השופט י' כהן 1. פתח דבר: (א) עאוני לידאווי ז"ל, תושב נצרת יליד 24.4.1960 (להלן - המנוח) וכאמור בכתב-התביעה, קיפח את חייו בתאונת דרכים שאירעה ביום 5.3.1996 בכביש עפולה-בית-שאן (להלן - התאונה), עת נסע במכונית שמספרה 3993807, מבוטחת על-ידי הנתבעת. התאונה אירעה כשהמכונית, הנהוגה על-ידי המנוח, התנגשה במשאית שנסעה בכיוון הנגדי, וכתוצאה מהתנגשות זו נהרג המנוח. המנוח היה כבן 36 במותו. (ב) המנוח הותיר אחריו אלמנה, מאג'דה לידאווי - התובעת 1, ושני בנים - דוריד לידאווי והוא יליד 1984, ואמיר לידאווי, יליד 1986 (התובעים 2 ו3-). 2. בפניי תביעה לפיצוי התובעים, אלמנת המנוח ושני ילדיהם, על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן - חוק הפיצויים) בגין הנזקים שנגרמו להם כתלויי המנוח וזאת, כנגד מבטחת רכבו של המנוח. 3. המחלוקת: (א) המחלוקת בתיק זה נסבה הן באשר לעובדות נושא האירוע הנטען והן באשר למשמעות העובדות לעניין חבותה של הנתבעת. (ב) לטענת הנתבעת, התאונה נגרמה על-ידי המנוח במתכוון, מתוך רצון להתאבד, לפיכך אין המדובר ב"תאונת דרכים" במשמעות חוק הפיצויים, ואין התובעים זכאים לפיצויים מהנתבעת. מנגד טוען בא-כוח התובעים, שהנתבעת לא יצאה ידי חובתה, בניסיונותיה להוכיח כי אמנם ביקש המנוח לשים קץ לחייו, באמצעות תאונת דרכים. מוסיף וטוען בא-כוח התובעים, כי מאמציה של הנתבעת, אשר התמקדו בהוכחת נסיבותיה של התאונה, היו מיותרים לאור הוראות סעיף 7ב לחוק הפיצויים, אשר מזכה את התלויים בפיצויים, גם אם הנפגע עצמו לא היה זכאי לכך לפי סעיף 7 לחוק. (ג) במידה ולא תתקבל טענתה של הנתבעת לעניין נסיבות קרות התאונה, משיגה הנתבעת לחלופין על גובה הנזק הנטען בכתב-התביעה. לטענתה של הנתבעת בנסיבות המיוחדות של התביעה, לא ניתן לקבוע את הבסיס לחישוב הפיצויים המגיעים לתובעים, מאחר והמנוח פרנס את משפחתו מהלוואות שקיבל ולא החזיר. הנתבעת אינה משיגה על כך שהמנוח החזיק את משפחתו ברמת חיים גבוהה, אך לדבריה, אין בנסיבות העניין כדי להעיד על הכנסה, אשר תשמש בסיס השכר על-פיו יש לערוך את חישוב הפיצויים. 4. הדיון: כשלב ראשון לדיון בו עסקינן, יש להחליט בשאלה אם האירוע נושא תביעה זו, הינו בבחינת מעשה התאבדות, בחינה אשר התבקשה לאור טענת הנתבעת, לפיה גרם המנוח לתאונה במתכוון. החובה להוכיח טענה זו הינה חובה המוטלת על הנתבעת. הן נטל הבאת הראיות והן נטל השכנוע לטענה זו של התאבדות המנוח מוטלות כל כולן על כתפי הנתבעת. 5. המסגרת הנורמטיבית: בטרם הדיון במסכת העובדתית נושא תיק זה, יש להבהיר המסגרת הנורמטיבית, המסדירה את הסוגיה המשפטית בה עסקינן והבעייתיות הטמונה במצב המשפטי נושא הדיון. (א) סוגיית התאונה המכוונת מוסדרת בשתי הוראות נפרדות בחוק הפיצויים, (אשר על היחס בין שתי הוראות אלה ראה להלן): (1) בהגדרת המונח "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק, נקבע בחזקה הממעטת כי: "...ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". (2) סעיף 7(1) לחוק שולל את הזכאות לקבלת פיצויים על נזק גוף, לפי חוק הפיצויים מ"מי שגרם לתאונה במתכוון". סעיף 7ב לחוק, דן בתלויים של אותו נפגע והוא מסייג את שלילת הזכאות, כמפורט להלן: "תלויים בנפגע יהיו זכאים לתבוע פיצויים לפי חוק זה גם אם הנפגע עצמו לא היה זכאי לכך לפי סעיף 7...". (ב) חלוקות הדעות הן בין הצדדים והן בין המלומדים בנוגע ליחס בין סעיף 1 לבין סעיף 7ב לחוק הפיצויים. בסיכומיו מסתמך בא-כוח התובעים על סעיפים 7 ו7-ב לחוק הפיצויים. לטיעונו וטעמו גם אם המנוח התאבד (כטענת הנתבעת), הרי התלויים במי שנשללה ממנו הזכות לפיצויים, מאחר וגרם לתאונה במתכוון, זכאים לפיצויים על-פי החוק. פרופ' י' אנגלרד, בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים [16], בעמ' 121-120, מציין כי ההגדרה הממעטת בסעיף 1 הוציאה רק מתכוון שהינו הנפגע. לפי פרשנות זו הרי שלסעיף 7 אותה משמעות שהייתה לו טרם התיקון השמיני (חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), תשנ"א1990-): חרף קיומה של חבות נשללה הזכאות לנפגע עצמו בלבד והזכאות שרירה וקיימת ביחס לתלוייו, ובלשונו: "תלויים בנפגע יהיו זכאים לתבוע פיצויים לפי חוק זה גם אם הנפגע עצמו לא היה זכאי לפי סע' 7... נמצא כי גם במקרה של כוונת התאבדות מצד הנפגע, התלויים נהנים מזכאות מלאה על פי החוק". פרשנות המלומדים ריבלין ואנגלרד ל"אותו אדם" בסעיף 1 לחוק שונה. באשר לטעמו של פרופ' אנגלרד, ההגדרה הממעטת בסעיף 1 לחוק הפיצויים הוציאה רק מתכוון שאינו בגדר "נפגע", והתיקון השמיני לא שינה מאום בנוגע לסעיף 7 לחוק הפיצויים וזכות התלויים לפיצויים נותרה שרירה, בעוד המלומד ריבלין סבור, הגזירה הינה מ"המעשה" ולא מ"העושה", ולפיכך התלויים לא זכאים לפיצויים. בפרשה שנדונה בע"א (ת"א) 22/98, המנוח נשכב על פסי הרכבת ונדרס למוות ובית-המשפט המחוזי מקבל את הערעור וקובע כי האירוע אינו בגדר סעיף 1 לחוק הפיצויים ותביעת התלויים נדחית. גם בהבדל העובדתי באשר לאירוע שלנו, מסכים אני עם הקביעה (כבוד השופטת גרסטל) בע"א 22/98 הנ"ל, כי יש לקרוא "אותו אדם" הן לנפגע והן למתכוון לפגוע. עם זאת, בל נשכח, מציין פרופ' אנגלרד כי הוא היה מציע - לאור הפרשנות - לשקול את ביטול הזכאות של התלויים במתאבד על-ידי שינוי הוראת סעיף 7ב לחוק, שלדעתו היא מרחיקת לכת (ראה לעניין זה ספרו של פרופ' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים - עידכון משולב [17], בעמ' 53). (ג) בא-כוח הנתבעת סבור, כי סעיפים 7 ו7-ב לחוק אינם רלוונטיים למקרה שלנו, ואין להם תחולה. בא-כוח הנתבעת מפנה לתיקון מס' 8 לחוק, לפיו תאונה מכוונת אשר נגרמה כתוצאה ישירה מהמעשה המכוון, יוצאת מגדר החוק ואינה נחשבת ל"תאונת דרכים". תימוכין לדעה זו ראה בדבריו של א' ריבלין בספרו תאונות הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים [18], בעמ' 145, לאמור: "תחולת הוראת סע' 7ב נתונה לתנאי מוקדם - קיומה של תאונת דרכים. בהיעדרו לא תועיל הוראת סע' 7ב. הוראה זו באה להעניק פיצוי לתלויים במי שזכאותו נשללה, אך לא במי שמעשהו כלל אינו תאונת דרכים" (ההדגשות שלי - י' כ'). מן הראוי לציין, כי במדינות לא מעטות בארצות-הברית נשללת זכאותם של התלויים במפורש שעה שהמנוח התכוון לפגוע בעצמו (בהבדל מפגיעה מכוונת באחרים). גם בצרפת, במסגרת חוק מ5- ביולי 1985 נקבע, כי מעשה מכוון של קורבן התאונה שולל את זכאותו ואת זכאותם של התלויים בו (ראה לעניין זה פרופ' י' אנגלרד בספרו הנ"ל [16], בעמ' 121 ה"ש 24). (ד) ההכרעה בין שתי הדעות, הנוגעות ליחס שבין סעיף 1 לסעיף 7 לחוק הפיצויים יש לה משמעות הנוגעת למדיניות משפטית ראויה ורצויה, נורמה חברתית נדרשת ומעורבים בה אמות-מידה של צדק חברתי-מוסרי באשר לתלויים מחד גיסא, ומאידך גיסא, היבטים כלכליים וצפי סיכונים עתידי מחושב של מבטחת ככזו. יש לציין בהקשר זה גם את האופי החוזי של ההתקשרות בין המבטחת למבוטח כמציע וניצע ו"גמירת דעתם" על-פי הנגזר מחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, וברור שבהקשר זה המבטחת כצד לחוזה אינה שוקלת ואינה צריכה לשקול בגדר סיכוניה מבוטח המתכוון לשים קץ לחייו ומשתמש לשם כך בכלי הרכב המבוטח כאמצעי לסיום חייו. (מה בין נהג מתאבד לו תלויים לבין אחר שבוחר לתלות עצמו?