי למערער "צלקת באורך של כ- 12ס"מ במשטח מדיאלי של הקרסול וכף הרגל השמאלי. צלקת רגישה". חרף זאת לא קבעה לו נכות נפרדת בגין הצלקת, "מאחר והיא נכללת בנכות שקיבל". דא עקא, שהועדה לא נימקה מדוע אין ליתן לו נכות נפרדת בגין הצלקת ומדוע היא נכללת בנכות שקיבל. ואולם, ב"כ המשיב ניסתה להשלים את אשר החסירה הועדה, בהפנותה לענין זה לתקנה 75(1)ה. אך נראה לי, כי תקנה 75(1)ה איננה חלה על המקרה שלפנינו. להסברת מסקנה זו והבהרתה, אביא כאן את סעיפי המשנה הרלוונטיים לתקנה 75(1): " .75(1) צלקות בגוף א. שאינן מפריעות, אינן מכערות וצלקות שאינן גורמות להתרופפות קיר הבטן אין נכות ב. מכאיבות או מכערות %10 ג. ... ד. ... ה. מחוברות לרקמות או אברים, אחוזי הנכות ייקבעו בהתאם להגבלת התנועות או הפגיעות באברים אליהם מחוברות הצלקות". לטענת ב"כ המשיב (בסעיף 28לעיקרי הטיעון מטעם המשיב): "למרות קיומה של צלקת ברגלו של המערער, הרי שאחוזי הנכות במקרה זה נקבעים בהתאם להגבלת התנועות באיבר אליו מחוברת הצלקת - דהיינו הרגל" (וראה גם טענותיה בעמ' 4- 5לפרוטוקול הדיון שבפניי). אין בידי לקבל פרשנות זו לתקנה 75(1)ה. כפי שאני מבין ומפרש את התקנה הזו, היא נועדה לחול רק באותם מקרים שבהם הצלקת אחוזה ודבוקה ברקמות או באיברים שנפגעו - כחלק בלתי נפרד מהם - ושבגינם ניתנה כבר נכות נפרדת. כדוגמא, מקום שבו נותרה צלקת על גדם בעקבות קטיעת איבר, סביר שלא תינתן נכות נפרדת בגין כיעורה של הצלקת שנותרה על הגדם, משום שהנכות בגין הכיעור של הצלקת כבר כלולה בנכות הנפרדת שניתנה בגין הכיעור שבגדם עצמו (וראה לענין זה המקרה שנידון בפסק הדין שניתן על ידי ביום 11.6.96בע"א 1121/96חג'ימה נ' ועדה רפואית עליונה - לא פורסם). לעומת זאת, במקרה אחר, כגון זה שלפנינו, בו הצלקת היא לגמרי נפרדת מהאיברים או הרקמות שבגינם נקבעה נכות (עצבי גפיים), אין כל סיבה שלא לקבוע נכות נפרדת בגין הצלקת, כאשר גם הועדה הכירה כזכור כי מדובר בצלקת רגישה. על כן, צריכה היתה הועדה לקבוע למערער נכות נפרדת בגין הצלקת, לפי סעיף 75(1)ב, כפי שהציעו ד"ר פרנקל וד"ר וייס, בגין צלקת רגישה ומכאיבה באורך 12ס"מ. לפיכך אני מקבל את הערעור גם בענין זה ומורה על החזרת הענין לועדה על מנת שתשקול את שיעור הנכות שיש להעניק למערער בגין הצלקת, כפי שביקש ב"כ המערער. .9ואחרון, ענין ההוצאות שהמערער נאלץ להוציא בגין חווה"ד של ד"ר פרנקל וד"ר דביר. נראה לי כי בנסיבות מקרה זה, ולאחר שהועדה הרפואית העליונה קיבלה באופן חלקי את עררו של המערער כנגד הועדה הרפואית בדרג הראשון, יש גם מקום לקבל את בקשתו זו של המערער באופן חלקי ולהורות למשיב להחזיר לו את ההוצאות שהוציא בגין חוות הדעת של ד"ר פרנקל בלבד (כנגד קבלות), בצירוף הפרשי הצמדה כחוק מיום ההוצאה ועד לתשלום החזר ההוצאה לידי המערער. לעומת זאת, לא מצאתי לנכון לפסוק החזר הוצאות בגין חווה"ד של ד"ר דביר, שלא נתקבלה על דעתה של הועדה הרפואית העליונה ושהערעור על כך נדחה לעיל. בשולי ענין זה אעיר, כי לא התעלמתי מטענתה של ב"כ המשיב, כי בימ"ש זה אינו נוהג, ככלל, לחייב את קצין התגמולים בהשבת הוצאות לנכה שזכה בעררו או בערעורו, כשם שהוא איננו נוהג לחייב את המערער בתשלום הוצאותיו של קצין התגמולים גם כאשר מדובר בערעורי סרק, משום שמדובר בחוק סוציאלי. אך נראה לי, כי במקרה מיוחד זה, ודווקא משום שחוק הנכים הוא חוק סוציאלי שביקש להיטיב עם נכי צה"ל, יש לנהוג אחרת, כפי שביהמ"ש המחוזי בת"א כנראה נוהג (וראה כדוגמא פסק-דינו הנ"ל של השופט פורת בע"א 1652/94). .10סוף דבר: אני מקבל את הערעור באופן חלקי ומורה על החזרת התיק לועדה על מנת שתשקול מחדש את שאלת הנכות הזמנית או הצמיתה ואת שיעור הנכות הנפרדת שיש לקבוע למערער בגין הצלקת, הכל כאמור בסעיפים 7ו- 8לעיל. כן אני מחייב את המשיב בהשבת התשלום ששילם המערער לד"ר פרנקל, כאמור בסעיף 9לעיל. לאור התוצאות שאליהן הגעתי לעיל, אין צו להוצאות בערעור זה. ניתנה היום,18.6.96, בלשכתי, בהעדר.צלקתנכות