ביטול חיוב מזונות עקב "שינוי מהותי" בנסיבות

זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקוה, מיום 24.3.96, לפיה נדחתה על הסף תביעתו של המערער לביטול חיובו במזונותיה של המשיבה. בין המערער והמשיבה - הנשואים זל"ז מאז שנת 1985, והמתגוררים בנפרד זמ"ז מזה כשש שנים - מתנהלת, במשך תקופה ארוכה של שנים מספר, מסכת של דיונים משפטיים מרובים בערכאות השונות. ההליכים השונים, אשר התנהלו בין בני הזוג, ואשר רלוונטיים לענייננו, עסקו בשני נושאים, כמפורט להלן: הדיונים בבית הדין הרבני:ב- ביום 27.9.90, הגיש המערער, כנגד המשיבה, תביעת גירושין (בתיק 2242-שמט) בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה. ביה"ד הרבני דחה את תביעת המערער לחיוב המשיבה בגט, ובפסק דינו מיום 27.5.92קבע, כי "על הצדדים לעשות מאמצים להגיע לשלום בית". ערעורו של המערער (בתיק נב/016) על פסק הדין הנ"ל, שנשמע בפני בית הדין הרבני הגדול בירושלים, נדחה, וביה"ד קבע, בהחלטתו מיום כ"ח בסיון תשנ"ג, כי "אין לחייב את האשה בקבלת ג"פ". ביום 1.5.95, ניתנה ע"י בית הדין הרבני האזורי בירושלים החלטה (בתיק מס' 1-21-003440161), ובה המלצה לצדדים (למערער ולמשיבה) לנהל מו"מ כדי להגיע להסכם גירושין. חרף החלטה זו, לא הגיעו בני הזוג להסכמה, וטרם נתגרשו הם זמ"ז. הדיונים בעניין מזונות האשה:ו- בשנת 1990, הגישה המשיבה, כנגד המערער, תביעת מזונות. תביעה זו הוגשה בביהמ"ש המחוזי בתל אביב (תיק מ.א. 3930/90), וביום 27.9.93, ניתן ע"י ביהמ"ש פסק דין למזונות, אשר חייב את המערער בתשלום דמי מזונות חודשיים בסך של -.000, 1ש"ח, בצמוד למדד חודש ספטמבר .1993 המשיבה הגישה ערעור על פסק דין זה (בתיק ע"א 6136/93), וביום 6.7.94, קיבל ביהמ"ש העליון את ערעורה של המשיבה, והעמיד את שיעור דמי המזונות החודשיים, שעל המערער לשלם למשיבה, על סך של -.000, 2ש"ח, בצמוד למדד חודש מאי .1994 ביום 15.9.95, הגיש המערער תביעה (בתיק מ.א. 5692/95) לביטול חיובו במזונותיה של המשיבה. המערער טען בכתב תביעתו, כי משהחלה המשיבה לעבוד - מיד לאחר מתן פסק הדין בביהמ"ש העליון - הרי שפטור הוא ממזונותיה, מן הטעם ש"מעשה ידיה תחת מזונותיה". עוד טען המערער בביהמ"ש קמא, כי יש בהחלטתו של ביה"ד הרבני מיום 1.5.95, הממליצה על ניהול מו"מ לקראת הסכם גירושין, כדי לפוטרו מחיובו במזונות המשיבה. בתגובה לתביעתו זו של המערער, פנתה המשיבה לביהמ"ש לענייני משפחה בפתח תקוה (בתיק מ"ש 2300/95), בבקשה לדחות את התביעה על הסף, בשל מעשה בית דין. ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את בקשתה של המשיבה, ודחה את תביעתו של המערער (לביטול חיובו במזונות המשיבה) על הסף, בנמקו כי:נ- "לא חל במקרה הנדון שינוי מהותי בנסיבות, המאפשר פתיחת כל העניין מחדש - על ידי הגשת תביעה להקטנת המזונות או ביטולם". ערעורו של המערער מכוון כנגד החלטתו זו של ביהמ"ש לענייני משפחה. זכאותה של המשיבה למזונות, כמו גם שיעור דמי המזונות, נקבעו, כאמור, בפסקי דין שניתנו ביום 27.9.93וביום 6.7.94, בביהמ"ש המחוזי ובביהמ"ש העליון, בהתאמה. אכן, הלכה פסוקה היא שמזונות "סופיים", הנפסקים בפסק דין, אינם בבחינת סוף פסוק, וישנם מקרים בהם ניתן יהיה לשנות את שיעור המזונות שנפסק או את הזכאות למזונות שנקבעה, אך זאת רק אם וכאשר מתקיימות נסיבות חדשות, המצביעות על קיומו של שינוי מהותי, שנוצר מאז מתן פסק הדין ועד למצב העכשווי. רק נסיבות חדשות כאלה, היורדות לשורשו של פסק הדין הקודם - דהיינו, היכולות להשפיע בצורה ממשית על עצם החבות של החייב במזונות, או כאלה הפוגעות, או היכולות לפגוע, בגובה החיוב, כאשר פגיעה זו היא אכן שורשית ועניינית, שאין להתעלם ממנה - רק נסיבות חדשות כאלה תהוונה את ה"שינוי המהותי", הדרוש בכדי שלביהמ"ש תהיה האפשרות שבדין לבחון ולשקול מחדש את עניין המזונות שנפסק בזמנו (ראה: ע"א 749/83, פד"י כרך ל"ח, חלק שלישי, עמ' 126בעמ' 128; ע"א 442/83, פד"י כרך ל"ח, חלק ראשון, עמ' 762בעמ' 770-771; ע"א 363/81, פד"י כרך ל"ו, חלק שלישי, עמ' 187בעמ' 188). המערער העלה, כאמור, בערעורו, שני נימוקים עקריים וטען ל- 2עובדות עיקריות, שעל פיהן טוען הוא שקמו נסיבות חדשות, המהוות "שינוי מהותי" המצדיק כניסה מחדש לדון בשאלת מזונות האשה, זכאותה למזונות וזכותה למזונות ובשאלת שיעור המזונות. דבר אחר: - טוען הנתבע כי בהתאם לנסיבות הנ"ל (השתיים הנ"ל), יש לדון ולשקול מחדש ענין הפטרו, כליל, מלזון את אשתו, ו/או לחילופין ענין הקטנת שיעור המזונות שעליו לשלם לה. השתיים הן אלו: א) החלטת כב' ביה"ד הרבני בתל-אביב משנת 1995ובה "המלצה" של ביה"ד שעל הצדדים להתגרש ושעליהם לנהל מו"מ כדי להגיע להסדר פשרה בקשור לגירושיהן; ו-ב) עבודתה "המחודשת" של והשתכרותה מעבודה זו. כאמור לעיל, המערער הצביע על העובדות הנ"ל, אשר - לטענתו - התהוו לאחר מתן פסק הדין של ביהמ"ש העליון, ולכן - כך טוען הוא - יוצרות עובדות אלה שינוי מהותי בנסיבות. אבחן את טענותיו של המערער אחת לאחת (ורק אציין, במאמר מוסגר, כי הטחת ההאשמות ההדדית - הן בשאלה מי מבני הזוג אחראי לפירוד, והן בשאלת אמינותו ומהימנותו של כל אחד מבני הזוג - אינה רלוונטית לעניין שבפני, ואין אני מוצא כל צורך להתייחס אליה): החלטתו של בית הדין הרבני מיום 2.5.95:ו- חיוב אשה (בפסה"ד של בי"ד רבני) בקבלת גט פוטר בדרך כלל את בעלה מתשלום מזונותיה, וזאת כאשר מסרבת