1.        בפניי ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופטת ש' לארי בבלי), בתת"ע 16845-08 מיום 24.2.11, בו הורשעה המערערת כי הפרה את הוראות סעיפים 62(3), 64ב(א) ו-39א לפקודת התעבורה, תשכ"א- 1961 ואת תקנה 169א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. בגין עבירות אלו, הוטלו על המערערת: קנס בסך 1500 ₪, פסילה מלהחזיק רישיון לתקופה של 36 חודשים בקיזוז חודש ופסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים, וזאת, על תנאי למשך 3 שנים. המדובר באירוע שהתרחש ביום 19.9.08 בשעה 3:14 או בסמוך לכך, עת המערערת נהגה ברכב מסוג פולקסווגן במקום ציבורי, בהיותה שיכורה, שבדוגמת אוויר נשוף שלה, נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר נשוף הינו 630 מיקרוגרם. ההליך בפני בית משפט קמא 2.        בהליך שהתקיים בפני בית משפט קמא, כפרה המערערת במיוחס לה. לטענתה שתתה מספר לגימות בלבד לפני שיצאה ממקום עבודתה. היא ציינה, כי נהגה ברכבו של הבחור שהיה איתה " כי זה שהיה איתי היה ממש שיכור אז החלטנו שאני נוהגת כי לא שתיתי" (עמ' 22 ש' 13). המערערת טענה שנעצרה סמוך לשעה 2:00 וכי עברה כשעה וחצי עד ביצוע הבדיקה הראשונה. בנוסף טענה המערערת, כי בוצעו לה ארבע בדיקות במכשיר הינשוף ולא חמש, כאשר פיות המכשיר לא הוחלפו בין כל נשיפה ונשיפה. כמו כן, ציינה, כי עד הבדיקה שתתה מים ולעסה מסטיק עד שנתבקשה לזורקו, וכך עשתה. המערערת ציינה, כי מפעיל הינשוף נקט נגדה באלימות, ואיים כי אם לא תבצע את הבדיקה כנדרש, יכתוב כי סירבה לבצעה. נוסף על כך, טענה, כי לא נערכה לה "בדיקת מאפיינים", זאת, בניגוד לטענת המשיבה. במהלך ההוכחות בבית המשפט קמא, נשמעו חמישה עדים מטעם התביעה ושני עדים מטעם ההגנה כולל המערערת. הודיית המערערת ראשית, המערערת הודתה בעדותה בבית משפט קמא, כי שתתה משקאות חריפים:"לא שתיתי בירות אותו ערב, אלא כמה שלוקים לפני שיצאתי מהעבודה" (עמ' 21 ש' 31) . בהמשך עדותה ציינה:"כן, אך סיימתי לעבוד, וגם שתיתי כמה שלוקים ולא נסעתי עם הרכב שלי, אז הרשיתי לעצמי לשתות כמה לגימות" (עמ' 22 ש' 8-9), אף שבהמשך טענה:"כי זה שהיה איתי היה ממש שיכור אז החלטנו שאני נוהגת כי לא שתיתי" (עמ' 22 ש' 13). לטענתה, אחרי ששתתה בעבודה, הגיעה למועדון "האומן" - "שם לא שתיתי" (עמ' 22 ש' 17) ובהמשך הוסיפה:"שתיתי משקאות לא אלכוהוליים" (עמ' 22 ש' 19). בניגוד לעדותה של המערערת, עולה מעדותו של ע"ה מס' 2, כי:"הנאשמת נהגה ברכבי, אני שתיתי, אמרה שלא שתתה לכן יכולה לנהוג.." (עמ' 24 ש' 24, הדגשה שלי א. כ.). בנוסף טען, כי לפני הגעתם למועדון:"..