מדוע יזכו תלויי מנוח מתאבד אשר בחר בכלי הרכב כאמצעי בפיצויים בעוד זה אשר בחר בדרך אחרת לא יזכו לכך?) ככל שהשאלה נוראה, קשה ומכאיבה בהקשר טרגי כגון זה, היא צריכה להישאל, ולדעתי התשובה צריכה להיות שאין האמצעי אם במקרה ואם במכוון שבחר המתאבד צריך להיות הגורם הקובע באשר לפיצויים לתלויים (והם הרי אינם נשארים חסרי כל, לשם כך נועד המוסד לביטוח לאומי). המבטחת לא ביטחה בגדר סיכוניה כמבטחת התאבדות מבוטח. אין אירוע כזה בגדר כריכת ההסכם בין המבטחת למבוטח. יש לבחון חוזה במבחן אובייקטיבי. גם גמירת-הדעת שנשאבה מהמשפט העברי, דינה להיבחן במבחן אובייקטיבי. (ה) "התאבדות" אינה במסגרת העיסקה - חוזה הביטוח בין המבטחת למבוטח. גם כאשר שנינו ל"מסוימות" בחוזה, אין משמעות הדבר הכללת פרטים שהיה והיו מופיעים בחוזה מלכתחילה ברור שצד מסוים (כאן המבטחת באשר להתאבדות כתאונת דרכים) לא היה מתקשר בהסכם עם הצד האחר (כאן, המבוטח). ניתן להפליג עוד ועוד בים דיני החוזים בהקשר זה, לרבות יחסי הגומלין בין מבטחת ומבוטח כצד לחוזה הביטוח כחוזה מיוחד יש לומר, אך במקרה דנן ולאור קביעותיי העובדתיות דומה ואין מקום להכביר בכך. (כדוגמה בלבד, ראה לעיל והשווה ביטול חוזה לפי פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- לבין מושג "ההפרה", דרך משל בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970-, סעיף 1(א)). כאן הקביעה בהיבט בו מחד גיסא נהג מקפח חייו בכוונה תחילה ומאידך גיסא, התובעים הינם התלויים בו, צריכה להידרש, אם בכלל, אחרי הקביעה העובדתית, והיה ויצליח בא-כוח הנתבעת להשכיל לשאת בנטל ולהוכיח כי התאונה נגרמה במתכוון על-ידי המנוח ומדובר בהתאבדות או שמא כאן בפנינו "תאונת דרכים" כפשוטה לפי חוק הפיצויים. עם זאת, כדי שלא יימצא מי ובידו מותר תאוותו, ראיתי לציין כבר כאן דעתי במחלוקת שהינה כמבואר, באשר לפרשנות כבוד השופט א' ריבלין, בין סעיף 1 לחוק לסעיף 7 בו והן, עניות דעתי, במסגרת הבחינה הנורמטיבית של המחלוקת בפניי. יצוין כי המלצתו של פרופ' אנגלרד מלמדת למעשה, בהיבט המהותי הנדרש והצריך - דעתו זהה על-פי המלצתו כמבואר לעיל (שינוי סעיף 7ב לחוק) זאת, בניגוד לדרך פרשנותו בין סעיף 1, 7 ו7-ב לחוק. 6. המסכת העובדתית: הנתבעת טוענת כי התאונה אירעה כתוצאה ממעשה מכוון של המנוח. הנתבעת נשענת על כמה אינדיקציות, אשר לטעמה, מעידות ומבססות עובדה זו. עם זאת מציינת הנתבעת: "לא ניתן לשחזר את נסיבותיה המדויקות של התאונה, ולא ניתן לדעת בודאות את רחשי לבו של המנוח ברגעים בהם סטה רכבו לכיוון הנסיעה הנגדי, והתנגש במשאית, שנסעה ממול, יחד עם זאת, הראיות הנסיבתיות שהביאה הנתבעת, הנוגעים, בעיקר, להתנהגותו של המנוח עובר לתאונה, מובילים למסקנה המסתברת ביותר, לפיה התאונה אירעה כתוצאה ממעשה מכוון של המנוח, שמטרתו היתה לשים קץ לחייו". מסקנה מסתברת כעולה מהראיות הנסיבתיות - האומנם? כפי שנראה בהמשך, המפתח לקביעה הינו במידה מכרעת משקל הנטל הן זה של השכנוע והן זה של הבאת הראיות ואיכותן ככאלה המוטלים על הנתבעת, להוכיח טענתה באשר להתאבדות מכוונת והאם עמדה בכך. נסיבות אירוע התאונה: (א) לטעמה של הנתבעת, נסיבות אירוע התאונה (כפי שאפרט להלן), ושילובן עם יתר הראיות, מובילים למסקנה כי המנוח סטה לנתיב הנגדי במתכוון וכדי לשים קץ לחייו. (ב) נסיבות אירוע התאונה, כעולים מתיק המשטרה (נ16/) ומהמימצאים של דוח בוחן תנועה על תאונת הדרכים, מלמדים כי המנוח סטה לנתיב הנגדי והתנגש במשאית. נקבע כעובדה כי הכביש היה יבש, תקין ומנותב, הראות הייתה טובה, האזור מואר, לא נמצאו סימני בלימה מאף רכב מעורב. המנוח לא היה שיכור ובבדיקת דם שנעשתה לו לאחר המוות לא נמצא ריכוז אלכוהול כל שהוא בדמו. (ג) הנתבעת נשענת בטענתה זו על הודעתו של נהג המשאית בה התנגש המנוח (המופיעה בתיק המשטרה והמסומן נ16/). לדברי הנתבעת ניתן ללמוד מהודעה זו כי המנוח לא איבד שליטה על רכבו, לא ירד לשולי הכביש ולא נסע ב מהירות מופרזת. כעולה מהודעת נהג המשאית, נהג המנוח ברכבו באופן רגיל וכאשר התקרב למשאית עד למרחק של 20 עד 30 מטר ממנה, סטה בחדות לכיוון המשאית והתנגש בה בעוצמה ב מהירות מופרזת. לטענת הנתבעת, אופן נסיעתו של המנוח אינו תומך בהשערה לפיה נרדם המנוח במהלך הנסיעה ויש בשילוב מרכיב זה עם שאר הראיות כדי להעיד על כך כי המנוח סטה לנתיב הנגדי במתכוון כדי לשים קץ לחייו. בא-כוח הנתבעת מתעלם מעדות הבוחן, מר גרינוולד. (ד) מנגד מפנה בא-כוח התובעים לעדותו של בוחן התנועה מר גרשון גרינוולד (עמ' 42 לפרוטוקול). לדבריו של מר גרינוולד, סטיית המכונית הפרטית יכול ונגרמה כתוצאה ממצב לפיו נרדם המנוח וסטה או בשל מהירות הנסיעה של המנוח לאחר יציאתו מעקומה. כבר כאן, מחד עדות נהג המשאית, נהג ויכול והינו בעל עניין במידה זו או אחרת ומנגד, בוחן תנועה אובייקטיבי, איש מקצוע שזה תפקידו. בא-כוח התובעים סבור, כי נסיבות התאונה נשארו בגדר תעלומה. לדידו, לא הונחה בפני בית-המשפט כל תשתית ראייתית שיש בה לקבוע כיצד נהרג המנוח או כדי קביעה שהתאונה נגרמה על-ידיו במתכוון (עמ' 2, סיכומיו). (ה) מעיון בדוח בוחן התנועה מר גרשון גרינוולד ועדותו בפניי עולה, כי אין בידינו כלים הולמים שיש בהם להצביע בצורה חד-משמעית על נסיבות אירוע התאונה. לדברי מר גרינוולד, קיימות כמה אפשרויות העשויות להתאים למצב הדברים בענייננו, לפיהן או שהמנוח נרדם או שהתאונה קרתה כתוצאה ממהירות נסיעה גבוהה. אין הצדקה להעדיף את האפשרות המוצעת על-ידי הנתבעת דווקא על פני שאר האפשרויות הקיימות במצב הדברים בענייננו, במיוחד כאשר מדובר בבחירה וקביעה בין אופציות שאחת מהן היא חריגה למדי. מציין הבוחן בעדותו - "קיימת אפשרות שהסטיה של המנוח לכיוון המשאית נגרמה גם כתוצאה ממהירות נסיעה גבוהה לאחר יציאתו מהעקומה" - לשאלת בית-המשפט - ובהמשך - "...