האשה לקבל את גיטה, למרות חיובה כנ"ל, בכך משפיע בצורה ממשית על עצם החבות של החייב במזונות. לפיכך, חיוב האשה בקבלת גט, במועד המאוחר למועד קביעת זכאותה למזונות, מהווה - באופן עקרוני - שינוי מהותי בנסיבות, המקנה לביהמ"ש את האפשרות שבדין לבחון מחדש את זכאותה של האשה למזונות. ואולם, בהחלטתו של ביה"ד הרבני, עליה נסמך המערער בתביעתו ובערעורו, אין כל חיוב של המשיבה בקבלת גט. כל שקבע ביה"ד הרבני היה המלצה לפתרון הסכסוך בין בני הזוג, ובהמלצה זו אין כל חדש. כמו בפסק הדין של ביה"ד הרבני מיום 27.5.92, וכמו בפסק הדין שניתן בערעור על פסק הדין הנ"ל, כך גם בהחלטה הנדונה של ביה"ד הרבני, כל שהוצע הוא דרך לפתרון הסכסוך בין המערער והמשיבה (אם בדרך של שלום בית, ואם בדרך של הסכם גירושין), והמשיבה לא חויבה כלל לקבל גט מבעלה-המערער. כאמור, רק כאשר מחייב ביה"ד הרבני את האשה לקבל גט פיטורין מבעלה, והיא מסרבת לקיים חיוב זה, כי אז מפסידה היא מזונותיה (וראה ע"א 571/69, פד"י כ"ד, חלק שני, עמ' 549בעמ' 555). החובה לזון את האשה נפסקת עם מתן פס"ד המחייב את האשה להתגרש (ראה: ע"א 592/83, פד"י ל"ח, חלק שלישי, עמ' 561בעמ' 565). ביה"ד הרבני לא פסק בהחלטתו על חובתה של המשיבה לקבל גט מבעלה, וכך גם לא קבע הוא כל קביעה אחרת, אשר יש בה כדי לפטור את המערער, כבעל, ממזונות אשתו-המשיבה. בנסיבות אלה, צדק ביהמ"ש קמא בקובעו, כי אין בהחלטת ביה"ד הרבני שינוי מהותי בנסיבות, היורד לשורשו של חיוב המערער במזונות המשיבה. השתכרותה של המשיבה מעבודתה:ב- השתכרותה של אשה מעבודתה, בבחינת "מעשה ידיה", עשויה - חלקה או כולה - לבוא "תחת מזונותיה", ובכך משפיעה היא בצורה ממשית על גובה החיוב במזונות. לפיכך, השתכרותה של האשה מעבודה, אשר בה החלה לעסוק במועד המאוחר למועד קביעת שיעור דמי המזונות, מהווה - באופן עקרוני שינוי מהותי בנסיבות, המקנה לביהמ"ש את האפשרות שבדין לבחון מחדש את שיעור דמי המזונות, להם זכאית האשה. בנדוננו פסק ביהמ"ש העליון ביום 6.7.94, כי המערער חייב במזונותיה של המשיבה בשיעור של -.000, 2ש"ח לחודש, וזאת בהתחשב בכך שהאשה יכולה לצאת ולתרום על ידי הכנסתה מעבודתה להשלמת צרכיה. הדבר עולה באופן מפורש מפסק דינו של ביהמ"ש העליון, שקבע כי:ו- "אשר להשתכרות המערערת [האשה-המשיבה - ע' ז'] ממעשי ידיה, הרי אכן אין להבין מדוע אשה שעבדה כל השנים אינה עושה כן עתה. ילדיה בוגרים, עתותיה עימה וככל העולה מן החומר גם כושרה בכגון דא קיים, שהרי כבר התנסתה בכך במשך שנים. לא הייתי רואה, על כן, פסול בכך שבתוך מערכת החישובים של סכום המזונות... גם יביאו בחשבון שהמערערת יכולה לתרום על ידי עבודתה לכיסוי צרכיה (המגיעים לכדי 