נראה לי ששתינו צ'ייסר כל אחד ונסענו לאומן.." (עמ' 25 ש' 4). לשאלת ב"כ המשיבה:"שתיתם בירה במסעדה?" השיב:"יכול להיות, באמת בדיוק מה, לא זוכר". גם לשאלת ב"כ המשיבה:"שתיתם זה בלשון רבים, גם היא טעמה קצת?" השיב: "יכול להיות, כן, שתייה להתנעה לפני היציאה" (עמ' 25 ש' 23-26). בהמשך עדותו, בניגוד לעדות המערערת כי לא שתתה במועדון , לכשנשאל:"אז מה היא שתתה באומן בזמן שראית אותה?" השיב:"אני לא ראיתי אותה עם שתייה. אולי הצעתי לה וודקה, יש מצב שעשתה לגימה אחת תוך כדי.. לא שתתה הרבה" (עמ' 25 ש' 29-31, הדגשה שלי א. כ.). הטענה בדבר אי ביצוע "בדיקת מאפיינים" המערערת טענה בפני בית משפט קמא, כי לא נערכה לה "בדיקת מאפיינים". בהתאם להחלטת בית משפט קמא ועיון בחומר הראיות, עולה כי בדיקה זו אכן התקיימה. ע"ת מס' 1 וע"ת מס' 4 לא זכרו את האירוע והסתמכו בעדותם על המסמכים הכתובים, מהם עלה, כי שניהם ביצעו בדיקת מאפיינים למערערת. אומנם נפל פגם, בכך שהמסמכים לא שיקפו כהלכה את האירוע, אך בית משפט קמא לא מצא לנכון לפסול את הבדיקה. בית משפט קמא אף קיבל את הסברו של ע"ת מס' 4 כי ייתכן, שהוא ערך את בדיקת המאפיינים למערערת, וע"ת מס' 1 הוא שמילא את הטפסים. על כך יש להוסיף, את מזכר ת/15 בו נרשם: "..וההתנהגות הייתה פרועה ועליזה מדי", ואת ת/1, בו ציין ע"ת מס' 1, כי המערערת התנהגה בצורה עליזה ודיברה "שטויות". טענות בנוגע למכשיר הינשוף והוראות היצרן לגבי הטענות שהעלתה המערערת לגבי מכשיר הינשוף ואי הקפדה על הוראות היצרן, קבע בית המשפט קמא:"מצאתי לדחות את טענות ב"כ הנאשמת לעניין הפעלת הינשוף. ככל שנפלו פגמים בפעולות המפעיל, הרי שמדובר בליקויים שאינם יורדים לשורשו של עניין ואין בהם כדי להביא לזיכויה של הנאשמת" (עמ' 33 ש' 20-21). כמו כן, קבע:"שוכנעתי כי הייתה הקפדה על הוראות היצרן וחוברת ההפעלה וכי לא נפלו ליקויים בהתנהלות המפעיל והמתנדב בעניין זה" (עמ' 35 ש' 10-11) והוסיף:"..מצאתי להעדיף את גרסת המפעיל על פני גרסת הנאשמת לעניין החלפת הפיות" (עמ' 35 ש' 18-19). 3.        בסיום ההוכחות, מצא בית משפט קמא, כי התביעה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, והוכיחה במידה הנדרשת ומעבר לספק סביר את עובדות כתב האישום, והרשיע את הנאשמת בעבירות שיוחסו לה.   טענות הערעור 4.        בראשית טענותיו טען ב"כ המערערת, כי שגה בית משפט קמא בכך שלא זיכה את המערערת. להשקפתו, די בראיות שהובאו בפני בית משפט קמא, כדי לעורר ספק סביר ולהוביל לזיכויה. בנוסף, טען ב"כ המערערת, כי טעה בית משפט קמא, כשקבע, כי נערכה בדיקת נשיפה חמישית למערערת, בניגוד לעולה ממזכרו של ע"ת מס' 4 כי נערכו ארבעה סטים של בדיקות. לכך הוסיף את העובדה, כי המתנדב נכח עד סיום בדיקות הינשוף ושמר על קשר עין עם המערערת, כדבריו, וכפי שהוא בד"כ עושה. בהמשך, טען ב"כ המערערת, כי טעה בית משפט