וכן יכול להיות שהנהג נרדם וסטה, נסע מהר וסטה קיבל התקף לב וסטה... יכולה להיות גם סיבת מהירות של הנהג שאיבד שליטה וסטה" (שם, בעמ' 42 לפרוטוקול). כאשר לקביעתו, לא ניתן לקבוע באחוזים הסתברות המהירות כגורם. וראה העדה ג'רג'ורה - בהעידה על אורח נהיגתו של המנוח בדרך-כלל - המנוח נוסע במהירות גבוהה ובחוסר זהירות (נ27/, עמ' 3). 7. ההסתבכויות הכספיות של המנוח ורישום הנושים כמוטבים: (א) בא-כוח הנתבעת רואה במצבו הכלכלי של המנוח וההסתבכויות הכספיות שלו אינדיקציה נוספת לכך כי אכן שם המנוח קץ לחייו. לדברי הנתבעת, ניהל המנוח עסקים של מתן הלוואות בשוק האפור, כשהוא מתחייב בפני המלווים שלו כי הוא יחזיר להם את כספם עם ריבית. לטענת הנתבעת, עמדה היא בנטל מעל לכל ספק והוכיחה מצב דברים לפיו הסתבך המנוח מבחינה כלכלית, דבר שהניעו, לטעמיה, לבצע את ההתאבדות. עוד טוענת הנתבעת, כי המנוח דאג לבטח את נושיו ורשם אותם כנושים בפוליסות ביטוח החיים שלו. הנתבעת מסתמכת בטענתה זו על עדותה של גב' מאג'דה לידאווי אשתו של המנוח, אשר ציינה בעדותה כי המנוח השאיר לה הרבה חובות, אך היא לא ידעה לציין מה היקפם של חובות אלה (עמ' 18 לפרוטוקול). לדברי התובעת 1 היא שילמה על חשבון החובות יותר מ100,000- ש"ח, כאשר החובות הכבדים טרם סולקו (עמ' 22 לפרוטוקול). (ב) הנתבעת העידה כמה עדים אשר הילוו כספים למנוח והינם מצוינים בפוליסות חיים שונות כמוטבים (ראה העדים: ד"ר חרבג'י אברהים (עמ' 53 לפרוטוקול), ד"ר מוחמד עומרי (עמ' 57 לפרוטוקול), ד"ר אסחאק אליאס (עמ' 59 לפרוטוקול), מראם ג'רג'ורה (עמ' 65 לפרוטוקול)). חלק מהם אישרו כי המנוח התחייב להחזיר להם את הכסף בתוספת ריבית (ראה למשל עדותו של מוחמד עומרי (עמ' 56 לפרוטוקול)). הנתבעת סבורה, ולאור הראיות שהביאה, כי המנוח רשם את שמות אנשים אלה כמוטבים על-מנת להבטיח כי הם יקבלו את כספם כאשר ישים קץ לחייו (ההטבה הינה הטבה למקרה מוות בפוליסה שאינה חריגה מסוגה). (ג) בא-כוח התובעים דוחה עמדתו זו של בא-כוח הנתבעת. לדבריו, אין להעלות על הדעת שמי שלווה כספים ייזקק להתאבדות מחמת ייאוש, מה גם שלא הוכח כי למנוח היו חובות בסכומים כבדים שהיה בהם כדי להסביר צעד קיצוני של התאבדות. בא-כוח התובעים מוסיף וטוען, כי לא היה רק מצב דברים לפיו לווה המנוח כספים אלא היו גם מקרים שהוא הלווה כספים לאחרים, לשם כך מפנה בא-כוח התובעים לעדותו של י' הרפז (עמ' 49 לפרוטוקול) וא' חרבג'י (עמ' 52 לפרוטוקול), שם מציינים העדים הללו כי מערכת היחסים שהייתה בינם לבין המנוח מבחינה כספית, הייתה מערכת יחסים של "קח ותן". (ראה עוד, נ26/ עמ' 1, כספים באשר לעיסקאות נדל"ן - במאות אלפי דולרים הלוואה על-ידי המנוח לאחרים בריבית קצוצה וכן, הרעיה (עמ' 16 לפרוטוקול), פח'ורי (עמ' 25 לפרוטוקול)). בא-כוח התובעים ייחס את נטילת ההלוואות על-ידי המנוח לסיבה הפשוטה לפיה שיפץ המנוח ובנה את ביתו באותה עת, ולכן נאלץ לבקש הלוואות מחבריו (כשם שהלווה להם כאשר הם בנו את ביתם - ד"ר חרבג'י, ראה עמ' 55 לפרוטוקול). עוד מציין בא-כוח התובעים כי הביטוחים שערך המנוח היו רובם לטובת בני משפחתו. בא-כוח התובעים דוחה הפירוש אשר ניתן על-ידי הנתבעת, לפיה ביטח המנוח את נושיו, על-מנת שיקבלו את כספם לכשיתאבד. עוד מבקש בא-כוח התובעים לציין, כי נושים אלו לא ידעו שהם מוטבים, אלא אחרי מות המנוח. (ד) בא-כוח הנתבעת העיד את מי שהלוו למנוח כספים והיו גם כאלה שהמנוח הלווה להם כספים. אשתו של המנוח, התובעת 1, העידה כי המנוח השאיר אחרי מותו חובות כבדים, אך היא לא ידעה לציין את היקפם של סכומים אלה. אינני דוחה מכל וכל את טענתה של הנתבעת, לפיה ניהל המנוח עסק של מתן הלוואות בשוק האפור, וכתוצאה מכך יכול והסתבך מבחינה כלכלית. הטענה לפיה רשם המנוח את נושיו כמוטבים בפוליסות הביטוח מתוך מטרה להבטיח לאנשים אלה את כספם, ובמיוחד כאשר אין המדובר בקרובי משפחה, היגיונה עמה. אך אין, ולא ניתן לקבל את המסקנה אליה מגיע בא-כוח הנתבעת, ולפיה שם המנוח קץ לחייו מחמת ייאוש, ואי יכולתו לעמוד בחובות שהיקפם אף לא הוכח בפני בית-משפט זה. אינני מקבל גם את ההנחה לפיה המנוח התאבד ובכך הוא ביקש לכסות את חובותיו לנושיו ולהבטיח ליורשים סכומי כסף נכבדים שיוכלו באמצעותם לחיות את חייהם הרגילים (מה עוד, שלמנוח פוליסות כנ"ל גם 3 שנים לפני מותו - ראה להלן). עמדתה זו של הנתבעת בנוגע להתרחשות מקרה קיצוני כגון דא, מחייב הצגת הוכחות מוצקות ומבוססות היטב, אשר לא ישאירו ספק לגבי התרחשותו של מקרה ההתאבדות. היתלות בהנחות לפיהן המנוח שם קץ לחייו כי רצה לכסות את חובותיו לנושיו ולהבטיח כי יורשיו יוכלו לחיות את חייהם הרגילים, הן הנחות, והנחות מרחיקות לכת שאין בהן די כדי הוכחה נדרשת בבית-משפט, ושעה שהנטל להוכחה ושיעורה כדי גם שכנוע וגם הבאת כמות מספקת של ראיות ואיכותן, מוטל כל כולו על כתפי הנתבעת. 8. שינויים בפוליסה: (א) הנתבעת מעלה עוד פרמטר, שלדבריה מעיד על כוונות המנוח להיפרד מהחיים. סמוך לפני הפטירה ערך המנוח שינויים בפוליסות, הוא הכניס שמות של מוטבים חדשים, הוציא שמות אחרים מהפוליסות ושינה את אחוזי הזכאות של כל מוטב. לטענת הנתבעת היקף השינויים וסמיכות הזמנים בהם ביצע המנוח את השינויים מצביעים על רצונו העז של המנוח לערוך את השינויים באופן מיידי, וכן מצביעים על החשיבות בהכנסת השינויים בעיניו של המנוח, ועל ידיעתו, כי מועד מימוש הפוליסות מתקרב. (ב) הנתבעת הגישה לעניין זה את המכתבים אשר נשלחו לחברות הביטוח, ולפיהם נתבקש על-ידי המנוח לערוך את השינויים בפוליסות הביטוח: (1) המכתב המסומן נ6/ הנוגע לפוליסה מס' 89553, נשלח לחברת הביטוח המגן והתקבל אצלה ביום 6.3.1996, דהיינו יום לאחר הפטירה. (2) המכתב המסומן נ7/ הנוגע לפוליסה מס' 123034-5, נערך על-ידי המנוח ביום 9.2.1996, והתקבל בחברת הביטוח "שלוח" בע"מ ביום 27.3.1996, כ20- יום מיום הפטירה. (3) נ8/ נשלח ביום 2.2.1996, כחודש ימים לפני הפטירה. (ג) בא-כוח הנתבעת מסכים בהגינותו ומציין כי: "לא ניתן לדעת בודאות את מחשבותיו של המנוח בעת שהוא ערך את השינויים בפוליסות, ועובדה זו כשלעצמה אינה מוכיחה את כוונתו של המנוח להתאבד". עם זאת, סבורה הנתבעת כי היתוספות ראיה זו לכל שאר הראיות מחזקת את המסקנה לפיה גמלה בלבו של המנוח הכוונה להיפרד מהחיים. (ד) בא-כוח הנתבעת ובלשונו ציין כי לא ניתן לדעת את מחשבותיו של המנוח עת ביצע את השינויים בפוליסה, הוא אף ציין כי עובדה זו כשלעצמה אינה מוכיחה את כוונתו של המנוח להתאבד וכי ראיה זו בנוסף לשאר הראיות, רק מחזקת את המסקנה לפיה המנוח התאבד. סבורני, כי בא-כוח הנתבעת העמיד בעצמו ראיה זו במבחן, וקבע שאינה מספקת. מאחר וכבר חיוויתי את דעתי לגבי הראיות האחרות אליהן כיוון בא-כוח הנתבעת, הנני סבור כי אין בהוספתה של ראיה זו כדי להשפיע בצורה מכרעת על הטענה המרכזית לפיה התאבד המנוח. בא-כוח הנתבעת היפנה אותנו בסיכומיו לשינויים שערך המנוח סמוך לפטירתו, אך נמנע מלהעלות את העובדה, ולא בכדי (!), כי המנוח ערך שינויים גם בעבר. ראה לעניין זה השינויים אשר ערך המנוח בפוליסות מס' 487441016 ו491707014-, ביום 2.3.1993, 3 שנים לפני (!) פטירתו (נ24/), והשינויים אשר נערכו בפוליסה מס' 1229263/9 (ראה נ5/), מחודש נובמבר 1995, כ3.5- חודשים לפני פטירתו. ראה דרך משל, השינויים בנ24/: "...