000, 6ש"ח ומעלה)". לענין זה, ולענין "מעשה ידיה" של האשה, באופן כללי, והתוצאות המשפטיות הנובעות ממעשה ידיה של האשה בהקשר למזונותיה, אין מקום לראות בדברים הנ"ל של ביהמ"ש העליון משום הלכה ענינית ומחייבת, באשר הינם דברים "אגב אורחא". עם כל הכבוד, בית המשפט העליון, כאשר הגדיל - בפסק דינו בערעור - את מזונותיה של האשה מ- .000, 1ש"ח לחודש ל- .000, 2ש"ח לחודש, קבע סכום זה בעת שהאשה לא עבדה ומתוך מחשבה שהיא תצא לעבודה בעתיד, תוך אפשרות להביא בחשבון שהמערערת שם (האשה) יכולה לתרום לפרנסתה היא ולכיסוי צרכיה מעבודתה היא. כאשר מדובר ב"מעשה ידיה" של האשה, יש להבדיל, הבדל ניכר וחשוב, בין "מעשה ידיה" של האשה במלאכות שהיא חייבת בהן כלפי בעלה, ובין "מעשה ידיה" של האשה במלאכות שמחוץ למשק ביתה ושאין האשה חייבת בהן. חשיבות רבה יש להבדל הנ"ל, בכל מה שקשור בלקיחה בחשבון את אפשרותה (ואולי גם את חובתה) של האשה לעבוד באותן מלאכות שחייבת היא בהן, וש"מעשה ידיה" בגינן - במלאכות שחייבת האשה לעשות - יש לקזז ערכן בחשבון המזונות, ואם האשה לא "עושה" בהן, כי אז ניתן לקחת בחשבון חובה זו של האשה, בעת קביעת שיעור (קיזוז) המזונות שחייב לה בעלה. לנושא זה של סוגית "מעשה ידיה", חשיבות רבה לשאלה: מהו העיקר, המזונות או מעשה ידיה? אם נאמר שמעשה ידיה עיקר הוא, דהיינו שזכות הבעל למעשה ידיה של אשתו קודמת לזכות האשה למזונות ממנו ולחובתו לזון אותה, כי אז יכול הבעל לומר לאשתו שתצא לעבודה, דהיינו שהוא מחייבה לצאת לעבודה ולהתפרנס, ושהוא מוותר על פירות מעשה ידיה, ולכן משוחרר הוא ממזונותיה. כלומר: יש לקחת בחשבון את האפשרות של האשה לעבוד ולהרויח, בשיקול חיובו וחובתו של הבעל לזון אותה, מאחר שמעשה ידיה קודמים למזונותיה. אולם אם נאמר שהמזונות הם העיקר, אזי לאשה קיימת זכות הבחירה. יכולה היא לומר שאיננה עובדת ואין לה פירות מעשה ידיה, ולכן בעלה חייב לזון אותה. יכולה היא גם לומר שהיא עובדת, שהיא לוקחת לעצמה את מעשה ידיה, ואינה רוצה במזונות בעלה. גמרו והתקינו חז"ל שהמזונות הם העיקר, וכי זכות האשה למזונות קודמת לחובתה למעשה ידיה. וכאשר חז"ל דברו על "מעשה ידיה", הם דברו על אותן מלאכות שבהן חייבת האשה (הכנת האוכל, הגשתו, מזיגת הכוס, הצעת המיטה וכו', שאלה הן מלאכות אישיות שבדרך כלל אינן נעשות ע"י אשה זרה). אם במלאכות שבהן חייבת האשה ההלכה היא כנ"ל, לא כל שכן ועל אחת כמה וכמה במלאכות מחוץ למשק הבית, שהאשה אינה חייבת בהן, והיא רשאית לבחור אם לעשותן ולומר שאינה ניזונת ומעשה ידיה תמורות מזונותיה. (ולענין זה ראה: שרשבסקי, דיני משפחה, עמ' 3-171). וחשוב להוסיף כי מה שגמרו והתקינו חז"ל (שמזונות הם העיקר ולא מעשה