קמא, כשקבע כי יתכן שהמתנדב מילא את המזכר טרם הבדיקה החמישית "ובכך שגה" (עמ' 35 ש' 1-5) שכן, המתנדב כתב במזכרו שנכח עד סיום בדיקת הינשוף ולאחריה העבירה לטיפול ע"ת מס' 1. בנוסף, טען ב"כ המערערת, כי טעה בית משפט קמא, במשקל שנתן לאמור במזכרו של המתנדב, אף שמנגד השתית קביעות רבות בהכרעתו על מהימנות המתנדב ונכונות האמור במזכרו, כגון, הערכת הזמן ממועד העצירה עד קיום הבדיקה ולעיסת המסטיק ע"י המערערת בעת הבדיקה. כמו כן, טען, כי "חצה" בית משפט קמא את מהימנות המזכר ועדות המתנדב כאשר, מקום שעדויות המתנדב התאימו לגרסת המשיבה, הן נתקבלו ללא עוררין ומקום שתמכו בגרסת המערערת, החליט כי המתנדב "שגה". בהמשך טענותיו טען, כי טעה בית משפט קמא כשקבע, כי חלפו 15 דקות בין בדיקת הנשיפה הרביעית לחמישית ולא 13 דקות, כעולה מפלטי חומר החקירה המציינים את זמני הבדיקות. כמו כן, טען, כי בית משפט קמא טעה בקביעתו לפיה, זמן ההמתנה של 10 דקות נדרש מאחר והתוצאות שהניב המכשיר עלה על 10% ולא בשל חשש להימצאות אלכוהול בפה, כפי שנרשם במסמך שהוגש ע"י רפ"ק דוד כתר (ת/18) ועומד בסתירה להוראות היצרן הקובעות כי יש להמתין 15 דקות. נוסף על כך, טען, כי טעה בית משפט קמא בקובעו, כי חלפה רק שלושת רבעי שעה בין מועד עצירת רכבה של המערערת עד ביצוע הבדיקה, שכן הן המערערת והן העד מטעמה העריכו את הזמן שחלף כשעתיים. משכך, טען כי מועד ביצוע הבדיקה רחוק מלשקף את מצב המערערת במועד נהיגת הרכב. בדיון שנערך בפני ב-17.5.11 (להלן: "הדיון"), הוסיף, כי המערערת הודתה ששתתה, אך ההודאה לא הייתה ב"שתייה רבה" וכי העד מטעמה חיזק את גרסתה כי היא שתתה רק "צ'יסר" (כמות לא גדולה של אלכוהול) ואחר כך לגמה ממשקה אחר במועדון. הוא ציין, כי בתיקי שכרות, עובדת היות הנהג במועדון קודם לבדיקה, מובילה לתפיסה שגויה כי שתה. הוא הוסיף, כי קיימת תחושה שפרקטית, בתיקי שכרות, מתהפך נטל ההוכחה ונשכח כי מי שצריך להוכיח את התיק מעבר לספק סביר היא המשיבה ולא המערערת. בסיום טענותיו, טען, כי טעה בית משפט קמא, משדחה את הטענה כי בדיקת הכיול שנעשתה למערערת אינה תקינה. בדיון בפני, הוסיף ב"כ המערערת טענה נוספת שלא עלתה בטיעונים בכתב. לפיה, קיימת חובת היוועצות בתיקי שכרות מעין אלו, לאור היותם תיקים פליליים ובהסתמך על הלכת יששכרוב [ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, סא (1) 461(2006)]. בהמשך הדיון, ביקש ב"כ המערערת, כי באם לא יתקבל הערעור לעניין ההרשעה, יתבקש בית המשפט להקל בעונשה של המערערת, ולחילופין ליתן למערערת לנהוג אך ורק לצורך לקיחת אימה לטיפולים, וזאת, מהטענות הבאות: ראשית, טען, כי טעה בית משפט קמא בפסיקתו לפיה:"מי שבוחר לנהל הוכחות בתיקי שכרות, אל לו לבקש כי בית המשפט יסתפק