אינם דבר יוצא דופן" (עד הגנה 4, סוכן הביטוח, שם, עמ' 43 לפרוטוקול). ניתן לומר בבחינת נהפוך הוא, דווקא כפועל יוצא מקבלת טענתה של הנתבעת, לפיה ניהל המנוח עסק של מתן הלוואות בשוק האפור, יש הסבר לתכיפות השינויים אשר נערכו בפוליסות ביטוח חיים של המנוח. ככל הנראה זו הייתה שיטת העבודה של המנוח, לפיה הוא ביטח את כספם של נושיו, וכעובדה לא רק בסמוך לפטירתו אלא גם שלוש שנים לפני כן. 9 . עדותה של הגב' ג'רג'ורה (ההיבט האישי-רומנטי) - "טקס המים": (א) גב' ג'רג'ורה הינה מזכירתו לשעבר של המנוח וידידה קרובה. הנתבעת מסתמכת על התנהגותו של המנוח עובר לתאונה, כדבר המעיד על כוונותיו של המנוח לשים קץ לחייו. בא-כוח הנתבעת מפנה אותנו לטופס הודעתה של הגב' ג'רג'ורה בפני חוקר פרטי מטעם הנתבעת (נ26/ מיום 20.2.1997 ו-נ27/ מיום 13.1.1997). (ב) בהודעה המסומנת נ26/, עולה כי שלושה ימים לפני התאונה, הייתה לגב' ג'רג'ורה שיחה עם המנוח עת ביקר אותה בביתה בירושלים. המנוח פרש בפני הגב' ג'רג'ורה את מצבו הכלכלי העגום ואת חובותיו הכבדים וסיפר לה על אי-יכולתו להחזיר את החובות. גב' ג'רג'ורה מוסיפה בהודעתה זו, כי המנוח נראה "מאוד מיואש" ואז הוא ביצע את הפעולה הבאה: הוא הביא כוס, מילא אותה מים וגזר מתוך צילום בו תמונתו את ראשו והכניס הגזר לתוך כוס המים ואמר את המלים: "אל מי פראק". גב' ג'רג'ורה מאשרת כי המנוח היה רציני עת שביצע אותו טקס, היא אף שאלה אותו אם הינו מתבדח והוא ענה בסבר פנים רציני כי הוא אכן מתכוון למה שהוא עושה. הנתבעת נאחזת בראיה זו, בפרשנות אשר ניתנה על-ידי גב' ג'רג'ורה לאותו חוקר, ולפיה מונח "אל מי פראק" מבטא כוונה להיפרד מהחיים, או שהאדם יודע כי חייו קצרים והוא עומד למות. (ג) עוד נאחזת הנתבעת במצב הדברים ביום המחרת, עת הסיע המנוח את גב' ג'רג'ורה למקום עבודתה, כאשר בדרך הוא בכה, נישק ידה, וביקש ממנה סליחה (ראה עמ' 71, ייתכן ו"התנצלות"). (ד) לאישוש טענתה לעניין משמעות הטקס אשר הוזכר לעיל, הנתבעת הפליגה במאמציה לשם מתן הסבר אשר יהלום את עמדתה בכל הקשור לנסיבותיו של האירוע הטרגי, בו נספה המנוח. לשם כך, פנתה הנתבעת לפרופ' ג'ורג' קנאזע, מרצה לשפה הערבית וראש החוג לערבית באוניברסיטת חיפה, אשר הסביר באופן מפורט את השורשים ואת המשמעות של הביטוי "אל מי פראק" (ראה לעניין זה נ28/). לדבריו של פרופ' קנאזע, הוא חיפש ולא מצא חומר מתועד נושא מונח זה, ולכן הוא הסתייע בדעתו של מומחה בתחום, ד"ר שוקרי עראף. כעולה ובקצרה מההסבר שניתן, קיים מנהג עממי לפיו אין לשפוך מים על אדם יקר היוצא מהבית, כי זה מהווה סימן לא טוב. (ההסבר מ"כלי שני" ככזה, על המשמעות הנגזרת מכך לראיה ומשקלה - הן פרופ' קנאזע והן ד"ר שוקרי לא העידו), כעולה מההחלטה נושא קבלת נ28/ ברור שלא מדובר בכל מקרה בחוות-דעת מומחה. (ה) בא-כוח הנתבעת מדגיש, כי עריכת טקס מעין זה הינה ייחודית למי שרצונו להיפרד מהחיים. הוא דוחה מכל וכל את הטענה לפיה כביכול ערך המנוח את הטקס על-מנת להיפרד מגב' ג'רג'ורה דווקא, אשר אותו טקס נערך רק בפניה (ראה לעניין זה עמ' 71 לפרוטוקול). בא-כוח הנתבעת מנסה להציג כל הסבר אחר כהסבר מאולץ ולא היגיוני, שאין לו אחיזה בחומר הראיות. בא-כוח הנתבעת בוחר להתעלם מהפירוש המילולי "אלמאי פראק" שהינו, "המים הם סימן לפרידה" (בנ28/ מטעמו) ועוד יותר מכך, הקביעה דרך ד"ר שוקרי לאמור, השימוש במושג זה הינו בכפרים מסוימים דווקא (עראבה, סח'נין ושעב) בגליל, מי שזוכר זאת הן זקנות כפריות והביאור הינו לימי הטורקים, בעת מלחמת העולם הראשונה, במצב של עוני ודחק עת יצאו הכפריים הללו בדרך הים והיגרו מכפריהם ובדרך-כלל לא חזרו, ומכאן, המים עליהם הפליגו הוא סימן לא טוב, לאי-חזרה. מכאן אין להסיק הנטען על-ידי הנתבעת, מה עוד שהן העדה ג'רג'ורה והן המנוח עירוניים הם, בני העיר נצרת, ופרשנות נושא נ28/ אליבא ד"ר שוקרי, שונה מהנטען על-ידי הנתבעים. (ו) קביעתי הינה, כי אין גם בעריכת טקס זה כדי לתרום כדי הכרעה לטענתה של הנתבעת בכל הקשור לנסיבות התאונה. הטקס ניתן לביאורים שונים, לרבות זה האישי-רומנטי, ההסברים אינם חד-משמעיים באשר למהות הטקס ומשמעותו, כדי קביעה כטעמה של הנתבעת דווקא. (ז) באשר לדבריה של גב' ג'רג'ורה, ראוי לציין כי עדותה בבית-המשפט לא עשתה רושם מהימן. גב' ג'רג'ורה נמנעה בתחילת מתן עדותה מלהזכיר את עריכת הטקס בכלל, וזאת בתשובה לשאלת בא-כוח הנתבעת, אם באותו סוף שבוע עשה המנוח משהו חריג (עמ' 65 לפרוטוקול), ורק כאשר הוגשו שתי ההודעות נ26/ ו-נ27/ החתומות על-ידיה והיא הוכרזה כעדה עוינת, ציינה כי הטקס עם הכוס והתמונה זכור לה במעורפל, ונתנה הסברים שונים למשמעות אותו טקס. היא ציינה כי ניתן להסבירו בצורות שונות, וזאת בניגוד למה שמסרה בהודעתה ב-נ26/ ולפירוש הכמעט אחיד וההחלטי לפיו משמעות המילים "אל מי פראק" הינם של אחד, שהולך להיפרד מהחיים, היודע כי מותו קרוב או שרוצה להתאבד. כאשר בעמ' 68 לפרוטוקול - שיחה רגילה של סוף שבוע, בעמ' 72 הסברים שונים לטקס, ומעבר לכל אלה, החוקר כלל לא הקריא בפניה את עדותה, לא ברור כלל אם החוקר כתב דברים כהווייתם בנ26/, החוקר לא העיד ולא נחקר על נסיבות גביית עדותו. העדה מציינת שלא קראה את שכתב החוקר ואם הקריא לה, כאשר חשוב מכך, באשר ל"טקס", אין ללמוד מפיה דבר, בוודאי שלא בהשוואה לנ28/ כפי שהוצג על-ידי הנתבעת דווקא כמבואר לעיל, והפרשנות מבית מדרשו של ד"ר שוקרי באמצעות פרופ' קנאזע. אין אני נותן אמון בדבריה של גב' ג'רג'ורה, ואינני מקבל פרשנותה באשר למשמעותו של אותו טקס. עדה זו ציינה כי לא ראתה מעולם לפני כן טקס כזה (עמ' 71 לפרוטוקול), אין היא בקיאה במשמעותו, וראה גם הסתירות שנתגלו בעדותה בבית-המשפט (עמ' 71 לפרוטוקול) ביחס להודעתה בפני החוקר הפרטי (נ26/). יצוין כי עדה זו ניסתה להרחיק עצמה לאור ההיבטים-רמזים הרומנטיים בינה לבין המנוח. (ח) בהסבריו של פרופ' קנאזע למשמעות המונח "אל מי פראק", אין לאשש את טענתה של הנתבעת. אין בפירוש אשר ניתן על-ידיו דבר וחצי דבר למשמעות הטקס אשר ערך המנוח, ועל-כן אין לטענת הנתבעת בנוגע לטקס זה, כדי להעיד על כוונה ברורה וחד-משמעית של המנוח להיפרד מהחיים, כנטען על-ידיה. (ט) אין כל מניעה שהטקס, ככל שהינו טקס פרידה, הינו פרידה מהגב' ג'רג'ורה דווקא, אשר ניסתה לעמעמם ההקשר הרומנטי, והמנוח מטעמיו לפרידה מהגב' הנ"ל ציין חובותיו וערך הטקס הנ"ל - הנחה זו טובה לא פחות מהנחת הנתבעת. 