ידיה), תקנה זו הינה בבחינת תורה שבע"פ שהיא חלק מהדין העברי, הוא הדין האישי החל על יהודים. בפסה"ד פורר (ע"א 592/83שאוזכר לעיל), אמר וקובע ביהמ"ש העליון כי לגבי בני זוג יהודים, חובת מזונותיו של הבעל כלפי אשתו, עולה וקמה עפ"י החוק היהודי, דהיינו הדין האישי החל על בני הזוג (שם, בעמ' 6-565). החלת הדין האישי (ובעניננו - הדין העברי על בעלי הדין כאן), מצאה בטויה גם בדין [ראה: סימן 47לדבר המלך במועצתו, 47-1927; סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959]. הדין האישי החל על בני הזוג בנדוננו, הוא המשפט העברי, ועל פיו יש לדון ולפסוק לענין זכאותה וזכותה של המשיבה למזונות מהמערער, ולענין חבותו וחובתו של המערער לזון את המשיבה, או לפטור אותו ממזונותיה. גם פסיקה מפורשת, בנדון מעשה ידיה של ידיה של האשה וההשלכות לענין זה, אם עובדת האשה אם לאו, אנו מוצאים בפס"ד מזור שיצא תחת ידו של בית המשפט העליון (בע"א 687/83, פד"י כרך ל"ח, חלק שלישי, עמ' 29), שם נאמר במפורש כי: - אם היא יוצאת לעבודה ומשתכרת, רשאי הבעל לומר לה: צאי מעשה ידיך במזונותיהך, אבל אין הוא זכאי לדרוש ממנה לצאת ולהשתכר על מנת לפטור עצמו ממזונותיה, אפילו עבדה בעבר, אך הפסיקה את עבודתה, זכאית היא לקבל ממנו את מזונותיה במלואם" (שם, בעמ' 32). ומוסיף ואומר, שם, ביהמ"ש העליון כי: - "משהסתבר כי מעשה ידיה של המשיבה יש בהם כדי לספק את מזונותיה, יש בכך כדי לפטור את הבעל מחובת התשלום, כל עוד היא עובדת, כאמור, ומשתכרת במידה מספקת". (כל ההדגשות הנ"ל, כולן, הן של בימ"ש זה - ע' ז'). ובפסה"ד הנ"ל, שם, הובאו ציטטות מ- 2פסקי דין מנחים ותקדימיים אחרים (פס"ד יוסף - ד"נ 23/69, פד"י כרך כ"ד, חלק ראשון, עמ' 792; ופס"ד יצהר - ע"א 378/80, פד"י כרך ל"ה, חלק רביעי, עמ' 177), ושמהם ניתן ללמוד כי אין מאומה בדין האישי היהודי המחייב אשת איש לעבוד מחוץ למשק ביתה על מנת לפרנס עצמה ולא לקבל מזונות מבעלה, וכן שאשת איש שאינה עובדת, אפילו עבדה קודם והפסיקה עבודתה, זכאית לקבל את מלוא מזונותיה מבעלה, ואין זה משנה אם היתה לה סיבה אובייקטיבית להפסיק את עבודתה, אם לאו. לאור כל האמור לעיל, יש לבחון - בהקשר לנ"ל - שתי קטגוריות, והן :- האחת - מהות המושג "מעשה ידיה" והתיחסותו למלאכות שהאשה חייבת לעשותן, ואז יש לקחת בחשבון מעשה ידים אלה ממלאכות שהיא חייבת בהן ורק מכאלה, להבדיל ממעשה ידיה במלאכות מחוץ למשק ביתה שאין היא חייבת בהן, ואז הבחירה ביד האשה: רוצה עובדת בהן ומשתכרת, ואז מעשה ידיה אלו תמורות מזונותיה (ואם אינם כאלה שמספיקים למילוי כל צרכיה, כי אז חייב הבעל רק להוסיף ולהשלים לה לכיסוי צרכיה כנ"ל), רוצה אינה עובדת במלאכות