בפסילת החובה.." (עמ' 40 ש' 4-7). הוא הוסיף, כי אין להחמיר בעונשה של המערערת מאחר ובחרה לנהל הוכחות, כיוון שיש בכך כדי לקפח את זכותה הבסיסית והטבעית לעמוד על חפותה. ב"כ המערערת הוסיף, כי פסיקה זו של בית המשפט עלולה להביא למצב לפיו נאשמים יחששו לנהל הוכחות בעניינם, הגם שהם בטוחים בחפותם, מחשש שיחמירו בעונשם. בדיון חזר והוסיף, כי חומרת הענישה נבעה מעצם ניהול ההוכחות, כפי שלטענתו נכתב בגזר דינו של בית משפט קמא. שנית, פרט ב"כ המערערת את נסיבותיה האישיות המצדיקות הקלה בעונש: גילה הצעיר (כבת 23), היותה סטודנטית המתפרנסת בדוחק במטרה לשרוד את מימון תשלום לימודיה (28,000 ₪ לשנת לימודים), מצבה הרפואי הקשה של אימה כשהיא ואביה היחידים הסועדים אותה, שירותה הצבאי המלא והתנדבותה בעמותת "אור ירוק". בדיון הגיש ב"כ המערערת מסמכים נוספים לגבי מצבם הרפואי של הורי המערערת. יצויין, כי ב"כ המערערת לא חזר בערעור על טענתו בדבר "בדיקת מאפיינים". תגובת ב"כ המשיבה לטענות הערעור ב"כ המשיבה בתגובה לטענה על כמות הבדיקות טענה, כי מפעיל הינשוף, העיד כי נערכו דווקא חמש בדיקות, והמערערת אף חתומה על כך. היא הוסיפה, כי ככל הנראה טעה ע"ת מס' 4 במספר הבדיקות. ב"כ המשיבה, הפנתה ל-ת/18, שם נאמר שגם המפעיל לא המתין 10 דקות, וכי אם התוצאה תקינה אין בכך בעיה, ואין צורך להמתין 15 דקות. לגבי הטענה, כי בדיקת הכיול אינה תקינה, הביאה ב"כ המשיבה פסיקה לפיה דינה של טענה זו, להידחות - עפ"ת 10783-03-11 ביטון נ' מדינת ישראל ( 5.4.11) ועפ"ת 22886-10-10 כהן נ' מדינת ישראל ( 27.2.11) בו גם אני, דחיתי טענה זו. ב"כ המשיבה השיבה בתגובה לטענה בדבר "זכות ההיוועצות", כי נקבע שזכות זו אינה זכות מוחלטת. בסיום דבריה, התייחסה ב"כ המשיבה לעונש שהוטל על המערערת וציינה, כי העונש שנפסק למערערת ראוי ומשקף את החומרה הנדרשת, גם כדי להרתיע את הציבור מפני עבירות אלו. היא ציינה, כי כל נסיבותיה האישיות של המערערת כבר הובאו בפני בית משפט קמא והוסיפה כי למערערת רישיון משנת 2004 והיא בעלת שלוש הרשעות קודמות. דיון 5.        ראשית, אתייחס לטענות העיקריות על ההליך שהתנהל בבית משפט קמא. אשר להודאת המערערת כי שתתה, אין ספק כי המערערת הודתה ששתתה, ועיקר טענתה בעניין זה היא לגבי כמות השתייה. אומנם ע"ה מס' 2 ציין, כי המערערת לא שתתה הרבה, אך קריאתן של שתי עדויות ההגנה, הן של המערערת והן של ע"ה מס' 2 בבית משפט קמא, מעלה סתירות וחוסר עקביות בנוגע לסוג השתייה ולכמות שנצרכה. בנוגע לבדיקת המאפיינים, כאמור, לא חזר ב"כ המערערת על טענה זו בערעור, אך אין להתעלם מבדיקה זו בערעור. אין ספק, כי הבדיקה נערכה למערערת ונמצא בה, כי המערערת "התנדנדה" הן כשעמדה והן כשהורו לה ללכת על קו ישר. כמו כן, התרשמותו