10. ביצוע תצלומי פרידה ביום התאונה: (א) בא-כוח הנתבעת נאחז עוד בכך, כי ביום התאונה הצטלם המנוח עם בני משפחתו ועם חבריו, אף-על-פי שהוא לא נהג להצטלם (ראה עמ' 5 מ-נ26/), דבר המהווה אינדיקציה לכך כי באותו יום היו למנוח מחשבות אובדניות. לדבריה של הנתבעת, המנוח לא הצטלם עם בני משפחתו וחבריו מתוך שמחת חיים, אלא על-מנת להשאיר לבני משפחתו ולחבריו מזכרת לפני שהוא נפרד מהחיים. (ב) הנתבעת דולה את המידע בגין התצלומים מהודעתה של גב' ג'רג'ורה (נ26/), בה ציינה כי חברו של המנוח - וליד פח'ורי - סיפר לה כי המנוח ביקש להצטלם עמו, וכן הוביל חבר טוב אחר להצטלם עמו בסטודיו לצילום, ובהמשך הזמין המנוח את אשתו, שהיה בקשרים עכורים אתה (זאת מפי הגב' ג'רג'ורה בלבד, הקודקוד הרומנטי הנוסף אשר מותר להטיל ספק בכוונותיה בוודאי באורח השקרי בו העידה והמנוגד בתכלית לעדות הרעיה, ליחסים התקינים ובוודאי כאשר אין לטענה זו מקור תומך כלשהו, ראה עמ' 22 לפרוטוקול) ואת ילדיו למסעדה בנצרת, ובהמשך הארוחה הצטלם עמם, דבר שלא נהג לעשות (בצילום נראה האב המנוח מחבק את בנו במסעדה, כאשר בני המשפחה מסובים לשולחן ולא חריג אחר כלשהו). (ג) הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי עדות זו הוכחה כנכונה ואמיתית, לאחר שקיבלה סיוע כפי העולה מעדותה של אשתו של המנוח, התובעת 1 (עמ' 14 לפרוטוקול), שם ציינה אשתו של המנוח כי ביום הפטירה עת ששהה המנוח עם בני משפחתו במסעדה בנצרת, הוא אכן הצטלם עמם. (ד) אין לקבל ראיה זו מפי הנתבעת ככזו המעידה על גיבוש כוונות אובדניות אצל המנוח. אינני רואה שום פעולה חריגה בכך, שבעל היושב עם משפחתו, ובעיקר עם ילדיו במסעדה, ירצה להצטלם עמם, או בחבר המצטלם עם חבריו, ואין מקום לנסות ולהעלות ספקולציות באשר לרחשי לבו של המנוח אותה עת (ועוד בשרשרת מג'רג'ורה לפח'ורי כעדות שמיעה). ברצוני לציין כי הנתבעת הרחיקה לכת בבואה לפרש "תיעודו של אירוע משפחתי", כרמז היכול לאשש את טענותיה של הנתבעת באשר לטענת ההתאבדות (מה עוד שלעובדת צילום המנוח עם חבריו ביום מותו, עדותה של גב' ג'רג'ורה היא עדות שמיעה ואינה קבילה). 11. ראיות התובעים לטובת העובדה שלא היה מקום להתאבדות: (א) בא-כוח התובעים טוען כי לא באה בפני בית-המשפט כל ראיה כאילו היו למנוח סיבות כלשהן למעשה כה נואש. לדברי בא-כוח התובעים מצבו הכלכלי של המנוח היה "שפיר", ורמת חייו הייתה גבוהה. ואכן, אין חולק כי המנוח ניהל רמת חיים גבוהה. (ב) בא-כוח התובעים טוען כי לא הוכח שהמנוח היה חייב חובות כבדים שיש בהם כדי להניעו לשים קץ לחייו, אלא אף הוצגה מסכת ראיות לפיה הייתה מערכת יחסים של "קח ותן" בין המנוח לבין אותם חברים או קרובי משפחה (ראה עמ' 49 ו52- לפרוטוקול), לרבות הלוואות בסכומים נכבדים לאחרים בריבית קצוצה, כדברי העדה ג'רג'ורה (נ26/, עמ' 1 שם). בא-כוח התובעים מייחס לבניית הבית את מקור חובותיו של המנוח. לדעתו, אין זה חריג שמי שבונה בית ייטול הלוואות לשם כך. הלוואות אלה, אותן מציג בא-כוח התובעים כ"גמילות חסד", בלשונו, ממי שמיודדים עם המנוח, שאף לא ידעו עובר למות המנוח שהם מוטבים על-פי פוליסת ביטוח, ומכאן גם מסיק בא-כוח התובעים כי אין מקום לייחס חובותיו אלה של המנוח - כמניע להתאבדות. (ג) יתרה מזו, מן הראוי יהיה לציין את העובדות הרלוונטיות שיש בהן כדי לחזק את הטענה לפיה לא היה מקום להתאבדותו של המנוח: (1) ראשית, המנוח היה נשוי, אב למשפחה עם שני ילדים בני 10 ו12- ביום התאונה. עובר למותו היה המנוח בשלבי בניית בית אשר השקיע בו הרבה כספים (ראה לעניין זה עדותו של וליד פאח'ורי, עמ' 25 לפרוטוקול), וזאת לאחר שרכש מגרש ובו בית ישן לשיפוץ והרחבה כדי 400 מ"ר + מרתף, ראה גם תצהיר הרעיה, ת1/. (2) כעולה מהעדויות שהוצגו בפניי, נהג המנוח לנסוע תכופות לחוץ-לארץ, ראה לעניין זה עדותו של וליד פח'ורי (עמ' 28 לפרוטוקול), וכעולה מעדותה של אשתו (עמ' 16 לפרוטוקול) לאמור: "כשבעלי היה בחיים, נסענו הרבה לחו"ל, כל חודש נסענו לחו"ל, למצרים ולירדן". (3) המנוח גם נהג לבלות במסעדות. כעולה מעדותה של אשתו (עמ' 16 לפרוטוקול): "בזמן שבעלי היה בחיים, היינו יוצאים למסעדות, כל הזמן" . (4) המנוח אף ניהל קשר רומנטי עם מזכירתו לשעבר גב' ג'רג'ורה (ראה נ26/), ולפי עדותה קודם לכן גם עם אישה אחרת. (5) נראה שהמנוח נהנה ממנעמי החיים ככל שהשיג, ואין זה מנהגו של מתאבד. (6) לא הובאה בפניי בדל ראיה, למעט עדות הגב' ג'רג'ורה על הפירכות בה, באשר למצב דכאוני של המנוח. (7) מכלול האמור לעיל, מלמד כי מי הבונה בית וטורח לשפר את רמת חייו שלו ושל משפחתו, הנהנה מהחיים כאשר הבילוי והנסיעות לחוץ-לארץ הם שיגרת חיים עבורו, ואף מנהל קשר רומנטי, לא יחליט לפתע לנטוש את מפעל חייו ואת עולמו בשל מצוקה כלכלית כלשהי. נראה לי שבחיי המנוח היו די דברים יקרים וחשובים המלמדים על אי-נקיטת צעד קיצוני של אובדן חייו במו ידיו. 12. סיכום ומסקנות: (א) במסגרתו של תיק זה הובאו בפניי ראיות שונות. מטרתן מטעם הנתבעת הייתה ליצור את הרושם לפיו התאבד המנוח. הונחו בפניי ראיות נסיבתיות על מצבו הכלכלי הסבוך של המנוח, נטילת ההלוואות והקושי להחזירן. הובאו בפניי נסיבות התרחשותה של התאונה, אשר לא מעידות על סיבה אובייקטיבית ממנה נגרמה התאונה, הוצגה בפניי גם עדותה של חברתו של המנוח שהעידה כי שלושה ימים לפני הפטירה ערך המנוח טקס, שאת משמעותה פירשה הנתבעת כטקס פרידה מהחיים וכאינדיקציה שכבר אז גיבש המנוח את כוונתו להתאבד. עוד ייחסה הנתבעת משנה תוקף לכך שסמוך לפטירה, ערך המנוח שינויים בפוליסות ביטוח חיים שלו והוסיף שמות שלא היו קודם לכך. הנתבעת גם נאחזה בתמונה משפחתית שלדבריה "נדירה", שנערכה ביום פטירתו של המנוח, ועוד תמונה עם חברו, כאינדיקציה לכך שהמנוח רצה להשאיר מזכרת ליקיריו. יצוין, ביום הפטירה חזר המנוח מפגישה עסקית (ראה נ10/, עמ' 14, 22 לפרוטוקול). (ב) סבור אני כי הנתבעת לא הצליחה לעמוד, לא בנטל הראיות ולא בנטל השכנוע, אשר רבץ על שכמה לעניין זה. הנתבעת לא יצאה ידי חובתה להוכיח כדי הטיית כף מאזניים הנדרשת כאן - ועוד נרחיב - כי מדובר בהתאבדות. כדי שהנתבעת תעמוד בנטל טענתה למעשה התאבדות היה עליה לעמוד בנטל ראיה מוגבר. אין עסקינן בהטיית כף כדי 51% ותו לא. לצדן של שתי מידות ההוכחה הידועות, האזרחית והפלילית, התפתחה בארצות-הברית מידת הוכחה שלישית במשפטים אזרחיים, שהיא