כאלה, ותהיה הסיבה אשר תהיה, ואז חייב הבעל במלוא מזונותיה. והשניה - אם, אכן, עובדת האשה מחוץ למשק ביתה ויש לה הכנסות משלה, כי אז יש להתחשב בהן ולבחון אם יש במעשה ידיה משום סיפוק כל צרכיה, ואם כן - כי אז הבעל פטור ממזונותיה [ובהקשר לכך יש גם לראות את סעיף 2א' לחוק תיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959, ואת פסה"ד בענין לוי חקק, ע"א 596/89, פד"י כרך מ"ה, חלק רביעי, עמ' 749). בכתב התביעה בביהמ"ש קמא, טען המערער כי הוא מרויח כ- .000, 39ש"ח לשנה (=כ-.250, 3ש"ח לחודש, ולא כ-.000, 3ש"ח לחודש כפי שנכתב בכתב התביעה), כנאמר בסעיף 14לכתב התביעה, וכן סכום נוסף של כ- 720, 1ש"ח לחודש, כנכה, מקצין התגמולין). בסעיף 12לכתב התביעה טען המערער כי אשתו-המשיבה משתכרת כ-.000, 5ש"ח לחודש. בהרצאת הפרטים, שצורפה לכתב התביעה, טען המערער שהשיבה "משתכרת - .000, 5ש"ח (לחודש - ע' ז') לפחות". העובדות האמורות בכתב התביעה ובהרצאת הפרטים אומתו בתצהירו של המערער מיום 13.9.95, שצורף לכתב התביעה. בהרצאת הפרטים שצורפה לכתב ההגנה, טענה המשיבה כי היא משתכרת כ-.000, 3ש"ח לחודש. לענין השתכרות האשה-המשיבה, ראוי לציין כי בתצהיר שהוגש מטעם המערער בתיק המרצה 2114/96של בימ"ש קמא (תצהיר הנושא תאריך של 11.3.96), נטען ע"י המערער (בסעיף 14לתצהיר), כי באותו זמן הגיעה השתכרותה של האשה-המשיבה לכ-.000, 7ש"ח לחודש. בישיבת ביהמ"ש קמא מיום 20.3.96, בו נידונה הבקשה לדחיה על הסף, ושלקראת הדיון הנ"ל ניתן התצהיר של המערער, בישיבה הנ"ל הודיעו באי כח בעלי הדין, כי הם "מוותרים על חקירה (של המצהירים - ע' ז') ומבקשים לסכם טענותיהם לענין... הבקשה לדחיית התביעה על הסף". עינינו הרואות, אם כן, כי בפני ביהמ"ש קמא היתה ראיה כלשהי (אם ראשית ראיה ואם ראיה ראשונית למראית עין), כי למשיבה הכנסה חודשית של לפחות -.000, 5ש"ח ועד -.000, 7ש"ח. אם, אכן, למשיבה הכנסה חודשית, והכנסה חודשית גבוהה, יחסית, עובדה זו מהווה גם מהווה "שינוי מהותי" המצדיק בחינה ושיקול מחדש בשיעור גובה המזונות. על המערער, כבעל, אמנם מוטלת החובה והחבות לזון את אשתו, אולם אם יתברר שלאשה יש מעשה ידיה, בכמות כזו, המספקת לה לכל מילוי צרכיה, כי אז יהיה הבעל-המערער פטור מלזון אותה. ולענין זה ראוי לציין כי לא מצאתי, לא בפסק דינו הראשון של ביהמ"ש (שבו חויב המערער לשלם מזונות למשיבה) ולא בפסה"ד של ביהמ"ש העליון, כי היה דיון לגופו של ענין, הצרכים האמיתיים והנכונים של האשה, ומהו ושיעור צרכים אלו. מה שאמר בית המשפט העליון על צריכה של -.000, 6ש"ח לחודש לאשה, היתה משום אמירה כללית, ולאו דווקא קביעה משפטית מחייבת בענין גובה צרכיה של המשיבה. כאמור, גם