הכללית של השוטר בבדיקה הייתה, כי המערערת הייתה תחת השפעת אלכוהול "כבדה". לכך יש להוסיף את חתימתה על דו"ח הפעולה, לידה ציינה: "חתימה מבלי לדעת מה רשום במאפיינים" (סעיף 8 לת/2). למותר לציין, כי די בבדיקה זו להרשעת המערערת, אף אם יוחלט לא לקבל את בדיקת הינשוף. [לעניין זה, ר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל , מ (4) 463 (1986)]. בנוגע לטענות המערערת, על מכשיר הינשוף ואי הקפדה על הוראות היצרן, מקובלת עלי דעתו והסברו המפורט של בית המשפט קמא בנושא. גם טענת ב"כ המערערת, כי בדיקת הינשוף החמישית, לא בוצעה, נדחית לאור חמשת פלטי הינשוף העוקבים, עליהם חתומה המערערת (ת/11). 6.        שנית, אתייחס לטענת ב"כ המערערת בדבר "זכות ההיוועצות" בתיקי שכרות מעין אלו. ב"כ המשיבה טענה, כי זכות ההיוועצות אינה מוחלטת. לעניין זה אפנה לסעיף 7 לבג"ץ 3412/91 סופיאן נ' מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה , מז (2),843 (1993):"זכות הפגישה עם עורך-דין, כזכויות יסוד אחרות, אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית, ויש לאזנה עם זכויות ואינטרסים אחרים...". במקרה דנן, לא ניתן לצפות, כי תהיה אפשרות לקיים זכות זו, בכל בדיקות השכרות שמבצעת משטרת ישראל. לכך יש להוסיף את האינטרס הציבורי המובהק של ה"מלחמה בנהיגה בשכרות". נצא מתוך הנחה, שנהג נעצר בליל שבת בשעה 2:00 בחשד לנהיגה בשכרות, הוא יוצא מרכבו כשהוא מתנדנד, לא משיב לעניין וריח אלכוהול חזק נודף מפיו, אם נלך לשיטת ב"כ המערערת, יש לאפשר לחשוד להתקשר עם עורך דין ו/או להיפגש עימו, בטרם תתבצע בדיקת הינשוף, גם אם תיארך ההתייעצות זמן רב. 7.        שלישית, אתייחס לשאלת התערבותו של בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור, בהכרעתו של בית משפט קמא. כאמור, בהכרעת דינו, קבע בית משפט קמא: "עדי התביעה העידו באופן אמין ואני מקבלת את גרסתם. שוכנעתי כי הסתירות שנמצאו בין עדויותיהם אינן מהותיות ונובעות, רובן ככולן, מהעובדה שלא זכרו כלל את האירוע ופרטיו, אירוע שהתרחש לפני למעלה משנתיים. לא אחת עמדתי על החשיבות במילוי הטפסים באופן מלא ומדויק על מנת שניתן יהא לקבל מהם תמונה שלמה בחלוף הזמן, אולם במקרה זה אינני סבורה כי המדובר בליקויים היורדים לשורשו של עניין ולא מצאתי כי יש בהם להביא לזיכוי הנאשמת. המפעיל הינו מפעיל ותיק ומקצועי ולא מצאתי כי נפל פגם התנהלותו. גרסתם של הנאשמת ומר ידיד הייתה מגמתית וניכר כי הנאשמת ביקשה להיאחז בפגמים וליקויים שוליים בניסיון להביא לזיכויה. הנאשמת הודתה כי שתתה אלכוהול קודם שנעצרה לבדיקה וכך עלה גם מתוצאות בדיקת הנשיפון, המאפיינים והינשוף שנערכו לה" (עמ' 38 ש' 11-19, הדגשות שלי - א' כ'). עיון בהכרעת