מעין רמת ביניים: יותר מ"עודף הסתברות" אך פחות מאשר "מעבר לכל ספק סביר". זוהי דרישה ל-Clear cogent and convincing proof. דומה הוא המצב במשפט האנגלי, וזאת למרות שיש הטוענים כי קיימות בו רק שתי מידות הוכחה, הרי אחרים מצביעים על פסיקה המכירה במידות הוכחה נוספות, שחלקן כבר הדריך את בתי-המשפט בארץ. ראה לעניין זה דבריו של השופט דנינג בפסק-דין Bater v. Bater (1950) [14], לפיו אין להתייחס אל מידות ההוכחה האזרחית והפלילית כאל שני קני מידה החלטיים וחד-משמעיים. בתוך כל אחד מן התחומים האלה יכולות להיות מספר רמות הוכחה, בהתחשב בנושא ההתדיינות ולתוצאות ההכרעה (ראה לעניין זה בספרו של פרופ' א' הרנון דיני ראיות (כרך א) [19], בעמ' 217-216). במשפט הישראלי, הלכה פסוקה היא כי חומרת הפלוגתא תהיה אחד השיקולים בקביעת עודף ההסתברויות. ראה לעניין זה ע"א 373/89 מסרי (שאהין) נ' ח'לף [1]. במקרה דנן, אין ספק כי המחלוקת בין הצדדים קשה היא עד מאוד, לאור טענת ההתאבדות שהועלתה על-ידי הנתבעת. בת"א (חי') 146/91 ויצמן נ' ויצמן [13], נדונה הסוגיה המשפטית למעשה מכוון על-ידי כבוד השופט ח' אריאל, ונקבע כי: "מסקנתי באשר למידת ההוכחה הדרושה, היא, כי דרושה הוכחה שהיא מעין 'רמה שלישית', רמה שבין הדרישה במשפט האזרחי לבין הדרישה במשפט הפלילי, כשבאים לטעון, כי אדם רוצה לגרום לתאונה ולנזק עצמי". ד"ר גולדשטיין בספרו, אף סבור כי יש צורך בהכרעה על-פי מבחני המשפט הפלילי (ראה לעניין זה ספרו של ד"ר פ' גולדשטיין ביטוח נפגעי תאונות דרכים [20]), משמע מעל לכל ספק סביר - לא פחות. העולה מהאמור לעיל מלמד כי בטענה בדבר רצונו של אדם לשים קץ לחייו, אין די במאזן ההסתברויות. במקרה עסקינן היה על הנתבעת לעמוד לפחות בנטל הוכחה מוגבר. הנתבעת לא עמדה בנטל זה. אינני סבור, בכל הכבוד הראוי, כי עניין לנו ברמת הוכחה נדרשת כמבחן המשפט הפלילי, "מעבר לכל ספק סביר", כדעת ד"ר גולדשטיין, אך גם לא הטייה כדי 51%. נראית לי זו הקביעה כרמה מוגברת שהינה יותר מהטיית כף כנהוג במשפט אזרחי אך אינה זו הנהוגה במשפט הפלילי - ראה השופט אגרנט, ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד [2], בעמ' 2065. (ג) ככל שהבעייתיות גדולה יותר, רצינית יותר, מידת הראיות הדרושה ואיכותן - גדולה יותר. כך גם כך, אין דין רמת הוכחה נדרשת בטענת "תרמית" ו"קנוניה" מפי נתבעת זהה לרמת הוכחת התובע בתביעתו במשפט אזרחי רגיל. רמת ההוכחה - תלויה ברצינות הפלוגתא, ראה ההלכה בעניין גרינוולד הנ"ל [2], בעמ' 2065 מפי השופט אגרנט. גם בנתיב אלה הסוברים כי אין "רמה שלישית" אלא רק שתיים, אין חולקים כי כמות הראיות רלוונטית למידת הדרישה ומשתנה היא על-פי מהות הנושא. גם אם במשפטנו לא נוהגת "רמה שלישית" דומה שאין חולק, כי במחלוקת כמחלוקת בפניי דרושה "הוכחה מוגברת", ראה. כעולה מע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ [3]. וגם כאשר הקביעה היא כי קיימות רק שתי מידות הוכחה, זו הפלילית וזו האזרחית, המידה משתנה על-פי מהות הנושא וכך באו הדברים לכלל ביטוי בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ [4], בעמ' 605, מפי כבוד השופט (כתוארו דאז) א' ברק: "...עניין לנו בשתי מידות הוכחה - אזרחית ופלילית - ובשתיים בלבד. עם זאת, כמות הראיות שיהא בה כדי לספק את המידה הדרושה, משתנה על פי מהות הנושא... גישה גמישה זו המבקשת לפעול במסגרת מידות ההוכחה הקיימות נראית בעיני רצויה... על כן דעתי היא כי יש להמשיך ולנקוט את הגישה, כי בכול המשפטים האזרחיים מידת ההוכחה היא זו של נטיית מאזן ההסתברות וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו, ועל פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות, שיש בהם לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשורה במהותו ובחומרתו של הנושא..." (ההדגשה שלי - י' כ'). משמע, אם תרצה גם לגישת "המחמירים", לפיה יש רק שתי מידות הוכחה ואין רמה שלישית, קיימת הבחנה בכמות הראיות הנדרשת על-פי נסיבות האירוע נושא המחלוקת, ובלשון כבוד השופט ברק - כתוארו דאז - בע"א 475/81 הנ"ל [4] - מהות הנושא וחומרתו. ובתמצית לשונו של כבוד השופט טירקל, שם, בעמ' 606 לאמור: "סבור גם אני, כי כמות הראיות הדרושה במשפטים אזרחיים שבהם מתעוררת שאלה של ביצוע העבירה, עלולה להשתנות לפי נושא העניין" (ההדגשה במקור - י' כ'). וראה סיכום דברים ומובאות נוספות אצל קדמי על הראיות (כרך ב) [21], מעמ' 873 ואילך, וראה לעניין זה פרופ' א' הרנון בספרו הנ"ל [19], בעמ' 214 ואילך, 217. "אך חומרת הפלוגתה תהיה אחד השיקולים בקביעת עודף ההסתברות" (כמצוטט שם מדברי השופט מוריס בפסק-דין Hornal v. Neuberger Products Ltd. (1956) [15]). (ד) כפי שראינו ודקדקנו לעיל, בכל הראיות שטרחה ויגעה להציג הנתבעת באשר לטענתה להתאבדות המנוח, קיימים ספקות של ממש. נשיאה בנטל השכנוע ובנטל הבאת הראיות אינה בעלמא, וצריכה להיות ממשית כדי שכנוע, ובנסיבות טענת הנתבעת כאן, המדובר בראיות איכותיות בעלות "סגולות" שכנוע החורגות ממידה רגילה במשפט אזרחי. כאן, כל כולן של ראיות הנתבעת לעניין התאבדות המנוח וכפי שהוצגו, חסרות ומקיימות ככאלה בתוך עצמן אפשרויות אחרות, ספקות ושאלות של ממש. (החל מדוח הבוחן ועדות הבוחן על אפשרויות שהמנוח נרדם או יצא מעקומה במהירות גבוהה, עבור דרך ההלוואות כתן וקח והפוליסות ומועדן וכלה בעדות גב' ג'רג'ורה וטקס המים וכל מה שביניהם, וכמפורט לעיל באשר לכל ראיה וראיה מטעם הנתבעת). כאשר מול כל אלה, אהבת החיים של המנוח, רמת חייו, היותו במהלך בניית ביתו, היותו אב, בעל ומאהב וכמפורט לעיל. (ה) לאור מכלול האמור לעיל, אין בפניי אלא לקבוע כי האירוע הטרגי נושא תביעה זו הינו בגדר "תאונת דרכים", כפשוטו לפי חוק הפיצויים. ספקות, אותם זרעה הנתבעת, אין די בהם לעניין המידה הנדרשת להוכחת טענתה. (אם תרצה תאמר, כי אם במסגרת המשפט הפלילי היינו, הצליחה הנתבעת לקיים "ספק סביר", אלא שכאן, כמבואר, נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע על כתפיה להוכיח גירסתה להתאבדות המנוח ובדרגה מוגברת). (ו) קביעה זו מובילה למסקנה לפיה זכאים התלויים לפיצויים לפי סעיף 7ב לחוק הפיצויים. לאור קביעה עובדתית זו, לפיה מדובר בתאונת דרכים, גם שעה שהייתי פטור מהקביעה, המעניינת לכשעצמה, באשר למחלוקת הדנה ביחס שבין סעיף 1 לסעיף 7 לחוק הפיצויים, הבעתי עמדתי, לעניות דעתי, כמפורט בסעיף 5 לעיל, במסגרת הבחינה הנורמטיבית של המחלוקת בפניי (ראה כאן, המסורת היהודית לפיה למרות שצריך לקבור מתאבד "מחוץ לגדר", לא נוהגים כך שמא התחרט בהרף העין לפני התאבדותו ונפש אדם - מי ישערנה). 