בפני כב' ביהמ"ש העליון לא עמדו כלל צרכי האשה-המשיבה גופם לדיון. כאמור בטענות המערער בבימ"ש קמא, שנתמכו ב- 2תצהירים, כפי שאוזכר לעיל, יש משום עובדה מספקת, ראשונית, על קיומו של שינוי מהותי, ומן הראוי ומן הדין לאפשר למערער להוכיח טענותיו, להראות ולשכנע את ביהמ"ש מהי הכנסתה של האשה ומהם, אכן, צרכיה הנכונים של המשיבה, וכי מעשה ידיה (הכנסתה מעבודה) מספיקים למילוי כל צרכיה הנ"ל, כך שיש לפטור אותו ממזונותיה, או - אולי - לקבוע שהוא צריך להשלים לה למזונותיה סכום הנמוך מזה שנפסק לו בעבר. זוהי זכותו האלמנטרית של המערער, וזכות זו אין למנוע ממנו. טענה נוספת העלה המערער, לענין הפטרו ממזונות אשתו, והיא:- שנות הפירוד והנתק בין בני הזוג:- טוען המערער, כי נוכח תקופת הפירוד הממושכת, יכול הוא לפטור עצמו מחובת מזונותיה של אשתו, ותומך הוא טענתו זו בפסק הדין בעניין פדן נ' פדן (ע"א 5930/93, טרם פורסם). אכן, לאחר פירוד ממושך, יכול בעל לפטור עצמו (באופן מלא או חלקי) מחובת מזונותיה של אשתו, אך זאת על דרך הפנייתה ליכולתה להשתכר "במלאכות שדרך נשים לעשות". לא עצם הפירוד הוא שפוטר את הבעל מחובת המזונות, אלא יכולתה של האשה להשתכר ולזון עצמה - יכולת, אשר בנסיבות שכאלה, דורשים מן האשה לממשה, רק לגבי עבודות שדרך נשים לעשותן או כאלה מלאכות שחייבת האשה לעשותן - היא שפוטרת את הבעל מחובתו לזון את אשתו. בעבודת האשה הנוכחית, לא מדובר בעבודות מהסוג הנ"ל, ולכן אין מקום לקבל טענת הפטור הנ"ל, מסיבת הנתק הממושך שבין בני הזוג. לאור האמור, אין בנתק השורר בין בני הזוג - עובדה, אשר כשלעצמה, הינה ע' זמיר -10/96 מציאות נוהגת מזה שנים - שינוי מהותי, היורד לשורשם של חיוב המערער במזונות המשיבה או של גובהם. יתכן מאוד, ואולי גם מתקבל הרושם, כי מטרת תביעתו של המערער לביטול חיובו במזונותיה של המשיבה, או להקטנת שיעור המזונות באופן משמעותי (כמו גם מטרת ערעורו), היא ל"תמרץ" את המשיבה להסכים לגירושין. המערער אינו רשאי אמנם לנקוט בדרך "עקיפה", על מנת לאלץ את אשתו להתגרש ממנו, אולם למרות זאת, אם אכן עפ"י הדין קיימות נסיבות חדשות שבגינן זכאי בעל לפטור ממזונות אשתו או הקטנתם, כי אז הוא רשאי וזכאי לממש זכותו זו. הערעור מתקבל, רק בגין הטענה "החדשה" בענין השתכרות האשה. פסה"ד הדוחה את תביעת המערער בביהמ"ש קמא - מתבטל. הדיון יחזור לבית המשפט קמא, אשר ישמע ראיות בענין הכנסות האשה (והבעל) ובענין צרכיה של האשה, ולאור ראיות אלה יפסוק ויקבע אם פטור הבעל ממזונות האשה או אם יש להקטין את שיעור המזונות, או אם יש להשאיר את דמי המזונות, כפי שנקבעו, על כנם. בנסיבות הענין, לא אעשה צו להוצאות. ניתן היום 28.8.96מזונות