הדין מלמד, כי בית משפט קמא הכריע על בסיס ראיות בכתב, הופעתם, התנהגותם ומהימנותם של העדים שהתייצבו בפניו. כמו כן, לא מצא את הליקויים השונים שנמצאו ככאלה שיש בכוחם לעורר ספק סביר במשקל הראיות. למותר לציין, כי טענותיו של ב"כ המערערת בעיקרן היו, כי שגה בית משפט קמא במשקל שנתן לראיות השונות ולמהימנותן. על כך, נאמר לא אחת כי: "הכלל הוא כי שאלת המהימנות מופקדת כולה בידי הערכאה הראשונה, הרואה את העדים, שומעת אותם ומתרשמת מהם באורח ישיר ובלתי אמצעי (ראה למשל ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת אבוטבול [1]), בעמ' 492). ערכאת הערעור תיטה להתערב בממצאים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה על יסוד התרשמותה ממהימנות עדים שהופיעו לפניה, רק אם הגרסה העובדתית שאומצה על-ידיה אינה מתקבלת על הדעת (ע"פ [3], בעמ' 270) אולם ככלל, ראוי לסמוך על "...תחושתו, על הגיונו ועל שיקול-דעתו של השופט [בערכאה הראשונה - א' פ']..." (השופט בך בפרשת אבוטבול [1], בעמ' 492). לערכאה הראשונה יתרון על פני ערכאת הערעור משהעדויות החיות נשמעו בפניה והיא בחנה את חומר הראיות על דקויותיו ועל כל פרטיו..." [ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , נה (2) 918 פס' 5 (2001)]. אשר על כן, לא מצאתי לנכון להתערב בהכרעתו של בית משפט קמא. 8.         רביעית, בטרם אתייחס להתערבותו של בית משפט זה בעונשה של המערערת, אתייחס לטענתו של ב"כ המערערת כי בית משפט קמא החמיר בעונשה של המערערת, מאחר וזו בחרה לנהל הוכחות. בהקשר לכך, נחה דעתי כי דבריה של כבוד השופטת בבלי, פורשו שלא כהלכה. כאמור ציינה כבוד השופטת בגזר דינה:"כבר נפסק לא אחת כי מי שבוחר לנהל הוכחות בתיקי שכרות אל לו לבקש כי בית המשפט יסתפק בפסילת החובה, וזאת בפרט נוכח רמת השכרות שהיא כמעט פי 3 מן המותר בחוק" (עמ' 40 ש' 6-7). דבר זה מקובל עלי, כי ניתן להתחשב בהודאה כנימוק לקולא, וכי נימוק זה אינו עומד לזכותו, של מי שהורשע לאחר ניהול הוכחות. 9. לסיום, אתייחס להתערבותו של בית משפט זה בעונשה של המערערת. כידוע: "השאלה, הניצבת לפני ערכאת הערעור, אינה, מה העונש אשר אותו היה גוזר השופט, לו היה יושב על מדין בערכאה ראשונה ודן בעניין מעיקרו, אלא אם קיים טעם מן הטעמים, המצדיק התערבותה של ערכאת ערעור בעניין שנפסק בו בערכאה הראשונה". [ ר"ע 414/85 שלום דרורי נ' מדינת ישראל , לט (3) 363 (1985)]. אומנם, העונש שנגזר בתיק זה אינו קל, אך לא מצאתי כי קיימים טעמים המצדיקים התערבות ערכאת ערעור. 10. אשר על כן, אני דוחה את הערעור. 11. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים. ניתן היום, כ' אייר תשע"א, 24 מאי 2011, בהעדר הצדדים. משפט תעבורהשכרותבדיקת שכרות (אלכוהול)