13. גובה הנזק - שיעור אובדן התמיכה: (א) שאלת שיעור הנזק שנויה במחלוקת בין הצדדים. עיקר המחלוקת הינה בקביעת בסיס השכר לפיו ניתן וצריך לחשב את הפיצויים המגיעים לתלויים. (ב) ראוי לציין כי אשתו של המנוח לא ידעה למסור פרטים של ממש על הכנסות המנוח, משום שלא הייתה מעורבת בענייני כספים (ראה עמ' 18 לפרוטוקול). בא-כוח התובעים היפנה בסעיפים 5 ו6- לסיכומיו (עמ' 8-7) לראיות אשר הושמעו בגין עיסוקיו של המנוח, ולהשכלתו. לפי עדות אחיו של המנוח, מוחמד לידאווי, עבד המנוח בעבר אצל עורך-דין עדנאן עתאמנה ואצל עורך-דין מוסטפא לידאווי, כמו כן עבד המנוח בבנק דיסקונט (ראה עמ' 33-32 לפרוטוקול). עוד צוין, כי במהלך השנים ניהל המנוח משרד עצמאי וטיפל בענייני משכנתאות ותיווך ואף סחר במקרקעין. בא-כוח התובעים מפנה לעדותיהם של מוחמד לידאווי (עמ' 32 לפרוטוקול), עדות יובל הרפז (עמ' 51 לפרוטוקול), עדותו של חרבג'י (עמ' 53 לפרוטוקול), עדותה של גב' ג'רג'ורה (עמ' 70 לפרוטוקול), המאשרים טענות אלה בגין עיסוקיו של המנוח (עיסקאות רבות - נ26/, בעמ' 2). בנוסף לעבודות אלה, עבד המנוח כשכיר אצל רואה-חשבון בשם וליד אבו תאיה (ראה ת4/), תיווך, שיפץ בתים ומכר אותם, ואף נסע לעסקים למצרים עם עורך-דין אסכנדר וניהל עסקיו עם מצרי בשם תחסין (נ26/, עמ' 4), וכן שמאות מקרקעין תחת שם אחר (נ26/, עמ' 3). (ג) בא-כוח התובעים מפנה בנוסף בהקשר זה להשכלתו של המנוח. כעולה מהאמור בתצהירה של, אשתו של המנוח, סיים המנוח קורס מתקדם ליועצים ומתווכים במקרקעין, ולמד בקורס לסוכני ביטוח. ראה תצהיר אשתו של המנוח (ת1/), בצירוף תעודת סיום הקורס (ת5/) ומכתב מהמכללה לביטוח (נ1/, נ2/), בנוסף לעובדה כי למנוח היו עסקים בחוץ-לארץ ולשם כך נסע תכופות למצרים וירדן. (ד) בא-כוח התובעים מפנה לראיות הנוגעות לרמת החיים הגבוהה של המשפחה, פרמטר היכול לעזור בקביעת בסיס השכר של המנוח. לטענת בא-כוח התובעים, עסקיו של המנוח אפשרו לו ולבני משפחתו רמת חיים גבוהה, הן למנוח והן לרעייתו, כרטיסי אשראי ללא הגבלה, מטפלת לילדים, חוגים לילדים, 2 רכבים על הוצאותיהם (הרכבים נרכשו בהלוואה). ראה דרך משל, עמ' 24, 29, 34, 55 לעניין זה. המנוח רכש מגרש הנאמד בסך של 100,000$ עד 110,000$ (ראה עדותו של פח'ורי וליד (עמ' 24 לפרוטוקול), והחל לבנות עליו בית כאשר עלות הבניה נאמדה ב200,000-$, כהערכתו של מר פאח'ורי (ראה עמ' 24 לפרוטוקול). (ה) בא-כוח התובעים מציין ומדגיש כי ההלוואות, לרבות ההלוואה מבנק ירושלים, אשר אותן נטל המנוח, שימשו אותו לבניית הבית (ראה עדותה של התובעת 1). בא-כוח התובעים מבקש בטענתו זאת לסתור את עמדתה של הנתבעת, לפיה פרנס המנוח את משפחתו מהלוואות שנטל. (ו) עוד מביא בא-כוח התובעים ראיות למיניהן המעידות על רמת חיים גבוהה: המנוח שכר שני בתים ושילם עבורם סך של 600$ לחודש (ראה עדותה של התובעת 1, עמ' 15 לפרוטוקול), הוא מפנה גם לסכום הפרמיות ששולמו מדי חודש על-ידי המנוח והשווים ל660- ש"ח לחודש (ראה עמ' 43 לפרוטוקול), למשפחה שתי מכוניות, נסיעות לחוץ-לארץ, מסעדות וכו'. לאור מכלול האמור לעיל, מבקש בא-כוח התובעים ללמוד כי המנוח היה בעל פוטנציאל השתכרות גבוהה, בהסתמך על ראיות בדבר עסקיו הפרטיים מעבר להיותו שכיר. ניתן אכן לקבוע כי המנוח בבחינת "ידו בכל" במשלח ידו בעיסוקים רבים לבד מעבודתו אצל רואה החשבון ת4/ ושלא, וכעובדה, כטענת הנתבעת. (ז) במצב דברים זה, לפיו לא מסופקים כלים מתאימים חד-משמעיים לקביעת הכנסתו של המנוח, סבור בא-כוח התובעים כי האומדן לחישוב הפיצויים יהא לפי ההוצאות שהוציא המנוח ולפי רמת חיי המשפחה. (ח) בסיס החישוב לפיו מבקש בא-כוח התובעים לערוך את החישוב הינו לפי ההוצאה הממוצעת למשפחה בשנה על-פי ירחון "חשב" (ת6/), הימנו עולה כי ההוצאה הממוצעת למשפחה בת 4 נפשות הינה 100,360 ש"ח לשנה. לחלופין סבור בא-כוח התובעים, כי ניתן להשתמש בשכר הממוצע במשק כבסיס לקביעת הכנסתו האפשרית של המנוח. (ט) לעומתו סבורה הנתבעת, כי לא ניתן לקבוע בסיס שכר מעבר למה שהשתכר המנוח כשכיר (על-פי ת4/) לשם חישוב הפיצויים המגיעים לתובעים, וזה לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה עסקינן ולאור עיסוקיו המפוקפקים של המנוח, החל בנטילת הלוואות בשוק האפור וכלה באי-ניהול ודיווח לשלטונות המס. הנתבעת אינה חולקת באשר לרמת החיים הגבוהה של משפחת המנוח עובר לתאונה, אך לדעתה, רמת החיים הגבוהה אינה יכולה לשמש בסיס לחישוב הפיצויים המגיעים לתובעים, כאשר מקור הכסף הינו בהלוואות אשר קיבל המנוח ולא החזיר. (שוב, התעלמות מהלוואות כספים על-ידי המנוח לאחרים - ראה העד הרפז למשל (עמ' 47 לפרוטוקול), ד"ר חרבג'י (עמ' 55 לפרוטוקול), נ26/, עמ' 1 וכמפורט לעיל). הנתבעת מפנה לעדותה של אלמנתו של המנוח (עמ' 18 לפרוטוקול). לדבריה של האלמנה, השאיר המנוח אחריו חובות רבים לאנשים רבים, אך אין לה מושג מה היקפם של חובות אלה. בא-כוח הנתבעת מנסה לאמוד את היקף החובות אשר חייב בהם המנוח והוא מגיע לסכום של 763,000 ש"ח, לא כולל סכומי הלוואות וחובות שלא ברור מהו היקפם, כאשר הוא מנסה לסתור את הטענה לפיה נטל המנוח הלוואות אלה לצורך רכישת המגרש ובניית הבית. לפי בא-כוח הנתבעת הלוואות אלה ניטלו בשנת 1995 בעוד שהמגרש נרכש ב1992- (ראה עדותה של התובעת 1, עמ' 21 לפרוטוקול). (י) ממכלול הראיות שהעלתה הנתבעת, מגיעה היא למסקנה כי רמת השכר שהוכחה לחישוב הפיצויים הינה על-פי ת4/. בהיות המנוח שכיר אצל רואה-חשבון השתכר 2,469 ש"ח לחודש (ת4/), בערכים של היום סך של 3,044 ש"ח לחודש. בא-כוח הנתבעת מתעלם לחלוטין מעיסוקיו הנוספים והרבים של המנוח, מתווך דלא ניידי, עסקי תיירות בחוץ-לארץ, לימודיו, משרדו העצמאי בעבר וכמפורט בסעיף 12(א)12-(ד) לעיל. (יא) לאור מכלול הראיות אשר הושמעו בפניי, אני קובע כי יש לקבוע את בסיס השכר לחישוב הפיצויים למנוח ובגילו לפי השכר הממוצע במשק (ראה לעניין זה ע"א 501/84 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' מירון [5], בעמ' 103, וראה גם ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה [6]). אינני מתעלם מעובדת מעורבותו של המנוח בניהול עסק אשר טיבו לא ברור ומאי-ניהול דיווח כהלכתו לרשויות המס, לרבות היותו חייב בכספים שהיקפם המדויק לא הוכח בפניי. מאידך גיסא, הוצגה בפניי רמת החיים הגבוהה של בני משפחתו של המנוח והמנוח עצמו, כאשר אין לקבל טענת הנתבעת, כי מקור רמת החיים הזו היא רק מנטילת ההלוואות תוך התעלמות מהראיות לפיהן עבד המנוח גם בתיווך מקרקעין, עסקי תיירות במצרים ובירדן, הלוואות בריבית קצוצה, שיפוץ בתים ומכירתם וכמפורט בהרחבה לעיל. כל זאת, בנוסף להשכלתו ולימודיו כדי התייחסות לפוטנציאל השתכרותו, כאשר עסקינן באדם בן כ36- עובר למותו. (יב) בבואי לדון בקביעת הבסיס החודשי לחישוב פיצויי התלויים, אין להתעלם מכמה פרמטרים הקשורים לפוטנציאל השתכרותו של המנוח. במותו היה המנוח בן 36. המנוח רכש השכלה (אם כי חלקית). הוצגה בפניי תעודת סיום קורס בייעוץ ותיווך במקרקעין. המנוח השתתף בקורס סוכני ביטוח, אף כי הוא לא סיים את כל המטלות, ולא הייתה בידיו הכשרה מקצועית בתחום זה. הנני סבור כי יש בנתונים אלה כדי להצביע על כך, שמדובר במי שלא היה מסתפק בעבודה כשכיר, והוא אף ניסה וטרח להשיג הכשרה שתאפשר לו עיסוק גם כעצמאי, ונהג כך - כעצמאי - כמפורט בעיסוקיו השונים. קביעת בסיס שכרו של המנוח כשכר הממוצע במשק, סבירה לאור גילו ולאור השכלתו ולימודיו גם בבחינת "אומדנא דדינא". (יג) צדק בא-כוח התובעים בציינו את סעיף 80 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (החל גם על תביעותיהם של תלויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, ראה סעיף 4(א) לחוק הפיצויים). תימוכין לעמדה לפיה ניתן לחשב את בסיס השכר לפי הפסד הממון אשר סבלו התלויים, ניתן למצוא בע"א 2352/97 מדינת ישראל נ' אסטיטי [7], אשר צורף על-ידי בא-כוח התובעים בו נקבע על-ידי כבוד השופטת שטרסברג-כהן: "'פיצוי לתלויים נפסק להם בשל אובדן התמיכה שהיו זוכים בה אילו היה המנוח נשאר בחיים. משמע, ששומה על בית המשפט לקבוע, תחילה, את הכנסתו האפשרית של המנוח, אילולא נפטר' (ראה ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף (מהדורה רביעית, התשנ"ח 771) אולם... קביעת אובדן התמיכה בנדון אינה עניין של ודאות עובדתית, וכגון דא 'בית המשפט אינו כפות לשיטת חישוב זו או אחרת... הוא מצווה... להעריך את הפסד הממון... שסבלו התלויים במנוח בגלל מותו. להשגת מטרה זו יכול הוא לבור לו את הדרך הנראית לו נכונה ומתאימה לנסיבות המיוחדות של המקרה, בהתחשב עם חומר הראיות שהובאו לפניו'". (יד) מן הראוי לציין כי אין מקום לשלול מהתלויים את זכותם לפיצויים בשל הימנעותו של המנוח לדווח לשלטונות המס על הכנסותיו. כיום מגמת בתי-המשפט הינה, שלא להחמיר יתר על המידה עם מי שלא הצהיר בפני השלטונות. (ראה בעניין זה ע"א 377/88 רחימי נ' "הסנה" חברה לביטוח בע"מ [8]), וראה "אין הצדקה להפחית מהפיצויים המגיעים לתלויים של הנפגע", ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' בן שבח [9] וכן "התלויים לא חטאו ואין הצדקה שייפגעו" (שם, בעמ' 500). סוף דבר, לעניין קביעת שכרו של המנוח כבסיס לחישוב, מכלול הראיות מלמד - כבסיס היגיוני וסביר - בסיס השכר הממוצע במשק כסף נכון ומעוגן כפועל יוצא של מכלול עיסוקיו. (טו) חישוב הפיצויים - הלכה פסוקה היא, כי חישוב הפסדם של תלויים ייעשה, ככלל, על-פי שיטת הידות. בע"א 32/60 פלקסברג נ' המנהל הכללי של רכבת ישראל [10] נקבע כי: "הדרך המתאימה ביותר... היא להקציב יד אחת מן העזבון כהוצאות קבע כלליות של המשפחה, שאינה משתנה או משתנה אך במעט עם שינוי מספר הנפשות התלויים במשפחה, ולצרף יד זו לחלקה של האשה (האלמנה) ואת היתרה לחלק שווה בשווה בין בני המשפחה, כלומר להקציב לכל אחד מהם (והמנוח בתוכם) יד אחת. באופן כזה יהיה חלקם של בני המשפחה התלויים בהכנסת המנוח במשך כל הזמן ביחס של 1 (המנוח) 2 (האשה) ו1- (כל ילד)". לא הוכח כי התקיימו בענייננו נסיבות המצדיקות סטייה מהשיטה האמורה. לצורך יישומה של שיטת הידות נזקק בית-המשפט גם לשאלה: עד איזה גיל נשאר, בדרך-כלל, ילד סמוך על שולחן אביו. במשך שנים, ההנחה הרווחת הייתה, כי גיל התמיכה הינו עד הגיע הילד לגיל 18. אמנם, ניכרו מספר ניסיונות לשינוי וסתירת חזקה זו. ואכן, חזקת גיל התלות שונתה מפורשות בע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ [11], בעמ' 379-378. ראה לעניין זה גם ע"א 20/80 פליישר נ' לקטוש [12], בעמ' 629-626, שם הוכרה זכאותם של קטינים תלויים להפסד תמיכה לתקופה שלאחר הגיעם לגיל 18. במקרה בו עסקינן, לא הועלתה טענה לפיה עול התמיכה של המנוח בילדיו לא היה פוסק בהגיעם לגיל שמונה-עשרה שנים. על-כן הקביעה הינה כי תלותם של הילדים במנוח הייתה נמשכת, לולא נפטר בתאונה, עד הגיעם לגיל 18. החישוב הוא לפי העובדה שהאלמנה לא נישאה בשנית. 14. חישוב הפיצויים: (א) המנוח היה בן 36 במותו, ההנחה שהוא היה ממשיך במכלול עיסוקיו כפי שפורטו לעיל, לעבוד עד הגיעו לגיל 70. - התובעת הראשונה, אלמנתו של המנוח - גב' מאג'דה לידאווי - הינה ילידת 3.9.1964, ביום התאונה הייתה כבת 32. - תובע מס' 2, בנו הבכור של המנוח - דוריד לידאווי - הינו יליד 15.7.1984, כבן 12 ביום התאונה. - תובע מס' 3, בנו של המנוח - אמיר לידאווי - הינו יליד 5.11.1986, כבן 10 ביום התאונה. (ב) השכר הממוצע במשק הינו 6,347 ש"ח ברוטו. לאחר ניכוי מס הכנסה לפי טבלת ניכוי של מס הכנסה, עומד השכר על סך של 5,500 ש"ח. המשפחה מנתה 4 נפשות = 4 ידות + 1 ידה עבור משק הבית. לתובעת 1 מגיעות 2/5 מהכנסתו של המנוח = יש לנכות את המנה שנחסכה במות המנוח. (ג) תקופה שראשיתה ביום התאונה וסופה ביום מתן פסק-דין: שווי ידה אחת 1,100 ש"ח = 5 ידות: 5,500 ש"ח. הפסדי תלויים: 4,400 ש"ח = 4 ידות X 1,100 ש"ח. (ד) נזק מיוחד מיום התאונה ועד ליום החישוב: מיום התאונה עד היום עברו 47.5 חודשים: 209,000 ש"ח = 47.5 חודשים X 4,400 ש"ח. (ה) נזק כללי: (1) בתקופה שראשיתה ביום מתן פסק-הדין וסופה ביום 15.7.2002, מועד בו ימלאו לתובע מס' 2 (דוריד), 18 שנים, יסתכמו הפסדי התלויים כדלקמן: 102,370.4 ש"ח = 23.2660 (מקדם היוון ל2- שנים הבאות) X 4,400 ש"ח. (2) תקופה שראשיתה ביום מתן פסק-הדין וסופה ביום 5.11.2004, מועד בו מגיע תובע מס' 3 (אמיר) לגיל 18: 198,786.28 ש"ח = 45.1787 (מקדם היוון ל4- שנים) X 4,400 ש"ח. (3) בתקופה שראשיתה ביום 5.11.2004 ועד הגיע המנוח לגיל 70: 1,375 ש"ח = 4 ידות: 5,500 ש"ח. לאלמנה שתי ידות: 2,750 ש"ח = 1,375 ש"ח X 2 ידות. 528,890.5 ש"ח = 216.4590 (היוון ל26- שנים) X 0.8885 (היוון ל4- שנים) X 2697.5 ש"ח. סך הכל: 1,039,047.1 ש"ח. (4) מן הסכום האמור יש לנכות את שווי קיצבת השאירים המשתלמת לתובעים על-ידי המוסד לביטוח לאומי העומדת על סך של 389,946 ש"ח משוערך להיום. סכום זה יש לנכות מסך הכל הנזק שנגרם לתובעים, היתרה תעמוד על סך 649,101.1 ש"ח. 15. סוף דבר, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 649,101.1 ש"ח, בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור 13% ומע"מ כדין. סך הכל: 747,829.37 ש"ח. ניתן היום, י"ז באדר א' תש"ס (23.2.2000).29371ביטוח חייםפוליסהנושה